פופאיי

התעוררתי כשאיזה אחת בכתה לי על חבר שלה, אותו אולי הכירה חודש, על זה שהוא הלך, והיא לא יכולה לגשר על הפערים, ועוד זבל בכייני נוסח גיל 18. אמרתי לה, מותק, עוד שנה תשכחי מה השם שלו, ועד שתתחתני יהיו לך מלאן גברים, ולאט-לאט אף-אחד לא יהיה באמת משמעותי, רק עוד תחנה בדרך שלך. ויהיה לך גבר שתחזיקי בו רק למען הילדים, ואת לא תישארי מלאך, מותק, לא, את תהיי מלאה משחקים ותככים, כמו דמות מזוינת באופרת סבון לטינית, מה קוראים טלנובלה, ואף-גבר לא יהיה חשוב, רק הילדים שלך, ולא תהיה אהבה, לא תהיה אהבה, בינך לגברים אחרים, מקסימום זיונים. אז הזאתי התחילה לבכות, ואמרה לי לא, לא, אני ואתה רואים את החיים אחרת, זה לא יקרה לי לעולם, אין סיכוי, אני לא אהיה כמו אימא שלי. אמרתי לה - נראה עוד עשרים שנה. 

ההורמונים גועשים, ואהבה ניצתת בין הרגליים בלב פועם, בתשוקה להתרבות. אני עומד מול החלון הקטן בקיר ומעשן את הסיגריות שלי שאני מעשן כדי למות, ותוך כדי לוגם קפה, ותוהה על אנשים הזויים שעומדים בצד השני של הכביש, בתוך החנייה, או המכוניות שלהן במנועים פועלים, ובוהים בי מעשן סיגריה. כולם נמלים על כף היד שלי, אני מועך אותם כמו ג'וקים. השמיים ריקים מגשם והאדמה צמאה. מכשפות גדולות עם שיער צבוע הולכות ממקום למקום, לכל פינה, ומתמוגגות מזכרונות הנעורים שלהן כנערות מופקרות. גברים בני חמישים שחושבים שהם קאובואים, וילדים בני 23 שמתלהבים עדיין מהמכונית שלהם. לכל אחד ואחת סיפור מרוצץ גולגלות. היא בכתה שאני לא רואה אותה ממטר, אבל מה שהיא שכחה שאני ניסיתי לראות אותה, פשוט היא הקיפה עצמה בחומות, אז איך אפשר. בסוף באמת לא ראיתי אותה ממטר. גם לא מחצי מטר. נכנסתי למיטה שלי וישנתי, וחלמתי חלומות מטרידים, והתעוררתי לבכי של בת ה-18 שממשיכה לבכות לי למה אני מנסה לנפץ לה את הפנטזיה. כי את שפטת אותי לפני ששפטתי אותך, בגלל זה. אז אני כמובן, לארג' שכמוני, נותן לך את כל הסיבות לאמת את החששות שלך ממני, שלא תרגישי טיפשה. זרקת אותי דרך הדלת, פוצצתי לך את הלב דרך החלון, ככה זה פועל. אחרי זה עישנתי את הסיגריה שלי בזמן שאת בוכה, ואת חושבת סוף העולם, ואיזה סיפור מאוד גדול, בשבילי זה רק עוד יום.