זה יהיה פוסט שונה מבדר"כ ותכננתי לכתוב אותו בנסיבות קצת אחרות אך אחת מהקיבולות המרשימות של המוח היא היכולת למצוא קשרים בין דברים שנדמים בלתי-קשורים.
בסוף השבוע הקרוב ימלאו 170 לאיליה מצ'ניקוב , חתן פרס נובל לרפואה לשנת 1908 ואחד מהאבות של הגרונטולוגיה.
למי מכם הקורא כאן בקביעות או באופן קוואזי-קבוע, יודע את הקשר העמוק שלי עם מלחמה במחלות אותם אנו קולקטיבית מגדירים כזקנה , את ההצעות שלי לפתור מוות מסיבות שונות ,את התשובות שלי לטיעונים דת'יסטיים ואולי קצת על הפעילות האקטיבית שלי בנושא.
הפעם הייתי שמח לא להפנות אתכם לעצומה נידחת יחסית אלא לכנס של העמותה הישראלית להארכת חיים.
לציון חייו של מצ'ניקוב ולהגדלת המודעות להארכת-חיים בריאים יארך סמינר ביום שישי הקרוב ב-15 למאי בשעה 11 באוניברסיטת בר-אילן; בניין 605 ("בניין שטרן" באזור "מורשת ישראל" בחלק הצפוני של הקמפוס), חדר 012 וכמובן שהכניסה חופשית ומבורכת.
באופן שלא אופייני לי מאחר ואיני מרבה לצאת מהבית, גם אני אהיה שם. ההרצאה העיקרית היא של דר' איליה סטמבלר ורק אולי אם יתאפשר דר' סטמבלר יתן לי בטובו לומר מילה או שתיים (אחרי הכל, הוא כבר עזר לי לפרסם מאמר שלי בנושא ). פרטים נוספים ניתן לראות כאן או כאן ולמרות שאני יודע שלקום ולהגיע ב-11 בבוקר לבר-אילן זה לא בהכרח איך שרוב האנשים מעוניינים להעביר את שישי בבוקר אני חושב שהמטרה של לרפא אלצהיימר,פרקינסון,סרטן, מחלות-לב וכדומה חשובה מספיק.
תאונה
אתמול במיון היו לי המון מחשבות על גיבוי-המוח וננובוטים.
נכפה עלי ועל זוגתי להיות מעורבים כצד ג' בתאונה קשה במיוחד;
בעודנו עומדים באדום שלישיים בתור, בצד השני של הצומת בנתיב הנגדי מונית התנגשה במאונך ברכב אחר (אם תדמיינו את הצומת כמע' צירים, המיקום של הרכב שלי היה ברביע הרביעי עם הפנים לכיוון אחד והרכב שהתנגשו בו היה ברביע השני עם הפנים 180 מעלות כאשר שנינו במקביל לאותו ציר Y). הרכב שהתנגשו בו המשיך להאיץ, פגע באי-התנועה ועקב המתקף הרב קפץ באוויר כך שהחלק התחתון של צמיגו הקדמי משמאל היה בגובה של בערך 1.3 מטר (הרכב קיבל זווית קלה במרחב מאחר ולא הייתה האטה שווה בציר ה-X כפי שהייתה בציר ה-Y כתוצאה ממהתנגשות באי-התנועה) ונחת מכל השורה דווקא על קדמת הרכב שלי. למזלנו העצום, תנאיי-ההתחלה וזמן-התגובה היו בדיוק כאלו שיצאנו בזול (בהנחה שחבלות,שריטות,כוויות חיכוך,נקעים ושן שבורה זה זול כמובן) ואחרי שהזעקנו כוחות חירום פינינו את עצמנו (קצת צולעים אבל בחתיכה אחת) לבית-החולים תל-השומר.
