פופאיי

כי אני בן-אדם של חצי-חצי

אני חצי טוב, חצי רע,

חצי יפה, חצי מכוער,

חצי חכם, חצי טיפש,

ויש לי את כל הסיבות לכך

אבל אני לא מצפה מהבנה מאיש,

כמו שאני לא מבין אנשים מסוימים,

כאילו, מה לעזאזל הם חושבים שהם עושים?

זה הכול חלק מהאדמה, ומאש, ומהאוויר והמים,

הם מרכיבים את נפש האדם בצורתם הרוחנית

אני יכול להגיד שיש לי טיפת דבש בלב,

אבל זה לא חייב להיות נכון,

הרי החיים עצמם מאוד מתעתעים

ואולי אני כל האנשים בעולם,

ואולי אף-אחד מהם

ואולי אני חייזר או סייבורג -

ואני עצמי לא יודע את זה

אולי יש לי נשמה, ואולי לא,

ואולי אין לי בכלל מה שקרוי לב

זה הכול חלק מהאשלייה הגדולה של החיים,

כמו סרט, כמו מציאות מדומה, כמו הזייה, כמו חלום

כשהם מייסרים אותי בשוטים, אני מייסר אותם בעקרבים,

עין תחת עין, שן תחת שן

אבל כשהם מלטפים לי את הגב, ואומרים כמה אני חמוד ומתוק,

אני מלטף להם את הנשמה בחזרה,

ואולי עושה למענם מחוות שנראות קטנות, כמעט חסרות משמעות,

אבל הן משנות את השחור ללבן, את החושך לאור

ופתאום בן-אדם שהיה אמור להתאבד, לא עושה זאת,

וחושב, "וואללה, החיים דווקא יפים"

אבל אותי הוא לא זוכר.