.Esse Est Percipi.

התזה והמטרות הטרנסהומניסטיות/אימורטליסטיות ניצבות בעיקר אל מול חשיבה דת'יסטית; זו הגורסת כי מוות הוא באיזשהו מובן "שלב טבעי", "חלק בלתי-נפרד" מהחיים, באופן אינהרנטי תופעה בלתי-ניתנת למניעה ואף לעיתים מייחסת לו ערך-חיובי. אך מרבית החשיבה הדת'יסטית נטמעת בנו מדורות עבר, משאריות תיאיסטיות ומהיעדר אסטרטגיות להנדסת הזדקנות-תאית זניחה בהווה (או במילים אחרות; אנחנו עדיין "רק" בדרך למצוא פתרון משמעותי לפתולוגיות המזוהות עם גילאים מתקדמים כגון מחלות-לב, סרטן, אלצהיימר וכדומה) כאשר אין ניסיון מכוון או זדוני לתמוך בתמותה (גם אם ההשלכות זהות לו אכן זה היה המצב). רוב האנשים שאנחנו מכירים ויוצא לנו לבוא איתם במגע הם דת'יסטים מבלי כלל לדעת או להבין זאת כי מעולם לא טרחו להציב בפניהם את האפשרות שמניעה גלובלית של מוות על כל צורותיו השונות זו מטרה לגיטימית ואפשרית שכדאי לעבוד (ולעבוד קשה) על מנת להגשים אותה.
תקפתי טיעונים דת'יסטיים שונים פעמים רבות והפעם אסתכל על עמדה אידיאולוגית שטכנית לסווגה כ-"תומכת במוות" יהיה לא נכון אך הנימה שלה בהחלט דומה והיא "אנטי-נטליזם".

"נטליזם" (ללא ה-"אנטי") היא אידיאולוגיה המייחסת ערך-חיובי לילודה ורבייה (עמדה שאני אישית בהחלט תומך בה) ומכאן קל לראות כי אנטי-נטליזם היא האנטי-תזה שלה; אידיאולוגיה המייחסת לילודה ורבייה ערך-שלילי.
מטרת הפוסט הנוכחי היא לא להציג טיעונים בעד נטליזם (למרות התמיכה שלי) אלא במתן תשובה לכמה מהטיעונים האנטי-נטליסטיים (ולעמדה קרובה אך נפרדת, "אפיליזם"- העמדה כי לחיים עצמם ישנו ערך-שלילי ולכן על אדם לבחור לסיים את חייו) ולהראות כי מעבר לכך שקיימת אלטרנטיבה, הטיעונים עצמם חלשים משנדמה במבט ראשון. כתמיד, אין לי הזמן או הרצון לעבור על כל טיעון שהוא הניתן להעלות על הדעת ולכן אתמקד בגרסאות הנפוצות.

הערת צד: פגיעה עצמית
הדגמתי בעבר כיצד אדם המביע תמיכה בלא לפגוע ברעהו בגלל מאפיין כלשהו של אותו אדם לא יכול להצדיק בצורה לוגית פגיעה בעצמו. הטיעון (הלא-לוגי) הנפוץ בעד הצדקה של פגיעה עצמית כלגיטימית (גם אם לא רצויה), מבוסס על כשל "תחינה מיוחדת" בו האדם מצהיר כי הקשר בינו לבין עצמו יוצא דופן אך ללא הסבר מדוע הוא שונה באספקט המדובר מאותו הקשר בדיוק בין אדם לחברו. בישראל נפוץ לשמוע את הביטוי (בפרט לאחר הערה על מנהגים פוגעניים ו/או הרס עצמי); "זכותי לפגוע בעצמי". הפוסט שקישרתי אליו בתחילת פיסקה זו עסק בלהפריך את הטיעון (הלא-לוגי) שמבוסס על הביטוי "אבל אני פוגע רק בעצמי" וכל ניואנס הרלוונטי למקרה המדובר יהיה רלוונטי גם כאן, אך בהכנה זו לתקיפה על אנטי-נטליזם (ובמידת מה גם על אפיליזם) אסתכל על השאלה בניסוח הספציפי הנ"ל- האם זו זכותו של אדם לפגוע בעצמו? (שימו לב, על השאלה האם יש לכך הצדקה לוגית כבר ענינו. כעת נבחן האם יש זכות כזאת גם אם ההענקה שלה היא לא-לוגית ולא-מוסרית כפי שלעיתים נוטה להיות המצב עם חוקים ונורמות חברתיות). מבלי להיכנס לכל אלפי הדקויות והפרשנויות; באופן מאד כללי, "זכות" היא איזשהו עיקרון של חופש או חובה של גוף מסוים כלפיי האדם שהוענקו לו ע"י מערכת חוקית מסוימת. הדגש החשוב כאן הוא כי "זכות" לא יכולה להתקיים במנותק מההקשר, עושה מעט מאד היגיון למשל לדבר על זכויות בסיסיות של חוצנים או של צורת חיים היפותטית אחרת כי אין לנו דרך להגות חיבור בין דבר מה שמעולם לא נתקלנו בו והוא מחוץ לספקטרום הפעילות האנושית ואבני-הבניין שמהוות אינטרס משותף לנו כבני-אדם (ו/או כאורגניזמים ארציים בכלל) לבין החוויה היומיומית שלנו והקונספטים שעליהם אנחנו בונים את האסטרטגיות שלנו להשגת אידיאל כזו או אחר. למשל יהיה זה לא-בלתי-אפשרי אך מאד לא פרקטי לדרוש ממדינה זרה יחס כלשהו שאינו עומד עם האינטרסים הסבירים של אזרחי אותה מדינה או אף של האזרח הסביר במדינה שממנה הגעת במקור (לא חסרות דוגמאות אבסורדיות ביזאריות שנעשו כלפיי גופים שונים כגון אנשים הדרשו הכרה בבעלותם על השמש) או לעמוד באמצע יער מבודד ולצפות ליחס מסוים ותגובות ספציפיות מחיות היער ורצף האירועים רק מתוקף היותך חפץ בערך חיובי אינהרנטי של עיקרון כלשהו. אם כן מה "הזכות לפגיעה עצמית" בכלל אומר? ישנה דרישה לכבד את הרצון של אדם לפגוע בעצמו ולתת לו להמשיך במנהג זה אך כל עוד פגיעה עצמית מזוהה (בצדק) עבור האידיאלים של מרביתנו ושל אופיין בניית החוקים שלנו ככזה בעלת ערך שלילי (אחרת גופים כגון ער"ן לא היו קיימים ולא הייתה לנו כל סיבה לספק שירותי הצלה באופן כה מהיר ויעיל כפי שאנו מנסים לעשות) זו אינה זכות. אז תחת איזו קטגוריה פגיעה עצמית כן נופלת?
קל לראות כי פגיעה עצמית מהווה:
א. מסוגלות פיזית- אתה יכול בפועל לפגוע בעצמך, אין אף חוק פיסיקלי המונע זאת ממך (גם אם יש לך מנגנוני הגנה ביולוגיים בלתי-מושלמים שמטים את הכף נגד פגיעה שכזאת).
ב. מסוגלות ליגלית-לוקלית- ספציפית בישראל פגיעה עצמית היא טכנית אינה עבירה על החוק (למרות שהיא כן עבירה על חוקי הדת) ולכן בלעשות כך אין האדם מוגדר כ-"עבריין" או "מעוול" אך זה רחוק מלהיות קונצנזוס אוניברסאלי ולמשל בסין התאבדות היא פשע וניסיון התאבדות כושל יסתיים בקנס ואף מעבר לכך.

העניין הוא אם כן כזה; מסוגלות פיזית וסוגיה המהווה טכנית איזור אפור בחקיקה הם אינם טיעונים משכנעים במיוחד (לפחות לא לאדם הרציונלי) בעד משהו. למרות שיש לי המסוגלות הפיזית להעמיד 20 צאצאים (דבר שאמור לקחת לי כ-180 חודשים, 15 שנה, אם אני במערכת יחסים מונוגמית אך נתעלם מזה כרגע) ולחנך אותם שלרצוח, לגנוב ולאנוס זה דברים רצויים ושעליהם להתמיד בכמה שיותר רצח ואונס במהלך חייהם ולמרות שטכנית אין שום חוק נגד זה ולכן בעושי זאת לא אחשב עבריין (אני לא כופה עליהם לרצוח ולאנוס, "רק" משריש להם את הערכים האלו) אך אני נוטה להאמין שמרבית האנשים לא יראו זאת בעין יפה. למה? כי למרות שאני מסוגל לזה פיזית וחוקית-לוקלית, זה יהיה מאד לא מוסרי מצידי. אם אנו תחת הרעיון כי זכויות הן דבר מה שמוענק לנו בהקשר של האידיאלים שאותה מערכת חוקים בדיוק המעניקה לנו אותן תומכת אזי השרשת ערכים בעלי פוטנציאל לשלול זכויות אלו (בפרט את אותן העקרונות בדיוק המוגדרים כזכויות אדם בסיסיות) תהיה מעשה שאולי אינו-שלילי בפני עצמו אך השלכותיו תהוונה התרסה ישירה כנגד אותו מנגנון (המדינה) שמתיימר להעניק לנו חופש לפעול כראות עינינו תחת החוק. פגיעה עצמית זו לא זכות ועצם זה שאנחנו בשלב בהיסטוריה שכלל מאפשר לדון בזה היא עדות לכמה רחוק המאבק שלנו על שימור עצמי כערך עליון ואידיאל אנושי ראוי (גם אם לדעת אנשים מסוימים שרירותי) הביא אותנו.

להיות "זכאי" למשהו בפירוש לא אומר לעשות כרצונך ללא הגבלה בכל עת שהיא, אותה "זכאות" שלנו היא בחסות מערכת ציפיות מסוימות מההתנהגות שלנו שסוכמו מראש על ידי אנשים בודדים ו/או גופים בעמדת כוח ומתוקף כך שנעמוד באותן ציפיות מה עלינו לצפות מאותם אינדיווידואלים ו/או גופים ובין היתר מה עלינו לצפות לקבל מהם. "חופש" אינו אומר כי הוא חופש בלתי מוגבל ואף מערכת חוקים/היררכיות סמכות סבירה לא יכולה לתמוך בהתנהגות המזוהה עם הרס עצמי אחרת מהר מאד היינו מוצאים עצמנו בבעיה לתפקד ולפעול מול ועם המערכות המדיניות השונות.

אך רגע, אולי זו לא "זכות" במובן הקלאסי של המילה אך האם זה שהאדם רוצה בזה אינה סיבה מספיקה לכבד, לשמור לאכוף רצון זה?
מעבר למובן מאליו שחייבת להיות רמת שרירותיות מסויימת בכל מערכת חוקים ושנורמה כזאת או אחרת חייבת להיות כוללנית ולוותר על ניואנסים מסויימים והעדפות של כל פרט ופרט בחברה, כפי שכל בן/בת-נוער החושק בבן/בת-זוג פוטנציאלי שאינו מחזיר לו/לה אהבה יאמר לכם: הדברים שאתה רוצה רחוקים מלהיות תמיד הדברים שאתה צריך. השיפוט שלנו את העולם לטוב ולרע מוטה בצורה משמעותית והמסקנות שלנו לגבי מה אנחנו חושבים שיעשה לנו טוב (בפרט בטווח הקצר) פעמים רבות רחוקות מאד ממה שיהיה יותר כדאי לנו לעשות בפועל (הדוגמא הבולטת ביותר בעולם המודרני היא עישון).

