פופאיי

ירח אפל ערפילי משליך חושך על תפארת המדבר

עיניים בולשות קטנות דרך חרכים בנויים בקירות

טלפונים חרישיים, מילים בודדות בחצות הליל,

תלושות, מפוחדות, אומללות, עם סכינים

שירה מתנגנת חרש לא שייך לא מ-פה, אבל היא מנחמת

מכונית בודדת בחנייה ריקה, מוקפת בורות של ייאוש וזעם

ירח בחצות הליל, וזה ירח, וזה שלנו, כשלא נשאר דבר

דממת הישנים והחולמים רועמת, אוזניים כרויות,

משהו מתרחש מתחת לחלונות.