פופאיי

בשביל לכתוב צריך לכתוב, אין דרך יותר טובה מפשוט לעשות את זה. 

הוא קם בבוקר לרעש הקבוע של הפצצות והמסוקים, והטביע את ראשו לרגע בגיגית של מי קרח. "זו הדרך הכי מהירה וטובה להתעורר," הוא אמר לחיילים החנונים שסביבו, ושאל מה הולך להיות עכשיו. "התברר שהרוסים חדרו עם נגמ"שים את הגדר, והצליחו לנטרל את רצועת המוקשים ולעבור דרכה, ועכשיו הם שורפים כפרים של וייטנאמים, ואונסים נשים צ'כיות." "אז צריך להיכנס בהם," הוא אמר. "כן, אבל הצבא הסיני מצמצם פערים, וגם היפנים לא נשארים חייבים. נפוליאון כבר שלח 12 גדודים, וג'ינג'ס חאן רצח עם האנשים שלו אלפיים קווקזים. לא שזה משנה משהו, אבל העולם צועק," "אז צריך לזיין את האימ-אימא שלהם," הוא אמר, "כן," הם אמרו, "אבל בפרלמנט הבריטי יש מרד, ואלפי מורדים סונים השתלטו על בית הפרלמנט. הכורדים הפציצו את הכור הגרעיני בעיראק, וגדודים פרו-פלשתינאיים מאיימים על שלטון החוק באלג'יריה. לא שזה מעניין מישהו, אבל מיליוני דונמים של שדות חקלאיים עלו באש, וגם משקי עופות ובקר." "העיקר שדולי הכבשה בסדר," הוא אמר. "זה העניין, שהם שחטו את דולי." "הם שחטו את דולי?" שאל החייל מספר אחד בעיניים המומות, "אולוהים, איך הם עשו דבר כזה?!" "בשבילם היא הייתה בסך הכול עוד כבשה." "אבל זו דולי! זו דולי שלי!" "אנחנו יודעים, אנחנו מצטערים," "צער לא יפצה על דבר," אמר החייל מספר אחד ותקע לעצמו כדור בראש. "אמרתי לך שלא היה צריך לספר לו!" אמר חנון מספר 1 לחנון מספר 2. "לא ידעתי שהוא יגיב ככה!" התגונן חנון מספר 2. "מה נעשה עכשיו?" שאל חנון מספר 1. "צריך לספר לנג"ד," אמר חנון מספר 2, והם הלכו באיטיות לעבר קבוצת מבני הפיקוד. כינורות עצובים ברקע.