ניתוח טיעונים אנטי-נטליסטיים
הערת הצד הנ"ל נועדה לשמש ככלי להשחזת האינטואיציה למקום ויחסי-הכוחות בין מה אנחנו יכולים לעשות, מה מותר לנו בחוק לעשות ומה ראוי שנעשה. הקשר שלה לתזה האנטי-נטליסטית חלש יחסית (והוא קרוב יותר לסוגיה האפיליסטית) אך הנימה דומה. כעת אבחן שלושה טיעונים מרכזיים ונפוצים בגישות אנטי-נטליסטיות המהווים סוג של עמודי תווך באידיאולוגיה ובקירוב גס טיעונים אנטי-נטליסטיים אחרים הם ווריאציות של אלו:

1. אסימטריה בנאטריאנית- דייוויד בנאטר הוא פילוסוף אנטי-נטליסט מודרני המבסס את טיעונו המרכזי בעד אנטי-נטליזם בצורה הבאה:
(0) לכאב יש ערך אינהרנטי שלילי ולהנאה ("עונג") יש ערך אינהרנטי חיובי
(א1) לנוכחות של כאב יש ערך שלילי
(א2) לנוכחות של הנאה יש ערך חיובי
(ב1) להיעדרות כאב יש ערך חיובי
(ב2) להיעדרות הנאה אין ערך שלילי אם אין מי שנחסכת ממנו הנאה זו

ישנן שתי טקטיקות שאכנה "טקטיקה אנטי-אנטי-נטליסטית 1" ו-"טקטיקה אנטי-אנטי-נטליסטית 2" המציעות עצמן מיידית בבחינה של הטיעון הנ"ל (הן לא האופציות היחידות אך הן אלו שנקודות המוצא שלהן הן הקרובות ביותר לאלו של בנאטר*). טקטיקה 1 תוקפת את הברור ביותר; האם יש הצדקה לאסימטריה בין (ב1) ל-(ב2)?
אולי אין זה בצדק שבנאטר זכה לייחוס שבכותרת הטיעון מאחר והוא רחוק מלהיות הראשון שטען כי היחס שלנו בין הנאה לכאב אינו זהה, הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר הטיף בעד גישה אפיליסטית במידת-מה בכך שטען שערכם של החיים הוא לבסוף שלילי מאחר ובשקלול הסופי עוצמת החוויה שלנו של סבל מתעלה על החוויה שלנו את תענוגות החיים. אפילו אם טיעון הבסיס של שופנהאואר נכון ואנו אכן נוטים לייחס יותר חשיבות לנתח מהחיים שסבלנו בו מאשר לזה שהתענגנו בו, כיצד ניתן להצדיק שהיעדר כאב מאדם שאינו קיים היא דבר חיובי בפני עצמו? נכון, הילדים שאין לי כרגע אינם מפסידים דבר בזה שאינם אוכלים גלידה אך הם בהחלט אינם מרוויחים מזה שהם לא נופלים ומשפשפים את הברך כי בכדי לשפשף את הברך אתה צריך שיהיו לך ברכיים מלכתחילה. בנאטר מתעלם מכך שהרעיונות של רווח והפסד קשורים קשר הדוק לרעיון של סוכנות (ובפרט לזה של סוכן רציונלי) אך בשביל שתהיה שקילת אפשרויות והעדפות חייב להיות שם סוכן שעושה את השקילה. אם היעדר הנאה אינu שלילי כשנחסך מאנשים לא קיימים כי אין הם יכולים להוות סוכן המעריך (הנקודה הזו תופיע מיד בטקטיקה 2) היעדר זה אזי מי נמצא שם כדי להעריך את היעדרות הכאב? אני חושד שבנאטר שוגה בסוג של אנתרופומורפיזציה ו/או כזב פתטי בכך שהוא מבלבל בין הקונספט של להיות אדם (וסוכן בכלל) לבין אדם אמיתי.
טקטיקה 2, אם כן, מקבלת את האסימטריה הבנאטריאנית (או השופנהאואריאנית) אך תוקפת את המסקנה: למה הכוונה ב-"נוכחות של X"? (כאב, הנאה). על מנת ש-ללדבר על נוכחות של דבר מה תהיה משמעות, עלינו לדעת מה אומר לחוות את אותה נוכחות (בדיוק מאותה סיבה אף לא אחד מאיתנו מסוגל לדמיין למשל צבע שאינו בספקטרום האור הנראה) וכשבנאטר מדבר איתנו בבחירת המילים המאד ספציפית של "נוכחות של כאב" הוא אינו מתכוון רק לזה שבמובן הטכני-מכאניסטי כואב לנו כי אז לא הייתה לנו סיבה להסכים עם (0) בטיעון הנ"ל. בנאטר אינו באמת מדבר על "כאב" כפי שכנראה צורות חיים אחרות מרגישות אלא על סבל, הוא דורש לא רק שהכאב יהיה שם אלא שגם נכיר בכך שהוא שם אחרת כיצד ניתן להצדיק טיעון שהערך הוא שלילי באופן אינהרנטי אם באמת לא אכפת לי מהכאב (לאו דווקא פיזי כמו פציעה)? אם כן המסקנה "...לכן לא מוסרי להביא ילדים" אינה בהכרח נובעת, הטיעון יהיה תקף כפי שהיה אם במקומו המסקנה הייתה "לכן צריך להנדס גנטית את הצאצאים שלנו כך שלא יחושו כאב" או "לכן חובה מוסרית עלינו לחנך את צאצאנו לערכים סטואיסטים".

*-קל לראות כי נקודת המוצא של בנאטר היא איזושהי צורה של תועלתנות. אפשר לתקוף את הטיעון עוד על סמך הקרקע הזו ולדחות את עצם הגישה על הסף אך מאחר ואני סוג של תועלתן בעצמי אני אתן לו את ההנחה הזאת בחינם גם אם אני חלוק על חלק מהפרטים.

2. "הטיעון המנצח"- בטיעון הזה (שגרסא כלשהי שלו נפוצה מאד בקרב אנשים רבים לאו דווקא בהקשרים אנטי-נטליסטיים/אפיליסטיים/דת'יסטיים) נתקלתי תחת הכותרת "לנצח בוויכוח האנטי-נטליסטי" בבלוג בשם "Say No To Life" ומכאן הכינוי "הטיעון המנצח" (שם שכמובן, כפי שקל לראות, הענקתי לו במידת מה של סרקזם). הוא מופנה ישירות לנטליסטים ואחרים שאינם מקבלים את התזה האנטי-נטליסטית והוא הולך באופן גס כך:

איזו סיבה לא-סובייקטיבית, לא-אישית, לא-רגשית, אובייקטיבית, רציונלית יש להמשיך את קיומו של המין האנושי?

גם כאן ישנה יותר מדרך אחת להתייחס לשאלה, אחת היא לפנות לנטורליזם ולאופן שבני אדם מהווים חלק מהטבע והעולם והשנייה היא לתקוף את עצם ההנחה ש-"אובייקטיביות" היא באיזשהו מובן מנחה טוב יותר מ-"סובייקטיביות" בכל הקשר שניתן להעלות על הדעת. אעבור על שתי הדרכים בזריזות:

א. התגובה הנטורליסטית- כפי שיצא לי לטעון בעבר, בתור אורגניזמים התפתחנו סביב שלוש פעילויות מרכזיות (שהשגתן ושימורן מצריכות הרבה מעבר לשלוש פונקציות ומערכות ביולוגיות) שאנו מזהים כבעלות ערך אינהרנטי:
השגת מזון
רבייה
הימנעות מטורפים

אלו הדברים שהמערכות האנטומיות שלנו בסופו של יום מוקדשות לשמר ולהשיג. עם הזמן מאחר והודות לשפה אנו מסוגלים להשוות אחד עם השני את המסקנות שלנו על איך העולם מתנהל, בנינו ציוויליזציות שהפכו להיות בפני עצמן מקור הכתבה של ערכים הסוטים במידת מה (גורעים ו/או מוסיפים) מהערכים המקוריים ש-"תוכנתנו" למקסם ע"י הלחצים האבולוציוניים וכעת אנו יכולים, לפחות עד גבול מסוים, לשקול האם הערכים שהאנטומיה שלנו נועדה עבורה מתאימים לנו או לא. התנאים הקונטינגנטיים (המקריים) של הסביבה הגיאולוגית, אקולוגית וכו' שעיצבו את המטרות הביולוגיות שלנו אמנם אינם בהכרח מקור של אמת אבסולוטית המסוגלים להכתיב לנו מה הוא "הטוב האמיתי" של היקום, אך יהיה צעד נועז לטעון בכל תוקף שהם לא מהווים איזשהו קירוב ל-מה המטרות האלו צריכות להיות.
הסיבה שכל מה שחי היום בהכרח מתרבה באיזושהי צורה היא פשוטה:
אם אי פעם הייתה צורת חיים שלא התרבתה, אחרי מספיק זמן (ללא יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן ו/או חסינות אבסולוטית לנזק פיזי) היא פשוט הייתה מתה מסיבה כזאת או אחרת (טורף, תאונה, מחלה) ולכן בהכרח לא הייתה יכולה להגיע לזמן שלנו כדי שנראה אותה.        
 להיות פרט יחיד זה חיסרון עצום להשיג את המטרות שלך, בפרט כשהיקום שאתה חי בו הוא עוין במיוחד ומכיל מיליוני דרכים פוטנציאליות למות מדובים ועד סופר-נובה.
קבוצה של פרטים בעלי ערכים ומטרות פחות או יותר משותפות (למשל: השגת מזון, רבייה והימנעות מטורפים) גם אם יש אי-הסכמה על הדקויות ביניהן, היא משמעותית חזרה יותר ובעלת יתרון אסטרטגי להשגת המטרות והערכים של חברי הקבוצה. בדיוק כפי שראינו בניתוח של האסימטריה הבנאטריאנית, אם סבל הוא הבעיה אנחנו יכולים פשוט למקסם את ההנאה שלנו ואת ההימנעות מסבל (במיליוני דרכים שונות) ונוכל פשוט להפוך את האספקט הזה של "הטיעון ה-(הכביכול)-מנצח" ולומר "כן, יש סיבה אובייקטיבית רציונלית שכזאת. יותר סוכנים רציונלים הפועלים במשותף למקסם את ההנאה שלהם הם אובייקטיבית בעלי סיכוי גבוהה יותר להצליח בכך אם הם יפיקו עוד סוכנים רציונלים (דהיינו, יתרבו) בעלי מטרות דומות מאשר קבוצת סוכנים שכזאת שאינה מפיקה עוד סוכנים באופן זה".

ב. התגובה של סובייקט כלגיטימי- אני מוצא את ההנחה שהבלוגר עושה כמאד מוזרה. נניח שהתגובה הנטורליסטית שלי אינה הייתה נגישה לנו ואכן לא הייתה סיבה אובייקטיבית לעשות זאת, אז מה? אנחנו לא צריכים סיבות אובייקטיביות בכדי לעשות דברים, כל החוויה האנושית וכל הדברים שאנו מייחסים להם ערך הגדול במשמעות מהערך של החומר המרכיב את אותו האובייקט הם עדות חזקה לכך שדבר מה יכול להיות לגיטימי גם אם הוא סובייקטיבי. למונה ליזה אין רק ערך בחומר שהיא עושיה ממנו אלא גם ערך אסתטי וערך היסטורי, היא אייקון שמייצג עבורנו פריצות דרך של הרוח האנושית גם אם אינך מתרשם במיוחד מאופן הביצוע ביחס למדדים של היום או מבחירת הצבע שמרכיב את התמונה. לכסף אין ערך אינהרנטי, האם עלי להסיק מכך שגישה "אנטי כסף-יסטית" היא נכונה? זה יהיה אבסורד בדיוק כמו לשלול את הלגיטימציה לחוות יופי רק כי יופי הוא תופעה מנטלית ולא עובדה אובייקטיבית על היקום. גם אם הבאת ילדים לעולם הייתה בעלת ערך סובייקטיבי ורגשי בלבד, אז מה? המסקנה מכך היא ממש לא שההיפך הוא בהכרח נכון ושלא-להביא ילדים זה דבר "טוב","כדאי" או "רצוי" אחרת לפי אותו היגיון בדיוק אין סיבה אחת שלא נוותר גם על יופי, כסף, אסתטיקה מוסיקלית, ביורוקרטיה, מתמטיקה וכל קונסטרוקציה אנושית אחרת. אם ניתן לעצמנו לחשוב שהטיעון "המנצח", מנצח את הרצון שלנו להביא ילדים אזי אם אנחנו עקביים הטיעון ניצח גם כל הישג אנושי חשוב משחר ההיסטוריה שהרי מטוסים, אינטרנט, סבון ואנטיביוטיקה הם לא באיזשהו מובן "אובייקטיבי" טובים, הם יעילים לנו בדיוק כמו שילד יכול להיות גם אם היעילות הזו היא רק האושר שאדם עשוי לחוות מהיותו הורה.

3. "כל עריסה היא קבר"- הכותרת בספרה של שרה פרי "Every Cradle Is a Grave" מסכם בצורה טובה את טיעון שכולנו שמענו פעמים רבות: "כולנו מתים בסוף".
מסיבות שאינן נהירות לי, אנשים רבים שדוגלים באיזושהי צורה של דת'יזם (גם אם לא במודע) בטוחים שדווקא זה ה-טיעון המנצח ולא העמדה שסקרנו בטיעון מספר 2. אך באופן מצחיק זה גם הטיעון הקל ביותר לתקוף ולו מסיבה אחת פשוטה, אני מסכים עם הטיעון לחלוטין (פרט לכוכבית קטנה שאגע בה מיד) אך המסקנה "לכן למות זה בסדר" פשוט לא נובעת ממנו. הטיעון שכולנו מתים בסוף עם כוכבית קטנה שאומרת; "כל עוד לא הצלחנו לרפא את המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים זקנה, דבר שיותר ויותר גופים ביניהם חברות ענק כגון גוגל עובדים עליו, ברירת-המחדל של הפיזיולוגיה שלנו היא שבנקודה כלשהי נמות ממחלה כזאת או אחרת" הוא נכון ולמעשה זה בדיוק היה מוסר ההשכל שניסיתי להעביר במשל שלי- "ההתרסקות האיטית". במשל, אלו שלקחו חלק בטיסה נתנו לעצמם לחוש נינוחים ורגועים מבלי לטרוח לנסות לשפר את מצבם כי ההתרסקות הייתה רחוקה מהם מאד מבחינת זמן אך וודאית ובמקום להשקיע את האנרגיה והאינטלקט שלהם בלהינצל הם פשוט השקיעו את אותם האנרגיה והאינטלקט בדיוק בלתרץ לעצמם למה ההתרסקות היא כנראה דבר חיובי. למקרה שזה לא היה ברור מהרצינות שבה אני לוקח את הרעיון של הארכת חיים (אני חבר מנהל בעמותה הישראלית להארכת חיים), ברור לי לחלוטין שאם (והאם זה הדגש החשוב פה) לא נצליח לרפא את המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים זקנה אזי כמעט בוודאות מוחלטת עד 2105 כל בני דורי (ילידי 1990) כולל עבדכם הנאמן הכותב שורות אלו יהיו מתים ואין זה מפתיע שבדיוק ידיעה זו היא הדבר שהוביל אותי לתמוך בחקר הארכת חיים ולחסוך לחברות בחברת הקריוניקה "אלקור". אם כן, קל לראות כי מהטיעון "ללא אסטרטגיות רפואיות למניעת זקנה כולנו נמות" לא נובעת המסקנה "למות/להתאבד זה בסדר/טוב/צודק/ראוי" ו/או "אתה צריך למות/להתאבד" ולמעשה זה כשל לוגי של "משתי עוולות יוצא צדק". כפי שראינו בגישה הנטורליסטית כתגובה לטיעון מספר 2, אנו מזהים מסיבות אבולוציוניות ערך שלילי ללמות ואין בכך שום בעיה גם אם מוות היה בלתי-נמנע ברמה העקרונית (והוא בפירוש לא כזה) אבל זה שדבר מה הנתפס בעינינו כשלילי הוא בלתי-נמנע לא מהווה הצדקה לוגית לדבר שלילי אחר (גם אם מסדר גודל קטן יותר) או לעותק של אותו הדבר. באנאלוגיה: המסקנה מזה שאלכוהול וסיגריות הם חוקיים היא לא שהרואין צריך להיות חוקי גם הוא, אלא שאלכוהול (לפחות זה באחוזים גבוהים, כמה בדיוק זו שאלה אמפירית שניתן לענות עליה באמצעות מדע ושיקולים של משאבים) וסיגריות צריכים להיות לא-חוקיים גם הם. נוכחות של רוע מסוג אחד לא מהווה לגיטימציה לרוע מסוג אחר או להכפלה של אותו רוע (אם הרבצת לי זה לא אומר שזה "בסדר"/"טוב"/"כדאי"/"רצוי" שגם אני ארביץ לך) בפרט כשיש לנו מה לעשות נגדו.

סיכום
ישנם עוד טיעונים אנטי-נטליסטיים/אפיליסטיים רבים שכלל לא נגעתי בהם או כי ניתן בקלות לעשות להם רדוקציה לאחד משלושת הטיעונים הנ"ל או כי אני לא רואה כיצד הם מהווים איזשהו משקל רציני בעד אנטי-נטליזם (הדוגמא הבולטת ביותר היא כנראה פנייה לפיצוץ אוכלוסין, נקודה שרבים אחרים ואנוכי תקפתי והפרכתי פעמים רבות כאן ובעוד הזדמנויות). מי שרוצה לפגוע בעצמו כן יעשה זאת וזו אכן טרגדיה עצומה ופוטנציאל אנושי לעשות טוב (ולהעריך חוויה של תענוג והנאה) המושלך לוואקום.
בסופו של יום נקודת המוצא של הטרנסהומניסט/אימורטליסט/נטליסט לא באמת שונה משל האנטי-נטליסט/אפיליסט/דת'יסט, הצדדים השונים שהאידיאולוגיות תופסות נובעות מזיהוי של אותה עובדה על הקיום: החיים ממש קשים והיקום ממש עוין.
אך במקום להיכנע ולהשליך עצמנו לתהום הנשייה כפי שהאפיליסט וחבריו רוצים, אלו מאיתנו המאמינים בפוטנציאל האנושי ליצור משמעות וביכולת הבלתי-תיאמן של בני אדם לפתור בעיות ימשיכו לפעול על מנת להפוך את היקום למקום שקצת יותר נעים לחיות בו, גם אם רק בקצת.

לסיום אשאיר אתכם עם קטע מתוך הסרט של ליגת הצדק "Justice League: Crisis on Two Earths" בו באטמן וכפיל שלו מיקום מקביל, "אוולמן" (Owlman) נאבקים לאחר שאוולמן נהיה אובססיבי עם רעיון פירוניסטי-ניהיליסטי כי מאחר ועל כל החלטה שהוא מקבל ישנם אינסוף כפילים שלו שקיבלו החלטה הפוכה ביקום מקביל אז בסופו של דבר שום דבר ממה שהוא עושה לא משנה ולכן הוא מחליט להרוס גרסא ראשונית של העולם ובכך להרוג את כל מי שאי פעם חי או יחיה כי כביכול זה האקט היחיד שיהיו משמעותי. אוולמן, בדומה לבלוגר מ-"Say No To Life" מפספס את העובדה שמשמעות היא לא עובדה פיסיקלית על היקום אלא סה"כ הגישה והמעשים שלנו והבחירה לזהות את אופן הקיום הסובייקטיבי הזה וללמוד לחיות איתו (ובכך להפוך ל-מה שאלבר קאמי כינה "גיבור אבסורדי") היא מספיקה בפני עצמה ללא תלות במה כפיל שלו מיקום מקביל עשה או לא עשה.           

כשהייתי קטן, החיים עשו היגיון.
כל אירוע היה מנומק על-ידי סיבה מוצדקת:
הילדים צוחקים עליך? זה כי אתה שמן
הצלחת במבחן? זה כי למדת

אבל ככל שגדלתי העולם הלך ונראה יותר ויותר כאוטי; אשליית היחס הליניארי בין סיבה לתוצאה התמוגגה ודמותם של אירועים הפכה להיות במקרה הטוב צירוף מקרים ובמקרה הרע מנותקים זה מזה באופן לא-פרופורציונאלי (ולעיתים רבות מדי, לא הוגן).
תקפתי כאן ובנסיבות רבות אחרות שוב ושוב את עיקרי הטיעונים של דטרמיניזם חזק ואינקומפטיבליזם כנגד בחירה חופשית אך למרות הדחייה שלי את הטיעונים המקובלים (אלו יותר ואלו פחות) מצאתי את עצמי ניצב בפני שאלה פתוחה; "אז מה כן העמדה שלי?".
אי-הסכמה עם טיעון אינה אומרת כי אתה דוחה את המסקנה.

איזה מן בוחר אתה?
בניסיון להבין מה אני חושב הבחנתי בדרך חשובה (ויעילה) למיין סוכנים ("agent" היא מילה לתאר אובייקט מופשט כלשהו המסוגל לשקול דרכי-פעולה ולפעול לפי המסקנה של אותו חישוב דהיינו אובייקט בעל "agency") ובחירות לשני סוגים:

1. בחירה אונטולוגית- עצם הבחירה של סוכן כלשהו (שיקול+החלטה+יישום) קובעת או "מכתיבה" באיזשהו מובן את העתיד. ישנו משוב היזון חוזר בין הבחירות למיקרו-חוקים (בין אם העובדות המוחלטות על התנהלות היקום הן מכאניקה קוואנטית או כל דבר אחר) ונסיבתיות עולה בהיררכיות. הרעיון הזה דומה לפיסיקה אמרגנטית ונסיבתיות "מעלה-מטה".

2. בחירה אפיסטמית- הבחירה (שיקול+החלטה) היא ניסיון להבין איך נראה העתיד של היקום (שמוכתב ע"י המיקרו-חוקים) והיישום הוא עדות לכך שהבחירה מהווה חיזוי תקף, "נכון" של היסטוריית-העל (רצף האירועים הכולל עבור כל רגע נתון) של היקום הממשי. בבחירה אפיסטמית אין משוב עם המיקרו-חוקים אלא ניסיון לוודא באיזה יקום מהיקומים האפשריים (הקאונטרפקטואלים) אתה חי.

אני מוצא את החלוקה הנ"ל חשובה כי היא מייצגת בכמה רמות את היכן שבעיניי שורש המחלוקת בין אינקומפטיבליסטים בעד בחירה חופשית (מה שמכונה לעיתים ליברטריאנים מטאפיזיים. לא לטעות עם משמעויות אחרות של המונח "ליברטריאניזם") ואינקומפטיבליסטים נגד (בפרט דטרמיניסטים חזקים כגון סם האריס). כפי שאני רואה את המחלוקת, ליברטריאנים מטאפיזיים מוצאים עצמם (בקירוב) בעד צמד העמדות:
א. משוב היזון בין אינטראקציות מאקרוסקופיות של מאקרו-סוכן למיקרו-חוקים הוא תנאי הכרחי (האם הוא גם תנאי מספיק תלוי מאד בוואריאציה הספציפית של העמדה) להיות תחת הגדרה כדאית ורלוונטית של "חופש" במובן המטאפיזי.
ב. בני-אדם הם "בוחר-אונטולוגי" (הסוג של מאקרו-סוכן שרלוונטי ב-א').

בעוד שדטרמיניסטים חזקים מחזיקים (בקירוב) בשתי העמדות:
א. מאקרו-סוכן שיכול לכרות מידע בנוגע לנתיב האירועים האפשרי ו/או לסמלץ (מהמילה סימולציה) חיזוי בדרגות אמינות משתנות ללא משוב ישיר עם המיקרו-חוקים, אינו נכנס תחת הגדרה כדאית ורלוונטית של חופש במובן המטאפיזי.
ב. בני-אדם הם "בוחר-אפיסטמי" (הסוג של מאקרו-סוכן שרלוונטי ב-א').

לפני שבכלל אגש לשאלה "האם בני-אדם הם בוחרים אונטולוגיים או אפיסטמיים?" ישנו עניין חשוב לא פחות שראוי לגעת בו; למה הכוונה ב-"חופש"?

