.Esse Est Percipi.

-

אם יש משהו שאני שונא זו רומנטיזציה.

ב-“רומנטיזציה“ אני לא מתכוון בהכרח לקלישאות רומנטיות או ”קיטש“ אלא למובן הרחב יותר של הגישה המחשבתית שאנשים נוקטים בה כלפי חפצים, אירועים, זכרונות, רעיונות, אפשרויות, אנשים אחרים ועצמם המתאפיינת ביתר תשומת-לב, עניין ו/או התעסקות עם טעמים אסתטיים, חזרתיות, קביעות, טקסיות, היפר-אינדיווידואליות, סימטריה ורגשות. רומנטזיציה שורפת כמויות עצומות של משאבים וזמן על התעסקות בשולי ובטפל במקום בתוכן וב-“בשר“ של סיטואציות; בעיות היו יכולות להיפתר פי כמה סדרי גודל של מהירות ויעילות לולא רק אלו המנסים לפתור אותן היו מוכנים להסתכל על הדרישות שלהם מנקודת-מבט שכלתנית יותר ולהיות מוכנים לעשות מה שעובד על מנת להשיג מטרה במקום להתמקד באופי של הדרך/הביצוע ובאיך הפיתרון אמור ”להיראות“. ישנם שני מחוללים עיקריים המתדלקים את השנאה שלי להתנהגויות ומחשבות רומנטיות פעם אחר פעם והם מהווים גם את שורש הבעייתיות שאני רואה בגישה כזאת כדרך חיים:

א. אי-קוהרנטיות - הגישה הרומנטית פשוט לא עושה שום היגיון לא משנה איך מסתכלים על זה. ספקטרום האמונות וההתעסקות בערכים קבועים ובלתי-משתנים היא מהשורש פסולה מאחר והיא לא מייצגת באופן מהימן את המציאות והחוקים לפיהם היא מתפתחת; האדם שוגה בכזב פתטי (“misplaced concreteness“) ומבלבל את עולם האנאלוגיות והדימויים של השפה (ולרוב אלו הם בעלי טיב אידיוסינקרטי וסובייקטיבי ביותר) עם אובייקטים ממשיים שלא רק שאינם קיימים במציאות באופן עצמאי מאמונתו של הרומנטיקן (בשום שלב שהוא) אלא גם אינם יכולים להתקיים מסיבות לוגיות/פיזיקליות/ביולוגיות/חוקיות ו/או חברתיות. הדוגמא הבולט ביותר היא המחשבה כאילו תכונות אופי, כוונות ו/או רצונות של אדם הם משהו הנפרד מההתנהגות שלו בפועל, איזו משמעות יש ל-"כוונות טובות" אם ההתנהגות והבחירות מולידות תמיד הרס? איזו משמעות יש ללומר על מישהו שהוא נבון או טוב-לב אם אין דוגמאות קונקרטיות וממשיות שיוצרות מגמה משמעותית של התנהגות כזאת?

ב. חוסר תועלת- הגישה הרומנטית היא מסוכנת ורעילה בכך שהיא מרחיקה אותנו ממה שחשוב. אם לאדם כלשהו מטרה שתעשה אותו מאושר, הדבר הנבון לעשות הן פורמלית והן ע“י השכל הישר הוא לפעול למען אותה מטרה; התעסקות בלתי-פוסקת בתת-מטרות שעשויות להשפיע על ההווה המיידי (בפרט כאלו שתחום השפעתן הוא סובייקטיבי ואידיוסינקרטי) רק מהוות מכשול והתנגדות מיותרת והכל בגלל פחד מסבל, עצלות או אי-רצון להשתנות. רואים זו היטב במחשבה כי קיים ”עצמי“ אחיד לאורך כל נקודה וכל אירוע החיים וכי יש לשמור על אותו עצמי כקבוע ולהימנע מלהשתנות ללא-תלות בנסיבות העולם, צרכים אישיים ו/או לחצים מהסביבה; רומנטיזציה של האישיות. אני לא אומר להיות נטול עקרונות או קווים אדומים, אך הגישה לאותם עקרונות שהאדם מחזיק צריכה להיות ממקום של מסקנות עם נימוקים לגיטימיים ומוצדקים ולא ממקום של "קדושה" הדורשת כבוד רק כי ככה האדם החליט בשלב מוקדם יותר של חייו.
דוגמא בולטת אחרת היא הניסיון להדגיש ו/או לשאוף לשיוויון מוחלט של פלט ותוצר בין אנשים אך מובן שגישה כזאת נידונה לכישלון כי אין זה המצב; אנשים אינם זהים לזה לזה והתוצרים של אחדים טובים בהרבה מאלו של אחרים ואין סוג של מאזניים אינהרנטיים (וגם לא יכולים להיות; מי קובע את השנתות של הסקאלה?) הלוקחים מתחום אחד של אדם הכישרוני בתחום אחר או יותר, אין ההתעסקות האובססיבית בהשוואה בין האחד לאחר ובפעולה למען שיוויון בתוצאות (לא בזכויות) מעבר לאוננות רגשית ומנטלית. 
זה לא פאשיזם או ”להיות קר“, זו עובדה בסיסית או אף טרואיזם על האונטולוגיה של בני-אדם כישויות עצמאיות בעולם.

הפיתרון אם כן פשוט, אל תעשו את זה.
אני לא מדבר על סטואיזם אבסולוטי או התכחשות לרגשות, ההווה המיידי חשוב גם בזכות עצמו ורגשות הן כלי להניע אותנו ולגבש מטרות ושאיפות מלכתחילה אך עוד לא קרה שאדם הציב לעצמו מטרה והשיג אותה בגלל שהשקיע זמן ואנרגיות במטרות-ביניים ללא גבולות מוגדרים או ללא הצדקה חזקה ללמה שירדוף אחריהן.

מטרה X תעשה אתכם מאושרים ודרך A היא הפיתרון היחיד? אז פשוט תעשו A

אל תבזבזו את הזמן שלכם ו/או של היקרים לך על ניסיונות למצוא פתרונות אזוטרים B,C,D "טובים יותר" כשאתם יודעים כבר מה הדבר שיעבוד; לא רק שזה כשל לוגי ("כשל נירוונה"), זה גם לא ריאלי דהיינו לא עולה בקנה אחד עם אופן פעולתו של העולם (ואתם לא תצליחו לשנות אופן פעולה זה).

מה הכי גרוע שיכול לקרות, יהיה לכם רע או קשה?

אז מה, לא עדיף שתקבלו את מה שאתם רוצים?

החיים כאוטיים והרבה פעמים יחס הסיבה והתוצאה בין אירועים שקול לאקראיות, אל תעשו את הדברים יותר קשים או מסובכים ממה שהם כבר חייבים להיות וממה שהם כבר בפועל.