פופאיי

בודהה יושב על מחצלת עשויה קש,

ומביט בי בעיניים קטנות וחריפות

הוא יודע הכול,

אני רואה לפי המבט שלו שהוא יודע הכול

לא קל לי להיות שקוף לעיניו של בודהה,

ואני מסתיר את פניי בידיי, את עיניי

אני לא רוצה שהוא יראה דרכי

כי אני יודע שטעיתי, אני לא צריך שהוא יגיד לי את זה,

ואני יודע שאני אדיוט ועלוב, ומטומטם ברמות יחסית אליו

אבל אני לא רוצה לראות את זה בעיניים שלו, 

לשמוע את זה במילים שלו

אז אני יוצא החוצה מהחדר הפשוט העשוי במבוק,

והולך לים לשטוף את צערי

המים קרים ואני מעמיק בהם

דגים קטנים בצבעים שונים שוחים בין רגליי,

לו הייתי דג

אני יושב על שפת המים, ונוותן למים ללטף אותי

מלפניי הגדה השנייה של במבוק ושרכים

אני לא רוצה להגיע לגדה השנייה,

כי אומרים שיש שם אנשים רעים פראיים

שיסממו אותך, ויקשרו אותך, ויחתכו אותך, ויבשלו אותך

אז אני נשאר על שפת הנחל, ליד הדגים בצבעים שונים,

משאיר את בודהה לבד בלעדיי, אבל יודע שהוא לא לבד,

יש לו את כל החיים, והטבע, והיקום,

והחכמה הגדולה שלו

אני רוצה להגיד לו, בודהה, תציל אותי,

אבל אני מפחד

אני מפחד להיות משהו זר לי,

לעבור מסלול קשה לי מדי

אז אני יושב על שפת הנחל, והתחת שלי מתחפר באדמה

יש לי רק את הדגים הקטנים בצבעים השונים,

ואני משחק איתם כמו ילד קטן בסוכריות או בלונים

אין לי לאן ללכת, אין לי לאן

לו הייתי דג.