פופאיי

למה את מדברת מילים כאלו?

למה את אומרת את גוש חרא?

את לא גוש חרא,

את אדם יפהפה ואינטליגנטי

את אדם שוחר שלום וצדק,

אחווה וכיבוד הזולת

אז למה את אוהבת שחבר שלך מרביץ לך?

למה את אוהבת את הכאב, את ההשפלה?

בגלל שעברת אונס? בגלל זה?

אז מה, גם אני עברתי אונס, אבל אני לא מתבוסס בבוץ של סקס

דווקא ההפך, זה גרם לי להתרחק

ואם יום אחד הוא ישתגע ויפוצץ אותך במכות?

כאילו, ממש ישבור לך עצמות?

לא חבל על הגוף והפנים היפות שלך?

תעזבי... תעזבי אותו... בואי אליי,

אני אעשה אותך מלכה.

אני זוכר את ברוקלין, בשבתות

היא הייתה יושבת ומספרת לי אגדות

היו לה רגליים עם זיפי שיער קטנטנים

הייתי מעביר עליהם את האצבעות, וזה עשה לה נעים

הייתי שותה הרבה פטל מתוק,

עם הרבה סירופ והרבה סוכר

והיא הייתה מורחת את נתזי המשקה בשפתיי בנשיקה

אומרת שיש לי לשון מתוקה

אני זוכר את ברוקלין, ועכשיו היא אישה זקנה

כבר לא מדברת, כבר לא מגיבה

פעם היא הייתה אישה יפה.

אז הימים עוברים בלי משהו רציני

אני מתפתח לכיוונים לא רצויים

הכול מוטל על הרצפה, ואני מוטל על הספה

אין לי כוח להגיש לשפתיי כוס שתייה

היא אומרת שיהיה בסדר, אני לא מאמין

יש יותר מדי צרות באופק, מתבלבלים בכיוונים

הסרטן שלה מכרסם אותה, ולי לא אכפת

לה אכפת אם כתבתי היום עוד שיר נחמד

כשאני יושב בפינה, וראשי שמוט לאחור

אין לאן ללכת, לא רואים את האור

מבלה יותר מדי בברים אפלוליים

משגל גברים ונשים, וחושב שאלו הם החיים

כשאת באה, אני לא לבד

מנחם אותך בגופי, נותן לך כוח מאצלי

ואת אומרת "אם משהו יישבר, אל תתייאש"

יותר מדי גברים ונשים מתו כשחיפשו את האמת

הסרטן שלך מפעפע כמו בועות אוויר

הוא אוכל לי את הנשמה, כשם שהוא אוכל לך את הגוף

אני לא רוצה, אני לא יכול, לאהוב אותך יותר מדי

הייתי נותן לך את חיי.

אל תגיד לי, אני לא חייב,

לא רוצה לאכול עם רוטב את הסלט

אני חותך מלפפונים ועגבניות ובצל ופלפל,

ודוחף אותם לפה תוך כדי שאני אוכל סנדוויץ' עם גבינה צהובה

קוסיות מטעם עצמן לא מסנוורות אותי,

נחמד שאישה סקסית מנסה לשכנע אותך ולר-צות

אבל אנחנו יודעים שמתחת לכל פרח מקופלים קוצים, כן,

ופתאום הם נשלפים, בדיוק כמו חתולה אנוכית, ציפורניים

אז זה לא חמוד כמו שזה נראה,

אל תנסה למכור לי תחושה ביתית-קהילתית כי אין

אנחנו לא נוצרנו כדי שיעבדו עלינו,

ויסחטו מאיתנו כסף וכבוד

אתם מאמינים שהם/הן לטובתכם?

למה? אתם מכירים אותם/אותן?

אין "אנשים טובים באמצע הדרך", זה שקר וכזב,

ואחיזת עיניים של שיר ילדים שקרן

כולם פה נוכלים, רוצים לנצל אותך, לחמוס אותך, לאנוס אותך

אל תדבר אליי שהיא סקסית וחמודה. 

הכול בסדר והראש במהפכה

אי-הבנה קטנה גדולה, מוזרה

מישהו שמע ולא הבין נכון

מישהו עשה דבר לכאורה צודק, 

אבל שגוי לחלוטין

יש שיבושי מילים

האדם אמר שהוא רוצה לעבוד, ולא שום דבר אחר

ואני אמרתי לו - תעבוד, ולא שום דבר אחר

ומישהו כנראה שמע מילה אחרת

אבל טוב שיש עין מסיירת,

ששומרת על החוטאים, על הנופלים

אחרי הכול הכוונות היו ממש טובות

רק אני לא מבין מה בדיוק קרה,

אבל דברים קורים גם מחוץ, גם בלי שליטה

אוזניים שומעות, עיניים רואות,

ומנסות להסיק מסקנות

עדיף להגיע למקום ולגלות שהכול בסדר,

מאשר לא להגיע - ויקרה אסון, חס וחלילה

אבל הכול בסדר, תודה רבה

אנחנו לא חיים בבית בובות, אבל החיים כאלה וזה בסדר,

מילים נאמרות, לא תמיד ברצינות, אוזניים שומעות משהו אחר,

ומנסות למנוע אסון - כוונות טובות בסך-הכול

רק אני לא הבנתי איך ומה

לא משנה - הכול לטובה.