מה זה חופש
ניתן באופן גס לחלק כל אנליזה באשר היא (ללא תלות בתוכן ונושא הטיעונים שהיא מכילה) לשני חלקים, אקספליקציה והסבר. ה-"הסבר" הוא כמובן החלק המוכר והיומיומי; הוא ה-"בשר" של האנליזה, איפה שנמצאות כל התשובות אבל חלק חשוב בהרבה שבשיח מודרני יומיומי נשחק ונכחד בקרב מרבית האנשים (פרט אולי לפילוסופים) הוא זה שמבהיר לי מה אני בכלל שואל. דוגמא שעלתה בבלוג הזה פעמים רבות היא השימוש הלא-זהיר שמדענים, פילוסופים ואחרים נוטים לעשות במילה "תודעה"- האם הכוונה היא ליכולת שלי לדווח על המצבים הפנימיים שלי או עצם חווית-העולם? אולי הכוונה היא לתשומת לב? אין כלל טעם בלנסות להבין את התשובות כשאין אחדות דעים על מה השאלה שאנו מנסים לנתח. בהנחה ואופן ההבדלה שלי משקף קירוב מספק של השלד המרכזי במרבית העמדות של כל אחד מן הצדדים, קל להבחין כי לא רק אופי הבוחר (המעמד של בחירות מאקרו-סוכן כלשהו, דהיינו בני אדם) הוא ציר להתבדרות בין טיב הטיעונים והמסקנות של כל צד אלא עצם ההגדרה של מה הוא "חופש". אישית, קל לי יותר באופן אינטואיטיבי (ואני נוטה להאמין שגם עבור מרבית האנשים) לראות מדוע "בוחר-אונטולוגי" נתפס כ-"יותר חופשי" (במובן מאד ספציפי שאגע בו מיד) מאשר "בוחר-אפיסטמי" (אך כפי שנראה בניתוח של השאלה איזה מן סוג של בוחר בני-אדם, המצב פחות נהיר בהרבה בנוגע ללראות למה שבני-אדם יתפסו יותר בקלות כאחד לעומת השני); לבוחר-אונטולוגי ישנו כביכול מעמד מיוחד, כזה שמהווה שותף אקטיבי בעיצוב פני היקום מרגע אחד לרגע הבא בדיוק באותה הלגיטימציה שיש לכל חוק פיזיקלי אחר. אולי ניתן אף לטעון כי הבוחר-האונטולוגי הוא סוג של תופעה אמרגנטית בלתי-ניתנת לרדוקציה שאינה סותרת את טיבם של חוקי הטבע אך מהווה חלק מהם הראוי לציון מיוחד משל עצמו. העתיד הוא מה שהוא בפועל כי הבוחר-האונטולוגי כך קבע. הוא הסיבה (אני אקדיש פוסט נפרד לעמדה שלי בנוגע לרעיון של "סיבות" ומעמדם האונטולוגי) שהעתיד התגלה כ-מה שהוא.
לעומתו, אנו מוצאים את מה שכיניתי "בוחר-אפיסטמי". הבוחר-האפיסטמי ניתן לרדוקציה מוחלטת וסיכום במונחים של יחסים בסיסיים יותר המרכיבים אותו (למשל חוק שימור תנע, עקרון האיסור של פאולי וכדומה) והוא למעשה מערכת סימלוץ-פיזיקלי כללי שכורה מידע (data mining) בנוגע לאיזה מן סוג של יקום מתוך היקומים האפשריים בהתאם למידע שכבר יש לו הוא נמצא. העתיד הוא מה שהוא בפועל ללא-תלות בעצם כריית המידע של הבוחר-האפיסטמי.
לפחות לחלקכם בעלי נטייה נטורליסטית-רדוקציוניסטית עשויה לעלות המחשבה (שאני מאמין כי היא בדיוק זו המניעה אימוץ עמדות דטרמיניסטיות ו/או שלילת הרעיון של בחירה חופשית) כי יקום המכיל בוחרים-אונטולוגיים הוא "מוזר": למה דווקא ואיך ייתכן שמאקרו-סוכנים (או יותר ספציפית, אנחנו) יכולים לעצב ולשחק תפקיד מרכזי באינטראקציות הפיסיקליות של היקום? הדרישה נראית ספציפית ונוחה מדי ואף בסתירה לעיקרון הממוצעות אך אני טוען כי יקום המכיל בוחרים-אפיסטמיים מוזר לא פחות, חישבו על זה כך:
נניח ואכן כולנו בוחרים-אפיסטמיים, המעשים שלנו אינם קובעים/משנים/יוצרים הליכים פיסיקליים כאלו או אחרים בשום מובן חזק של המילה וקבלת ההחלטות שלנו היא למעשה מכאניזם מתוחכם לכריית מידע בנוגע לטיב היקום והרגולציות שאנו צפויים לראות בעתיד המיידי ו/או בעתיד הרחוק הודות לתהליכי סימלוץ מנטליים (למשל: "האם לקחת מטריה או לא?" הוא ניסיון להכריע האם אני חי ביקום שבו ירד גשם בפרק הזמן שאני צפוי להיות חשוף לגשם פוטנציאלי שכזה או לא). קל מאד להיווכח כי ככל שתהליך כריית המידע שלי מוצלח יותר (ככל שהצלחתי לאסוף יותר נתונים על טיב היקום) כך קל לי יותר למצוא אסטרטגיה שאילו הייתי חי ביקום בו ההתנהגות (הפיסיקלית הרדוקציונית לחלוטין) שלי הייתה זהה לה, פני היקום היו מותאמים יותר לדירוג-ההעדפות שלי. נסתכל שוב על הדוגמא של "האם לקחת מטריה או לא?": ככל שיכולות כריית הנתונים שלי בנוגע למזג האוויר מוצלחות יותר כך ההתנהגות שלי כאוסף אובייקטים פיסיקליים בסיסיים (דהיינו האם לקחת מטריה אם אני מעדיף להיות יבש או לא-לקחת מטריה אם אני מעדיף להיות רטוב) תהיה דומה יותר להתנהגות של האוסף הנ"ל אילו הוא היה נמצא ביקום אופטימלי ספציפית עבורו.
במילים אחרות, ביקום המאפשר רק בוחרים-אפיסטמיים ישנו ערך חיובי אינהרנטי למידע וככל שאתה יותר מותאם להשיג כזה (לחלוטין הודות למיקרו-חוקים קונטינגנטיים) ככה במקרה נולדת לתוך יקום שנועד להטיב עמך. ביקום שכזה המזל באמת הולך עם הטובים ואם מוזרות (בהתאם לציפיות של מי?) מהווה איזשהו מדד שמניע אותנו מלקבל את הרעיון של סוכן כאובייקט פיסיקלי-אמרגנטי כמו במקרה של בוחר-אונטולוגי אזי לפי אותו היגיון, מוזרות בהחלט צריכה להוות מדד גם במקרה של יקום שבאופן אינהרנטי הוא תמיד האופטימלי עבור מערכות כריית-מידע חזקות לעומת מערכות כריית-מידע חלשות.
אבל מתוך כל זה מה הוא החלק שמעניין אותנו ב-"חופש"? האם אנו רוצים להיות מסוגלים באמת להיות חלק בעל מעמד מיוחד ביקום הפיסיקלי או שמא מה שחשוב לנו זה להיות אותם "טובים" שהמזל הולך איתם? שבמקרה נהיה אותן מערכות כריית-מידע חזקות שבאופן אינהרנטי היקום מותאם לדירוג ההעדפות שלהם? אילו הייתם השני, האם הייתם מתלוננים?
גם אם אתם תומכים בעמדה כי בני-אדם הם מאקרו-סוכנים הנופלים לקטגוריה של בוחרים-אפיסטמיים,הנה הרווחתם! במקרה לחלוטין ע"י עובדות היקום בפועל והמיקרו-חוקים הקונטינגנטיים המעצבים אותו הגעתם לידי קריאת שורות אלו שהביאו לידיעתכם כי יכולות כריית-מידע גבוהות יותר הן עדות להימצאות ביקום אופטימלי יותר לרצונות שלכם וכעת כל שעליכם לעשות הוא להשקיע בפיתוח יכולות החיזוי, זיהוי התבניות, הסקת המסקנות שלכם וכיוצ"ב (אולי ע"י פאזלים קומבינטוריים כגון חידות שחמט) והפלא ופלא! מסתבר שהיקום במקרה לחלוטין מותאם ומיטיב עם אוסף אובייקטים פיסיקליים פונדמנטליים שמתנהג בדיוק כמוכם! מה הסיכויים?
הניסיון לתת איזושהי הגדרה מטאפיזית של מה זה אומר להיות "חופשי" עבור אובייקט הכפוף לחוקי הפיסיקה רגיש במיוחד לאספקטים המעניינים אותנו, אנו לא רוצים (לפחות עבור מי מאיתנו שטובתו האישית חשובה לו יותר מאמונה במנגנון טרנסצנדנטלי מסתורי היפותטי כלשהו) להיות "חופשיים" במובן של יותר "ראויים" להתייחסות חסד בעיניי אנתרופומורפיזציה של חוקי הטבע אלא אנו רוצים שהעתיד שלנו יטיב עמנו, שהמעשים שלנו ישקפו השתלשלות אירועים (פיסיקליים לחלוטין) שתעיד כי אנחנו בנתיב להגשמה עצמית וברגע שאנו מסוגלים לשכנע עצמנו כי זה אשר חשוב לנו בכל הגדרה עתידית אפשרית של "חופש" שנבחר לאמץ אין זה כלל משנה אם הבחירות שלנו הם חוקי-טבע אמרגנטיים אותנטיים שפיזית מעצבים מחדש את נתיב היקום בצורה לא-טריוויאלית או שאנו מערכות כורות-מידע ברות מזל במיוחד. ניצחון ב-"נוירושימה הקס!" או במשחק הקלפים "מג'יק" הוא עדיין ניצחון גם אם אני חייב אותו לשליפה ברת-מזל.

מה ההבדל?
עכשיו לאחר שראינו שההגדרה של המונח "חופש" תלויה באספקטים שאנו רוצים להבליט כחשובים ובחנו מה הנתיבים האינטואיטיביים והלוגיים שאנו יכולים לקחת משקילת סוג הבוחרים האפשריים שאנחנו עשויים להיות במובן המטאפיזי נוכל לגעת בנקודה החשובה השנייה, האם יש הבדל פיזי-ממשי בין בוחר-אונטולוגי ובוחר-אפיסטמי? התשובה הקצרה היא לא.
איך אתה יכול לדעת איזה מן בוחר אתה מתוך היקום שבו אתה חי? הקונפליקטים שלך ושל כפיל פיסיקלי המשלים לך במובן המטאפיזי (אם אתה בוחר-אונטולוגי המשלים שלך זהה לך בכל מובן פיזי אך הוא בוחר-אפיסטמי ולהיפך, אם אתה בוחר-אפיסטמי המשלים שלך הוא בוחר-אונטולוגי) זהים לחלוטין. כל אירוע (בהנחה שאלו פיזיים לחלוטין כמובן) הקורה לאחד מכם יקרה במדויק גם לשני, החישוב לשקילת הקאונטרפקטואלים יהיה זהה כמו גם המסקנה ואופן ההתנהגות שלכם כאובייקט פיסיקלי לאחר החלטה על המסקנה האופטימלית. אבל מי משניהם הוא אתה? ממבט חיצוני על אותה סיטואציה לא הייתה שום דרך להכריע האם אנחנו מסתכלים על מערכת של היקום המשלים או על אותו רגע איזומורפי מתוך זה שלנו שהרי כל המדידות הפיזיקליות והמתמטיות (תנע, זווית, מהירות, אורך, מאסה, נפח, ספין וכו') היו זהות. אין שום אינדיקציה שאנו יכולים למדוד שתרמז האם רגע נתון הוא מתוך היקום שלנו או של זה המשלים ואם לא ניתן לשקף את ההבדל בתיאוריות שלנו על כיצד פועל היקום או בהסברים שלנו על טיב האינטראקציה בין הבחירות שלנו לנסיבתיות אזי הוא לא משנה.

סיכום
תיארתי היכן אני חושב שנמצא שורש המחלוקת בין העמדות השונות סביב הרעיון של בחירה חופשית והגדרתי סיווג שאני מוצא כיעיל עבור ניתוח של טיב ישויות פיסיקליות הבאות באינטראקציה עם אובייקטים פיסיקליים אחרים במטרה (ותקווה?) למקסם את האירועים שהם צפויים להיתקל בהם על מנת שאלו יהיו מותאמים ככל הניתן לדירוג-ההעדפות והרצונות שלהם. נגענו במה צריך לעמוד מאחורי ההגדרה של "חופש" מטאפיזי וראינו למה יותר חשוב לנו שהדברים יהיו "לטובתנו" מאשר להצליח להתעלות באיזשהו מובן או לקבל מעמד מיוחד בתוך חוקי הטבע ולבסוף ראינו שלא רק שאין לנו כלל דרך להסיק מתוך היקום שאנו נמצאים בו (או כל יקום הזהה לשלנו עד כדי איזומורפיזם במיקרו-חוקים ובעובדות הקונטינגנטיות שלו) איך אנו צריכים לסווג עצמנו אלא שהתשובה כלל לא רלוונטית לצורה שבה אנו מקבלים החלטות.
אז האם אנחנו "באמת" משנים את העתיד? לא רק שה-"באמת" הזה זקוק לאקספליקציה ושאין לנו דרך לדעת אלא שגם בכל מובן ממשי זה גם לחלוטין לא משנה.       

מעבר לנקודה בפני עצמה, הפוסט הנוכחי מהווה הקדמה לפוסט עתידי שאני עובד עליו.

הוא יהיה יעיל עבורי להתייחסות עתידית ויוריד חלק מעומס הכתיבה.

בכמה הזדמנויות הזכרתי את ההתנגדות שלי לרעיון של "העלאת תודעה" ("העברה" היפותטית של חווית-העולם של הפרט למחשב) כצורה של המשכיות או השגת אלמוות והדגמתי בקצרה היכן הוא נופל ולמה מהגדרה אנו נתקלים בבעיה.
בקטע הזה לא אדבר על מה זה תודעה (ולמה היא לא קיימת במובן שאנחנו חושבים/מרגישים שהיא קיימת) אלא על בעיה אפיסטמולוגית שנובעת מהעלאה היפותטית שכזאת, אני קורא לה "בעית אימות-הזהות".

