זה יהיה אולי פוסט מעט מבולבל ועמוס בקלישאות, אבל..
"החוסן של העורף ינצח את המלחמה, אסור לתת להם להפר את השגרה שלנו"
כך אמר אחד מאותם עשרות פרשנים ומביני עניין בחדשות היום, אבל מה לעשות.. אני לא ממש יוצא מהבית בכמה ימים האחרונים. תכננתי לעבור תאוריה בקרוב ולהתחיל ללמוד נהיגה, אבל בנתיים זה לא נראה באופק, כי אזעקות המודיעות על מטחי טילים המגיעים קוטעות את שלוות גוש דן לעיתים תכופות מאוד ביום.
ניצלתי את הזמן שלי בבית כדי לעשות מעט סדר ומצאתי מתחת למיטה שלי את הציור הזה:
אני ציירתי את הציור הזה לפני המון שנים, בכיתה ד' או ה' על קנבס בשיעור אומנות.
אני זוכר שאהבתי לצייר פעם, לא שהייתי הכי מוכשר בזה, אבל כילד שהייתה לו ילדות די בודדה, נהגתי לשבת שעות בשעות אחר הצהריים, לצייר ולהמציא סיפורים על הציורים שלי.
ומה לא היה שם? קרבות, אבירים, מפלצות, והכל כיד הדימיון.
אבל רצה הגורל, הבדידות מעט חלפה והפסקתי עם זה.
ובכך הבנתי שלכל אדם יש סיפור, וכל אדם הוא עולם ומלואו.
כל אדם שמת, זה כאילו נכבה כוכב אחד שהאיר את השמיים, כאילו גל סוער התנפץ בטרם עת על שובר גלים, כאילו עוד חרוז בשרשרת הזאת שנקראת העולם הזה התנתק, ולא יהיה עוד. אני יודע שהדברים שקורים עכשיו נחוצים לחיינו פה, לביטחונינו, אבל אני באמת מקווה, שכמאה שנות סיכסוך יגיעו לקיצן כבר, ושהשגרה הפשוט מטומטמת והמאוד הזויה הזאת של חיים תחת אש תמידית תיפסק כבר.
זה מצטער שנופלים קורבנות בשני הצדדים, אזרחים חפים מפשע נפגעים פה, וגם שם בגלל קיבעון מיותר.
הלוואי שיגיעו אנשים בשני הצדדים שיבינו שצריך לסיים את זה כבר.
מקווה שתהיה שבת שקטה לכולם :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: