אתמול הייתי בהופעה בתל אביב, וזה היה אחד הלילות היותר מהנים שהיו לי בחיים!
זאת הייתה ההופעה הראשונה שלי, האווירה הייתה פשוט מחשמלת, ואפילו הפתעתי את עצמי:
למרות שבהתחלה עמדתי בצד בסוג של הלם ראשוני קטן, אחרי כמה זמן נפתחתי פשוט זרמתי עם כולם, רקדתי ושרתי, דברים שלא עשיתי בחיים, ולא ממש חשבתי שאני אעשה.
לא הייתה שנייה שלא הייתה מלאת ריגוש והנאה, ואפילו הדרך לשם בלילה הייתה מדהימה.
ואז הגיע היום שאחרי.
הביטחון עצמי שעלה במידה מסויימת, הספוטנטניות, היציאה מהמקובעות, והפתיחות שהתחילו אצלי פתאום והזכרתי בפוסטים קודמים, כל זה נכון במידה מסויימת, אבל.. אני לא אשקר. עדיין יש לי חור בלב. משהו חסר, ואני מניח שהיא זה 'המשהו'. זה סוג של וואקום ששואב אליו את כל הייאוש והעצבות שבעולם ומכביד לי על הנשמה. הלוואי שכמה דברים היו קורים אחרת.
משהו באינסטלציה של הלב והמוח שלי לא טוב, ואני מרגיש כאילו הוואקום הזה מכאיב לי יותר פיזית מנפשית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: