.Esse Est Percipi.

כשהייתי קטן, החיים עשו היגיון.
כל אירוע היה מנומק על-ידי סיבה מוצדקת:
הילדים צוחקים עליך? זה כי אתה שמן
הצלחת במבחן? זה כי למדת

אבל ככל שגדלתי העולם הלך ונראה יותר ויותר כאוטי; אשליית היחס הליניארי בין סיבה לתוצאה התמוגגה ודמותם של אירועים הפכה להיות במקרה הטוב צירוף מקרים ובמקרה הרע מנותקים זה מזה באופן לא-פרופורציונאלי (ולעיתים רבות מדי, לא הוגן).
תקפתי כאן ובנסיבות רבות אחרות שוב ושוב את עיקרי הטיעונים של דטרמיניזם חזק ואינקומפטיבליזם כנגד בחירה חופשית אך למרות הדחייה שלי את הטיעונים המקובלים (אלו יותר ואלו פחות) מצאתי את עצמי ניצב בפני שאלה פתוחה; "אז מה כן העמדה שלי?".
אי-הסכמה עם טיעון אינה אומרת כי אתה דוחה את המסקנה.

איזה מן בוחר אתה?
בניסיון להבין מה אני חושב הבחנתי בדרך חשובה (ויעילה) למיין סוכנים ("agent" היא מילה לתאר אובייקט מופשט כלשהו המסוגל לשקול דרכי-פעולה ולפעול לפי המסקנה של אותו חישוב דהיינו אובייקט בעל "agency") ובחירות לשני סוגים:

1. בחירה אונטולוגית- עצם הבחירה של סוכן כלשהו (שיקול+החלטה+יישום) קובעת או "מכתיבה" באיזשהו מובן את העתיד. ישנו משוב היזון חוזר בין הבחירות למיקרו-חוקים (בין אם העובדות המוחלטות על התנהלות היקום הן מכאניקה קוואנטית או כל דבר אחר) ונסיבתיות עולה בהיררכיות. הרעיון הזה דומה לפיסיקה אמרגנטית ונסיבתיות "מעלה-מטה".

2. בחירה אפיסטמית- הבחירה (שיקול+החלטה) היא ניסיון להבין איך נראה העתיד של היקום (שמוכתב ע"י המיקרו-חוקים) והיישום הוא עדות לכך שהבחירה מהווה חיזוי תקף, "נכון" של היסטוריית-העל (רצף האירועים הכולל עבור כל רגע נתון) של היקום הממשי. בבחירה אפיסטמית אין משוב עם המיקרו-חוקים אלא ניסיון לוודא באיזה יקום מהיקומים האפשריים (הקאונטרפקטואלים) אתה חי.

אני מוצא את החלוקה הנ"ל חשובה כי היא מייצגת בכמה רמות את היכן שבעיניי שורש המחלוקת בין אינקומפטיבליסטים בעד בחירה חופשית (מה שמכונה לעיתים ליברטריאנים מטאפיזיים. לא לטעות עם משמעויות אחרות של המונח "ליברטריאניזם") ואינקומפטיבליסטים נגד (בפרט דטרמיניסטים חזקים כגון סם האריס). כפי שאני רואה את המחלוקת, ליברטריאנים מטאפיזיים מוצאים עצמם (בקירוב) בעד צמד העמדות:
א. משוב היזון בין אינטראקציות מאקרוסקופיות של מאקרו-סוכן למיקרו-חוקים הוא תנאי הכרחי (האם הוא גם תנאי מספיק תלוי מאד בוואריאציה הספציפית של העמדה) להיות תחת הגדרה כדאית ורלוונטית של "חופש" במובן המטאפיזי.
ב. בני-אדם הם "בוחר-אונטולוגי" (הסוג של מאקרו-סוכן שרלוונטי ב-א').

בעוד שדטרמיניסטים חזקים מחזיקים (בקירוב) בשתי העמדות:
א. מאקרו-סוכן שיכול לכרות מידע בנוגע לנתיב האירועים האפשרי ו/או לסמלץ (מהמילה סימולציה) חיזוי בדרגות אמינות משתנות ללא משוב ישיר עם המיקרו-חוקים, אינו נכנס תחת הגדרה כדאית ורלוונטית של חופש במובן המטאפיזי.
ב. בני-אדם הם "בוחר-אפיסטמי" (הסוג של מאקרו-סוכן שרלוונטי ב-א').

לפני שבכלל אגש לשאלה "האם בני-אדם הם בוחרים אונטולוגיים או אפיסטמיים?" ישנו עניין חשוב לא פחות שראוי לגעת בו; למה הכוונה ב-"חופש"?

מה זה חופש
ניתן באופן גס לחלק כל אנליזה באשר היא (ללא תלות בתוכן ונושא הטיעונים שהיא מכילה) לשני חלקים, אקספליקציה והסבר. ה-"הסבר" הוא כמובן החלק המוכר והיומיומי; הוא ה-"בשר" של האנליזה, איפה שנמצאות כל התשובות אבל חלק חשוב בהרבה שבשיח מודרני יומיומי נשחק ונכחד בקרב מרבית האנשים (פרט אולי לפילוסופים) הוא זה שמבהיר לי מה אני בכלל שואל. דוגמא שעלתה בבלוג הזה פעמים רבות היא השימוש הלא-זהיר שמדענים, פילוסופים ואחרים נוטים לעשות במילה "תודעה"- האם הכוונה היא ליכולת שלי לדווח על המצבים הפנימיים שלי או עצם חווית-העולם? אולי הכוונה היא לתשומת לב? אין כלל טעם בלנסות להבין את התשובות כשאין אחדות דעים על מה השאלה שאנו מנסים לנתח. בהנחה ואופן ההבדלה שלי משקף קירוב מספק של השלד המרכזי במרבית העמדות של כל אחד מן הצדדים, קל להבחין כי לא רק אופי הבוחר (המעמד של בחירות מאקרו-סוכן כלשהו, דהיינו בני אדם) הוא ציר להתבדרות בין טיב הטיעונים והמסקנות של כל צד אלא עצם ההגדרה של מה הוא "חופש". אישית, קל לי יותר באופן אינטואיטיבי (ואני נוטה להאמין שגם עבור מרבית האנשים) לראות מדוע "בוחר-אונטולוגי" נתפס כ-"יותר חופשי" (במובן מאד ספציפי שאגע בו מיד) מאשר "בוחר-אפיסטמי" (אך כפי שנראה בניתוח של השאלה איזה מן סוג של בוחר בני-אדם, המצב פחות נהיר בהרבה בנוגע ללראות למה שבני-אדם יתפסו יותר בקלות כאחד לעומת השני); לבוחר-אונטולוגי ישנו כביכול מעמד מיוחד, כזה שמהווה שותף אקטיבי בעיצוב פני היקום מרגע אחד לרגע הבא בדיוק באותה הלגיטימציה שיש לכל חוק פיזיקלי אחר. אולי ניתן אף לטעון כי הבוחר-האונטולוגי הוא סוג של תופעה אמרגנטית בלתי-ניתנת לרדוקציה שאינה סותרת את טיבם של חוקי הטבע אך מהווה חלק מהם הראוי לציון מיוחד משל עצמו. העתיד הוא מה שהוא בפועל כי הבוחר-האונטולוגי כך קבע. הוא הסיבה (אני אקדיש פוסט נפרד לעמדה שלי בנוגע לרעיון של "סיבות" ומעמדם האונטולוגי) שהעתיד התגלה כ-מה שהוא.
לעומתו, אנו מוצאים את מה שכיניתי "בוחר-אפיסטמי". הבוחר-האפיסטמי ניתן לרדוקציה מוחלטת וסיכום במונחים של יחסים בסיסיים יותר המרכיבים אותו (למשל חוק שימור תנע, עקרון האיסור של פאולי וכדומה) והוא למעשה מערכת סימלוץ-פיזיקלי כללי שכורה מידע (data mining) בנוגע לאיזה מן סוג של יקום מתוך היקומים האפשריים בהתאם למידע שכבר יש לו הוא נמצא. העתיד הוא מה שהוא בפועל ללא-תלות בעצם כריית המידע של הבוחר-האפיסטמי.
לפחות לחלקכם בעלי נטייה נטורליסטית-רדוקציוניסטית עשויה לעלות המחשבה (שאני מאמין כי היא בדיוק זו המניעה אימוץ עמדות דטרמיניסטיות ו/או שלילת הרעיון של בחירה חופשית) כי יקום המכיל בוחרים-אונטולוגיים הוא "מוזר": למה דווקא ואיך ייתכן שמאקרו-סוכנים (או יותר ספציפית, אנחנו) יכולים לעצב ולשחק תפקיד מרכזי באינטראקציות הפיסיקליות של היקום? הדרישה נראית ספציפית ונוחה מדי ואף בסתירה לעיקרון הממוצעות אך אני טוען כי יקום המכיל בוחרים-אפיסטמיים מוזר לא פחות, חישבו על זה כך:
נניח ואכן כולנו בוחרים-אפיסטמיים, המעשים שלנו אינם קובעים/משנים/יוצרים הליכים פיסיקליים כאלו או אחרים בשום מובן חזק של המילה וקבלת ההחלטות שלנו היא למעשה מכאניזם מתוחכם לכריית מידע בנוגע לטיב היקום והרגולציות שאנו צפויים לראות בעתיד המיידי ו/או בעתיד הרחוק הודות לתהליכי סימלוץ מנטליים (למשל: "האם לקחת מטריה או לא?" הוא ניסיון להכריע האם אני חי ביקום שבו ירד גשם בפרק הזמן שאני צפוי להיות חשוף לגשם פוטנציאלי שכזה או לא). קל מאד להיווכח כי ככל שתהליך כריית המידע שלי מוצלח יותר (ככל שהצלחתי לאסוף יותר נתונים על טיב היקום) כך קל לי יותר למצוא אסטרטגיה שאילו הייתי חי ביקום בו ההתנהגות (הפיסיקלית הרדוקציונית לחלוטין) שלי הייתה זהה לה, פני היקום היו מותאמים יותר לדירוג-ההעדפות שלי. נסתכל שוב על הדוגמא של "האם לקחת מטריה או לא?": ככל שיכולות כריית הנתונים שלי בנוגע למזג האוויר מוצלחות יותר כך ההתנהגות שלי כאוסף אובייקטים פיסיקליים בסיסיים (דהיינו האם לקחת מטריה אם אני מעדיף להיות יבש או לא-לקחת מטריה אם אני מעדיף להיות רטוב) תהיה דומה יותר להתנהגות של האוסף הנ"ל אילו הוא היה נמצא ביקום אופטימלי ספציפית עבורו.
במילים אחרות, ביקום המאפשר רק בוחרים-אפיסטמיים ישנו ערך חיובי אינהרנטי למידע וככל שאתה יותר מותאם להשיג כזה (לחלוטין הודות למיקרו-חוקים קונטינגנטיים) ככה במקרה נולדת לתוך יקום שנועד להטיב עמך. ביקום שכזה המזל באמת הולך עם הטובים ואם מוזרות (בהתאם לציפיות של מי?) מהווה איזשהו מדד שמניע אותנו מלקבל את הרעיון של סוכן כאובייקט פיסיקלי-אמרגנטי כמו במקרה של בוחר-אונטולוגי אזי לפי אותו היגיון, מוזרות בהחלט צריכה להוות מדד גם במקרה של יקום שבאופן אינהרנטי הוא תמיד האופטימלי עבור מערכות כריית-מידע חזקות לעומת מערכות כריית-מידע חלשות.
אבל מתוך כל זה מה הוא החלק שמעניין אותנו ב-"חופש"? האם אנו רוצים להיות מסוגלים באמת להיות חלק בעל מעמד מיוחד ביקום הפיסיקלי או שמא מה שחשוב לנו זה להיות אותם "טובים" שהמזל הולך איתם? שבמקרה נהיה אותן מערכות כריית-מידע חזקות שבאופן אינהרנטי היקום מותאם לדירוג ההעדפות שלהם? אילו הייתם השני, האם הייתם מתלוננים?
גם אם אתם תומכים בעמדה כי בני-אדם הם מאקרו-סוכנים הנופלים לקטגוריה של בוחרים-אפיסטמיים,הנה הרווחתם! במקרה לחלוטין ע"י עובדות היקום בפועל והמיקרו-חוקים הקונטינגנטיים המעצבים אותו הגעתם לידי קריאת שורות אלו שהביאו לידיעתכם כי יכולות כריית-מידע גבוהות יותר הן עדות להימצאות ביקום אופטימלי יותר לרצונות שלכם וכעת כל שעליכם לעשות הוא להשקיע בפיתוח יכולות החיזוי, זיהוי התבניות, הסקת המסקנות שלכם וכיוצ"ב (אולי ע"י פאזלים קומבינטוריים כגון חידות שחמט) והפלא ופלא! מסתבר שהיקום במקרה לחלוטין מותאם ומיטיב עם אוסף אובייקטים פיסיקליים פונדמנטליים שמתנהג בדיוק כמוכם! מה הסיכויים?
הניסיון לתת איזושהי הגדרה מטאפיזית של מה זה אומר להיות "חופשי" עבור אובייקט הכפוף לחוקי הפיסיקה רגיש במיוחד לאספקטים המעניינים אותנו, אנו לא רוצים (לפחות עבור מי מאיתנו שטובתו האישית חשובה לו יותר מאמונה במנגנון טרנסצנדנטלי מסתורי היפותטי כלשהו) להיות "חופשיים" במובן של יותר "ראויים" להתייחסות חסד בעיניי אנתרופומורפיזציה של חוקי הטבע אלא אנו רוצים שהעתיד שלנו יטיב עמנו, שהמעשים שלנו ישקפו השתלשלות אירועים (פיסיקליים לחלוטין) שתעיד כי אנחנו בנתיב להגשמה עצמית וברגע שאנו מסוגלים לשכנע עצמנו כי זה אשר חשוב לנו בכל הגדרה עתידית אפשרית של "חופש" שנבחר לאמץ אין זה כלל משנה אם הבחירות שלנו הם חוקי-טבע אמרגנטיים אותנטיים שפיזית מעצבים מחדש את נתיב היקום בצורה לא-טריוויאלית או שאנו מערכות כורות-מידע ברות מזל במיוחד. ניצחון ב-"נוירושימה הקס!" או במשחק הקלפים "מג'יק" הוא עדיין ניצחון גם אם אני חייב אותו לשליפה ברת-מזל.

מה ההבדל?
עכשיו לאחר שראינו שההגדרה של המונח "חופש" תלויה באספקטים שאנו רוצים להבליט כחשובים ובחנו מה הנתיבים האינטואיטיביים והלוגיים שאנו יכולים לקחת משקילת סוג הבוחרים האפשריים שאנחנו עשויים להיות במובן המטאפיזי נוכל לגעת בנקודה החשובה השנייה, האם יש הבדל פיזי-ממשי בין בוחר-אונטולוגי ובוחר-אפיסטמי? התשובה הקצרה היא לא.
איך אתה יכול לדעת איזה מן בוחר אתה מתוך היקום שבו אתה חי? הקונפליקטים שלך ושל כפיל פיסיקלי המשלים לך במובן המטאפיזי (אם אתה בוחר-אונטולוגי המשלים שלך זהה לך בכל מובן פיזי אך הוא בוחר-אפיסטמי ולהיפך, אם אתה בוחר-אפיסטמי המשלים שלך הוא בוחר-אונטולוגי) זהים לחלוטין. כל אירוע (בהנחה שאלו פיזיים לחלוטין כמובן) הקורה לאחד מכם יקרה במדויק גם לשני, החישוב לשקילת הקאונטרפקטואלים יהיה זהה כמו גם המסקנה ואופן ההתנהגות שלכם כאובייקט פיסיקלי לאחר החלטה על המסקנה האופטימלית. אבל מי משניהם הוא אתה? ממבט חיצוני על אותה סיטואציה לא הייתה שום דרך להכריע האם אנחנו מסתכלים על מערכת של היקום המשלים או על אותו רגע איזומורפי מתוך זה שלנו שהרי כל המדידות הפיזיקליות והמתמטיות (תנע, זווית, מהירות, אורך, מאסה, נפח, ספין וכו') היו זהות. אין שום אינדיקציה שאנו יכולים למדוד שתרמז האם רגע נתון הוא מתוך היקום שלנו או של זה המשלים ואם לא ניתן לשקף את ההבדל בתיאוריות שלנו על כיצד פועל היקום או בהסברים שלנו על טיב האינטראקציה בין הבחירות שלנו לנסיבתיות אזי הוא לא משנה.

סיכום
תיארתי היכן אני חושב שנמצא שורש המחלוקת בין העמדות השונות סביב הרעיון של בחירה חופשית והגדרתי סיווג שאני מוצא כיעיל עבור ניתוח של טיב ישויות פיסיקליות הבאות באינטראקציה עם אובייקטים פיסיקליים אחרים במטרה (ותקווה?) למקסם את האירועים שהם צפויים להיתקל בהם על מנת שאלו יהיו מותאמים ככל הניתן לדירוג-ההעדפות והרצונות שלהם. נגענו במה צריך לעמוד מאחורי ההגדרה של "חופש" מטאפיזי וראינו למה יותר חשוב לנו שהדברים יהיו "לטובתנו" מאשר להצליח להתעלות באיזשהו מובן או לקבל מעמד מיוחד בתוך חוקי הטבע ולבסוף ראינו שלא רק שאין לנו כלל דרך להסיק מתוך היקום שאנו נמצאים בו (או כל יקום הזהה לשלנו עד כדי איזומורפיזם במיקרו-חוקים ובעובדות הקונטינגנטיות שלו) איך אנו צריכים לסווג עצמנו אלא שהתשובה כלל לא רלוונטית לצורה שבה אנו מקבלים החלטות.
אז האם אנחנו "באמת" משנים את העתיד? לא רק שה-"באמת" הזה זקוק לאקספליקציה ושאין לנו דרך לדעת אלא שגם בכל מובן ממשי זה גם לחלוטין לא משנה.       

אני משתדל לשמור על אופטימיות בנוגע לעתיד.
לא בהכרח כלפי העתיד האישי שלי אלא כלפי העתיד של המין האנושי כולו.
עקב הטרנדים האחרונים בהוליווד, הועלו חששות כלפי עתידיים אפשריים של העולם (כגון השתלטות בינה-מלאכותית על בני האדם והכחדתם או חורבן הציוויליזציה על ידי מלחמה גרעינית) אך אף לא אחד מהם מבוסס או סביר במיוחד ונדמה שיותר ויותר מדענים שוכחים שאקסטרפולציה בהיעדר ראיות מספקות מניבה מגמות שאולי תואמות את האינטואיציה שלנו אך לא את העולם בפרט והמציאות בכלל כפי שהם באמת.

אבל בתוך כל האופטימיות הזאת והאמונה כי בני אדם יכולים לפתור כל בעיה אם ישקיעו את המשאבים הקוגניטיביים (והכלכליים) שלהם ב-נ"ל עדיין ישנן מהמורות לא פשוטות בכלל המטרידות אותי ואם לא נזהר כעת הן עלולות לעצב את החברה שלנו לכיוונים שאינם-פרודוקטיביים על אף שהם עשויים להדמות לכאלו למראית עין. מה הם?

כמה מילים על "טוב","רע" והונוריפיקציה
בהינתן הסבר כלשהו חלה חובת שכנוע מיוחדת על נותן ההסבר לנמק מדוע דווקא לרעיון ספציפי מגיעה התווית "טוב" או "רע". הבעיה היא שהתוויות האלו הן תוצר של הליך של הונוריפיקציה בו אנו מעניקים לרעיון מסוים ערך אך כפי שכולנו יודעים מההתנסות היומיומית עם אנשים שלא מסכימים איתנו על זה שלמשל עגבניות טעימות (דהיינו, בעלות ערך חיובי בהתייחסות לפוטנציאל/תדירות אכילתן), אותו "ערך הונוריפיקטיבי" הוא אינדקסיקלי ותלוי במצב המדובר (בדוגמא שלנו, ההעדפות של הדובר) כלומר- עבור דובר מסוים המשפט "עגבניות טעימות" הוא נכון (אמיתי) ועבור אחר הוא אינו-נכון (שקרי). למעשה, בדרך כלל כאשר אנו אומרים ביום-יום על אובייקט כלשהו "זה טוב" אנו מתכוונים ל-"כך הייתי מעדיף שדברים יהיו".
אם ערך הוא סובייקטיבי ותלוי העדפות (למשל), איזה מן הסבר משכנע נוכל לתת שלא מסתכם בהונוריפיקציה (שלילית או חיובית) של מושגים מסויימים? התשובה היא כדאיות. ההסבר שנרצה לשאוף אליו (וכזה שנוכל לומר כי הוא משכנע או לא מבלי להתחשב ב-האם ההעדפות האישיות שלנו ומנגנוני הענקת הערך שלנו תואמים את אלו של המסביר/המשכנע) הוא כזה הנותן לנו את הכדאיות הרבה ביותר, זה שאילו נתייחס למסקנותיו כאל אמיתיות התנהגותנו תניב עבורנו ערך עתידי רב יותר מאשר אם נתייחס למסקנותיו כאל לא-אמיתיות למשל ציות לחוק; החוק מנוסח בצורה קזואיסטית, הוא מכתיב תגובות למעשים בצורה של "אם X אז Y" (כאשר Y בעל כדאיות מאד נמוכה כמו זמן שהייה בכלא או קנס כספי) ולא בצורה אבסולוטית כמו "לא תרצח" המניח כי למעשה ערך שלילי (ולכן אסור) באופן אינהרנטי במנותק מהמבצע. היתרון של הניסוח הקזואיסטי הוא בכך שהוא אינו כופה (בדר"כ) נקודות מוצא המשוחדות קונספטואלית לצד זה או אחר, האדם חופשי לבחור לבצע את הפשע אם זה מה שהוא רוצה ומעדיף אך החברה, החוק ורשות האכיפה יגיבו בהתאם ולכן אם האדם רציונלי ימנע מביצוע הפשע לא כי הוא "רע" אלא כי הוא בעל כדאיות נמוכה מאד עבורו (גזילת זכויות וגזילת אובייקטים שהוא אישית כן מזהה בהם ערך ובכך האינטראקציות הכוללות שלו עם ערכים סובייקטיביים
עבורו קטנות משמעותית דבר שמהגדרה אינו מעדיף אחרת מראש לא היה מזהה בהם ערך אלא בדברים אחרים).

מה לכל זה ולענייננו? איני מתכוון לנסות לשכנע אתכם כי התרחישים האפשריים שאמנה כעת הם "רעים" אלא אתמקד (כפי שאני משתדל לעשות תמיד
בהסברים ובטיעונים שלי) בלהראות שהכדאיות שלהם נמוכה מאשר העתידים שאינם מכילים את אותם תרחישים ולכן רצוי שנעשה כל שביכולתנו כדי להימנע מהם.

טרנדים ועתידים לא-רצויים
1. שחמטיזציה- כחלק מהשימוש ההולך וגובר שלנו באינטרנט בכלל וברשתות חברתיות בפרט, צורת החשיבה שלנו מתעצבת בהתאם לממשק בו אנו עושים שימוש. ההתעסקות היומיומית באפליקציות כמו "וואטסאפ" או התדיינות בפורומים, "פייסבוק" וכדומה מחייבת אותנו באינטראקציה דרך הצורה בה יוצרי האתר או האפליקציה המדוברים תכנתו ועצבו את הממשק אך לרוב המוחץ של שירשורי התגובות מבנה אינהרנטי משותף- כולם סריאליים. הדיונים שלנו דרך הרשת הם סדרתיים וליניאריים בניגוד לשיחות ודיונים בזמן-אמת באופן של פנים-מול-פנים (ואף טלפוני) החשופות ל-"רעש" רב יותר, סדר ורצף השיחה מוגדרים בצורה פחות חד-משמעית ולא קיימת חלוקה בין "דובר" ל-"מקשיב". בחרתי בשם "שחמטיזציה" לתיאור הטרנד מאחר ובשיחות רבות שלי על העניין תיארתי את התופעה כחשיבת "תורך-תורי"; אדם אחד הוא *ה*-מגיב בכל רגע נתון והאחר הוא המחכה לתגובה, דבר שאינו קרוב ל-להיות כל-כך מובנה בשיחות בזמן-אמת בהן הניתוח של כיצד להגיב נעשה בו-זמנית לקליטת התגובה (ההאזנה) והדינמיקה פעמים רבות חופפת ומקבילית מה שלא אפשרי כאשר עיבוד המלל של המשתתף האחר בשיחה הוא על בסיס תגובה-תגובה (רק לאחר שהתגובה כבר נכתבה ונמצאת "out there" ולא רק במוחו של המתדיין יכול המתדיין השני לנתח אותה ולחשוב על תגובה הולמת. ישנו עיכוב בין הקלט לפלט). עתיד בו בני-אדם הם "שחמטואידים" והאינטראקציות ביניהם מתבצעות דרך מבני שיחה מהצורה "תורך-תורי" הוא אינו "רע", אין
משהו פסול באופן מהותי בהתנהלות סדרתית לעומת התנהלות מקבילית אך אני טוען שאם נבחן את הסיבה שהמוח מראש התפתח לפעול בצורה מקבילית נראה למה נתיב שייעדו הוא "אדם שחמטואידי" הוא בעייתי; המוח מתפקד כפי שהוא כי אלו הדרישות והלחצים שהופעלו עלינו במהלך האבולוציה שלנו כדי לשרוד. הסיבה שהייתה העדפה ברורה למוח-מקבילי לעומת מוח-סדרתי ("שחמטואידי") היא בדיוק הסיבה למה עדיין לא הצלחנו להפיק רובוט המסוגל ללכת על שתיים מבלי שמשב רוח יפיל אותו, כי המציאות כאוטית. אירועים מחוץ לתנאי-מעבדה הם מבולגנים, לא-צפויים וכאוטיים. דמיינו אדם קדמון המגיב למדורה בהתאם (נהנה מחום האש, צוחק מבדיחה של חבר) כשלפתע נמר קופץ משיח קרוב ובמקום לעבד את ההשלכות האסוציאטיביות של מפגש עם נמר (שיובילו אותו למסקנה המתבקשת של לברוח) אותו קדמוני יחכה לראות אם הנמר אכן יאכל אותו. ברוב המוחץ של המקרים התרחיש הבדיוני הזה היה נגמר רע מאד עבור הקדמוני ההיפותטי שלנו. מוח-מקבילי (כזה החושב על ההשלכות בזמן שהאירועים עוד מתרחשים, כזה השקוע בחלומות בהקיץ על אירועים היפותטיים בו"ז שהוא חי את הסיטואציות הקונקרטיות וכזה שלעיתים נתקף פרנויה ספונטנית) מותאם יותר באופן משמעותי להתמודד עם יקום עוין לצורות-חיים כמו זה שאנו חיים בו מאשר מוח-סדרתי המגיב רק לאחר מעשה. החשש
שלי משחמטיזציה הוא אותו חשש שניתן לסכם בו את כל התרחישים האחרים שאציג כאן והוא שנקלע למצב של מקסימום לוקאלי; הטרנדים יובילו אותנו לסגל התנהגות ומערכות אמונות שמהוות את הפתרון הטוב ביותר עבור נסיבות מאד צרות אך המחיר יהיה שנהיה פחות מוכנים לסיטואציות אפשריות בהקשר הרחב יותר. אם נדבר ספציפית על עתיד שחמטואידי, חשיבה סדרתית יכולה להיות מותאמת ביותר עבור ציוויליזציה ללא טורפים טבעיים המתקשרת באמצעות רשת מידע אך מאחר וטורפים טבעיים אינם הגורם העוין היחיד בהקשר רחב יותר (כל שאר היקום כמו אסטרואידים או סופר-נובות ואף תופעות טבע מסוכנות שאינן ביולוגיות כגון התפרצות הר-געש או רעידות-אדמה). ישנם סיכונים אפשריים שהתמודדות איתם אינה אפשרית ממקסימום לוקאלי (התפרצות מגיפה פתאומית) גם אם הוא כן אופטימלי עבור סיטואציות אחרות (לתקשר דרך "וואטסאפ" או "פייסבוק"). במקום לבנות רובוטים שיותר ויותר דומים לנו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו הופכים ליותר ויותר רובוטיים.

2. רובוטים סוג-ב' יקבלו התייחסות של רובוטים סוג-א' - שפה היא אחד הכלים החזקים ביותר שיש לנו. מילים נותנות לנו אפשרות להכליל ולדבר באופן סימבולי על תבניות, יחסים ורעיונות. הבעיה היא שכחלק מהנטייה שלנו להונוריפיקציה, אנחנו משליכים על אובייקטים שאנחנו מזהים בהם ערך מסוים ערכים אחרים הנתפסים
עבורנו בעלי טעם דומה וככל שהרעיון של ממשק "ידידותי למשתמש" הולך וצובר חשיבות, כך התדירות בה אנו עושים אנתרופומורפיזציה לאותם ממשקים עולה. כאשר תוכנה נטענת אנחנו אומרים על המחשב כי הוא "חושב" וגורמים בכירים מדברים על "סירי" במונחים של "הבנה". מבלי לשים לב, רעיונות של ביהביוריזם ו-פונקציונליזם חודרים יותר ויותר לתודעה החברתית שלנו דרך סרטים, ספרים, סדרות, אמרות של בעלי שם וכתרות בומבסטיות בעיתון. כששני אנשים (למשל) אוהבים הם מתנהגים בצורה מסויימת אז אולי אם מכשיר כלשהו יתנהג בצורה מספיק דומה (שבאופן אסוציאטיבי האנאלוגיה והקונטקסט "יקפצו" לכל אדם המכיר את
ההתנהגות המזוהה עם אהבה לראש) נוכל לומר כי אותו מכשיר אוהב גם הוא? הרי הקביעה של התווית "אהבה" על התנהגות ספציפית היא שרירותית ובאותה מידה יכולנו לייחס "אהבה" להתנהגות אחרת, לא? אז אולי אין זה מוצדק מצידנו לומר שאם המכשיר מתנהג בצורה שהיינו יכולים להחשיב אדם המתנהג כך כ-"אוהב" (גם אם היינו מרגישים שהוא מגושם במקצת ביישום ההתנהגות ביחס אלינו) הוא אינו אוהב "באמת"? אני רחוק מלחשוב או לטעון שבני-אדם אינם מכונות או אינם ניתנים
לשחזור, אך הבעיה בטיעון הכמו-ביהביוריסטי הזה נהיית ברורה כאשר בוחנים אותו מקרוב. נסתכל על המקרה של "סירי" ונכליל ממנו:

התוכנה "סירי" מתנהגת בצורה מספיק דומה ל-הבנה אנושית של שפה
-
לכן "סירי" מבינה שפה בצורה אנושית

או באופן כללי-

X* מתנהג בצורה מספיק דומה ל-X
-
לכן; X=*X            

(לא אגע כעת בשאלה "מה מסמיך תופעה להיות 'מספיק דומה' למודל כלשהו בכדי להיחשב כתופעה עצמה שהמודל מתאר?" כי ניתן להתייחס לביטוי כרגע באופן אינטואיטיבי כפי שכבר הודגם קודם, בתור זיהוי אסוציאטיבי של האחד עם השני והדקויות אינן רלוונטיות לנקודה המרכזית שברצוני להעביר). נבחן את הטיעון עבור דוגמא שהיא אינה צורה מודרנית של בינה מלאכותית (כמו "סירי");

קורקינט מבצע פונקציה של נסיעה בצורה מספיק דומה ל-פורשה
-
לכן קורקינט זה פורשה

האבסורד נובע מכך שהרעיון שלנו של מה "מספיק דומה" משקף טיעון אפיסטמולוגי, הוא משקף את הידע שלנו בנוגע ל-מה התכונות ההכרחיות של איזשהו אובייקט אבל לא בהכרח מבטא אמת אונטולוגית של מה קיים בפועל. קורקינט ופורשה מבצעים בקירוב את אותה הפונקציה; תחבורה והובלה מנקודה A לנקודה B, אך אין זה אומר שהם זהים באופן איכותי או שהם זהים עבור כל קונטקסט. כך בדיוק שפה מאנישה כלפי מערכות מומחה כמו "כחול עמוק" או "ווטסון" היא לא מבוססת,
ישנן דרכים רבות לבצע את אותה פונקציה/פעולה או לתת לה קירוב (כמו למשל טבלת-זיכרון. דוגמא מעניינת מעולם המתמטיקה לשתי פונקציות בעלות תכונה זהה
שאינטואיטיבית נדמה כי היא ייחודית למרות שהפונקציות שונות היא זו של לוגריתם ו-"הלוגריתם השקרי") אך מתוך כל אותם יחסים בין קלט ל-פלט אולי יש בדיוק
דרך אחת לבנות בן-אדם או לבצע פונקציה/פעולה שהיא אנושית ולא כמו-אנושית (בדומה ללוגריתם-השקרי) וגם אם היפותטית קיימת יותר מאחת, מניין לנו כי דווקא הדרך בה אנו משתמשים בהווה היא אחת מהדרכים הנכונות? זו טענה חזקה במיוחד וניסיון להצדיק אותה ללא ראיות חזקות בהתאם יעלה בתוהו. אבל מדוע כדאי לנו להימנע מהאנשה של מכשירים ש-"רק" מחקים אנושיות? למה עתיד בו נתייחס למכונית אוטומטית ו-"סופר-ידידותית-למשתמש" כבעלת אישיות ואוטונומיה אך אם זאת נטולת עולם-פנימי הוא פחות כדאי מאשר עתיד בו החפצים ה-"חכמים" שלנו לא יקבלו יחס שכזה? התשובה טמונה באחת מהנחות היסוד שלנו בציוויליזציה נאורה (לא ישראל) והיא הומאניות; אם אדם זכאי לזכויות,יחס ותנאים מסויימים רק מעצם היותו אדם ומכשיר בעל פעולה מספיק דומה לפעולה אנושית הוא אדם אזי אותו מכשיר זכאי גם הוא לאותם תנאים, זכויות ויחס. חישבו כמה משאבים, זמן וכסף נוסף צריכים להיות מושקעים בלממש ולהגן על זכויות של חפצים "מספיק דומים". הדבר ישנה בצורה דרסטית את הגישות והשיקולים המוסריים שלנו- אם לכל אדם הזכות לחיים וחפץ כלשהו הוא "מספיק-אדם" אזי לאותו חפץ הזכות לחיים. נעשה כרגע הפרדה לפי הכותרת של נקודה זו;

