.Esse Est Percipi.

פנומנולוגיה היא למעשה (בהכללה גסה מצידי) חקר החוויה והסובייקטיביות. היא נישה פילוסופית רחבה העוסקת בתודעה/קוואליות/חווית-עולם (הלקסיקון שאני משתמש בו הוא מודרני יותר אבל בגדול המשמעות זהה). היא למעשה "הצד השני של המטבע"; עמנואל קאנט הבדיל בין חקר האובייקטים כפי שהם ("כשלעצמם") ובין חקר האובייקטים כפי שהם נתפסים במוחנו (במובן של "mind") וחקר פנומנולוגי מנתח את זה השני. כחלק מהמאמץ העצום שלנו לגשר בין התפיסה האינטואיטיבית שלנו בנוגע ל"פרטיות" החוויה האישית של כל אחד ואחד מאיתנו (בהנחה שאתם לא "זומבים") והידע שלנו דרך כלים אמפיריים (מדע) על העולם החומרי שמקיף אותנו, אנו נדרשים לבחון את טיב החוויה (כבפוסטים קודמים, אני נזהר במיוחד משימוש במילה "תודעה" מאחר והיא מונח מעורב בעל קונוטציות לא תמיד חיוביות כגון ניו-אייג' ומאחר שבקלות ניתן לשגות באקוויווקציה בנוגע לכוונה בטיעונים כלשהם) אבל על סמך מה החוויה היא מקור מהימן לבחון את עצמה?

הטרופנומנולוגיה
אחד הפילוסופים המודרניים המוערכים במיוחד הן באופן כללי והן בעיני אישית (גם אם אני לא מסכים איתו לעיתים) הוא דניאל דנט. לדנט חשיבה אנליטית חדה, טיעונים בנויים היטב וחריצות לנתח עמדות יריבות ודומות כאחד. אחת העמדות המרכזיות של דנט (מלבד קומפאטיביליזם) היא אלימנטביזם- עמדה השוללת קיומן של תופעות ומונחים מסויימים השגורים בשפה,בהתייחסות ובחשיבה שלנו כגון "אמונה", "רצון" ותמונות מנטליות. כחלק מהניסיון להפריך מיתוסים לגבי תודעה/חווית-עולם/סובייקטיביות ותופעות מנטליות אחרות ולהפוך את אלו לנגישים לשיטות אמפיריות-מדעיות סטנדרטיות, תבע דנט את המונח "הטרופנומנולוגיה". הרעיון מאחורי מונח ארוך שם זה הוא פשוט וברור לכל מי שמעוניין לבצע חקירה עמוקה ורצינית של החוויה האנושית- הגישה ההטרופנומנולוגית מורכבת מיישומים של טכניקות מדעיות סטנדרטיות בשילוב עם הדיווחים הסובייקטיביים האישיים של האדם הנחקר על מנת להגיע לתמונה שלמה של מצבם המנטלי וכיצד הם רואים את העולם מבלי לצאת מנקודת הנחה שלאדם סמכות בלתי-מעורערת על החוויה האישית שלו. העמדה ההטרופנומנולוגית "מקטינה את כוחו" של האדם כמערכת היכולה לתת תיאורים מדויקים על עצמה ובמקום להניח כי האדם נותן תיאור ישיר של כיצד החוויה שלו מתפקדת העמדה מתייחסת אליו כנותן תיאורים של כיצד הוא חושב שהחוויה שלו מתפקדת.

