אבא אמר שהוא הולך, והוא לא יודע מתי הוא יחזור. אמרתי לו בסדר, אתה איש גדול, ואני איש מבוגר, ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, ואני יכול לדאוג לעצמי. הוא אמר שאני צודק, ולחץ את כתפי. הוא לקח את התיק שלו, התעכב רגע בפתח, ואמר לי "תשמור על הגחלת," והלך. שמעתי אותו יורד במדרגות, והסתכלתי דרך החלון. הוא יצא אל הרחוב, ועצר רגע, הביט סביבו. ואז הראש שלו הפך רכון קצת, והוא הלך לאורך הרחוב כאילו הוא נלחם עם הרוח, אבל לא הייתה רוח. והוא נעלם מעבר לפינה באותו קצב הליכה.
היה לי את מערכת הסטראו שלי, והיו לי מלא דיסקים. שמתי את הדיסק הראשון של לאונרד כהן, "השירים של לאונרד כהן," וישבתי ליד החלון כמו שאני רגיל כשאני מעשן. עישנתי, והרגשתי טיפש מאוד ובודד מאוד, וגם חלש בגוף, והאוזניים שלי היו סתומות. הבטתי לשמיים, ולקצה המבנים שנגעו בשמיים. הלב שלי דפק מהר, ואני הבנתי שנגמר לי הסוס. עשיתי הכול, ממש הכול, כל מה שאני יכול כדי להחזיק מעמד, ותוך כדי לעשות את מה שאני אמור לעשות. ועכשיו זה נגמר. אני לא יכול להחזיק עוד מעמד. אני חולה בראש ובגוף, והשכל שלי הלך, ויש לי מלא זבל בדם ובריאות. לחיות ככה אי-אפשר. אני אמות לאט, עם מוזיקה ומילים יפות. אני אעשה את זה יפה, אני אפרד יפה, מהחיים. ואני אוהב מאוד, אבל זה לא משנה. אף-אחד לא ישמע, ואף אחד לא יידע. לא משנה מתי אבא יחזור, הגוף שלי יישאר פה. אבל אני לא.
>>>>>>>>>>>>>
(זה סיפור בדיוני!!! הכול בסדר.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גותהם