פופאיי

יש לי אחלה מכונית, בובה

אני אקח אותך לארץ הממתקים

יש שם צמר-גפן מתוק צומח בין הסלעים,

והסלעים עשויים סוכר בכל מיני צבעים

קוקה-קולה זורם במורד ההרים,

וסוכריות טופי מבשילות על העצים

והעצים עצמם עשויים משוקולד חלב ושוקולד מריר

ואם מחוררים אותם, יוצאיים נתזי חלב וקוקוס

בואי איתי, מתוקה, אני איש הממתקים שלך

יש לי אוטו גדול וארוך,

תיכנסי ונגיע רחוק.

>>>>>>>>>>>>>>>

מישהו כאן שבור לרסיסים,

ש-רק השמש יכולה לאחות

תפוח גדול מכורסם כדי מגע,

לא יכול להכיל עסיסי מיציו

השמש תצלול בהרים,

שמיים כחולים של זקני-צפת

במורד הנהר שרכים צפים,

מכים בעדינות עם הגלים בסלעי הגרניט

השמש תשבור הענן

שמיים גדולים של ימי קדם

על ראש ההר אנשים רוקדים,

וירח גדול מגיר נוזלי קוקוס

הכול תמונה שנשברה.

אני שומעת שירים כל היום וכל הלילה

אני שומעת שירים שכתבו עליי, ששרים עליי

לא כולם חיוביים ומפרגנים, אבל אני אוהבת גם

שמתארים אותי כביצ'ית

זה הכול ספורט, משחק בין גברים לנשים

אני אוהבת לראות אותו עירום אחרי שאנחנו מזדיינים,

מרגיש שהמוזה נחה עליו, וכותב עליי שיר

יושב רכון על שולחן הסלון הנמוך, חשוף כולו,

וכך גם בשירתו, מתמסר כמו שהתמסר בגופו

שיר מיוחד, אני אומרת, וכמו מוחה דמעה,

אנצור אותו תמיד, תודה לך

והוא מחייך חיוך של הכרת תודה

אני אוהבת משוררים, ולמען האמת יש לי ארגז,

מלא שירים שגברים כתבו עליי,

על פיסת נייר קרועה, על נייר מרובע,

נייר משובץ, נייר שורות,

אפילו קרטונים ואריזות

כשאני רוצה להרגיש נאהבת, כשאני חשה בודדה,

אני נוברת בארגז השירים, וקוראת כל מה שבא ליד

לא תמיד אני זוכרת מי כתב את השיר

אבל הוא כתב אותו לי, לי, ולגיזרה החטובה שלי

על מה שהוא ראה בי, על איך שנתתי לו להרגיש

על איך שהוא אהב אותי, על איך שהוא יזכור אותי לתמיד.

בא לי להתמסטל עלייך, את כל-כך טובה

בא לי לי להימרח עלייך, אני אוהב אותך - אהובתי

בא לי לשגל אותך, אול נייט לונג

ניסע ברכבת הרים למרחקים ארוכים,

את תהיי הבובה שלי

בואי נהיה פנאטים, בואי נשבור כללים

בואי נפנטז על סופרמן, ועל אשת-חיל וזינה גם

בואי נצבור מומנטום, ונרביץ לעצמנו בפרצוף

נתחרפן כל היום והלילה, עד יבואו שוטרים

את הקצפת בתוך המרמלדה שלי,

את הנוגט בשוקולד

אני אוהב אותך כל-כך,

הלקי אותי בשוט!

אריה מכונף, שורפות לי העיניים

בוא לפה ותן לי קצת מים

אתה מזלזל בכאבים של בני-אנוש

אריה מכונף, רד לקרקע, הצץ בביוב

אריה מכונף, זה לא רק כסף-כסף-כסף

אי-אפשר לקחת אותו לקבר, הוא לא מרפא את הלב

שורפות לי העיניים, אריה מכונף,

תן לי מימיית מים לשטוף את העיניים

אני כותב שיר גם בחצי עיפרון,

ואוכל לחמנייה ריקה

אנשים שאני מכיר מתים סביבי, כל הזמן מתים,

ולי אין שלווה ואין כוח לעולם המטורף-המסובך הזה

תרד מהענן עליו אתה יושב, אריה מכונף, ולך על הקרקע

תביט סביבך בגובה העיניים, אריה מכונף, לפני שאתה ממריא עם הכנפיים

תגיד לי איך אפשר לשרוף את התקוות ואת החלומות בעבור חופן דולרים

תרד לפה, אריה מכונף, תרד לפה לפני שאתה מדבר!

עפה לי עם הרוח למקום שם לא תמצא אותי

אני נוודת, אני נודדת,

ואני נמצאת בכל מקום ובאף מקום

יש ריח באפך של בית ושל שלווה,

ונחיריך רוטטים למשב קל שבקלים של רמז עבר רחוק,

קבור עמוק מתחת להררי חטאים וחסדים

בנקודה הזאת אני נמצאת כאן,

אבל במקום אחר ובזמן אחר, אני כל יכולה,

שנמצאת בכל מרחב ובכל זמן

ומתארת לעצמי את המרחבים האפלים והמוארים,

הקרים והחמים, השטוחים והמשוננים,

וזה לא חוזר אליי, זה לא בא אליי, אין לזה שום אחיזה במציאות

מתחת לכל שכבות העור והלב והזמן אני נמצאת

ליד קופאי עייף ומשופם שמוכר כרטיסים לאוטובוסים,

ועד טיול בשדרה ליד עצי אצטרובלים

אני עומדת גם יחפה וגם בכותונת וגם לבושה ליציאה,

מאופרת עם כפפות עור

זורמת ואתה נשאר ואני נשארת ואתה נשאר,

אבל בבוקר בין ערות ליקיצה מלאה, כשהחלום מתפוגג,

אתה שומע לחישה.