רובוט סוג-א': מכשיר שאופן פעולתו מעניק לו אוטונומיה, אחריות ואינטראקציה אותנטית ומקורית באופן זהה או דומה (ב-"דומה" הכוונה זהה מבחינת סוג מאחר וככל הנראה לחוות את העולם ולשקול אופציות כמו טוסטר שונה איכותית מחוויה-אנושית גם אם חוויה זו אינה נחותה יותר בשום מובן. באנאלוגיה, ההבדל צריך במקסימום להיות כמו ההבדל בין כחול ל-ירוק ולא כמו בין 5 ל-3) לזה של בן-אדם.
רובוט סוג-ב': מכשיר שאופן פעולתו יכול תחת הקשרים ספציפיים להתלכד עם ו/או להיות בעל נקודות השקה לפעולות שכאשר תבוצענה ע"י בן-אדם הדבר יעיד על אוטונומיה/אחריות/אינטראקציה אותנטית/מקריות או שילוב של כמה מהנ"ל.

לרגע אחד אני לא טוען (למרות שאחרים בהחלט כן טענו זאת) כי רובוטים סוג-א' אינם אפשריים, יום יבוא ובהחלט נבנה רובוטים סוג-א' וכשזה יקרה הם בהחלט יהיו זכאים לכל אותם הזכויות שאדם זכאי להם אך החשש הוא שאם מגמת ההאנשה תמשך, נגיע (שוב) למקסימום לוקאלי ונכריז כי "מדע הרובוטיקה" הניב הצלחה מסחררת כשבפועל נקריב חיים ונשקיע זמן, משאבים ורוח בהגנה על דבר מה שלא יחזיר לנו את הטובה ולא ישרת אותנו בצורה שלא היה משרת אותנו בלאו הכי עקב טבעו הצר.

3. הכחדה אידיאולוגית - גנים הם לא הדבר היחיד החשוף לאבולוציה. אובייקטים שונים פועלים לפי תהליכים קוואזי-דרוויניסטים ומסתגלים בצורות שונות לסביבה שלהם וללחצים חיצוניים. למעשה, התהליך הוא כה מופשט שהאובייקטים הנתונים לתהליך דרוויניסטי יכולים להיות אבסטרקטיים לחלוטין ולא להיות קיימים
באופן גשמי. דוגמא בולטת היא ממים; בדיוק כפי שגן הוא יחידה דיסקרטית של מידע גנטי, כך באופן אנלוגי הממים מהווים יחידות דיסקרטיות של מידע תרבותי. דוגמאות לממים יציבים ומוכרים כמעט לכולם הם ה-א"ב, חודשי השנה ואופנה. אבולוציה ממטית היא מהירה בהרבה מזו הביולוגית, טבעם של ממים (רעיונות מופשטים) מאפשר להם להיות מופצים ולהיטמע בקלות ומהירות רבים יותר מגנים המצריכים הליכים של הבשלה מינית, חיזור, רביה ומלחמות הישרדות תמידיות כמו גם הקלות בה הם עוברים מוטציה ומניבים רעיונות הסוטים במקצת מזה המקורי. השילוב של התמצית המופשטת של ממים ושל רשת שיתוף מידע מהירה כמו האינטרנט יוצרים מצב בו יעילות רבייה ומוטציה ממטית מקבלים דחיפה עצומה הודות לחומרה המהירה והאמינה של הטכנולוגיה ומוביל ל-מה שאני רואה כאנלוגי לזה של "הפיצוץ הקמבריוני" בו צצו בבת-אחת צורות חיים רבות לפני כ-540 מיליון שנה. טבעם ה-"נוח" של ממים יחד עם יעילותה של החומרה הטכנולוגית בהפצתם וההתרחקות המגמתית מהדת מובילים לעוד ועוד רעיונות ותת-רעיונות וקליקות ותת-קליקות לצוץ בה אנשים מגבשים אידיאולוגיות יותר ויותר ספציפיות (בעבר, הדת שימשה את מוקד הענקת המשמעות הדומיננטי ונתנה את הטון המכריע בנוגע לאלו דברים הם "ראויים" ואלו לא. כעת משכוחה של הדת נחלש, המניע למצוא משמעות ולגלות אלו דברים הם "ראויים" גדול מתמיד כי ההרגשה של יקום אדיש,בודד ואקראי היא באופן מובן מדכאת). העניין הוא כזה, כל עוד אנו לא מיישמים שימוש בקדמה טכנולוגית רדיקלית כדי להרחיב את האופקים שלנו (ואף נהפוך הוא, אנחנו מפשטים את העולם ודוחסים אותו לתבניות בדידות כמו שדנתי בנושא של שחמטיזציה) כך החוויה האנושית הולכת ומתקבעת ללא הצלחה לסגור את הפער עם כמות המידע החדש שנוצר כל יום, כל דקה ואף כל שניה. הכישלון הזה לשנות את החוויה האנושית בקצב שתואם את השינוי בסטטוס המידע יחד עם רגיעה טבעית בכמות הקליקות והרעיונות החדשים שצצים כל רגע יוביל אותנו למצב שהחוויה תהיה "עבשה"; רעיונות מקוריים ויצירתיות הם תוצר של ג'וקסטפוזיציה ("סמיכות") בין יחידות-רעיון בסיסיות יותר והשוואה לצורך נתון, כזה המשקף את החוויה האנושית של ההוגה את הרעיון. אם חלל יחידות-הרעיון הבסיסיות ילך ויקטן כתוצאה מפחות ופחות רעיונות שאדם בודד יכול להספיק להיחשף אליהם (ו-משחמטיזציה) שכמובן וסטטיסטית הם יהיו אותם הרעיונות שבלאו הכי דומיננטיים (אלו בעלי ההעברה הטובה ביותר ושקל ביותר לשכנע את שומעיהם כי הרעיון הוא כזה שיש להאמין ולתמוך בו) אזי בהכרח ככל שיעבור הזמן כמות הפרמוטציות הייחודיות שניתן לעשות תגיע לגבול אך מאחר וחשיפה לרעיונות שונים מהרעיונות הנפוצים (הדומיננטיים) תהיה קשה ונדירה יותר, נעמוד בפני סיטואציה בה מאגר הרעיונות החדשים יאזל ונוכל לתאר זאת כ-"הכחדה אידיאולוגית". קבוצות
רחבות במיוחד של אנשים יתמכו באידיאולוגיות זהות (אלו שהיו הדומיננטיות ביותר) ויהיו "סגורים" בתוך קליקות אנשים בעלי אידיאולוגיות זהות שניתן לכנות
"סופר-כתות", תהליך שניתן לראות כבר עכשיו במה שמכונה "סייברבאלקיזציה". עתיד שכזה הוא כמובן אינו "רע", החברה האנושית חוותה מבני ציוויליזציה
שונים בהרבה מזו הקיימת היום אך היו תקינות לחלוטין בעיניי הסטנדרטים שהיו קיימים אז אך הוא אינו כדאי מאחר והוא מנוגד לרעיון של קדמה. יש לנו אינספור סיבות לפתח את הפוטנציאל האנושי, את היצירתיות שלנו ולהילחם על החיים שלנו (הדבר היחיד שנותן לנו אופציה להעניק ערך לאובייקטים) בסביבה עוינת. הכחדה אידיאולוגית וציוויליזציה הבנויה מסופר-כתות גם היא (כמו העתידיים האפשריים האחרים) מקסימום לוקאלי; לחיות בחברה שכזאת מותאם מאד כאשר ישנם רעיונות שהוכיחו עצמם להיות היעילים ביותר והקלים ביותר לתמיכה אך אין דבר המבטיח לנו כי הרעיון הקל ביותר להפצה הוא זה המכין אותנו להתמודדויות אפשריות העשויות לסכן אותנו ו/או להעניק לנו רווח ותועלת בהחלטות עתידיות.

