אחרי שראיתי שנגמרו כל הכרטיסים להופעה הראשונה לפני שהספקתי לקנות ממש התאכזבתי, ולמרות שלמדתי שיעור בקפיטליזם מחברת הכרטיסים (אם להופעה הראשונה נמכרו כל הכרטיסים כל כך מהר, בואו נעלה את המחיר בשנייה!), כשראיתי שפתחו עוד הופעה לא חיכיתי אפילו שנייה, וישר קפצתי על הכרטיס.
אתמול הייתי בהופעה בתל אביב, וזה היה אחד הלילות היותר מהנים שהיו לי בחיים!
זאת הייתה ההופעה הראשונה שלי, האווירה הייתה פשוט מחשמלת, ואפילו הפתעתי את עצמי:
למרות שבהתחלה עמדתי בצד בסוג של הלם ראשוני קטן, אחרי כמה זמן נפתחתי פשוט זרמתי עם כולם, רקדתי ושרתי, דברים שלא עשיתי בחיים, ולא ממש חשבתי שאני אעשה.
לא הייתה שנייה שלא הייתה מלאת ריגוש והנאה, ואפילו הדרך לשם בלילה הייתה מדהימה.
ואז הגיע היום שאחרי.
הביטחון עצמי שעלה במידה מסויימת, הספוטנטניות, היציאה מהמקובעות, והפתיחות שהתחילו אצלי פתאום והזכרתי בפוסטים קודמים, כל זה נכון במידה מסויימת, אבל.. אני לא אשקר. עדיין יש לי חור בלב. משהו חסר, ואני מניח שהיא זה 'המשהו'. זה סוג של וואקום ששואב אליו את כל הייאוש והעצבות שבעולם ומכביד לי על הנשמה. הלוואי שכמה דברים היו קורים אחרת.
משהו באינסטלציה של הלב והמוח שלי לא טוב, ואני מרגיש כאילו הוואקום הזה מכאיב לי יותר פיזית מנפשית.
לפעמים זה נראה לפעמים כאילו בכל שנה אני ממציא את עצמי מחדש, וכשזו עוברת אני מקמט את הדף וזורק.
תקופה גדולה איתה נגמרה סופית באופן מפתיע למדי, ומוקדם למדי. שנה אחת, זה הכל.
ולמרות זאת, רוחות של שינוי מנשבות שוב בתוכי, ואני חושב שאני לא אשקע בעצב אפילו לשנייה אחת.
היינו אמורים ללכת יחד להופעה השבוע, זה כבר לא יקרה מן הסתם.
מצד שני, במקום לבטל החלטתי פשוט להזמין מישהו אחר.
וחשוב יותר, החלטתי להציב לעצמי אתגר קטן: אני הולך להתחיל עם מישהי, באמת.
אני לא חושב שאי פעם עשיתי את זה. אם כבר, ניסיתי לפתח ידידות ולזרום משם, אבל אני אודה, אחרי התקופה איתה אני מרגיש משוחרר הרבה יותר ממה שהייתי כשהגעתי, ואני אפילו מרגיש שאני מסוגל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: