ושוב, אני ניצב על פני תהום, בעוד קשר שהשתבש. הפעם, הייתי בטוח שזה לעד. אני אוהב אותה כלכך. ושוב, זה כבר לא יקרה. למה אני תמיד תחנת מעבר בחיים של אנשים, ואף אחד לא רוצה אותי באמת?
(אני יודע למה. אני אדם שקל מאוד להיכנס איתו לקשר רגשי עמוק מאוד, אבל אז להיבהל ממני כי אני חתיכת תיק. מעבר לשלב מסוים כולם נבהלים. יש לי חסכים רגשיים עצומים מהמשפחה שמעולם לא הרגשתי שייך או נאהב בה, ומתקופות ארוכות של חרדות חברתיות שמלוות אותי עד היום ומקשות עליי להיפתח לאנשים. אם אני מצליח לשבור את המחסום הראשוני ולאט לאט להרגיש בבית, האדם הזה הופך להיות כל העולם שלי. זה מפתה. אני תמיד אוהב אותם יותר מכל מה שהם ראו אי פעם. אבל כולם תמיד לוקחים את היתרונות ובחיים לא מתמודדים איתי בקשיים. לפעמים אני צריך שיעטפו אותי ברגש, או לפעמים אני מקנא כשמגיע מישהו אחר כי הם כל העולם שלי ועם הזמן אני הופך לנטל. אני סך הכל רוצה להיות אוהב ונאהב ולא תמיד יודע לעבד את זה.)
כבר דיברנו על עתיד משותף. ושוב נשארתי עם חור בלב. אחרי שנתיים של קשר. ראיתי אותה בתור אשתי. אני שונא את הכל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: