פופאיי

החלטתי לכתוב סיפור על הזבוב. הוא היה זבוב גדול מהממוצע, בגודל של בוטן, וכבד נורא בהתנהלותו. הוא הצליח איכשהו להיכנס לבית חמים ולמצוא מחסה ממזג-האוויר הקר בחוץ. הוא היה יושב על הקיר  ומתחמם לו, ובינתיים מסתכל במאות העיניים שלו, או אולי עשרות, על האנשים בבית. האנשים בבית נראו כבני-אדם לכל דעה וסיווג כלשהו שאפשר לקטלג את צורת החיים הזו. הם היו אוכלים לחם בצורת סוליה, עליו היו מורחים במן ברזל שטוח - גבינה או דברים אחרים. הגבינה נראתה לו מאוד טעימה, ופעם, כשהאנשים שהיו בעצם בני-אדם לכל דעה וסיווג קטלוגי, לא שמו לב, הוא טעם קצת מהגבינה. היא הייתה טעימה מאוד, ולכן הוא שקע בזלילת הגבינה ונכנס למצב של הנאה זחוחה, ועל-כן נתפס על חם על-ידי בני-האדם. רע מאוד מצידו. הוא כעס על עצמו שנתפס. אפילו בני-האדם, בצורה מוזרה, כעסו על זה שתפסו אותו, ורצו לחסל אותו ב-של הסיבה שאכל להם את הגבינה, אבל הוא הצליח לחמוק מהם. ומשום מה הם זרקו את הגבינה לזבל ואז ישבו במיטות שלהם כשהם מעיינים ביריעות עשויות עץ מעובד שהם קראו להן דפים. הזבוב ניצל את חוסר  תשומת הלב שלהם, וצלל לתוך הפח, ואכל את הגבינה המשובחת, שלא היה לו מושג למה זרקו אותה פתאום.  לפתע נסגרה עליו שקית האשפה, והוא שמע גיחוך רע מרושע, והבין שטמנו לו פח. טמנו לו פח בפח... הוא ניסה לצאת מהשקית, שהייתה שחורה ועבה, אבל היא נקשרה במהירות בידיים מיומנות, ואחד מבני-האדם לקח את השקית החוצה אל הקור ונשא אותה אל מקום שהריח מהרבה אוכל עשיר.  היו שם חתולים, והזבוב פחד מאוד, והיה לו קר וחשוך, אבל לפחות הייתה לו גבינה. 

כשעלתה השמש, קרע חתול את השקית, ומצא את הזבוב שהיה שמן מאוד ומלא, וכנפיו מלאות גבינה, ולכן היה קשה לו לברוח. החתול בלע את הזבוב, ולכל הדעות -  זה היה סופו של הזבוב השמן והכבד. אבל החתול דווקא היה מבסוט, והלך וסיפר לכל החברים החתולים שלו שהוא בלע זבוב, והם קינאו בו מאוד. אבל זה הסיפור על הזבוב, לא על החתול, שהתעכל באטיות רבה ומלאה ייסורים במעי החתול, והתפרק לחלקיקים שיצאו בצורה לא משובבת נפש מהרקטום של החתול, בשלב כלשהו. אבל בעצם לא קרה שום-דבר, כי מה משנה כבר זבוב אחד.