סיכום
נגעתי בכמה תרחישים עתידיים המטרידים אותי.
הנבואות הפסימיות הספציפיות האלו מפחידות אותי בהרבה מאשר העלילה של סרטים כגון "המחסל" ו-"מקס הזועם" כי אנו רואה אותם קורמים עור וגידים כבר עכשיו ובמקום שבינה-מלאכותית או כוח פוליטי ישעבדו את כולנו, אנו משתעבדים מרצון לטכנולוגיה לא-תבונית ולרעיונות שמהותם היחידה היא להיות קלים להפצה. לא נגעתי ברעיונות כיצד להימנע מכל אחד מהעתידים הללו אך לא חסרים כאלו והם אינם מתחבאים בתובנות יוצאות דופן בנוגע לעולם, אני משוכנע כי כל אחד ואחת מכם ניחנו בתבונה ומקוריות שאינהרנטיים במוחות של כל בני-האדם בכדי לחפש בתוך עצמכם מה היא ההתנהגות הראויה שאנחנו צריכים לשקף לחברה ולהטיף לה בכדי שנגיע לעתיד הטוב ביותר שיכול להיות לנו; כזה שיהיה מקסימום גלובלי.                 

העמדות כלפיי תודעה (הן במובן של חווית-עולם והן במובן של ידע על הידע
שיש לך) הן שונות ומגוונות, חלקן בעלות איזשהו פיתוי אינטואיטיבי וחלקן נדמות
משונות ביותר. ה-"מחנות" העיקריים שיוצא לשמוע עליהם כאשר קוראים בנושא (ואלו
שהרחבתי עליהם בצורה כזאת או אחרת עד היום) הם:

א.מטריאליזם/אלימנטביזם- העולם המנטלי ניתן לרדוקציה לחלוטין למונחים
וחוקים פיזיים סטנדרטיים וקיימת זהות מוחלטת בין מה שנדמה לנו כתוכן של מצב מנטלי
כלשהו (המחשבה שיש לנו ברגע כלשהו) לבין המצב המוחי באותו רגע, דהיינו ההתנהגות של
הנוירונים המהווים את הקבוצה הקטגורית הרלוונטית (למשל אלו המרכיבים את האונה
העורפית כאשר אנו חושבים על מידע ויזואלי כלשהו).

ב.פאנפסייכיזם- החוויות החושיות שלנו אכן פיזיות, אך הן לא
ניתנות לרדוקציה. חווית-עולם היא סוג של גודל פונדמנטלי ביקום (בדומה למאסה,
מטען-חשמלי וספין) וכל מידע פיזי מכיל שני אספקטים, זה הכמותי (שפיסיקה נותנת לנו
להבין ולנתח) וזה האיכותי (מה שכיניתי בעבר "קוואליות").

ג.דואליזם- העולם המנטלי אינו פיזי והוא נפרד ממנו בצורה
מהותית. בעיניי הדואליסט יש (לפחות) שני סוגים של אובייקטים בעולם, חומר
"רגיל" וזה המרכיב את חווית-העולם. דואליסטים אינם בהכרח מניחים קיום של
נשמות או של העולם הבא וישנם דואליסטים אתיאיסטיים.

החלוקה הנ"ל היא באופן גס זו שבדיונים כלליים בנושא יוצא לשמוע
חילופי דברים ו/או תמיכה בהם אבל ישנו "מחנה" אחד נוסף ששווה לדבר עליו
בעיניי ואדון על כמה מהאספקטים שלו כעת ואלו מהם כדאי לנו לאמץ בעוד שאצביע על
בעייתיות שעולה אם ניקח עמדה זו ללא הגבלה.

הכירו את המסתוריינים
הפילוסוף הבריטי בן-זמננו קולין מקגין תבע את המונח "מסתוריניזם
חדש" (מהמילה "מסתורין") או פשוט "מסתוריניזם" (התיאור
"חדש" או לעיתים "אפיסטמולוגי" משמש להבדיל מהמסתוריניזם
הישן, האונטולוגי שטען כי "תודעה"* היא על-טבעית ומשונה במהותה. מסתוריינים
"חדשים" הם אינם בהכרח דואליסטים!) המתאר את העמדה כי המוח האנושי
אינו בנוי לפתור בעיות מסויימות בכלל ואת "הבעיה הקשה של התודעה" (כפי שתבע צ'אלמרס) בפרט. מקגין
טוען כי ישנם תחומים מסויימים שהם "סגורים מנטלית" בפנינו ולכן גם אם
ניתן באופן עקרוני לפתור את הבעיה, הפיתרון אינו נגיש לחתך שלנו בחלל הקוגניטיבי
(מקגין משוכנע למעשה שצורה כלשהי של מטריאליזם נכונה אך שאין ביכולתנו, לפחות
בצורה האנושית הנוכחית, להבין איך). מקגין ממשיך ומנמק כי ההיסטוריה של המוח
האנושי עיצבה אותו לפי לחצים הישרדותיים ולפי צרכים כמו עיצבו ובנייה של כלים
וטוען כי הסיכוי שמכונה כמו "מוח-בונה-כלים" תפענח שאלות פילוסופיות
מורכבות על מהות היקום והקיום הוא נמוך במיוחד בדומה לכך שהכלב שלי אינו מסוגל
להבין חשבון דיפרנציאלי ושאחרי כל כך הרבה שנים של דיון סביב שאלת התודעה* האנושית
אולי הגיע הזמן להרים דגל לבן.

ניתן לחלק את המסתוריניזם לעמדות "חזקות" (או
"פסימיות") ועמדות "חלשות" (או "אופטימיות");
1. מסתוריניזם חזק- לעולם לא נצליח לפתור את "הבעיה הקשה" ו/או
בעיות פילוסופיות אחרות (כמו למשל זהות). ההיסטוריה של המוח שלנו עיצבה אותו ככה
שלעד הוא יתכוונן בצורה כזאת שמשאירה נתיבים מסויימים של חקירה אינטלקטואלית
חסומים בפניו גם אם הבעיות כן ניתנות לפיתרון באופן עקרוני.
2. מסתוריניזם חלש- אנו לא מצוידים כרגע בכלים קוגניטיביים וידע על היקום
שהוא מספק בשביל לפתור בעיות מסויימות אך ייתכן ובהמשך דרכנו בקיום כן נפתח ו/או
נבנה כלים שיאפשרו לנו לשפוך אור על בעיות שנדמות כרגע כי בלתי ניתנות לגישור כמו "הבעיה
הקשה".

*- לא כולם נוטים להשתמש במילה "תודעה" באותה זהירות בה אני
נוקט.

בעיות עם העמדה המסתוריאניסטית
מידה של סקפטיות היא מבורכת והכרחית, יש מן היוהרה לחשוב ללא ספקות שמפעלי
האדם המודרני בהווה הם ללא גבול ביכולת לספק מענה ופיתרון לבעיות כאלו או אחרות (לאו
דווקא מתחום הפילוסופיה או המדע) ורצוי שנבחן עצמנו ונבקר את גבולות היכולות שלנו
כחברה וככלל המין האנושי באופן תדיר אך הנימוקים שמקגין מציע בעד מסתוריניזם (ובקרוב
אראה שעבור העמדה החזקה ספציפית אנו נתקלים בבעיות מיוחדות) הם חלשים וניתן בקלות
להציג אותם ככה שאם הם נימוק מספק ומשכנע בעד מסתוריניזם, אנלוגית הם נימוק משכנע
למצבים אבסורדיים וכלל הם מתארים עמדה של דפטיזם ולא של "סקפטיות בריאה"
כפי שמקגין היה רוצה שנחשוב;

