כיאה לחודשי הקיץ, נסענו לברר על מנוי לבריכת השחייה שקצת רחוקה ונמצאת מחוץ לעיר.
נסעתי עם אבא שלי, חשבתי שאולי אני אפילו אספיק לשחות קצת בעצמי.
לכמה רגעים, אבא שלי נכנס למשרד, ואני נשארתי לבד באוטו ושמעתי מוזיקה בטלפון.
זה היה חצי פסטורלי.
מהרדיו בקעו קולות המבשרים על מלחמה והפצצות, ואני יושב לי מחוץ לבריכת שחייה במרכז, לבוש בבגד ים, שומע מוזיקה ונהנה מהמזגן בחום הישראלי הלא אנושי ומהאווריה הרגועה.
וברגע אחד, הכל השתנה.
קולות אזעקה פילחו את הדממה היחסית, כל ההורים והילדים שהיו בגן השעשועים שלידי החלו לרוץ בהיסטריה ובילבול לקראת מרחב מוגן.
אני עצמי, השארתי את האוטו פתוח ומונע (מעשה נכון?) ורצתי גם אני לתפוס מחסה בסביבה הלא ממש מוכרת.
הייתי מעט מבולבל.
לא ידעתי ממש מה לעשות, מכיוון שזו בהחלט האזעקה הראשונה שלי בחיי.
(לא חשבתי שהחיים שלי בסכנה, אבל אני חייב להודות שדפיקות הלב שלי התגברו לקצב שאולי אפילו לא הגיעו אליו בפעילות גופנית מאומצת ביותר )
אני יודע שזו המציאות, ואין יותר מידי מה לעשות, זאת המדינה שלנו, ואין לנו ארץ אחרת.
אני גם אודה שאחרי טעימה קטנה מהמציאות, אני חייב להסכים שאסור לאפשר לתושבי הדרום לחיות ככה, כי אפשרי, זה לא.
אני אסכים לספוג כמה טילים שיידרשו פה במרכז, בשביל שתושבי הדרום יוכלו לחיות את חייהם בשקט ושלווה.
אני גם מאמין בשלום.
מצורף השיר ששמעתי באוזניות באותה הסיטואציה, אני מקווה שיהיו בשורות טובות לכולם
I'm reachin' for the stars In the sky above Oh, I will bring their beauty home The colors of my love And I will be a rainbow Now your storm is gone And I will bring my song to you And I will carry on
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
)