.Esse Est Percipi.

ערך-
ערך הוא פונקציה קוגניטיבית ולא תכונה אינהרנטית של אובייקטים.
לאירועים אין משמעות שלעצמם אלא זו שהמוח כופה עליהם.
אנו קובעים בכל רגע נתון של מודעות את ערכו של המידע העובר בחושים, משווים אותו תחילה לידע קודם המאוחסן בזיכרון ארוך הטווח שלנו ולאחר מכן הוא מקבל משקל בהתאם למטרותינו העתידיות.
לחיפושית, פסי רכבת מהווים קבוצות חומר בדידות ללא קשר תכליתי ביניהם ואף לבן-אדם שגדל הרחק מידה המכוונת של הציוויליזציה אין כלל פירוש לתמרור או רמזור יותר מאשר כתם היוצר צורה אקראית בדיוק כפי ששפה שאיני דובר נשמעת עבורי כצלילים חסרי פשר. הדברים שנדמה לנו כי הם בעלי (או חסרי) ערך באופן גורף הם למעשה תוצר לוואי של המידע שקדם לחשיפתנו אליהם ושל הצרכים הסובייקטיביים שלנו.

לוגיקה-
עצם היכולת שלנו להסיק היא חרב פיפיות; אנו בו בעת מגדירים אילו הן הבעיות שבהישג ידינו לפתור ואיזה ידע יישאר לעד לא נגיש.
נכונותם של טיעונים אינה תלויה בדעתנו עליהם, הרי לשם כך בדיוק הגדרנו אופרטורים לוגיים הפועלים על דלק אקסיומטי- כדי להכליל את החשיבה האנושית ולמצוא נקודה ארכימדית הרחוקה מהשקפת העולם האישית שלנו.
המציאות נסמכת על עובדות, כללי היסק לוגיים והעדפות אישיות בלבד.

חלל וזמן-
מרחק הוא תוצר של אינטגרציה סנסורית.
אנו חושבים כי דבר מה רחוק מאיתנו כאשר יש פער בין החוש הויזואלי שלנו לחוש הטקטילי, דהיינו כאשר אנו רואים משהו אך לא מרגישים אותו בעזרת חוש המישוש.
ראייה היא חוש מוזר מאין כמוהו; היא שהופכת את התפיסה המרחבית שלנו לרציפה, עבור אדם עיוור מרחק הוא בינארי- נוגע או לא-נוגע.
זמן הוא תופעת לוואי של גודל המרחקים המצויים ביקום, גדולים במידה כזו שאף האור אינו יכול להימצא בכל הנקודות כל העת.
אנו מציינים שיחידות זמן נמדדו ע"י מוחנו כאשר אנו מבחינים בשינוי; אילו המציאות הייתה קפואה למושג הזמן לא היה כל משמעות, רגע אחד של הווה נצחי.
אירועים אינם נעים "קדימה" אל עבר עתיד קבוע אלא רוטטים במקומם, מעבירים אנרגיה ותנע לכל עבר.

בחירה חופשית-
היקום, על כל האובייקטים בו, מציית למודלים ומשוואות המהווים אבני בנייה פונדמנטליות.
ידע תיאורטי על עתידם של פרטים אינו מעיד על היכולת שלהם לבחור אלא על יכולת החיזוי של האוחז בידע; גם אילו ידעתי כל מחשבה בראשו של כל אחד הקורא שורות אילו אין הדבר היה גורר כי נגזלה מאותם הקוראים אפשרות הבחירה, בשום שלב איני כופה עליהם מה לחשוב- ידע כזה או אחר משפר במידה משתנה את מה שעלי לצפות לו ולא את שעל פרט זה או אחר לעשות. אין הדבר אומר כי משוואות פיסיקליות אינן מספיקות בכדי לתאר את היקום אלא כי מידע זהה מבוטא בדרכים שונות בהתאם לרזולוציות בהן אתה בוחן את הסביבה שלך.

מוות-
השאלה "מה יש אחרי המוות?" מכילה סתירה פנימית.
לשאול "מה יש אחרי" מניח כי ישנו "אחרי", היא מניחה מראש כי ישנו חלק שאינו תלוי בקיומו הפיזי של אורגניזם וכי חלק זה ממשיך להתקיים אחרי שכלל הפונקציות המגדירות אורגניזם כ-"חי" מפסיקות את פעולתן.
אין "אחרי" המוות כלום, מוות הוא אינו נקודת מעבר בחלל ו/או בזמן אלא קץ קיומה של חווית-עולם של אובייקט כפי שהגדרנו אנו מנקודת מבט אנושית.