בעית אימות-הזהות
דמיינו את התרחיש הבא;
אתם עומדים לעבור תהליך חדשני שבו כל נוירון שלכם בהתאם ייסרק ותופעל סימולציה מדוייקת להפליא של דרך הפעולה של אותו נוירון במחשב-על חזק במיוחד כאשר המוח שלכם מינוס הנוירון (תופעת לוואי של הסריקה היא הרס של הנוירון, מחיר הדיוק הגבוהה) יחובר אחרי כל ניתוק וסריקה למחשב כך שהנוירון-סימלוץ יגיב בזמן אמת לקלטים משאר הנוירונים העוד-לא-מסומלצים. התהליך ממשיך עבור כל אחד ואחד מהנוירונים שלכם עד שבסופו של דבר כל המוח הפיזי הושמד ומורצת סימולציה שפועלת באופן זהה לחלוטין למוח המקורי שלכם.

פילוסופים ומדעני-מוח מגיעים למקום בכדי לראות את הפלא המדעי המודרני ונותנים לסימולציה קלטים שונים בכדי לראות האם כל פלט שלה באמת יהיה זהה ברמת התוכן לפלט שהמוח הבשרי שלכם היה נותן.

הנה שורש הבעיה:

(*) אתם לא טיפשים, הייתם סקפטיים בנוגע לעניין והכרתם את כל הרעיון של כפילי-מוחות ושל חוק לייבניץ. ידעתם ש"העלאה" מצריכה בהכרח הנחות (שלפחות נראות) דואליסטיות.

(*) מאחר והסימלוץ שלכם הוא כפיל-מוח (העולם המנטלי; קבלת ההחלטות,זכרונות אופי וכדומה שלו זהה לזה שלכם) גם הוא מרגע שהגיח לאוויר העולם (הדיגיטלי) סקפטי לחלוטין ומודע היטב להשלכות האפשריות של התהליך המתואר.

(*) הדבר האחרון שהסימלוץ שלכם זוכר זה שהוא עבר את התליך והתעורר בתוך המחשב שהרי הזכרונות שלכם זהים והזיכרון האחרון שלכם היה שפירקו את המוח שלכם נוירון אחר נוירון+ה"התעוררות" שהיא כבר מערכת הזיכרון שלו (הרי ההיפוקמפוס שלכם כבר היה מפורק לחלוטין בשלב זה ואינו היה מסוגל "להקליט" שום מידע).

(*) מבחינת הסימלוץ שלכם התהליך הצליח באורח פלא! למרות הסקפטיות שלו הנה, הוא מרגיש כאילו חווית-העולם שלו היתה רציפה לחלוטין! עבורו בשום שלב הוא לא איבד הכרה כי הזכרונות שלו=הזכרונות שלך עד רגע המוות (כשהמוח נהרס)+הזכרונות מתוך המחשב עצמו.

(*) מאחר ואתם ידעתם את הנ"ל גם הסימלוץ שלכם יודע זאת ולכן אין לו שום דרך להוכיח שהוא אינו "רק" כפיל-מוח או אף לשכנע את עצמו שהוא היה גם הגוף הבשרי המקורי.

הבעיה אם כן היא זאת-

U1- או ש"העלאת תודעה" משמרת את חווית-העולם האישית שלך (=מצליחה) או שלא (=יוצרת כפיל-מוח)

1.U2- אם היא הצליחה, אין לך דרך לשכנע צופה חיצוני (כמו פילוסוף או מדען-מוח) שאתה ה"בשרי" ולא כפיל-מוח (שהרי כל כפילי-המוחות שלך זהים לך לחלוטין באופי, בידע ובקבלת ההחלטות)

U2.2- אם היא הצליחה, אין לך דרך לשכנע את עצמך שאתה ה"בשרי" ולא כפיל-מוח (כי מן הסתם שאדם תמיד ירגיש בתור עצמו אבל כל הזכרונות שלך מועתקים. תנסו לדמיין שיבוט גנטי עם זכרונות מושתלים או תאום זהה שלמד את אותם הדברים בדיוק כמו התאום שלו)

U3- אם היא לא הצליחה, כפיל-המוח שלך ירגיש כאילו הוא אתה ולא יוכל לשכנע את עצמו או אחרים שהוא לא כפיל-מוח

-

U4- אין לנו דרך לדעת אם "העלאה" עובדת

לעת עתה נשאיר זאת כך.

בעתיד הקרוב אעשה התייחסות לבעית אימות-הזהות כשאדון אחת ולתמיד באספקטים שונים של העלאה, מה זה אומר לנו על תודעה וחווית-עולם ועל אסטרטגיות שאולי (אבל רק אולי) עשויות לעבוד.

לגישות מבטיחות יותר להארכת-חיים ואלמוות-ביולוגי אני ממליץ לכם להעיף מבט כאן:

1. SENS

2. ALCOR

לפני שבועיים העברתי הרצאה לכיתות ז' על טרנסהומניזם בכלל וריפוי זקנה בפרט.
אחד היה עשוי לצפות שלילדים בגילאי 12-13 יהיה קשה יותר להתמודד הן עם הסיבוכיות האינטלקטואלית והן עם הבגרות הרגשית שנושא כמו מלחמה במוות עשוי להצריך אבל הפלא ופלא תמיד אותו האבסורד; לדבר עם ילד טרום-גיל-ההתבגרות מרגיש כמו שהיית מצפה לדבר עם מבוגר (קשוב, מתעניין, חושב, רציני) בעוד שלדבר עם מבוגר מרגיש כמו שהיית מצפה מאדם שנטרפה עליו דעתו במקרה הטוב ומחיית-יער במקרה הרע (ילדותי, ניהיליסטי, עצלן, מתנשא, עצבני, מאמין ב"קסמים").

אז למה זה בעצם? הפער כפי שאני רואה אותו נובע משני גורמים עיקריים:

א. חשיבה פשוטה; הראש של ילד ממוצע פחות "מלא" מזה של מבוגר. תריסר שנים של שינון עובדות, תאריכים ונוסחאות השאירו את מרבית האנשים שרויים לא בחשיבה על ההשלכות והקשרים בין פיסות המידה ששיננו אלא במצב תמידי של "היכון" לשליפה מהזיכרון. ידע עבור מרבית המבוגרים שאישית באתי איתם באינטראקציה (לפחות בחברה הישראלית) מהווה סוג של משחק זמן-תגובה ולא תגמול על חשיבה רציונלית וניתוח סיטואציות ובעיות. קחו מספר רגעים לחשוב ובחנו את עצמכם:

כל אחד מקבוצה בת שלושה אנשים לוחץ ידיים בדיוק פעם אחת עם אדם אחר מתוך הקבוצה.
כמו לחיצות ידיים התבצעו סך הכל?

מה הייתה האסטרטגיה שלכם? ניסיתם להיזכר בנוסחא שלמדתם בבית-ספר או שראיתם את הסיטואציה בראש ובחנתם אותה?

ב. טרום-קונצנזוס; הציבור הרחב ככלל מחזיק בהרבה מיתוסים, חצאי-אמיתות ואמונות תפלות.
גיל ההתבגרות מהווה סוג של כור מצרף לדעות והשפעות חברתיות, קצת כמו תהליך ברירה טבעית מואץ להישרדות סטטוס חברתי ועיצוב מוטיבים אישיותיים וכתוצאה מכך אנשים רבים מתכווננים לעבר רעיונות, תפיסות,גישות ואמונות אליהם התכווננו מרבית (אם לא כל) האנשים המרכיבים את קבוצת החברים שלהם. ילדים טרום-גיל-ההתבגרות עוד לא חוו את הלחץ העצום של להשתלב ולכן אין להם עמודי תווך ברורים (בין אם נכונים או לא) להשוות אליהם רעיונות חדשים.

אבל אל לנו לקבל את הנ"ל כעובדה עגומה של המציאות האנושית בכלל והישראלית בפרט, יש לנו מה לעשות בנידון ובראשית לדעת לזהות בדיוק מה הם אותם הכשלים, המלכודות וה"מריחות" שאנשים מפעילים במהלך האינטראקציות איתנו על בסיס יומי ולדעת לתקן את עצמנו ואת האינטואיציה שלנו כאשר אנו מועדים ביישום כשל שכזה. התמקדתי בעבר כבר מספר פעמים בכשלים הנפוצים בגישה הדת'יסטית (זו המצדיקה מוות של בני אדם מסיבה כזו או אחרת) אך הפעם אתן סוג של סיכום (עם דוגמאות) לכשלים הלוגים הנפוצים בכללי משיחות שנכחתי בהן עם ובין אנשים מגילאי 17 עד 60.

$. המילה "אפילו"- 
פורמלית:
"X אפילו ש-Y"

הסבר:
לא באמת כשל אלא יותר אזהרה (ולכן השימוש בסימן "$" ולא במספור), אנשים משתמשים פעמים רבות במילה "אפילו" אך לרוב עם מעט מאד חשיבה מאחורי המשמעות שלה. לומר "יוסי יכול לעשות שכיבות שמיכה אפילו שהוא נכה" מבליע את ההנחה שקיימת מגמה כי נכים בדרך כלל לא-יכולים לעשות שכיבות שמיכה או את ההנחה שכחלק מההגדרה של "נכה" יש מניעה לבצע שכיבות שמיכה. "נכות" היא מונח מאד רחב וסוגים שונים של נכות מולידים מגבלות מסוגים מאד שונים זה מזה, אם יוסי נכה במובן האינטואיטיבי של "נכה ברגליו" אזי מדוע קיימת מניעה ליכולת לבצע שכיבות שמיכה? שכיבות שמיכה מצריכות נקודת מגע כלשהי עם מישור ומעבר לזה הפעולה היא בעיקר של הידיים, לא בעיה מיוחדת עבור יוסי שלנו. שימוש לא זהיר ב"אפילו" (כנ"ל לגביי "למרות") הוא למעשה כשל שנראה בהמשך במסווה אך אין זה אומר שיש בעיה להשתמש ב"אפילו" באופן כללי, רק לשים לב שלא משתמשים בה כדי לבלבל אותנו/להבליע הנחות שדורשות הוכחה ובירור ושאנו לא עושים זאת בעצמנו.

1. אד הומינם-
פורמלית:
אדם א' טוען ש-X
אדם א' הוא P (למשל "מטומטם","מוזר","משוגע")
לכן X לא נכון

הסבר:
אנו בחיפוש אחר אמת.
משמע כי אין זה משנה מי האדם העומד לפנינו אלא תוכן המילים שלו- נכונות טיעונים של אדם אינה תלויה בשום צורה באופי שלו, במראה שלו, בתחביבים שלו או באף גורם חיצוני אחר מלבד תוכן ומשמעות מילותיו והקשרים ביניהן.
אד הומינם תופס בדרך כלל עוד שתי צורות נפוצות בשם
א. "טו קווקווי"- שניתן לסכמו כביטול הטענות של אדם בגלל צביעות למשל:

טלי טוענת שעישון מזיק לבריאות
טלי מעשנת
לכן טלי טועה (והעישון אינו מזיק לבריאות)

זה שניתן לומר על טלי כי היא "צבועה" או כי אין לה לגיטימציה להטיף לאחרים על נזקי עישון לא קשור לעובדה שעישון מזיק לבריאות, נכונות הטענה לא קשורה לרציונליות האישית של טלי.

ב."בולווריזם"- פסילת טיעון של אדם בגלל מצב מסוים שחל עליו ונימוק ה"מקום ממנו אתה בא" באותו המצב שחל על האדם למשל:

דרור טוען שגדי העליב אותו
לדרור יש הפרעת אישיות גבולית
בעלי הפרעת אישיות גבולית נוטים להיות רגשניים
לכן גדי לא העליב את דרור (ודרור מרגיש ככה בגלל ההפרעה שלו)

השאלה האם גדי העליב את דרור כלל אינה קשורה לזה שייתכן ודרור רגשן ושהוא מאובחן בהפרעת אישיות גבולית.

