פופאיי

אני קם בבוקר, וזה בוקר משומש, כל הקלחת על הראש. אני לא יודע אם זה טוב או רע, פשוט קשה לי לחשוב.

העור מתוח על הפנים כמו אני לא יודע מה, ויש לי קסדות ויש לי שמן על הראש.

בלי בוקר על הפנים בבום של אש, זה לא זה, זה לא טריגר.

אתה אולי יותר מדי פוחד. ואולי לשווא. קצת עשית צחוק מעצמך, לא הצלחת לשלוט על ההגה.

לא תמיד תיראה טוב בעיניי אחרים, כך היא אמרה. על סולם נדמה רואים אותך כולם, אבל האם אתה באמת על סולם.

הרי אם בודקים בציציות, אין הרבה כניסות. לפחות לא לטווח הקרוב. אף-אחד לא מחפש אותך, ואף-אחד לא מבין למה אתה מתנהג כאילו מישהו בודק אותך. והם מתחילים לחשוב - אולי הוא עשה משהו לא בסדר? מה הוא מסתיר?

שום צעקה ובכי לא מכוון אלייך, לאף-אחד לא באמת אכפת מהצורה שלך, תפנים. 

אף-אחד לא שם עלייך זין.

אני אולי לא רואה טוב, כושר השיפוט השתבש, גם היו מי שדאגו לטשטש את כושר השיפוט. אבל בוא נהיה חכמים יותר.

טוב, רק תאט קצת, תאט. את קצב האילוצים, המחשבות. תן יותר אוויר, תן יותר חמצן.

גם אני במקומם לא הייתי סובל אותי. כן, אם הייתי אדם אחר, הייתי שונא אותי.

אני מבין אז למה, אבל לא שונא אותי, כי אני אני, ומהצד הייתי שונא אותי, אבל אני בעצמי יודע יותר טוב מי אני ומה מניע אותי. 

כל מה שתסביר לא ישנה, הם לא יבינו, כמו שאתה לא היית מבין אם היית הם. לא משנה, לעזאזל, הכול בסדר, יהיה בסדר, יש על מה להכיר תודה.

זה לא החיים עצמם, זה המטען של הגיל. אדם צובר שק כבד יותר ויותר עם הגיל, וכבר קשה לסחוב.

מה גם שהכול מרקיב בתוך השק המזוין. אז לא פלא שאני מרגיש מסריח. אני באמת מסריח. כל הזקנים מסריחים. הדברים פה כבר לא טריים יותר, הם מרקיבים.