1. טיעון מאבולוציה- הטיעון הפונה להיסטוריה ההתפתחותית של
המוח האנושי הוא בעייתי. המוח, למרות שהתפתח "לצורך בניית כלים" (טענה
שבפני עצמה מעלה ספקות מסויימות) יכול לפתור בעיות מורכבות ומופשטות הרבה מעבר לשימוש
המקורי שנעשה בו כשהיינו קרובים יותר לקופי-אדם מאשר לצורתנו הנוכחית. הסיבה לכך
היא שבני אדם לא מעוצבים בלעדית ע"י כוחות אבולוציוניים ביולוגיים אלא
גם ע"י כוחות אבולוציוניים חברתיים, אנו חולקים את הידע שלנו ויכולים
לפתח אותו באופן הדרגתי וברבדים העולים בהיררכיות ללא צורך להמציא מחדש את הגלגל
בכל פעם- כאשר אני מעוניין לפתח דגם של מטוס חדיש המסוגל לחמוק מטילים המתבייתים
על חתימת חום אני לא צריך להמציא מחדש מטוס, טיל ואת כל תורת התרמודינמיקה אלא אני
ניגש למאגר הידע האנושי הרלוונטי וממשיך מהנקודה שאבותיי ואבות-אבותיי הפסיקו. כך
למעשה, אם סיימתי 12 שנות לימוד בהצלחה ברמה העקרונית הידע שלי עולה על זה של כל
אלו שסיפקו את הידע הזה שהרי אני מחזיק בכל הידע שהיה להם אך לא החזיקו בכל הידע
שיש לי כעת. אדם במאה ה-21 הוא משמעותית נבון ומסוגל יותר מאדם במאה ה-17 גם אם
הוא היה מדען ואיש רוח בזמנו ואין כאן כל קשר להבדל ביולוגי שהרי זה אינו קיים כלל
או קיים באופן זניח בהפרש שנים כה קטן במונחים של התפתחות ביולוגית. הטיעון הזה
נראה מוזר במיוחד כשמסתכלים על כל מה שבני אדם כן השיגו עם מוח שהוא
"רק" מעוצב ל"בניית כלים"; הקיבולת של הקוגניציה האנושית מספיקה להוכיח משפטים במתמטיקה ולתכנן
מיזמים אקולוגיים עשרות ואף מאות שנים לעתיד אך נופלת דווקא בבעיה לפענח מה בעיבוד
המידע של המוח נותן לנו תודעה במובן אחד או יותר של המילה? ההצהרה הזו נשמעת די
שרירותית וחוץ מזה, אולי היכולת לבנות כלים היא כל מה שצריך בשביל לפתור את כל
הבעיות הגדולות של היקום או במינימום את "הבעיה הקשה" (ושוב, אף אחד לא
אמר שמקגין כלל צודק בזה שזו המהות היחידה או אף העיקרית של המוח גם אם בניית כלים
היא חלק חשוב מההיסטוריה שלו. האבות הקדמונים של הציפורים פתחו בהדרגה כנפיים
למרות ששום דבר בזרועות שלהם לא התחיל כ"מכוון תעופה"). ניתן לבחון את
הטיעון על התפתחות המוח שמקגין מציג בזה שנסתכל על המבנה הכללי שלו ונבדוק איך הוא
עובד במקרים אחרים, הטיעון של מקגין הוא מהצורה:
היסטוריית ההתפתחות של X לא תומכת ב-Y
לכן X לא מסוגל לבצע את הפעולות להפקת Y

בואו נראה מה קורה עבור Y-ים שהם לא "הבעיה הקשה" או בעיה קיומית אחרת:
היסטוריית ההתפתחות של המוח-האנושי לא תומכת ביצירת האינטרנט ושימוש בו
לכן המוח-האנושי לא מסוגל ליצור אינטרנט ולהשתמש בו

אבסורד בהתחשב בזה שעצם הקריאה שלכם את שורות אלו סותרת את המסקנה שמקרים
פרטיים של הטיעון הזה מולידים. טיעון נגד אפשרי לביקורת שלי יכול להיות כזה שיצירת
אינטרנט כן נתמכת בדיעבד ע"י ההיסטוריה של ההתפתחות האנושית והיא מקרה
קיצון של יצירת כלים מאד משוכללת אבל זה בדיוק העניין, מניין לכם שפיתרון
ל"בעיה הקשה" או כל בעיה פילוסופית אחרת לא? אי-היכולת לדמיין פיתרון
לא אומר שהוא אינו בנמצא בדיוק כפי שאדם במאה ה-14 לא היה יכול לדמיין את
יצירת האינטרנט כהכללה ומקרה קיצון של יצירות כרכרה או חרב. הגישה של נכונות
לזנוח את האפשרות להכליל את פתרונות ההווה לפתרונות עתידיים מובילה אותנו לנקודה
הבעייתית הבאה בטיעונו של מקגין.

2. דפטיזם- בדיוק מאחר וההתפתחות שלנו כזן של בעלי-חיים היא כל
כך יוצאת דופן ותלויה גם בגורמים חברתיים-תרבותיים ולא רק בביולוגיה שלנו, הנגישות
לטכנולוגיות כגון fMRI ומכשירי הדמיה וחקר המוח אחרים נכנסו לתוקף רק בשנים האחרונות
ועדיין נמצאות בשלבים המוקדמים של הפיתוח שלהן ככה שכל הכלים המעניינים (הן הכלים
הפיזיים והן הכלים הרעיוניים) רק החלו במלאכת עיצוב הידע האנושי ואנו כלל לא
קרובים להגיע למיצוי של היכולת המחקרית והמסקנות שניתן לגזור מהמידע שמצאנו שהרי
אנו כלל לא קרובים לגלות היכן אנו עומדים!
מקגין ומסתוריינים אחרים (כמו תומאס נייגל) ממהרים להרים ידיים כשהמערכה האמיתית
עוד לא החלה, הניסיונות שנעשו "שנים רבות" למעשה לא היוו הרבה מעבר
לאקספוזיציה למחקר העמוק שיכול להיעשות בנושא.

מסתוריניזם חלש יכול להיראות בקלות כצורה כלשהי של אגנוסטיות כלפיי
תודעה וזה נכון במידה מסויימת, הכלים הנוכחיים שלנו אכן לא מספיקים בהיקף
שלהם בכדי להגיע לרזולוציות בהן המידע הסנסורי (שממנו אנו מקבלים את הרושם על
קיומן של קוואליות גם אם הרושם מוטעה) מתרגם לתבניות המהוות את ההבנה שלנו את
העולם ורק לאחר שנוכל למפות את המערכת העצבית שלנו במלואה נוכל להסיק האם מערכת עיבוד
מידע שכזאת יכולה לתמוך בקבלת רושם על תבניות איכותיות למידע פיזי (ואז מטריאליזם
בצורה כלשהי נכון) או לא ובהכרח התיאוריה שלנו לא-שלמה (ואז פאנפסייכיזם בצורה
כלשהי נכון). העניין הוא שבמסתוריניזם מתקיימת קביעה בנוגע למצב הידע
הנוכחי שלנו, מצב הידע העתידי שלנו והיכולות הקוגניטיביות שלנו הן בהווה והן בעתיד
ולא השלמה כלשהי עם פער נוכחי ביכולות הביצועית שלנו עקב מצב הטכנולוגיה
בהווה (והידע שהסקנו משימוש בה) שייסגר במוקדם או במאוחר. הגישה המסתוריאניסטית
עושה קפיצה למסקנות שאינן בהכרח משתמעות מהמעמד שלנו כרגע כזן תבוני המנסה לפתור
בעיות. נוכל לנסח עמדה "רכה" כלשהי של מסתוריניזם חלש כך שתהיה צורה
כלשהי של "אגנוסטיות טנטטיבית" בנוגע לתודעה וזה יהיה סיכום לא רע לשנים
הקרובות בעודנו מנסים להביא את הקדמה הטכנולוגית לחקר המוח אבל מסתוריינים כמו
מקגין מחויבים לעמדה של מסתוריניזם חזק ומטיפים בעד פער שבמהותו אינו ניתן
לסגירה אבל למסתוריניזם שכזה ישנן מסקנות מוזרות.

מסתורין המסתוריניזם
א. טענה P כלשהי תקרא "מסתורית" אם לעולם לא נוכל לדעת אם היא
נכונה
ב. על מנת לקבל נכונות או אי-נכונות של טענה נצטרך לרצות לפחות אחד
מהתנאים:
בא. הוכחה/הפרכה לוגית פורמלית
בב. בדיקת כל אופציה בחלל ההוכחות האפשריות (לנסות משהו עד שאחד עובד
אם בכלל)
ב1. (בא) היא דרישה תקינה אך לא-סבירה עבור טענות מסויימות
ב2. (בב) היא דרישה תקינה אך לא-אפשרית עבור טענות מסויימות (החלל
ההוכחות אינסופי או גדול בצורה לא-ריאלית)
ג. מסתוריניזם (חזק) כלפי טענה P טוען כי "P טענה מסתורית"
ג1. (מ-(ב)) מסתוריניזם כלפי P טוען כי לא ניתן לרצות את (בא) ו/או (בב) עבור P
ג21. אם לא נוכל לרצות את (בא) ו/או (בב) לא נוכל לדעת אם מסתוריניזם
נכון (לא נוכל לדעת אם אי פעם לא נוכל לדעת שהרי מעולם לא הפרכנו או הוכחנו אחרת(
ג2. (מ-(א) ו-(ג21)) נוכל לבנות עמדה בשם "מסתוריניזם-2"
שגורסת כי "מסתוריניזם היא טענה מסתורית"
ד. בהיגיון דומה נוכל לבנות לכל טענה "מסתוריניזם-K" טענה "מסתוריניזם-(K+1)" מהצורה: "מסתוריניזם-K היא טענה
מסתורית"

