פופאיי

הילדה נשכחה ברכב

זה היה לילה קר,

והגשם ירד על המכונית מבחוץ

הגרביים שלה היו ספוגות זיעה,

וגם הגרביונים והתחתונים

היה לה כובע צמר על הראש,

ומעיל עבה שהיא התכרבלה בו,

הוא חימם אותה היטב

לא היה לה מה לעשות,

והיא רצתה להדליק את הרדיו,

אבל לא ידעה איך

היא הוציאה את הטלפון הנייד,

ושמעה בו איזה שיר,

ואז הבטרייה שלו נגמרה

היא הבינה שעכשיו גם לא תוכל להתקשר,

לאבא שלה שאמר שהוא יוצא לרגע וכבר חוזר

היא התחילה להרגיש תחושת חוסר-אונים ומחנק,

כאילו היא כלואה בקופסה עם חלונות

בעצם היא באמת הייתה כלואה בקופסה עם חלונות

היא חשבה לשכב קצת, לישון,

בעצם לנמנם, על המושב האחורי,

עד שאבא יבוא

אבל השקט והבדידות כמו שקלו טון

היא הציצה מהחלון להיכן שהוא נעלם,

ניסתה למצוא סימן באחד החלונות בבניין

היא גילתה שהיא יכולה להוריד את הזגוגית,

יש אוויר, אבל קר

היא פחדה להיחנק, היא שמעה סיפורים,

ולכן השאירה את הזגוגית מעט פתוחה,

על אף הקור.

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

פחית אקסל ריקה, כמו הראש שלי

קשה להחזיק מעמד בחיים האלה,

יש אויבים מבית ומחוץ

גם אני מת לפעמים עד שאין לי חשק אפילו למות,

ולא לחיות

להיות משהו שאני לא יודע מה הוא

יש לי פטישים בתוך הראש, וכואב לי הגרון

יש לי דלקת על הגרון

גם אם אני לא אעשה כלום, אני ארגיש קטן-קטן

אני חי יותר מדי זמן, בגוף החולה שלי

האיש הדביק אותי בשפעת,

אולי אני הולך למות,

אולי אני צריך שינוי

העיניים צורבות והעצמות כואבות,

אני מרגיש את השיניים.

הצמידים האלו קודש הם

וגם כל אשר לך ולך ולך

חוסר האונים הוא מנת חלקך

וגם כל אשר לך ולך ולך

מותך יהיה ריק כחייך,

ודמותך שקופה כעשן

איש לא יידע צפונות לבך,

וכל אשר לך ולך ולך

נדודי תאווה הם מנת חלקך,

ורעב גדול וצמא גדולים

יבוזו לך כל אוהבייך,

ותהיי שקופה וטמאה בעיניי כל שונאייך

תלכי ברעם גדול,

ואיש לא יידע על מה ולמה חייך ומותך

וכל אשר לך - לא לך

וכל אשר את - לא את.

העבר רחוק, אני רחוק גם

מדפדף בספר של דברי הימים שלי,

כל הדפים ריקים, מקושקשים

הוא אמר שהבלגן מפריע לו להיות בן-אדם

"זה צריך להפריע גם לך," הוא אמר

מי אמר שאני בכלל בן-אדם

הוא רץ למרחקים קצרים,

ואני משתדל לרוץ למרחקים ארוכים

יש לי טלוויזיה עכשיו, אני בקושי צופה בה

לפעמים כמה קליפים חלולי מוח עושים לי טוב

הכיווצים בראש מפריעים למחשבה חופשית,

אין חופש כשאדם כלוא בתוך עצמו

הם לקחו לי את כל הרחובות,

ואין אנשים, אין מחשבות, זיכרונות ורגשות

היא אמרה שזה טוב לא לחשוב,

אני לא יודע איך פועלת המחשבה שלה

בשביל בן-אדם שמצליח,

אני לא יודע איך היא מאזנת את עצמה

לא הייתה לי זכות מצדה להיכנס לעולמה הפנימי,

אם יש לה עולם פנימי

יש לי טלוויזיה,

עם מוזיקה וקליפים,

וערוץ טבע על חיות שאוכלות זו את זו

וכשאני נותן לבלונים לרחף,

אני מוצמת לרגשות שהעלו עובש

דברים מוזרים מתרחשים כשהבלונים מרחפים.

תינוקות הם דבר ביישני,

שאין בו דבר מלבד אהבה,

והיכולת להתפתח איתה

וכשאני בא אלייך בחצות הליל, שוב,

אני מוצא אותך בוכה,

על מה את בוכה?

על התינוק שלך שלא נולד,

ואנשי הצללים כל הזמן דופקים בדלת

הם באו לעשות אותך בובה,

ולעשות אותי גופה,

אבל אני לא פוחד מהמוות,

ואין לי דרך לשנות את הגורל הכתוב שלך

הם אמרו שאני אמות במיטתי,

וזה לא יהיה כל-כך כואב,

ואחרי זה...

אבל אנשי הצללים עוד דופקים בדלת,

וגם אם יש לך רעיון מוזר בראש,

הם כבר ידעו שתחשבי עליו,

הם יודעים הכול

לאן הלכו לאיבוד 72 מיליון שנה,

ומה היה כאן לפני

יש כאלו שיודעים דברים,

ישויות שבאו ממקומות רחוקים,

להבנה שלי ושלך,

והם מתחזים לאנשים רגילים,

הם אפילו נראים טיפשים,

כדי שלא יציקו להם

אבל הם יודעים בפנים ובחוץ,

וגם הפוך,

ויכולים לנווט ביתר קלילות,

במרחב ובזמן, 

ובנסתר מהעין

ואני חושב שבעצם ההוכחה הכי גדולה שהם קיימים,

היא שאין הוכחה אחת שהם באמת קיימים

הרי ניתן להוכיח דברים לא קיימים,

למה לא ניתן להוכיח אותם?

כי הם קיימים

ובעצם יש הוכחות,

אבל הם מוסתרות

מעיניים בלתי מזוינות.