פופאיי

כל הדרך ללאס ווגאס,

מכאן במכונית אדומה פתוחה מה אני קורא לה הכריש

ללכת שבי אחר הזונות צבועות השיער,

הסופרות כסף בבנקים בציפורניים מודבקות,

מה קוראים אותן דילריות,

וסוחרי סמים קטנים עם אצבע קטנה בה הציפורן ארוכה,

מה קוראים אותם בלדרי סמים לתת לי טעימה

אני הולך שבי אחר המדבר הפתוח בלב המאפלייה של שיא החום,

במסעדת דרכים זולה ומוזנחת מאוד,

בה אני צריך לסדר את הראש עם הבירה החביבה עליי - מכבי,

ויש שלט גדול על הפתח של המסעדה "בירה", 

ולא מוכרים שם אוכל ולא יודע למה קראתי לה מסעדה,

אין שם כלום, אפילו לא משקאות אחרים חוץ מ"בירה"

שוטר התנועה המקומי היה מלא שכל,

אבל גם מבדח,

כשהוא ייעץ לי לישון אצלם במחסן,

כי לא ישנתי שלושה-ארבעה ימים,

והמחסן היה בעצם אסם עם שעורה,

ומפוזרים כלי עבודה, כמו מחרשה,

כי כנראה מגדלים משהו במדבר הזה, אבל אני לא ראיתי כלום,

והמחסן היה של המסעדה שלפעמים נותנים למישהו לישון באסם,

שהם קוראים לו מחסן,

אבל דווקא יש שם מיטה והם אפילו דואגים להחליף מצעים נקיים לכל אדם שבא,

והשוטר הזה, ממזר פיקח בן-זנונים, ראה את קרטון הבירה באדוויזר על המושב האחורי,

ובכלל לא שמתי לב שהייתה לי פחית בירה ביד כשנהגתי 180 קמ"ש על הכביש הרחב הנקי,

עד שהוא עמד מולי וחייך אליי, כאילו אמר שהוא יודע שאני סתם באתי לעשות חיים,

אבל הסתבכתי בדרך עם עצמי

"תישן כמה שעות במחסן, ואז תמשיך," אמר וחייך,

וגם העיניים שלו צחקו כאילו אני ליצן,

ואולי באמת נראתי והתנהגתי כמו ליצן

"אבל אני צריך להגיע להוליווד עד הערב,

ואם אירדם, לא אצליח להתעורר עשרים שעות"

אמרתי בטמטום גמור,

כי הרי השוטר יכול לעצור אותי עם כל הצידוק שבעולם,

אבל הוא נותן לי ספייס, כי אולי באמת הוא שוטר שאוהב פושטקים,

כמוני

"אתה בטוח שאתה מעדיף לנהוג?" הוא שאל אותי,

וראיתי את הדריכות בעיניו,

וראיתי עוד בעיניו שהוא יודע שראיתי את הדריכות בעיניו

השוטר הזה היה בן-זנונים פיקח מאוד

"אתה צודק, אני חושב שאני אלך לישון קצת,"

"בחור טוב," הוא אמר וליטף את הלחי שלי,

אם הוא היה יודע מי אני בניו-יורק, הוא לא היה מסתכל לי בעיניים

ועכשיו אני יושב במסעדה בה מגישים רק בירה,

חושב על השוטר ועל הטרפיסט שראה אותי חולף לידו,

וחושב לחזור ללאס ווגאס במקום להמשיך להוליווד

מאוורר התקרה מסתובב באיטיות, 

הזיעה מציפה לי את הפנים,

המוכר היהודי שיושב בצד מביט בי בחשד,

ואני שומע בתיבת הנגינה שיר עם פזמון -

"הו, אימא, האם זה באמת הסוף?"

שמישהו הואיל בטובו לדאוג שיתנגן כדי לפזר לי מלח על הפצעים

אני מטלפן לעורך-הדין שלי -

"מאנייק, אתה לא יודע איך סיבכת אותי!"

"אתה סיבכת את עצמך," הוא אומר בקול מתנשא, ואני יודע שהוא על סמים,

"סידרתי לך מכונית חלופית בלוס ווגאס, מה אתה עושה באמצע המדבר?

קח את התחת שלך בחזרה לשם".