פופאיי

אתה מסתדר טוב מאוד עם עצמך,

ארקדי דוכין שר אצלך בסלון שירים מוכרים מאוד

יש ירח שמציץ מבין עננים כבדים,

וזרם של שתן גשם על פני האדמה הקשה

פעם היו פרדסים, ואנשים לא מעשיים,

וזה היה בסדר מ-כל הבחינות

פעם לשבת ולבהות מתחת לשמש היה בסדר גמור,

כשאתה מעשן סיגריה ומתמוגג מהאשכוליות הענקיות,

העסיסיות והמלאות מיץ מתוק

הרקע של השמיים האפורים מחזיר לך את הד בדידותך,

וצבע האספלט כצבע הכוכבים, וצבע הדממה כצבע השמיים

הילדים הלכו והם כבר לא פה, וגם אתה לא שם,

כאילו שחטו אתכם זה אחר זה

אתה מספיק בשביל לדעת ששחטו אתכם

כשאתה נאבק עם החוטים,

כשאתה חי בדילמה אינסופית,

במבוך מתפתל ללא יכולת מוצא,

בפקעת חוטים מסובכים שמתגלגלים על הקרקע,

ואתה מושך, והכדור מתגלגל ולא בא אליך

כי זה לא יום ולא לילה, זה שטח ההפקר,

כך אמר לך איזה זמר לפני המון זמן,

והוא צדק, וזה נכון גם לאתמול וגם להיום

הם מחזירים את הכוכבים הכתומים לערבות הצחיחות של הכפר,

לחורשות ולגשרים, לטרקטורים וחבילות החציר

ואתה יושב על אבן גדולה, סלע, ומחכה לה שתגיח מתחת לגשר,

ותדבר אתך

אבל היא לא באה

והיא לא תבוא יותר אף-פעם

וכשמיץ האשכוליות ניגר אל תוך גרונך,

אתה מבין שידעת אהבה, וידעת חיים ואושר ובריאות,

לפני שרצחו אותך

ומה עכשיו? עכשיו שום-דבר לא משנה

אתה יושב וסופר בועות אוויר,

ומפוצץ אותן זו אחר זו.