אם נפעל כמקגין,נייגל ואחרים ונתמוך בקיום עקבי של פער מהותי בידע
שלנו וביכולת שלנו ליישב טענה כזו אחרת שהמסתוריינים מטיפים כי היא בלתי ניתנת
לפתרון ע"י מוח אנושי (חלקם תומכים במסתוריניזם כלפיי בעיות מגוונות כמו תחושת
עצמיות, זהות ובחירה חופשית), אנו חשופים למסקנה המוזרה שנובעת מהטיעון הנ"ל-
עלינו להיות מסתוריינים כלפי מסתוריניזם ומסתוריינים כלפי מסתוריניזם כלפי
מסתוריניזם וכן הלאה אד אינפיניטום. הנקודות החשובות בטיעון הן (ב1) ו-(ב2); אני טוען כי לפחות כאשר P שלנו הוא "הבעיה הקשה", כן
ניתן לרצות את (בב) כפי שתיארתי קודם לכן (ואז המסקנה תהיה מטריאליזם או
פאנפסייכיזם בוואריאציה כלשהי) ואני משוכנע שמסתוריינים היפותטיים ינסו לתקוף את
הטיעון שלי על (ב1) בטענה שכן ניתן לרצות את (בא) אבל אז חובת ההוכחה למתן
הפרכה לוגית פורמלית שכזו מונחת עליהם.

סיכום
חשוב לנו לשמור על ראש פתוח, להיות סקפטיים בנוגע לידע של עצמנו ולא להיות שאננים
כלפי העתיד. מידת אגנוסטיות כלפי שאלות גדולות היא מבורכת ויכולה לעזור לנו לא
לפספס טיעונים, רעיונות ומידע חשוב אך קביעות חזקות דורשות הוכחות וראיות חזקות
בהתאם והרי אם תודעה היא דבר כל כך מוזר ונשגב למה (לפחות חלקנו) אנחנו לא מפסיקים
לדבר עליה ולהציע גישורים אפשריים למה שנדמה לנו אינטואיטיבית ולמה שהמדידות
והתיאוריות שלנו מעלות? מקגין מתאר את הפער כ-"מוזר" מאחר ושלטענתו ככל
שהידע שלנו על המוח גדל כך נדמה שאנחנו "רק מכונה בלי רוח-רפאים" (בפאראפרזה
על הביטוי "רוח-רפאים במכונה" שתבע הפילוסוף גילברט רייל כתיאור על
הדואליזם של רנה דקארט) אבל מדוע זה כה מוזר? המציאות היא תמיד הנורמה גם
אם אינטואיטיבית זה מרגיש לנו כ-"קשה לדמיין" בהינתן הידע שלנו בהווה.
          

מעבר לנקודה בפני עצמה, הפוסט הנוכחי מהווה הקדמה לפוסט עתידי שאני עובד עליו.

הוא יהיה יעיל עבורי להתייחסות עתידית ויוריד חלק מעומס הכתיבה.

בכמה הזדמנויות הזכרתי את ההתנגדות שלי לרעיון של "העלאת תודעה" ("העברה" היפותטית של חווית-העולם של הפרט למחשב) כצורה של המשכיות או השגת אלמוות והדגמתי בקצרה היכן הוא נופל ולמה מהגדרה אנו נתקלים בבעיה.
בקטע הזה לא אדבר על מה זה תודעה (ולמה היא לא קיימת במובן שאנחנו חושבים/מרגישים שהיא קיימת) אלא על בעיה אפיסטמולוגית שנובעת מהעלאה היפותטית שכזאת, אני קורא לה "בעית אימות-הזהות".

בעית אימות-הזהות
דמיינו את התרחיש הבא;
אתם עומדים לעבור תהליך חדשני שבו כל נוירון שלכם בהתאם ייסרק ותופעל סימולציה מדוייקת להפליא של דרך הפעולה של אותו נוירון במחשב-על חזק במיוחד כאשר המוח שלכם מינוס הנוירון (תופעת לוואי של הסריקה היא הרס של הנוירון, מחיר הדיוק הגבוהה) יחובר אחרי כל ניתוק וסריקה למחשב כך שהנוירון-סימלוץ יגיב בזמן אמת לקלטים משאר הנוירונים העוד-לא-מסומלצים. התהליך ממשיך עבור כל אחד ואחד מהנוירונים שלכם עד שבסופו של דבר כל המוח הפיזי הושמד ומורצת סימולציה שפועלת באופן זהה לחלוטין למוח המקורי שלכם.

פילוסופים ומדעני-מוח מגיעים למקום בכדי לראות את הפלא המדעי המודרני ונותנים לסימולציה קלטים שונים בכדי לראות האם כל פלט שלה באמת יהיה זהה ברמת התוכן לפלט שהמוח הבשרי שלכם היה נותן.

הנה שורש הבעיה:

(*) אתם לא טיפשים, הייתם סקפטיים בנוגע לעניין והכרתם את כל הרעיון של כפילי-מוחות ושל חוק לייבניץ. ידעתם ש"העלאה" מצריכה בהכרח הנחות (שלפחות נראות) דואליסטיות.

(*) מאחר והסימלוץ שלכם הוא כפיל-מוח (העולם המנטלי; קבלת ההחלטות,זכרונות אופי וכדומה שלו זהה לזה שלכם) גם הוא מרגע שהגיח לאוויר העולם (הדיגיטלי) סקפטי לחלוטין ומודע היטב להשלכות האפשריות של התהליך המתואר.

(*) הדבר האחרון שהסימלוץ שלכם זוכר זה שהוא עבר את התליך והתעורר בתוך המחשב שהרי הזכרונות שלכם זהים והזיכרון האחרון שלכם היה שפירקו את המוח שלכם נוירון אחר נוירון+ה"התעוררות" שהיא כבר מערכת הזיכרון שלו (הרי ההיפוקמפוס שלכם כבר היה מפורק לחלוטין בשלב זה ואינו היה מסוגל "להקליט" שום מידע).

(*) מבחינת הסימלוץ שלכם התהליך הצליח באורח פלא! למרות הסקפטיות שלו הנה, הוא מרגיש כאילו חווית-העולם שלו היתה רציפה לחלוטין! עבורו בשום שלב הוא לא איבד הכרה כי הזכרונות שלו=הזכרונות שלך עד רגע המוות (כשהמוח נהרס)+הזכרונות מתוך המחשב עצמו.

(*) מאחר ואתם ידעתם את הנ"ל גם הסימלוץ שלכם יודע זאת ולכן אין לו שום דרך להוכיח שהוא אינו "רק" כפיל-מוח או אף לשכנע את עצמו שהוא היה גם הגוף הבשרי המקורי.

הבעיה אם כן היא זאת-

U1- או ש"העלאת תודעה" משמרת את חווית-העולם האישית שלך (=מצליחה) או שלא (=יוצרת כפיל-מוח)

1.U2- אם היא הצליחה, אין לך דרך לשכנע צופה חיצוני (כמו פילוסוף או מדען-מוח) שאתה ה"בשרי" ולא כפיל-מוח (שהרי כל כפילי-המוחות שלך זהים לך לחלוטין באופי, בידע ובקבלת ההחלטות)

U2.2- אם היא הצליחה, אין לך דרך לשכנע את עצמך שאתה ה"בשרי" ולא כפיל-מוח (כי מן הסתם שאדם תמיד ירגיש בתור עצמו אבל כל הזכרונות שלך מועתקים. תנסו לדמיין שיבוט גנטי עם זכרונות מושתלים או תאום זהה שלמד את אותם הדברים בדיוק כמו התאום שלו)

U3- אם היא לא הצליחה, כפיל-המוח שלך ירגיש כאילו הוא אתה ולא יוכל לשכנע את עצמו או אחרים שהוא לא כפיל-מוח

-

U4- אין לנו דרך לדעת אם "העלאה" עובדת

לעת עתה נשאיר זאת כך.

בעתיד הקרוב אעשה התייחסות לבעית אימות-הזהות כשאדון אחת ולתמיד באספקטים שונים של העלאה, מה זה אומר לנו על תודעה וחווית-עולם ועל אסטרטגיות שאולי (אבל רק אולי) עשויות לעבוד.

לגישות מבטיחות יותר להארכת-חיים ואלמוות-ביולוגי אני ממליץ לכם להעיף מבט כאן:

1. SENS

2. ALCOR