2. Hedging-
פורמלית:
אדם א' טוען X
אדם ב' מפריך את או מעלה קושי לטענה X
אדם א' בתגובה טוען שהוא התכוון למעשה לטענה Y

הסבר:
זה אחד נפוץ במיוחד ורואים אותו פעמים רבות בפוליטיקה כאשר פוליטיקאי (לאחר שהעבירו ביקורת על דברים שאמר) טוען שהמילים הוצאו מהקשרן ולמעשה התכוון למשהו אחר. בדרך כלל הצורה שהכשל הזה בא לידי ביטוי היא על ידי שימוש במילים מעורפלות או שהקשר בין המילים מעורפל למשל:

אוריין טוען שעובדתית שום דבר לא מסוגל לבצע טלפורט
דנה טוענת בתגובה כי פוטונים ממנהרים ולכן במובן מסוים הם מבצעים טלפורט
אוריין טוען כי התכוון לגופים מאקרוסקופיים

בהנחה שפוטונים אכן ממנהרים ושנוכל להחשיב את ההגדרה של מינהור כמקרה פרטי של טלפורטציה, הדוגמא של דנה סותרת את הטענה של אוריין (היא נותנת דוגמא לצורה אמיתית של טלפורטציה) אך בתגובה אוריין מנסח מחדש את הטענה המקורית שלו.

3. פניה לסמכות-
פורמלית:
אדם א' טוען ש-X
אדם א' הוא בעל תעודת הסמכה ל-A
לכן X נכון

הסבר:
הטיעון הזה כל כך נפוץ שאני בספק שאין לקוראי שורות אלו לפחות דוגמא אחת לשבוע שלו.
בדומה לתחילת ההסבר על "אד הומינם", אנו בחיפוש אחר אמת ונכונות של טענה אינה תלויה באדם הטוען אותה אלא בתוכן שלה. מבלי להוריד משנות לימוד ומחקר רבות של אדם כלשהו, אין זה אומר כי בהכרח מילותיו (אפילו בתחום ההתמחות שלו) אוטומטית מביעות איזושהי אמת. ישנה הפרדה שחשוב לי לעשות מאחר ואם תחפשו קצת ברחבי הרשת ישנם שתי צורות של ניסוח "פנייה לסמכות" כאשר אחד הוא זה שתיארתי כרגע (והמשמעותית נפוץ יותר) והאחר נדיר יותר ופחות מעניין לטעמי. אחלק אותם כך:

א. פניה חלשה לסמכות-
למשל:

סיגי טוענת שתורת האבולוציה שגויה
סיגי בעלת דוקטורט במדעי המחשב
לכן סיגי צודקת (ותורת האבולוציה שגויה)

עם כל הכבוד לסיגי שייתכן כי היא בעלת ידע רחב ויכולת יוצאת דופן במדעי המחשב, הבנה בתורת האבולוציה דורשת התמחות בביולוגיה וגם אם היא מומחית בתחום מדעי המחשב אין זה בהכרח מתרגם למומחיות בתחומים אחרים כמו למשל ביולוגיה אבולוציונית.

ב. פניה חזקה לסמכות-
למשל:

סטיבן הוקינג טוען שיש חורים שחורים
סטיבן הוקינג הוא פרופסור לפיסיקה
לכן סטיבן הוקינג צודק (ויש חורים שחורים)

זה הסוג הנפוץ, המעניין והמעצבן יותר (לטעמי) בין השניים.
קיומם של חורים שחורים אינו תלוי בשום צורה ברמת המומחיות של פרופסור הוקינג באף תחום, גם לא בזה שלו (דהיינו פיסיקה).
משוואות, השערות ומתן פרשנות לתצפיות לווין יכולות אמנם לתת תמונה בעלת סבירות מסויימת בנוגע לקיומם של גופים שמימיים אבל ללא ראייה מוצקה אנחנו עדיין לא יוצאים מן האור אל החושך.
ניתן לראות זאת בקלות על ידי מאות הדוגמאות האחרות במהלך ההיסטוריה האנושית לתופעות שהוצדקו על ידי משוואות, השערות ומתן פרשנות בדיעבד לתצפיות אך התגלו כשגויות ולמעשה יוחסו שלא בצדק לתופעה-בדיונית במקום לאחת קיימת. היפותזה (גם אחת מנומקת היטב) היא לא עובדה ושום רמת מומחיות (דהיינו תעודות, פרסים, מענקים וכו') לא יכולה לפצות על מחסור בראיות אך כמובן שפרופ' הוקינג יכול להיות צודק משלל סיבות שאינן קשורות למעמד האקדמי שלו.
מידע אינו בהכרח מייצג אמת (אחרת כלל לא היינו צריכים להגדיר ולמיין כשלים לוגיים) ודוגמא בולטת לכך היא ראשי תנועות דתיות- האפיפיור הוא סמכות על הברית החדשה אך אין זה אומר שהברית החדשה ו/או טיעונים של האפיפיור על הברית החדשה בהכרח מייצגים איזושהי אמת.

חשוב לשים לב כי פעמים רבות נעשה סוג של היפוך פניה לסמכות כ"אד הומינם" מהצורה:
אדם א' טוען ש-X
אדם א' הוא ללא תעודת הסמכה ל-A
לכן X  לא נכון

למשל:

גור טוען ש-95 בחזקת 6 זה 735,091,890,625
לגור אין תואר במתמטיקה
לכן גור טועה (ו95 בחזקת 6 זה לא 735,091,890,625)

היעדר התעודה של גור המציינת כי הוא עבר מכסת קורסים מסויימת בציון מסוים לא מעיד בשום צורה על נכונות הטענה שלו. גור היה יכול ללמוד אלגוריתמיקה באופן אוטודידקטי ולאמן את היכולות האריתמטיות שלו בעזרת האלגוריתמים שהרכיב או פשוט לשנן את הערך של 95 בחזקת 6 במקרה אך הטענה נכונה גם בהיעדר תעודה פורמלית.

4. "תאמין לי"-
פורמלית:
אדם א' טוען X
אדם ב' מפריך את או מעלה קושי לטענה X
אדם א' אומר "תאמין לי"
לכן X נכון

הסבר:
מכונה גם "סמוך על סמוך" או Ipse Dixit וזה הוא למעשה כשל פניה לסמכות כאשר האדם המבצע את הכשל מתייחס לעצמו כאל סמכות בנושא. למשל:

עדי טוענת כי אוברי מעדיף לגייס כספים מאנשים עשירים
יוסף אומר בתגובה כי אוברי פונה ליעדים מגוונים ולאו דווקא לאוכלוסיה עשירה
עדי אומרת בתגובה שיאמין לה שהיא יודעת מה אוברי מעדיף
לכן עדי צודקת (ואוברי מעדיף לגייס כספים מאנשים עשירים)

הידע של עדי על העדפותיו האישיות של אוברי (עד כמה שניתן כלל לאמוד אותו בצורה אובייקטיבית) אינו רלוונטי לנכונות הטענה, עדי למעשה מינתה את עצמה לסמכות על העדפותיו של אוברי ולכן מצפה כי מילתה תהיה המילה האחרונה וכי "סמכותה" לא ניתנת לעירעור.

5. משתי עוולות יוצא צדק-
פורמלית:
א.
אדם א' עשהX  לאדם ב'
לכן זה בסדר שאדם ב' יעשה X לאדם א'

ב.
פעולה א' גרועה יותר מפעולה ב'
לכן לבצע את פעולה ב' זה בסדר

הסבר:
בעברית למיטב ידיעתי אין מקבילה לפתגם "two wrongs don't make a right" וזה חבל כי אז אולי לא היו עושים את הכשל הלוגי הזה כל כך הרבה. מעבר לזה שהמונחים "בסדר" ו"גרוע" הם בעיתיים; קשה לומר כי ישנו קונצנזוס על ההגדרה של מה "בסדר" ומה לא ודברים שונים הם "גרועים" יותר או פחות בצורה שונה לפי ההקשר בו נעשה שימוש במונח (זה דומה במקצת לשימוש לא זהיר ב-"אפילו" שכיסינו בנקודה ($), ישנה הבלעה של הנחות המוצא מה נחשב "בסדר" ומה לא ואלו דברים יותר "גרועים" ממה), עדיין גם אם נסכים על הנחות מוצא מסויימות אין אסוציאציה שלילית עם צד אחד יוצרת אסוציאציה חיובית עם הצד השני. למשל:

א.
יובל הרביץ לעדן
לכן זה בסדר שעדן ירביץ ליובל

ב.
רותם שיחררה תרנגולות מהלול
רותם טוענת שלהחזיק תרנגולות בשבי יותר גרוע מ-ונדליזם ופגיעה בפרנסה של אדם
לכן לשחרר תרנגולות מהלול זה בסדר

בשני המקרים נעשה מתן לגיטימציה שיקרי למעשה שאינו נתפס כתקין בפני עצמו, גם אם רותם צודקת והחזקת תרנגולות בשבי באמת יותר "גרוע" מ-ונדליזם ופגיעה בכושר עבודה של בן אנוש עדיין אין זה הופך את המעשה ל"בסדר" (ובטח שלא לחוקי).

6. אד פופולום-
פורמלית:
כמות גדולה של אנשים (בדרך כלל "רוב" או "כולם") תומכים ב-X
לכן X  נכון

הסבר:
נקרא גם "פניה לרוב" או "פניה לפופולריות".
נכונות של טענות אינה מושפעת מכמות האנשים התומכים בטענה.
כמות לא מבוטלת של אנשים מאמינים בביגפוט, אין זה אומר שביגפוט קיים או באיזושהי צורה תורם לסיכוי קיומו של ביגפוט. זה שרעיון מסוים נתמך על ידי אנשים רבים לא הופך את הרעיון לנכון ולא יוצר סוג של "טווח נכונות" או הופך את הנכונות לסובייקטיבית באיזושהי צורה, למשל:

הרבה אנשים מעשנים
לכן לעשן זה בסדר

עישון הורג למעלה מ-5 מיליון איש כל שנה (לא כולל כמות האנשים שמתים מחשיפה לעישון כפוי) וגורם לסוגים רבים של סרטן, מחלות וסיבוכים אחרים ללא תלות בפופולריות שלו.

7. אנקדוטה כעדות-
פורמלית:
א.
אדם א' טוען X ומספר אנקדוטה S
לכן X נכון

ב.
נלקח מדגם לא-מייצג S  מקבוצה G
מסיקים מסקנה C לגביי G בהתחשב ב-S

הסבר:
נקרא גם "כשל אנקדוטה" או "כשל מדגם מוטה" כאשר הוא מהצורה של ב'.
זה עוד כשל נפוץ במיוחד שאני משוכנע שמרבית קוראי שורות אלו יוכלו לחשוב על דוגמאות אישיות רבות בהן הם נתקלו בדוגמא לכשל. אנקדוטות, סיפורים (גם אם אמיתיים לחלוטין) וחוויות אישיות הם אינם ראייה לנכונות של טיעון (כאשר האנקדוטה או החוויה האישית הם לא נושא הדיון) והרבה פעמים בשיחות בזמן-אמת אינם ניתנים לאימות באיזושהי צורה אובייקטיבית, למשל:

א.
יעל טוענת שאנחנו חיים ב"תרבות אונס" ומספרת שהיא שמעה מחברים שההורים שלהם חושבים שזה בסדר לאנוס
לכן יעל צודקת (ואנחנו חיים ב"תרבות אונס")

ב.
נעם טוען שהרבה אנשים לא אוהבים את הסדרה "מראה שחורה"
לכן נעם צודק (והרבה אנשים לא אוהבים את הסדרה "מראה שחורה")

בשני המקרים הסיפור האישי של הטוענים לא מהווה הוכחה ולא רלוונטי לנכונות של תוכן הטיעונים.
במקרה הראשון לא רק שאין לנו דרך להעריך מה יעל שמעה ממי ומה בדיוק אמרו לה גם אם היא אכן שמעה איזושהי דוגמא ספציפית אין זה אומר שהכללה שלה נכונה בעוד שבמקרה השני נעם עושה שימוש ב"הרבה אנשים" כאשר אין לנו הערכה לכמה אנשים נעם מתכוון- לא סביר שנעם מכיר למעלה מ-100 איש ולא סביר שעם כולם נעם דיבר על סדרת הטלוויזיה "מראה שחורה" אבל גם אם באיזשהו אורח פלא נעם היה בעל יכולות סוציאליות על-אנושיות והוא ניהל שיחה עם 4000 איש שונים על הסדרה וכל ה-4000 אמרו שהם לא אהבו אותה עדיין במציאות ל-"מראה שחורה" רייטינג של מיליוני צופים מה שמגמד גם כמה אלפים ולכן התפיסה האישית של נעם ל"הרבה" אינה מהווה הוכחה או תורמת משהו לנכונות הטענה.