אם כן, ניתן לבנות פונקצית תרגום פשוטה מארסנל השאלות הפנומנולוגיות לאלו ההטרופנומנולוגיות;
במקום ניתוח אינטרוספקטיבי המורכב משאלות "מדוע אני חווה את חוויה P?" , נבנה את הניתוח שלנו משאלות "מדוע נבדק S מדווח 'אני חווה את חוויה P'?". אם כן, הטרופנומנולוגיה למעשה טוענת כי אינטרוספקציה חלשה ביכולת ההסברתית שלה ממה שנדמה לנו. על פניו הגישה נראית לי מבורכת, אנשים נוטים להקצין את תחושותיהם האישיות ולא להעריך נכונה את מצבם וניתוח של "הנדסה-ברוורס" של הקלטים והפלטים של האדם לפי ממצאים אמפיריים יכול להקל עלינו פלאים בניסיון להסביר את המוח האנושי. אבל אם ננקוט באלימנטביזם כדנט, שמאחר ומצבים מוחיים גרידא (ולא "מנטליים" שהרי אלו אינם קיימים כפי שנדמה לנו שהם קיימים לפי דנט ואלימנטביסטיים אחרים) חסומים לאינטרוספקציה שלנו אין לנו הסמכות להעיד (או לפחות, לא אותה הסמכות שאנו חושבים שיש לנו ובמידת מה אני בהחלט מסכים) על החוויה שלנו אזי הטיעון ההטרופנומנולוגי שקול לטיעון על גבולות האינטרוספקציה (במוטיבציה להצעת הגישה ההטרופנומנולוגית נקודת המוצא היא שניתוח אינטרוספקטיבי הוא מוגבל) אבל למה בכלל שיהיה הבדל בין הדיווחים שלנו בגוף ראשון לזה בגוף שלישי? ומעבר לכך, מה יקרה אם האינטרוספקציה שלנו לא הייתה מוגבלת?

סופר-אינטרוספקטור
כעת אני מעוניין להציע ניסוי מחשבתי (ואגזור ממנו טיעון) הבוחן את גבולות ההטרופנומנולוגיה של דנט ונראה יחדיו האם הגדלת תחום הפעולה של אינטרוספקציה פנומנולוגית תביא אותנו למחוזות הניתוח ההטרופנומנולוגי ואם לא מה שונה, מה זה אומר לנו ואיפה כל זה עומד ביחס לאלימנטביזם. דמיינו אדם היפותטי שמסיבה כזו או אחרת הידע שלו על המבנה המוחי שלו עצמו ויכולת הדמיון שלו (גם אם תמונות מנטאליות לא קיימות במובן שנדמה לו שהן קיימות) יוצאת דופן בצורה כזאת שהוא מסוגל לבצע סוג של "סופר-אינטרוספקציה", הוא יודע כל מיקום וכל התנהגות בכל רגע נתון של כל אחד ואחד מהנוירונים שלו וכיצד הגיב כל אחד מהם לקלט מהסביבה הן החיצונית (למשל; לראות עגבנייה) והפנימית מנוירונים אחרים. אותו "סופר-אינטרוספקטור" מסוגל להסיק (גם אם זה לוקח לו זמן) מהרגשה/חוויה כלשהי P איזה נוירונים Neu#k_1,Neu#k_2,....,Neu#k_m (למשל; נוירון מספר 32,087 לפי מע' ספירה קבועה מראש כלשהי) ביצעו איזו פעולה (למשל: "יורה"/לא-"יורה" או יוצר קשר חדש/מנתק קשר קיים/לא עושה דבר). אם כך, הסופר-אינטרוספקטור שלנו יכול לספק לנו תשובות לגבי הגורם לדיווחיו על הרגשה/חוויה P כלשהי כאילו הוא עבר סריקה מוחית כמו fMRI או היה תחת בדיקת כלים אחרים בהם נעשה שימוש בחקר המוח. אם כן, היכולת ההסברתית של "סופר-אינטרוספקציה" זהה לזאת של הטרופנומנולוגיה שהרי האחד לא יוכל לספק תשובה אובייקטיבית שונה על דיווחיו של האדם מהאחר על אותה השאלה (למשל; נוירון מס' 1,007 יצר קשר חדש עם נוירון מס' 88,704,013 וניתק קשר עם נוירון מס' 384 כשהאדם נחשף לציור של רובה סגול). אם כן נבחן את הטיעון השזור בסיפורנו זה:
A01. הטרופנומנולוגיה מציעה הסבר שלם יותר לדיווח אדם על חווייתו
A02. אינטרוספקציה אינה מציעה הסבר שלם לדיווח אדם על חווייתו
A1. "סופר-אינטרוספקציה" הינה אינטרוספקציה עם ידע מוחלט על מבנה והתנהגות המוח הנתון באינטרוספקציה עצמו
A21. ידע של דיווח האדם על חווייתו וידע של מבנהו המוחי נותנים הסבר אמין ואובייקטיבי מדוע מדווח את אשר מדווח
A22. ידע ישיר של החוויה וידע של המבנה המוחי של המוח החווה עצמו נותנים הסבר אמין ואובייקטיבי מדוע מדווח את אשר מדווח
A3. (מ-A21 ו-A22) לכן, הטרופנומנולוגיה וסופר-אינטרוספקציה מספקים הסבר זהה
-
B. (מ-A3) לכן, הטרופנומנולוגיה וסופר-אינטרוספקציה שקולים