הרופא ששובר לעצמו את היד
אני לא מרבה לדבר על פוליטיקה ועל מצב המדינה (וגם כשכן, זה כמעט תמיד בצורה מאד אבסטרקטית) כי אני מוצא זאת מיותר להאריך במילים על דברים שכל בר-דעת יכול לראות בקלות אם רק יפתח את עיניו וכי אני מוצא נושאים אחרים מעניינים וחשובים בהרבה אבל לצערי לעיתים נכפה עלינו להאריך במילים כי גם דברים מעניינים וחשובים פחות עדיין חשובים במידה.
מעבר לרשלנות בביצוע ההליכיים הלוגיסטיים בהרשמה, לפחים עמוסים במיוחד ולאשפה המפוזרת ברחבי המסדרונות והשירותים- זה לא מתקבל על הדעת שאנשי צוות רפואי יעשנו.
אני לא מתכוון להרחיב במילים על עצם זה שהם עברו על החוק ועישנו במקום שאסור ועל הכשלים הלוגיים והחוצפה שבתשובות שלהם מאחר ובזה כבר טיפלתי עם הגורמים המתאימים אבל עצם הרעיון שמוסד שמקדיש עשרות מיליוני שקלים בשנה לטפל באלפי חולים ולמגר את מחלות הסרטן בו בעת נותן יד במנהג מגונה שמהווה את הגורם העיקרי לסוגים רבים של סרטן ומחלות רב-מערכתיות אחרות הוא אבסורדי.
מעבר לזה שבהגדרה אדם הפוגע בסביבתו (ומבהיר כי כלל לא אכפת לו כשמעירים לו) הוא סוציופת וכאלו יש למגר מהחברה ומעבר לזה שגם אם בעולם היפותטי וסגור הרמטית (שרחוק מאד מהמציאות) עדיין אין ולא יכולה להיות הצדקה לוגית לפגיעה עצמית, איך הייתם מגיבים בשומעכם על רופא השובר לעצמו את היד להנאתו האישית? אני בספק שבאופן אינטואיטיבי הייתם רואים זאת בעין יפה ו/או מרגישים בנוח לעבור אצלו טיפול. חובתו המוסרית של רופא גבוהה במיוחד ולקיחת חלק בפעולות המנוגדות לעבודתו והגדרת שליחותו יוצרת קונפליקט של ניגוד אינטרסים (בין אם סמוי ובין אם גלוי) ומעמידות את בית-החולים בפרט ואת מערכת הבריאות בישראל בכלל כבדיחה סאטירית.
סיכום
אנחנו רוצים לחיות. אם לא, מה זה משנה אם נמות בעוד 70/80/90 שנה או מחר בבוקר? מה הטעם לחכות לקץ אם לטענת האדם אין רווח בדרך אליו?
כל בר-דעת רוצה לשמור על ולהוקיר את עצמו ואת הקרובים לו (אני בספק כמה אנשים יאמרו שהם רוצים לחלות באלצהיימר,סרטן ומחלות אחרות או שחלילה האנשים שיקרים לו יחלו באחת מהנ"ל). החיים כל כך שווים שיחיו אותם כי הם כל-כך לא-טריוויאלים ובני אדם, גם הגרועים שבגרועים שבהם, הם כל-כך יוצאי דופן מכל דבר אחר ביקום הפיזיקליסטי שלנו. כ~20 שניות לפני התאונה אמרתי לזוגתי שאני אוהב את החיים שלי (גם אם הם לא היו תמיד ועדיין לא פשוטים) וכשעשינו את דרכנו למיון הוספתי "ואני עדיין אוהב אותם". אני שמח שזכיתי לשרוד עוד יום כי היי אחרי הכל אם חלילה יקרה לי משהו תצטרכו למצוא בלוגר אנליטי אחר שתוהה על השאלות הגדולות של היקום. אני מקווה שהפוסטים שלי מעשירים אתכם, מעוררים אתכם לחשוב ולהטיל ספק בנאמר לכם ובהנחות היסוד של האינטואיציה שלכם (גם אם זה קונצנזוס חברתי) ואני מקווה שנגעתי בכם גם אם רק בקצת.
סעו בזהירות.
-
-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Simulacra