עברו שבעים שעות מאז שהיא הלכה, וכבר אני מטפס על הקירות. אין לי מה לעשות. בבית הזה אין טלוויזיה, מבחירה, ואני לא מצליח לקלוט רדיו מספיק טוב. אין לי חשק לקרוא, ואין לי חשק לכתוב, אז אני שומע כל היום דיסקים. תוך כדי אני מטייל למטבח, למרפסת... שואף סיגריה בחלון, לוגם משקה. מכין משהו קל לאכול. בולע כדורים ו-וויטמינים. אני מרגיש עייף ואין לי כוח, וזה אולי מוזר או משונה, כי אני כמעט לא עושה כלום. כשהיא הייתה פה עשיתי הרבה יותר והיה לי יותר כוח. אני צריך להתמקד במילים, אולי אנסה לכתוב איזה שיר. אני כותב אותו על דף, ולא מצליח, אני מרגיש כמו טיפש. אז אני פונה למחשב וכותב את זה -

ימים משונים ערפיליים מהדהדים בתהודה בתוך ראשי

שכחה של מוות מעצמי

והיקום דופק כמו חור שחור מקצב של תוף,

אין לי מנוחה אפילו בחלומות

הם באים והולכים ימי שכחה,

ואני כמו בעין הסערה

מייחל לחופש שנוכחותך נותנת לי

אבל אין כזה כשהעצב דופק על חלוני

איבדתי את התקווה שתחזרי,

שום-דבר לא יחזור להיות כמו פעם,

גם לא אני

יקומים שלמים מתנפצים בתוך עיניי ומתים

אני נרדם בעודי ער,

ואין מושיע ואין שומר.

אני נהנה לכתוב שירים, למרות שזה דורש יותר ריכוז. אחרי הכול צריך להכניס כל-כך הרבה, לכל-כך מעט מילים. אבל את השיר אני שומר במחשב בקובץ אקראי שכבר נפתח בעבר, ולא יודע אם אזכור אותו יותר מאוחר. כל מה שאני רוצה עכשיו זה לשתות קפה עם סיגריה. יש אנשים שרוצים להעפיל לאיזה הר תלול, יש כאלה שרוצים פשוט להמשיך לנשום, בין לבין אני רוצה קפה, וסיגריה. זו נראית בקשה צנועה, אבל יש צנועות ממנה. יש שרוצים בסך-הכול כוס מים, אפילו לא קרים, להרוות את צמאונם. בשבילם זה הרבה, כי לפעמים זה ההבדל בין חיים למוות. אני מאשר שאני קיים, עדיין, בעוד איזה שיר, שירה, ומחפש את הדרך, שלעיתים היא פתלתלה, להכין לי את כוס הקפה. לא תמיד המוח והגוף מוכנים לפעולה הזו, של להכין קפה, ואני מוצא את עצמי רוקד ומתפתל בייסורים בזמן הכנת הקפה, עד שהקפה מוכן. וכשהוא מוכן אני פשוט שותה אותו, כמו מיץ פטל חם. אני יודע שאני סתם בכיין והיא תחזור באחד מהימים הקרובים, אבל לפעמים נחמד לי לדמיין שאני מסכן יותר ממה שאני באמת, כדי שאכתוב את זה, וכשאגמור לכתוב אומר תודה שהמצב הרבה יותר טוב.  

הגברבר השמן טלטל את השומנים שלו לאורך הרחוב כשהוא הולך בתנועות ריקוד ומאזין לסמרטפון שלו דרך אוזניות על חוט. יוכבד עקבה אחריו דרך החלון בחדרה ומאוד התלהבה מאיך שהוא שם זין על הכול, משמחת החיים שלו והביטחון העצמי שדווקא היה חסר גאווה. היא הסתכלה עליו עם חיוך גדול מרוח לה כמו ציור של ג'וקר, ענייה נצצו, והיא לא שמה לב איך היא אוחזת בשולי החלון בכוח עד שציפורנייה כמעט נסדקו. מחלון אחר, דווקא סמוך מאוד, עקבה אחרי אותו איש, חמוטל, שדווקא לא מצא חן בעינייה הסטייל של אותו גברבר. היא שאפה מהסיגריה והביטה בו בעיניים קטנות וציניות, מתחה את שולי שפתיה בבוז, והרימה את גבותיה המסודרות בתמיהה. היא חשבה שהוא אפס מאופס מעופף, ואולי הוא על חומר, ובכלל הוא אידיוט קטן.

אני ישבתי בחדר שלי על השטיח ושיחקתי קלפים עם עצמי, שיחקתי סוליטר. פעמיים בכל חיי באינספור משחקים, הצלחתי לנצח את המשחק עד הסוף, ולא היו לי אשליות שאני אצליח הפעם בפעם השלישית. הרי זה משחק של צוענים, ואני בכלל באתי מבגדד ובבל. מצאו חן בעיניי ציורי הפרחים על הקלפים, אלה לא היו קלפים תקניים מבחינת העיצוב, אלא היו בהם עיטורים של פרחים צבעוניים, וגם בשחור-לבן, וגם רשומים בעט דק עם סלסולים וחתימות בקצוות. כן, היו חתימות לקלפים של מי שעיצב אותם, והצלחתי לזהות לפחות ארבע חתימות שונות על סוגי קלפים שונים, אבל אולי היו עוד.

חמוטל התקשרה אליי ושאלה אותי אם אני מוכן לשטוף לה את הבית תמורת שלושים שקל לשעה, אבל שאני אעשה את זה תוך עשר דקות, כי "אין לי את כל היום." יוכבד התקשרה אליי וסיפרה לי על איזה קליפ שהוא מאוד התלהבה ממנו, ומסרה ששלחה לי לינק במייל. אני מזיין את שתי הנשים האלה לפעמים כשמתחשק לי ולהן, אחת קרח ואחת אש.