פופאיי

הוא פותח את הדלת לעולם אחר

עולם של צבעים וקולות וריחות

עולם של תחושות וטעמים

ואומר לה - מרי, אני אראה לך מה זה באמת לחיות

כי היא הייתה מוטלת כמתה, בייאוש גמור,

הרי כל העולם הזה מכור, ואדם הוא מוצר,

ורק עובדים ונותנים ולא מקבלים דבר

לא כסף ולא אהבה,

אז למה לה חייה?

אבל הוא אמר לה שהדברים האמתיים מתרחשים מתחת לפני השטח,

במקומות שהחושים לא ערים אליהם,

בכישרונות שניתן לטפח,

בהגשמה עצמית שלא למטרות רווח

לא רווח כספי, לא תהילה ולא כבוד,

פשוט לעשות את מה שהלב חפץ

בואי, מרי, אני אראה לך שהחיים מרים אבל גם מתוקים,

שאין פחד לחיות ואין פחד למות,

שפשוט עושים מה שעושה לנו את הטוב בפנים,

שמעניקים כשאנחנו רוצים, ולוקחים בין לבין

את יודעת, מרי, אני מדבר אלייך,

לא בחרת את הגוף ואת המוח,

ולא את הלב

אבל אחרי שניסו לעצב אותך כל חייך,

הגיע הזמן שתעצבי את עצמך.

אהבה כזאת הפכפכה,

היא הופכת את הלב,

מצמיחה בו קוצים,

מחוספס כזה, לא שלם,

עם טעם של קרמל, מתוק מדי להיות אמתי

היא שרועה עירומה על הסדין הלבן,

הפטמות שלה זקורות והיא מוכנה אליך

המבט שלה תלוי באיזו נקודה בקיר

הגוף היפה שלה שהספיק להזדקן עדיין מפתה,

כל פגעי הזמן יפים על עורה,

אישה אמתית חיה ונושמת על המיטה שלך

אבל היא לא חיה ונושמת, היא מתה, היא גוויה,

ואתה קרב אליה ומניח יד על ירכה

עוצם את עיניה שלא רואות כבר כלום,

מטביע נשיקה על מצחה

זמן ללכת, זמן לעזוב,

היא כבר עזבה.

היא חושבת שהיא חכמה, אה?

ואולי היא באמת חכמה, אז מה?

השאלה לאן היא מנווטת את השכל שלה

אני סגור בדל"ת אמותיי,

בונה לי עולמות קטנים וגדולים בעזרת מילים

לא תמיד הם ברורים, אין מי שיודע,

אבל טוב לי להיות יצירתי

אלוהים הוא יצירתי,

אלוהים הוא יוצר,

הוא יצר את העולם

אם העולם על הדומם, הצומח, החי והמדבר,

זו לא יצירה, אז מה היא יצירה?

הרי זו היצירה הכי גדולה שאי-פעם הייתה,

ואי-פעם תהיה, כאן

ראיתם את הדגים הקטנים האלה הזהובים שוחים בלהקות?

יש להם מסגרת משלהם, יש להם חוקים,

אמנם בעיקר חוקי הישרדות, אבל עדיין

הם לא חופשיים,

הם לא יכולים להיות חופשיים,

אחרת לא ישרדו

דג קטן שהטבע שלו להיות בלהקה,

והוא מאבד את הלהקה,

אומלל

הוא יודע שהוא טרף קל,

מי ידאג לו, מי יגן עליו,

מי יראה לו את הדרך בתוך הג'ונגל התת-ימי

כשלוויתנים מתעייפים הם שוחים לחוף,

ומייחלים למות שם

לוויתנים מתאבדים - קוראים להם

הם גדולים, אדירים, מי יכול עליהם?

הם לא רוצים להיטרף בים בחיים

פשוט לתת לכל הטורפים לטעום מהם, כי הם עייפים,

אז הם שוחים לחוף

בני-אדם גם חיים בלהקות, קטנות וגדולות,

להקות בתוך להקות, קהילות, עמים, אזרחי מדינות,

אבל האם לא כל בני-האדם שווים?