8. איש קש-
פורמלית:
אדם א' טוען X
אדם ב' מפריך או תוקף טענה X*
לכן X לא נכון (ואדם א' טועה)

הסבר:
עוד כשל שצץ הרבה בדיונים פוליטיים והוא גם תדיר בדיונים על דת, אדם ב' מציג גירסא מעוותת או שקרית (וקלה יותר להפרכה/לתקיפה) של טענתו של אדם א' וכביכול בכך מפריך את הטענה המקורית. למשל:

א.
מורן טוענת שמדינה דו-לאומית היא פיתרון ופשרה שיש לשקול בכובד ראש
עדינה אומרת בתגובה שזה אבסורד שמורן רוצה להיות שפחה ולקיים את מנהגי האסלאם
לכן מורן טועה (ומדינה דו-לאומית היא לא פיתרון ופשרה שיש לשקול בכובד ראש)

ב.
אייל אומר שהוא הולך לקנות מים
צילה אומרת בתגובה שזה מובן מאליו כי זה לא הגיוני שנמות מצמא

בשני המקרים האדם המגיב מתנהג כאילו הוא הפריך או תוקף איזושהי טענה שטען האדם הטוען המקורי כאשר בפועל התקיפה היא כלפיי טיעון או רעיון שונים לגמרי, קשורים חלקית או שנעשה "כיפוף" של משמעויות בטיעון המקורי. במקרה הראשון מורן מביעה את עמדתה כלפיי הרעיון של מדינה דו-לאומית, בשום שלב היא לא אמרה שהיא מעוניינת להיות שפחה או לקיים מנהגים מהאסלאם ואין קשר בין העמדה שעדינה תוקפת לבין הטענה המקורית של מורן. במקרה השני אייל בסך הכל הכריז שהוא יוצא לקנות מים, בשום שלב לא הוזכרה מצוקה או סיטואציה שתגרום לנוכחים למות בצמא.

9. כשל מכאניקת הקוונטים-
פורמלית:
אדם א' טוען שלפי מכאניקת הקוונטים X זה Y
לכן X זה Y (ואדם א' צודק)

הסבר:
מכאניקת הקוונטים היא תורה פיסיקלית שמנתחת התנהגות אספקטים שונים של חומר בסדרי גודל קטנים (אטומיים, תת-אטומיים). היא כלי חזק מאד וחוד החנית של המדע המודרני אבל אולי תופתעו לשמוע כמה פעמים אנשים עושים עיוות קונספטואלי של עקרונות המתייחסים להתנהגות חלקיקים ומשתמשים בהם כנימוק לסוגיות בהן הטענה (גם אם נכונה בפני עצמה בתחומי מכאניקה קוונטית) אינה רלוונטית לנושא, למשל:

עידן טוען שהעתק-ממוחשב שלך לוגית לא יכול להיות זהה לך
ירדן בתגובה אומר שלפי עיקרון אי-הוודאות של הייזנברג הלקוח ממכאניקת הקוונטים לא ניתן לדעת בוודאות מי הוא מי כי התערבות במדידה משנה את התוצאות
לכן ירדן צודק (ועידן טועה)

עיקרון אי-הוודאות של הייזנברג הוא משפט יסודי וחשוב מאד במכאניקת הקוונטים שאומר כי עבור חלקיק נצפה אין לנו דרך לדעת במדויק את ערכם של שני משתנים צמודים של אותו חלקיק המתוארים על ידי שני אופרטורים (פונקציות) שלא מקיימים קומוטטיביות כמו למשל העתק ותנע; אין אנו יכולים לדעת עד דיוק שרירותי גם את המיקום של חלקיק נתון וגם את התנע שלו. בשום צורה עיקרון אי-הוודאות לא חל על ולא רלוונטי לשאלות כמו "מה מגדיר זהות של אובייקט?" ולא סותר או משפיע על כללים לוגיים סטנדרטיים כמו "חוק לייבניץ"- שני אובייקטים הנבדלים לפחות בתכונה אחת אינם יכולים להיות זהים במובן הנומרי, העתק-ממוחשב של אדם (או סימלוץ) בהכרח נבדל ממנו לפחות בתכונה אחת הלא היא מיקומו בחלל ובזמן (ובחומרים המרכיבים אותו ובצורה בה ההתנהגות שלו מיושמת...) ולכן אינם יכולים מילולית להיות אותו האובייקט (גם אם הם זהים במובן האיכותי למשל- שניהם יתנו את אותן התשובות בדיוק במבחן הבודק אהבה לעגבניות).

10. דעה כטיעון-
פורמלית:
א.
אדם א' טוען X
אדם ב' מפריך או תוקף את X
אדם א' אומר "זכותי להביע דעה"
לכן אדם א' צודק/הדיון נפסק

ב.
אדם א' טוען X
אדם ב' אומר "אני לא מסכים"
לכן אדם ב' צודק/הדיון נפסק

הסבר:
מבלי לגלוש לדיון על מטאפיזיקה/אונטולוגיה/אפיסטמולוגיה/ריאליזם, נכונות או אי-נכונות של טענה היא אובייקטיבית. העולם בנוי מעובדות, חלקן מקריות (כמו המרחק בין תל-אביב ללונדון) וחלקן הכרחיות (משולש הוא לא ריבוע) ולנו בתור בני-אדם אין יד באם עובדה נכונה בפועל בזמן נתון או לא; המקשים שאני לוחץ עליהם בעודי מקליד שורות אלו עשויים פלסטיק בין אם זה מוצא חן בעיניי ובין אם לא, גם אם "לדעתי" הם היו עשויים צמר לא הייתה לזה שום משמעות בעולם האמיתי. זה שאנו מאמינים כי מידע מסוים נכון לא מגדיל בשום צורה את הסיכוי שכך אכן הדבר, למשל:

עידן טוען שלומר שמשהו כנראה נכון בגלל שהרבה אנשים מאמינים בו זה כשל לוגי "אד פופולום"
שמואלה אומרת בתגובה שלדעתה זה לא נכון
לכן שמואלה צודקת (ועידן טועה)/הדיון נפסק

לומר שמשהו כנראה נכון בגלל שהרבה אנשים מאמינים בו זה כשל לוגי בשם "אד פופולום" שכיסינו בנקודה 6. דעתה של שמואלה לא רלוונטית ולא יוצרת שום השפעה על נכונות (או אי-נכונות) הטענה.

11. Blackholing-
פורמלית:
א.
אדם א' טוען X
אדם ב' מבקש מ-א' להגדיר מונח a מתוך הטיעון X
אדם א' מפרט על מונח a
אדם ב' מבקש מ-א' להגדיר מונח b מתוך הפירוט של a
אדם א' מפרט על מונח b
אדם ב' מבקש מ-א' להגדיר מונח c מתוך הפירוט של b
וכן הלאה רקורסיבית..

ב.
אדם א' טוען X
אדם ב' אומר בתגובה "אתה לא יכול לדעת"
אדם א' טוען בתגובה Y
אדם ב' אומר בתגובה "אתה לא יכול לדעת"
וכן הלאה רקורסיבית..

הסבר:
ידוע גם בשם "סקפטיות אפיסטמית".
הנוקט בגישה זאת לרוב מנסה לסבך את הדיון בכוונה תחילה, להסיט את הדיון לתפל או ליצור רושם של עומק פילוסופי גם כשזה לא הכרחי. למשל:

שלמה טוען שאטלנטיס זה מיתוס ואגדה שמעולם לא הייתה קיימת במציאות
עמרי בתגובה אומר "אתה לא יכול לדעת"
והדיון נפסק

אטלנטיס הייתה אי-בדיוני שהופיע במשל מתוך כתבי אפלטון. אנחנו יכולים לדעת שהיא לא הייתה קיימת כי יש לנו דרכים מדודות ואובייקטיביות לבדוק האם אכן היה מקום שכזה. אחת היוריסטיקות המנחות אותנו בהגיית היפותזות היא "תערו של אוקהם" לפיו ניתן עדיפות להסברים אפשריים המצריכים את המספר המינימלי של הנחות מוצא (למרות האמונה הרווחת כי זה הוא רק כלל אצבע ללא הצדקה לוגית פורמלית, דווקא קיימת הצדקה לוגית-מתמטית כזו לתערו של אוקהם בשם "אינדוקציית סולומונוף") בעוד ששימוש רקורסיבי בסקפטיות אפיסטמית ("Blackholing") למעשה "מקהה" את התער. לא, אני לא יכול "לדעת" במובן של וודאות אבסולוטית ומטאפיזית שלא מופיעים שדים דו-ראשיים על הירח כל פעם שאני עוצם את העיניים אבל אני גם לא צריך כי אין לי סיבה אחת להניח את קיומם של שדים, להניח שיש להם שני-ראשים,להניח שיש קשר נסיבתי בין עצימת העיניים שלי להופעה שלהם ולהניח שמכל הקואורדינאטות ביקום הם מופיעים דווקא על הירח וכאן תערו של אוקהם "מגלח" אותם. לרוב העושה שימוש בתגובה זו יכריז באופן כללי כי "אי אפשר לדעת כלום"; דיון על גבולות הידע הוא דיון חשוב ומרתק ויש לו זמן ומקום אבל ההצהרה הזו היא בלתי אפשרית כי אם אי אפשר לדעת כלום הדבר חל גם על ההגדרות והטיעונים שהמצהיר עושה בעצמו ולכן בפרט על ההצהרה "אי אפשר לדעת כלום", כלומר שהמצהיר (אם צודק) לא יכול לדעת שאי-אפשר לדעת כלום ולכן ההצהרה מביסה את עצמה. אנחנו עושים מאות הנחות כל יום (חלקן מבוססות יותר וחלקן פחות) כי רק ככה אנחנו יכולים לתפקד בצורה יעילה מבלי לבזבז זמן על חיפוש תמידי אחר ידע שאנחנו כלל לא בטוחים שאין לנו.

12. אד טמפרנטיאם-
פורמלית:
אדם א' טוען X
אדם ב' טוען Y המנוגד ל-X
לכן האמת היא בין X ל-Y

הסבר:
נקרא גם "שביל הזהב","דרך הביניים" ומונצח על ידי המשפט "האמת כנראה איפשהו באמצע".
תפיסה נפוצה מאד שאני משוכנע כי רבים מכם נתקלים בה מספר פעמים ביום, שוב אנו נמצאים במצב בו מתייחסים לאמיתות טענה כאל דבר הניתן לפשרה או המושפע מהאמונות האישיות שלנו למשל:

רופאים רבים טוענים כי עישון קנאביס מזיק לבריאות
אנשים רבים המשתמשים בקנאביס כדרך קבע מתארים כי השימוש משפיע עליהם לטובה
לכן זה בסדר (לא מזיק,מזיק "קצת") לעשן קנאביס במידה/"האמת כנראה איפשהו באמצע"

מעבר לזה ש"במידה" זה אינו גודל מוגדר היטב, צריכה של קנאביס פוגמת בקוגניציה בכלל ובסוג של זיכרון טווח-קצר המכונה "working memory" בפרט שהכרחי לקבלת החלטות, למידה, פיתרון בעיות ויצירת זיכרונות ארוכי-טווח כמו גם שצריכה של קנאביס על ידי עישון מביאה איתה את נזקי הבריאות האחרים כמו סרטן. גם אם ההשפעה הסובייקטיבית הטובה שמתארים משתמשי קנאביס קבועים אמיתית, אין זה כלל רלוונטי להשפעה האובייקטיבית השלילית על בריאות המשתמשים בקנאביס ובפרט אלו המעשנים אותו ולכן צריכה בכמות אינטואיטיבית שמרגישה לנו "קצת" או "במידה" היא לא המסקנה הלוגית המתבקשת מהצגה של שתי העמדות- אמיתות טענה לא מתאימה את עצמה לאמונות האישיות שלנו.

13. פניה לרגש-
פורמלית:
אדם א' טוען X ואנקדוטה S שגורמת להרגיש F
לכן X נכון

הסבר:
בשפה היומיומית פניה לרגש מכונה "לעשות ריגשי" או "פולניה" וניתן לחלק אותו לתת-דוגמאות לפי הרגשות השונים שהאנקדוטה הנלווה לטיעון מתיימרת לעורר למשל:

א. אד מיסריקורדיאם (נקרא גם "פניה למסכנות" או "פניה לרחמים")-
למשל:

רומי איחרה לבית-ספר וביקשה שלא ירשמו לה איחור כי היא הייתה חולה וחלשה ולכן נאבקה להגיע לכיתה
לכן רומי צודקת (ולא צריך לרשום לה איחור)

איחור רושמים למי שאיחר, אם רומי הייתה כה חולה שהיא הייתה צריכה להיאבק על מנת להגיע לכיתה אולי היה עדיף שהייתה לוקחת יום מחלה (שהרי לשם כך ימי מחלה מיועדים).