אם כן, מה הבעיה? נדמה כי דנט צודק והידע החסר ("ההפרש" בין הטרופנומנולוגיה לאינטרוספקציה "רגילה") בניתוח פנומנולוגי הוא זה על המצב החומרי שאינו נגיש דרך אינטרוספקציה "רגילה" ושאילו ידענו אותו (אילו היינו סופר-אינספקטורים) היינו יכולים לתת דיווחים מהימנים ככל כלי אחר של מדעי המוח על מדוע אנו חווים את אשר אנו חווים. העניין הוא כזה:

א. הביקורת על מגבלות האינטרוספקציה אינה מוצדקת כאשר המטרה המוגדרת היא לספק הסבר במונחים של החוויה עצמה- דנט מציע לנו לעבור לניתוחים הטרופנומנולוגיים כדי לתת לנו תשובה ברמת התיאור, דהיינו ברישום פורמלי של המכאניזם המניע מאחורי החוויה (למשל; נוירון מס' 17 יצר קשר חדש עם נוירון מס' 1900) בעוד שבאינטרוספקציה השאיפה שלנו אינה בהכרח לקבל הסבר מכאניסטי שכזה אלא על המניעים האידיוסינקרטיים מאחורי החוויה (למשל; אני מרגיש רתיעה מאדום בגלל קונסטרוקציות חברתיות והתניית אסוציאציות של אזהרה לדוגמא שימוש באור אדום ברמזור לסמן עצירה או צבע של דם כסימן לפציעה). כך למעשה, הטרופנומנולוגיה לא מספקת תחלופה שלמה לצורך בפנומנולוגיה/אינטרוספקציה (גם אילו היינו יכולים לעקוב אחרי כל ההיסטוריה של כל הנוירונים עדיין לא בהכרח היינו מעלימים את הצורך בקבלת הסבר אידיוסינקרטי כפי שאפרט מיד).

