Oh i'm in trouble again

אני לא חושב שאני יכול לדבר יותר מידי על סגירת האתר, כי בסופו של דבר, אני פה אפילו פחות מחודש (למרות שכתבתי פוסטים בשביל שנה)

ולמרות זאת, אני מכיר את האתר הזה כבר יותר מחצי שנה, אבל רק עכשיו היה לי אומץ לפתוח כאן בלוג.

וכבר מההתחלה גיליתי את גודל ההפסד שלי שלא עשיתי את זה מזמן. 

האתר הזה פשוט מדהים. 
 

במציאות אי אפשר לספר את הדברים שמעיקים עלינו ככה, בעיקר כי לרוב פשוט לא אכפת, אבל כאן, המילים הכתובות לא מתלוננות, וגם אפילו האנשים אכפתיים ומגיבים דברים שלפעמים מאוד עוזרים, ותמיד תמיד מעודדים.
 

האתר הזה הוא בית ומשפחה חמה להמון אנשים שפשוט אין להם את זה בשום מקום אחר.

רק במקום כזה ילדים בני 14 יכולים לקבל עצות מאנשים בני 16,18, ואפילו יותר מ-20 בכל תחומי החיים, ולקבל אפילו מעין כתף להישען עלייה. אני רק בן 16, אבל אני יודע שהעולם שלנו הוא עולם הפך קר ואינטרסנטי, בו לרוב לא אכפת לאיש מחברו אם לא יוצא לו מזה כלום, וישראבלוג הוא אי של שפיות באוקינוס של בדידות וקור.

אני מאוד מקווה שהאתר ינצל, כי בכל יום שעובר אני מתמכר אליו יותר, לאנשים, להחוויה שבכתיבה, והיו לי עוד תוכניות רבות לגבי הבלוג שלי. כי למרות שאני פה רק חודש אחד, האתר הזה גרם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי.

כי הגעתי לפה במצב לא ממש טוב.

בהמשך למה שסיפרתי לכם אתמול על ההתרמות שעשינו מבית הספר
 

היום ידידה שלי תרמה 30 ס"מ השיער שלה לחולי סרטן אחרי שהיא גידלה אותו במשך שנה וחצי.

אני חושב שזה מקסים, באמת, גם עצם ההתגייסות שלה לזה וגם המטרה שלשמה זה הולך.
לאנשים האלה בכלל לא קל, וכל דבר שיכול לשמח אותם מדהים בעיניי.
 

היא הכניסה את הצמה שלה (לשעבר) למעטפה, ומחר אנחנו הולכים לפני בית ספר ישר על הבוקר לדואר כדי לשלוח את זה לעמותת זכרון מנחם בירושלים.

מחלק מהשיער הם עושים פאות לילדים חולי הסרטן, וחלק הם מוכרים כדי לתרום את הכסף לעמותות למען הילדים.

כל מי שמעוניין/מעוניין לתרום מהשיער שלו/שלה, מוזמן להיכנס לאתר העמותה לפרטים:
http://www.zichron.org/ 

מקווה שגם אתם תקבלו מעט השראה מהפוסט ותעשו משהו בעניין (:

המייל של הבלוג: [email protected]

לתגובות/הערות/הארות/וסתם אם אתם רוצים להגיד לי משהו

[email protected]

אני מבטיח לענות לכולם (למרות שאני לא מאמין שיותר מידי ישלחו משהו )

עם כל האופטימיות והתקוות לשנה הבאה, אני חייב להודות, די נמאס לי מהשנה הזאת כבר.

זאת הייתה השנה הכי קשה בחיים שלי, ולמרות שהכל בסדר עכשיו, פשוט.. נמאס לי מהשנה הזאת.

הלוואי שהיה אפשר להריץ את הזמן קדימה או משהו כזה. 

כי הזמן לא זז. ברצינות. כל הימים עוברים לי כלכך מהר. כאילו רק עכשיו קמתי בבוקר, ובעוד שנייה אלך לישון, אבל לוח השנה כאילו ולא רוצה לזוז.

אני מרגיש שאני צריך למצוא את המקום שלי, ואני מתקרב, אבל עדיין לא שם, אבל קרוב, רק מעבר לפינה.

קצת על השגרה. אתמול בית הספר שלנו שלח אותנו להתרים לאגודת החרשים ועוד מספר ארגונים, ולא הלך ממש טוב אני חייב לציין.
הלכתי עם ידידה שלי, שהיא כמעט הבנאדם היחידי שאני מדבר איתו (אם זה מעניין אתכם יש בפוסטים)

שלחו אותנו לאזור שנראה די מוזנח, וכך נראתה שקית התרומות שלנו שהחזרנו כמעט ריקה לבית הספר.
בכל זאת, העיקר הכוונה, ועשינו מעשה טוב, לא סתם מילאנו את השקית בכסף של ההורים כפי שעשו ילדים אחרים מהכיתה שלי.
אני לא חושב שזאת הכוונה של הימים האלה, כי הכסף הוא לא העיקר לדעתי, אלא גם מה שאנחנו עוברים. 
 

מקרה אחד ספציפי שאני זוכר, הוא שפתח לנו את הדלת אדם ממוצא אתיופי ותרם לנו את התרומה הכי נדיבה שקיבלנו מכולם. 
לא חשבתי על משהו מיוחד, אבל זו שאיתי אמרה שהיא שונאת גזענים. 
המחשבה הזאת, "אני שונאת גזענים".
זה נשמע קצת כאילו היא ציפתה שהוא לא יתרום כלום והופתעה, ואז היה לה חשוב להגיד.
אולי גם בה מסתתר "שד" הגזענות?
 

מצברוח כללי:

פשוט לא מרגיש יותר מידי עכשיו

אני מרגיש שהמצב שלי פשוט מתחיל להיות טוב יותר. 

 
כל מי שהזיק לי הרבה הרבה זמן הורחק ממני, שיניתי את היחס שלי כלפיי כמה אנשים, מחקתי את כל הדעות הקדומות שלי על אנשים, גיבשתי חדשות, ובסך הכל כל מה שהעיק לי על הלב התחיל לרדת ממנו. 

מי היה מאמין שהזמן באמת ירפא את הכל?  
 

אני מרגיש בוגר יותר, פתוח יותר לאנשים, לדעות, לא פוסל את כולם על הסף, מתחיל להרגיש ביטחון במי שאני.

אני מרגיש שאני יכול לגשת לבן אדם, לדבר איתו, להתחבר איתו. 
אני, הילד השקט הזה, שלא דיבר אף פעם, ששמר את הכל בלב.
פתאום מתחיל לדבר.
ואנשים.. מגיבים בחיוב!
הם שמחים כשאני שם, (לרוב ) 

אני לא חשבתי שהרגע הזה אי פעם יגיע.
השנה הנוראית בחיי נגמרת בעוד שלושה חודשים, ובקרוב תתחיל לה שנה חדשה, טובה באמת, כמו שתמיד רציתי.

כבר העבר המעיק מתחיל לשקוע וזריחה של יום חדש עולה. 

 נכון שעברתי זעזוע לא קטן, טלטלה, וטראומה גדולות השנה, אבל אולי זה מה שסוף סוף ניער אותי קצת לחיים. 

(וגרם לי לשנוא אנשים שטחיים, ואנשים שלא יעריכו אותך לעולם לא משנה כמה תיתן להם)

לכן, תמיד שמרגישים שכבר הכל לא הולך, הכל שוקע ומתפרק, צריך לזכור שבעוד כמה זמן מעכשיו, פשוט נצחק על הכל

וזה היה משהו אופטימי ונכון על החיים.