פופאיי

אמרתי לנועה -

"בואי נלך לקולנוע,

יש סרט של קזנובה,

תרגישי על הגובה"

והיא שאלה - "איך נגיע?"

אמרתי לה - "במונית"

אז היא אמרה -

"זה לא קלאסה,

אני נוסעת רק באופנוע"

אז אמרתי לה - "אפשר באופניים"

לא דיברה איתי שנתיים.

התעייפתי לראות טלוויזיה כל היום,

אני צריך לנוח

אין לי כוח לראות כוכבים בסתיו,

ואפילו בקיץ או באביב

החורף מתעתע חושים עם הרוחות שלו,

וגם הגשם והעננים

אין לי מנוח בלילות המזרח-תיכוניים הקשים,

אני צריך לשבת ולפצח גרעינים

וזה לא קל, זה לא קל, אל תחשבי,

זה מוציא אותי מהכלים, כל פעם שאני צריך לחשוב,

יותר מדי פעולות מוחיות מעייפות לי את הסינפסות,

אני רוצה לישון שעות,

תעירי אותי כשיבואו הספינות

ארצות סקנדינביה עושות לי לרצות לעוף

משם באנו, חבל שזה נגמר

היית כל-כך יפה בחיוכך הנחשי

אבל מה לעשות שרצית ממני יותר משאני רוצה מעצמי

אבל היית כנה בין השורות,

זה נכון

אבל רק בין השורות.

כואב לי הלב

התעוררות מאוחרת, או אולי מוקדמת,

הרדיו דפק לי כל הלילה בראש

גרביים לא מכובסים, ראש לא חפוף

אני מוצא את עצמי מגרד את הקירות

כולם נדמה בתוך בועה רוחנית של אלכוהול,

גם אני

השמיים מטפטפים בנזין ומשקאות אלכוהוליים,

המוזיקה חובטת ביטים קליקים חשמליים

הגרביים שלי ספוגות זיעה,

אני מעשן סיגריה מול החלון,

והמוזיקה לא נוגעת

חלומות מטרידים כמו פטריות מבעבעות בתוך השינה

השקט מחריש אוזניים

היא אמרה שאני אוכל את האצבעות,

אבל יש לי פיצה קפואה במקפיא,

וגם מגש קבב.

אני קם בבוקר, וזה כמו כל בוקר

ידיים נשלחות אליי, מושכות אותי,

אבל אני לא יודע למה אני עקשן

אני רוצה לדהות, לפרוח,

אבל אני מפחד

כריך גבינה עם עגבניות,

פלפל חריף לא כבוש

לאונרד כהן שר, אני שמעתי אותו עוד לפני

והאורות דועכים

שמש קטנה מאירה בימי החורף האלו

היא מחממת פחות מההסקה בבית

יש לי לב שמשתרג לכל הכיוונים,

כמו צמח מטפס

משאלה קטנה כמוסה חנוקה להיות בריא

היא התהלכה בחדרים האלו,

וכמעט לא נשאר זיכרון

לא מהאישה שהייתה, לא מהאישה שצחקה,

לא מהאישה שאהבתי באמת אהבה רבה

היא גרה אצלי בלב באיזו פינה חבויה

לפעמים היא מופיעה בחלומות,

ואני מתעורר עם ראש מהדהד ולב ספוג

הטלוויזיה והסמים מחקו את כל זיכרונות הילדות

אני מביט במראה ורואה אדם זקן

יש לו עיניים צוחקות וחיוך ממזרי,

והוא לא מבין איך הוא נהיה כזה, נראה כזה.

הכרתי אותה כשהייתה ילדה קטנה,

רק לרגע בו אביה צילם אותה על מכסה המנוע

הרגשתי משהו מיוחד,

כאילו עוד אראה אותה

עוד הרבה-הרבה זמן

בגלל זה התעניינתי, "איך קוראים לך?"

היא ענתה תשובה מתנשאת וחצופה,

היא לא אמרה לי את שמה

"קוראים לה שילה," אמרה אימה,

והידקה את הכסות על כתפייה

היא בינתיים עלתה על מכסה המנוע, ורקעה ברגליים

אימא שלה גערה בה, והיא צחקה בפחד מהול בבוז

האוטובוס עמד מאחורינו, אני ואבא שלי,

אבא שלה צילם את אשתו גוערת בבתו, וזה היה מוזר,

אבא שלי מאוד התפלא

"צילמת?" הוא שאל אותו

"כן," אמר אביה של שילה כאילו לכד רגע היסטורי,

ולא הדיק את עיניו מאשתו הגוערת בבתה.

סיפור אמיתי.

התמונה הפכה אחרי הרבה שנים לתמונה על קופסת הדיסק הראשון שלה.

היו לו פנסתרים בראש, אבל אני לא הצלחתי לנגן עליו

הייתי חוזר מבית-הספר מדוכא ועצוב,

ונזרק מול הטלוויזיה החינוכית

כולם שם ידעו לנגן בגיטרה חוץ ממני

אני במקום לנגן על גיטרה, נאלצתי להסתפק בלנגן על בחורות

כל הזמן הם היו עושים לי ככה עם המיתרים,

וצוחקים עליי, ואני בכיתי

הגעתי למסקנה שכמה שאני אנסה,

לא הצליח לנגן על גיטרה בחיי אלה

אבל היה פיתרון - למות ולהיוולד שוב ראשון,

ואולי בחיים האחרים שלי אצליח לנגן, כמו דוד על נבל

אז לקחתי את המומנטום החשמלי,

וחשמלתי את עצמי למוות

זה לא היה קל, כי מוות הוא דבר די אכזרי

אבל הגעתי למקום בין העולם הזה לעולם הבא בו עושים גיטרות,

והכינו לי את הגיטרה הכי טובה

מאז אני מנגן בחתונות, ובריתות, ובר-מצוות,

ומתפרנס יפה.