ב. הטרופנומנולוגיה (גם אם היכולת ההסברתית שלה יעילה במיוחד) אינה מהווה חיזוק לעמדה האלימנטביסטית- בחיסול נקודת המבט האישית והחוויה הסובייקטיבית מהניתוח שלנו (או לפחות הרחבתו בצורה משמעותית כפי שעשינו במקרה של סופר-אינטרוספקציה) לא העלמנו את הסובייקטיביות עצמה מהקיום, "רק" הגדלנו את רמת הדיוק של יכול התיאור הפורמלי שלנו (משימה ראויה לכשעצמה אך לא מה שאלימנטביסטים מתכוונים אליו). למעשה, בכך שהראנו שקילות בין הטרופנומנולוגיה לסופר-אינטרוספקציה הראנו דבר מה נוסף- ההבדל המשמעותי הוא כלל לא נקודת מבט האישית לעומת נקודת מבט של גוף שלישי אלא של הידע על מצב המוח בזמן-אמת. למעשה, הדרך שבה הסופר-אינטרוספקטור שלנו הגיע למסקנות על הגורמים לחווייתו והדרך שבה מדעני מוח הבוחנים נבדק הגיעו למסקנות על הגורמים לדיווחים על חווייתו שונים בתכלית שהרי הראשון הגיע אליהן בידיעה ישירה ודדוקציה בעוד שהשניים הגיעו אליהן בהתבוננות,"הנדסה-ברוורס" וקורלציה. הראשון אינו יכול להתכחש לחווייתו (גם אם בכל רגע נתון ידמיין את הנוירונים הרלוונטיים מבצעים את הפעולות הרלוונטיות לאותה החוויה אין זה נותן הסבר על המעבר מהנוירונים עצמם לידיעה הישירה על אותם נוירונים, דבר בתנועה ובהתנהגות שלהם אינו מעיד על נקודת מבט אישית מלבד הדיווח המילולי של האדם עצמו. ידע מלא על המצב המוחי לא מספק לאדם כלי לשלול את עצם ידיעה זו שהרי ידע בדבר מה אינו "מרחף" בפני עצמו) בעוד שהשניים אינם מעוניינים בחווייתו אלא בדיווחים על החוויה. אם כן הסיבה שאינטרוספקציה אינה מספקת הסבר שלם על הגורם לחוויה מסויימת אינה תלויה כלל בהבדלים בין גוף-ראשון לגוף-שלישי ולכן המעבר ההטרופנומנולוגי להרכבת הסבר מנקודת המבט של גוף-שלישי אינו תורם להבנתנו למה שבכלל תהיה נק' מבט בגוף-ראשון או לאיך ידע על המצב המוחי מגושר לחוויה של ידע באופן ישיר (בעתיד הקרוב אבחן דיון על ההבדל הזה בין נד בלוק לדנט ואנסה לראות האם ההסברים האלטרנטיביים של דנט לנקודה הנ"ל מספקים).

סיכום
כפי שדנט אומר בעצמו, הרעיון של הטרופנומנולוגיה הוא לא חדש- זו מסקנה מתבקשת ורציונלית לחלוטין כאשר אנו רוצים לבדוק ברצינות את הקשר בין דיווחים של אדם על חווייתו (למשל; בתופעה בשם Blindsight אדם מדווח שאינו רואה דבר ועיוור לחלוטין או חלקית אך מצליח איכשהו לתת שיפוטים מוצלחים במיוחד, לעיתים הרבה מעבר למצופה מניחוש, במשימות ויזואליות) לבין המצב הפיזיולוגי שלו (הרס או פגיעה של איזורV1 אצל אלו הסובלים מ-Blindsight) ובפועל זה בדיוק מה שנעשה במחקרים קוגניטיביים. לעומת זאת, הגישה ההטרופנומנולוגית היא כלי אפיסטמולוגי שתורם לידע וההבנה שלנו אך אינה תורמת לאלימנטביזם ככלי להעלים את החוויה במובן האונטולוגי וכשהענקנו לכלים פנומנולוגיים סטנדרטיים (דהיינו, אינטרוספקציה) את המידע הנוסף של הפיזיולוגיה המוחית בזמן-אמת ("סופר-אינטרוספקציה") ראינו שקילות בין הכלי החדש שהגדרנו להטרופנומנולוגיה הדנטיאנית ללא ביטול (וללא הצורך בביטול שכזה) של החוויה עצמה שהרי אם תודעה היא אשליה, אשליה של מה בדיוק? ומי הוא זה שמושלה?
-
עשו ניסוי עם עצמכם, נסו להיות סופר-אינטרוספקטורים ככל שתוכלו; לימדו כמה איזורים עיקריים במוח ואת תפקידיהם ובכל פעם שתוציאו לפעול את הפונקציה של אחד מהם דמיינו תוך כדי את האיזור הרלוונטי פועל ואת הנוירונים בו יוצרים קשרים חדש. למשל; בכל פעם שאתם מדמיינים את האיזורים הויזואליים במוח שלכם פועלים הם באמת פועלים- חוויה שלא רע בכלל לדווח עליה.