אז מה זו החלוקה הזו?

ש-כל העולם יהיה אחד, כמו מדינה אחת,

שמדברת שפה אחת, ומאמינה באמונה אחת

אבל אלה רוצים ככה, ואלה רוצים ככה,

והתרבויות שונות

אפשר לגשר ביניהם, אבל אין כוח, אין רצון

"העולם ממש קטן, הולך ונעלם",

אני רואה שידורים ממרחק יבשות מכאן,

וגם שומע שידורי רדיו,

והכול לייב

בכמה שעות אפשר לחצות חצי עולם במטוס

סינית או יפנית שרה לי על המסך,

מי חשב פעם שככה יהיה

אז למה לא תרבות מגובשת לכולם?

שפה אחת, אמונה אחת, חוקים אחידים

באיזו שהיא צורה כל האמונות די דומות,

ניתן לגשר

פה קר, שם חם, אז מה,

מה זה מזג-האוויר כשיש חימום ומיזוג

בתים דומים בבסיסן בכל העולם,

לכולם יש דלת וחלון

אם זה צריף או ארמון

וכולם אוכלים, כולם שותים,

כולם עושים צרכים, כולם מזדיינים

כולם נושמים

בעולם קטן כמו שלנו - מלחמות הן איוולת,

וגם פיגועים ומעשי טרור

לא יצאנו ממלחמות השבטים של ימי קדם?

זה עידן חדש, עידן דלי, והוא בתהליך התגבשות,

העולם הישן של העידן שחלף מת מזמן,

אבל אנשים עדיין מקובעים

ידרשו כמה דורות עד שהסדר החדש יהיה נוכח,

ובינתיים מה?

בינתיים הורגים זה את זה, אפילו שלא מכירים,

רק כי הוא "אחר"

בעתיד לא יהיה אחר,

כמו שעם ישראל יהיה אחד,

גם כל העולם,

ונדע חוכמה, חסד, כבוד לזולת,

ואהבה ללא תנאי

אהבת חינם.

אז הוא אמר

אז מה אם הוא אמר?

אין לי זין,

לא לו ולא ל-מה שהוא אמר

הוא יכול להגיד הרבה דברים,

אז מה?

גם אני אומר הרבה דברים,

אז מה?

זה לא אומר דבר

הרי כולנו מבולבלים

אומרים משהו וחושבים משהו אחר

אומרים משהו ופועלים אחרת

אומרים משהו ולא עושים

לא אכפת לי מה הוא אמר

גם לא משנה מה אני אמרתי

שהכול ילך לעזאזל,

זה היה נכון לאותו רגע,

וגם זה לא ממש

הבעיה היא בה,

שמנסה להיכנס לך לראש,

ולא בדרכים כשרות

הוא אומר מה שהוא חושב,

גם אם הוא לא חושב את זה

היא לעולם לא אומרת מה שהיא חושבת,

גם אם היא חושבת את זה.

אז אתה הלכת היום לדוג דגים

אני מאוד אוהב לאכול דגים, ואשמח לאכול את הדגים שתדוג,

אבל אתה לא חושב שזה לא הוגן כלפיי הדגים?

כן, אני יודע שדגים די טיפשים, ברובם,

וכולם אומרים שאין להם רגשות,

אבל זו לא סיבה להרוג אותם, רק בשביל אכילה,

לי זה נשמע קצת אגואיסטי

ובאמת, דגים זה בריא לאכילה,

אם מגדלים אותם באופן טבעי ובריא,

יש להם הרבה חומרים מזינים, אולי כאלה שאנחנו אפילו לא יודעים עליהם,

אבל אנחנו יודעים שיש להם אומגה 3, שזה מזון למוח,

ועושה את האדם יותר חכם, יציב ושמח

אני עצמי בולע גלולות אומגה 3, שמיוצרות מ-שמן דגים,

ולא הייתי מתנגד לדג טוב בצלחת,

אבל באמת, מה זו אשמת הדג?

