פופאיי

הוא עובד יומם ולילה, לא יישן,

חוץ ממתי שהוא יישן,

כי צריך לישון לפעמים, אין ברירה

אבל הוא עייף, עור ועצמות,

חוץ ממתי שהוא אוכל,

כי צריך לאכול לפעמים, אין ברירה

הוא לא מבין כמה דברים,

אבל יש דברים שהוא לא מבין,

יש דברים שלא מבינים, אין מה לעשות

כשהוא מגיע הביתה הוא פושט את הבגדים,

מרביץ מקלחת קרה ושותה משקה קר,

ואז אומר לה כמה היא יפה וחכמה,

למרות שלא ראה אותה עשר שנים

והיא אומרת לו, כן, אני יודעת,

טוב שאתה שם לב

ואז הוא יישן שינה של סהרוריים,

ומתעורר לקול הרדיו המזמר מילים עננים

והחושך יורד על הרחובות, וכבר קר לו,

אבל לא נורא,

נלבש את הבגדים החמים והכול יהיה כמו לא קרה

וכשהוא מגיע לדף הלבן של המחשב,

אין לו תמיד מה לומר

הוא יושב ובוהה במסך,

מקשיב למוזיקה ומגרד לעצמו את הפטמות

ואז משום-מקום מגיחה המוזה, תפארת כסף ודבש,

והוא שוחה על גב המילים,

זה קל כשמיומנים

אבל הירח כמו השמש שוקע,

והוא מדמם על הדף הממוחשב

יש נקודה אחת קטנה על פני הגלובוס,

בו יושב ונרדם האיש הכותב

והוא זוכר ולא זוכר,

והוא אוהב ואוהב פחות

ויש לו זכרונות טובים ורעים,

והוא מוקף גם במלאכים שומרים

אבל כמו כולם הוא רק בן-אדם,

ולפעמים הוא בוכה כשאף-אחד לא רואה

הוא יושב ונרדם בנקודה מסוימת בגלובוס,

והעולם נע ונע כמו לא שייך לכלום,

אלא רק לקצב זר שבוקע ממקור אחר

אבל גם הוא יהיה זר, אפילו לעצמו,

כשהוא ישתנה, כשהוא לא יהיה.