פופאיי

הוא התנפח והתנפח כמו בלון נפוח,

מה יש לו?

אין לו עיניים לראות, אותי,

או אוזניים לשמוע, אותי,

אבל אני לא מוותרת על האיש שהוא היה,

אפילו שעכשיו הוא קטן כמו כדור טניס

חתכנו בו שנים, גרמנו לו לחתוך בעצמו,

אבל המשימה לא הושלמה

כל-כך הרבה בלונים גדולים לבנים עפים אל השמיים,

נלכדים בחבלי הכביסה, מסתננים לחלונות

יותר מדי בלונים לבנים מלאים כל טוב,

יותר מדי התרוממות רוח יש בקהל היום

כמה אנחנו פועלים עם אזמל וסכין לחתוך לאנשים בבשר,

לחתוך כל רגש של חזון ויופי, אהבה וחסד

הם יושבים מעשנים בפינות חשוכות,

מבשלים את המוח מול הטלוויזיה, מטומטמים גמורים,

הם מאמינים לשירים ברגש נאצל,

שמסתיר כל חופש בפלסטר צבעוני

נלכדים בעבודות וקשיי פרנסה, כל איש צריך לאכול,

נלכדים בבעיות נפשיות לכאורה, קל לגרום להם להאמין שהם פגומים

הכול יושב בתוכם כמו אוצר בכל רגע ורגע,

והם מתבוססים ברחמים עצמיים בבוץ שהם יוצרים לעצמם,

כי קל לנו למכור להם שהעולם קשה ועצוב,

ודברים בנאליים נראים להם כמו סוף העולם

יש פתרונות כל-כך קלים ופשוטים לכל בעיה ובעיה,

ממש כמו לבלוע כדור אקמול,

אבל אנחנו מסבכים ומסבכים להם את החיים,

"אתם צריכים לשרוד," אנחנו אומרים להם,

"אתם צריכים להיות חזקים,"

ורואים אותם נאבקים בשיניים בדברים שיכולנו לפתור להם ברגע.