האם ייעודו הוא להיאכל על-ידי בן-האדם?

כן, אני יודע שדגים נטרפים גם זה על-ידי זה,

וזה חוק כתוב בשמיים של הטבע,

חיות מכל מיני סוגים ניזונים זה מזה,

אבל אנחנו כבני-אדם לא צריכים לדעת ולהבין יותר מזה?

אני אוהב דגים גם לא בצלחת, אני אוהב דגים בים,

הם יצורים חינניים ויפים, ויש להם סגנון,

וחבל לי לשים אותם מתים בתנור

זה גורם לי להרגיש כמו מפלצת

אבל מצד שני, לא אני יצרתי את העולם כמו שהוא,

ואני לא אחראי על איך שהוא פועל,

ועל חוקי ההישרדות שלו,

אז מה אני יודע?

האם האדם הוא יצור טורף? בהחלט כן,

ולו רק למען בריאותו

אבל הוא מסוגל בדרכים קצת מסובכות להתגבר על הטבע הזה שלו,

ולהיות צמחוני או טבעוני בלי לפגוע בבריאותו

למשל, עם כל הלחץ הפסיכולוגי, אנשים עדיין אוכלים בשר,

כי הגוף צריך, וגם המוח, והם מרגישים שהגוף והמוח צריך,

לא בגלל שזה טעים, אלא כי המוח מהתל בהם שזה טעים כדי לקבל את חומרי המזון שלו

אבל מה אנשים עשו?

הם מצאו דרך לגדל בשר חי, כלומר רקמות בשר חי,

שלא נוצרו מ-חיה חיה אמתית, אלא רק גידול והתפתחות בשר בלבד

כמו שמגדלים צמח

זה נשמע בדיוני, אבל הם הצליחו, ובעתיד זה ייכנס לשוק

זה מרגיע את צרכניי הבשר המצפוניים? בהחלט

הם יכולים, או יוכלו, לאכול בשר,

עם הידיעה שלא הרגו בשבילו אף בעל חיים

אתם רואים?

כשרוצים יכולים.

כי אני בן-אדם של חצי-חצי

אני חצי טוב, חצי רע,

חצי יפה, חצי מכוער,

חצי חכם, חצי טיפש,

ויש לי את כל הסיבות לכך

אבל אני לא מצפה מהבנה מאיש,

כמו שאני לא מבין אנשים מסוימים,

כאילו, מה לעזאזל הם חושבים שהם עושים?

זה הכול חלק מהאדמה, ומאש, ומהאוויר והמים,

הם מרכיבים את נפש האדם בצורתם הרוחנית

אני יכול להגיד שיש לי טיפת דבש בלב,

אבל זה לא חייב להיות נכון,

הרי החיים עצמם מאוד מתעתעים

ואולי אני כל האנשים בעולם,

ואולי אף-אחד מהם

ואולי אני חייזר או סייבורג -

ואני עצמי לא יודע את זה

אולי יש לי נשמה, ואולי לא,

ואולי אין לי בכלל מה שקרוי לב

זה הכול חלק מהאשלייה הגדולה של החיים,

כמו סרט, כמו מציאות מדומה, כמו הזייה, כמו חלום

כשהם מייסרים אותי בשוטים, אני מייסר אותם בעקרבים,

עין תחת עין, שן תחת שן

אבל כשהם מלטפים לי את הגב, ואומרים כמה אני חמוד ומתוק,

אני מלטף להם את הנשמה בחזרה,

ואולי עושה למענם מחוות שנראות קטנות, כמעט חסרות משמעות,

אבל הן משנות את השחור ללבן, את החושך לאור

ופתאום בן-אדם שהיה אמור להתאבד, לא עושה זאת,

וחושב, "וואללה, החיים דווקא יפים"

אבל אותי הוא לא זוכר.