ב. אד מטום (נקרא גם "פניה לפחד")-
למשל:

אמא לילד: אם לא תאכל יבוא שוטר/תידבק לך הבטן לגב
לכן הילד צריך לאכול

אזהרה מפני תוצאה עתידית שלילית שעלולה להיגרם לא רלוונטית לזה שהילד צריך או לא-צריך לאכול (משלל סיבות אחרות). חשוב לציין כשל נוסף בשם "אד בקולום" (נקרא גם "פניה לכוח") שבו אין אזהרה כמו ב-אד מטום ("אם אדם ממוצא ערבי יהיה ראש ממשלה כולנו נאלץ להמיר דתנו לאסלאם") אלא איום אישי של ממש ("אם לא תאכל, אני אדביק לך את הבטן לגב עם דבק מגע", איומים לא מהווים הצדקה לוגית לנכונות או אמיתות טענה).

ג. אד אודיום (נקרא גם "פניה לכעס")-
למשל:

להצביע ליאיר לפיד זה רעיון רע, זוכר איך הוא צחק עליך במסיבת הסיום?
לכן לא צריך להצביע ליאיר לפיד

השאלה האם כדאי או לא כדאי להצביע ליאיר לפיד כלל לא קשורה לאירועים האישיים שאולי קרו ביניכם וטינה אישית כלפיו לא מהווה הצדקה ל-למה לא להצביע לו בבחירות (אך אולי קיימות סיבות אחרות שאינן מבוססות על הרגשות הסובייקטיביים של הבוחר המופנים אישית לאופיו של מר לפיד).

14. דילמה כוזבת-
פורמלית:
א.
או ש-X נכון או ש-Y נכון

ב.
רק אחת מתוך האפשרויות A,B,C,... נכונה

הסבר:
נקרא גם "ברירה כוזבת" או "דיכוטומיה שקרית".
מתן פירוט של אופציות כאילו אלו הן האופציות היחידות למרות שבמציאות זה אינו המצב.
למשל:

אתה או דתי או אתאיסט

 עמדה תיאולוגית היא ספקטרום רחב ואינה נדחקת רק לשתי הקטגוריות של "דתי" או "אתאיסט".
מעבר לזה שישנן דתות רבות וזרמים בתוך כל דת (ולכן המילה "דתי" לא נותנת לנו הרבה מידע על איזו דת ואיזו וריאציה של דת מדובר) אדם יכול להיות אגנוסטי, אגנוסטי-תאיסטי, אגנוסטי-אתאיסטי, אפאתי, דאיסט-לא-תאיסטי, תאיסט-לא-דאיסטי ועוד אופציות רבות אחרות שלא נופלות בהכרח לצורה בה אחד היה אינטואיטיבית מגדיר "דתי" או "אתאיסט".

15. מדרון חלקלק-
פורמלית:
אדם א' טוען שאם יקרה A אז סביר שיקרה B ואם יקרה B אז סביר שיקרה C ואם יקרה C..אז יקרה Z
לכן Z יקרה/סביר ש-Z יקרה

הסבר:
נקרא גם "כשל הדומינו" או "כשל אקסטרפולציה".
גם אם באמת קיים איזשהו קשר סיבתי בין שני מאורעות, אל לנו לחשוב כי ישנה איזושהי סיבה ששרשרת ארוכה של מאורעות שאולי נקודתית אפשרי כי הם נובעים אחד מהשני יתפתחו דווקא בתרחיש המתואר ולא לכל כיוון אפשרי אחר. למשל:

אם נממן מחקרים בגנטיקה סביר שיחקרו שיבוטים,
אבל אם יחקרו שיבוטים סביר שינסו לשבט בני אדם,
אם ינסו לשבט בני אדם סביר שמתישהו המדענים יעשו טעות,
אם המדענים יעשו טעות יש סיכוי שהתוצאה תהיה מוטציה מסוכנת.
לכן לא צריך לממן מחקרים בגנטיקה.

ניתן לראות איזשהו קשר סיבתי מנקודה אחת לשנייה בפירוט הנ"ל, אבל אין סיבה לחשוב כי דווקא התפתחות האירועים הספציפית הזאת תבוא לידי ביטוי. גם אם נתעלם לחלוטין מזה שייתכן והפוטנציאל הגלום בתוצאות האפשריות החיוביות של מחקר גנטי עולות על הסיכונים האפשריים, עדיין התרחשות שכזאת לא סבירה גם בפני עצמה.

16. דיקטו סימפליקיטר-
פורמלית:
X זו היוריסטיקה
לכן ל-X אין יוצאים מן הכלל

הסבר:
נקרא גם "כשל תאונה".
הכשל נעשה כאשר משתמשים ב"כלל אצבע" או אמונה רווחת מאד כללית בסיטואציה שאינה רלוונטית לתחומי כלל האצבע (ה-"היוריסטיקה") למשל:

א.
לחתוך אנשים זה לא מוסרי
מנתח כירורגי חותך אנשים
לכן זה לא מוסרי להיות מנתח כירורגי

ב.
כל בני האדם מזדקנים
מדענים מנסים לרפא זקנה
לכן מדענים לא יצליחו לרפא זקנה

בשתי הדוגמאות נעשה עיוות של איזושהי מגמה התופסת במרבית המקרים תוך התעלמות מאותם המקרים יוצאי-הדופן בהם האמרה הכללית לא חלה כתמיד, ההגדרה של מה מוסרי ומה לא משתנה בהקשרים שונים בעוד שההצלחה או הכישלון של מדענים בניסיון לרפא זקנה לא קשור שום צורה לזה שכרגע אין לזקנה תרופה מוכחת.

17. Moving the goalposts-
פורמלית:
אדם א' טוען X
אדם ב' טוען ש-X  לא עונה על סוגיה a
אדם א' עונה על סוגיה a
אדם ב' טוען ש-a לא עונה על סוגיה b
אדם א' עונה על סוגיה b
אדם ב' טוען שב-b לא עונה על סוגיה c
וכן הלאה רקורסיבית..

הסבר:
אדם ב' משנה את הסטנדרטים לקבלת תשובה נאותה מאדם א' ככל שהדיון ממשיך ודוחה כל מענה של אדם א' בהוספה של עוד ועוד תנאים שרירותיים. למשל:

מריה: כולם אוהבים לאכול ג'אנק פוד
דורין: אני לא אוהבת לאכול ג'אנק פוד
מריה: אבל כולם לפחות פעם אחת קנו ג'אנק פוד
דורין: אני אף פעם לא קניתי ג'אנק פוד, גם לא פעם אחת
מריה: לא בהכרח לעצמם, למישהו אחר
דורין: לא קניתי מעולם לא לעצמי ולא לאף אחד אחר
מריה: את כנראה לא זוכרת

למרות שדורין מדגימה בצורה עקבית שהיא יוצא מן הכלל לטענה הכללית של מריה, מריה מסרבת לקבל את התשובות של דורין וכל פעם שזו עונה לה היא מוסיפה עוד תנאי בניסיון "להפיל" את דורין.

18. אין סקוטי אמיתי-
פורמלית:
אדם א' טוען שכל X זה Y
אדם ב' מפריך או מאתגר את הטענה של אדם א'
אדם א' טוען שכל X-"אמיתי" זה Y

הסבר:
נעשית הפרכה בנוגע לטיעון המכליל אוכלוסיה מסויימת ובתגובה הטוען המקורי משנה את הנוסח ככה שהאובייקט שעליו מבצעים את הכללה מקבל את התואר "אמיתי" במטרה להבדיל בינו לבין האובייקט בטענה המקורית למרות שאין הגדרה ברורה להבדלה בין השניים, למשל:

דפנה: אף פמיניסטית לא תאמר שהיא רוצה לראות אלימות כלפיי גברים
יוהן: אנדריאה דבורקין הייתה פעילה פמיניסטית ואמרה שהיא רוצה לראות שמכים גבר עד זוב דם
דפנה: אבל היא לא פמיניסטית אמיתית

דפנה טוענת טענה כללית בנוגע לאוכלוסיית הפמיניסטיות אך כשיוהן נותן לה דוגמא נגדית דפנה עושה הפרדה שרירותית על ידי שימוש בתיאור "אמיתית" לא הבהרה ברורה מה פירוש "פמיניסטית אמיתית" לבין פמיניסטית לא-אמיתית.

19. Special pleading-
פורמלית:
אדם א' טוען X
אדם ב' טוען כי הוא תומך ב-X אבל ש-E מהווה מקרה פרטי יוצא דופן
לכן X לא חל על E

הסבר:
נעשה ניסיון מצד אדם ב' "לכופף" טענה מסויימת כך שדוגמא פרטית כלשהי שאחרת הטענה הייתה חלה עליה, לא תחול עליה. למשל:

אהרון אומר כי רינת מקללת אותו וצוחקת עליו ולכן היא מרושעת
רועי אומר בתגובה כי הוא מסכים שלקלל אנשים ולצחוק עליהם זה לא בסדר ומה שאדם מרושע יעשה אבל שלרינת יש לב-טוב ואנשים בעלי לב-טוב אינם מרושעים
לכן רינת אינה מרושעת

רועי מסכים עם אהרון שאדם המקלל וצוחק על אנשים אחרים הוא מרושע אך נכשל לנמק מה הוא בדיוק "לב-טוב" ולמה זה שרינת בעלת "לב-טוב" הופך אותה ללא מרשעת למרות שהיא מקללת וצוחקת על אנשים אחרים.

20. לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה-
פורמלית:
אדם א' טוען ש-X הוא טיעון חזק/"בעל נקודות טובות"
אדם א' בו בעת טוען ש-Y הוא טיעון חזק/"בעל נקודות טובות"
(גם אם X ו-Y טיעונים המציגים השקפות מנוגדות)

הסבר:
נקרא גם "Having your cake".
כאשר אדם אינו בוחר צד או אינו מביע במפורש עמדה חזקה כלפיי אף אחת מהטענות אך בוחר לציין זאת. למשל:

גת טוענת שלא צריך לפחד מאנטישמיות בגרמניה כי היא נדירה ומשדרי החדשות גורמים לחיוניות מטעה
רונן אומר בתגובה שגת לא יכולה לדעת כי היא לא גרה בגרמניה מספיק זמן
שלומי אומר כי העמדה של גת מנומקת במידע סטטיסטי חיצוני אבל עדיין לרונן יש נקודה טובה

מתוך כ-80 מיליון האנשים שחיים בגרמניה, 6000 איש היו מזוהים כנאו-נאצים ב-2012 ז"א 0.0075% . הסיכוי להיתקל במקרה באחד מהם (ושיזהו אותך כישראלי) הוא נמוך במיוחד אך גת עוד הגדילה ראש לציין את ההטיה הקוגניטיבית הנגרמת כתוצאה מההתמקדות של החדשות במקרים הנקודתיים בהם כן נעשה מפגש כזה ובהם מפגש כזה נעשה אלים. רונן בתגובה מתכחש לידע שיש לגת ומתנה את נכונות הטיעון והסקת המסקנות שלה בגורם שרירותי (זמן). שלומי, ששומע את הטיעונים של שניהם, נכשל בלתפוס עמדה ברורה לכאן או לכאן על אף שלטענתו הוא מזהה את איכויות שני הטיעונים.

21. פניה לטבע-
פורמלית:
אדם א' טוען X
אדם א' טוען ש-X "טבעי"
לכן X נכון

הסבר:
פירוש המילה "טבעי" הוא איזשהו תהליך/אובייקט שקורה/קיים גם ללא התערבות יד אדם או ללא התערבות הליכים המצריכים שימוש במעבדה או כלים טכנולוגיים מתקדמים אחרים. רק מאחר ומשהו מופיע גם ללא התערבות אנושית, אין זה אומר בשום צורה שהדבר "טוב"/הכרחי/כדאי/נחוץ/יעיל. ארס של נחש קוברה הוא טבעי (הנחש מייצר אותו בכוחות עצמו ללא התערבות כלים טכנולוגיים מתקדמים של המין האנושי), אין זה אומר שזה טוב עבורך או שכדאי לך לאכול או להתקרב לארס של נחש. דוגמא שאני משתמש בה רבות היא למשל:

אנשים מתים
מוות זה דבר טבעי
לכן זה בסדר/טוב שאנשים מתים

מוות (הפסקת הפונקציות של האורגניזם המגדירות חיים כמו הומאוסטאזיס) מופיע גם אצל אורגניזמים שאינם בני אדם אך אין זה אומר בשום צורה שלמות זה בסדר,טוב,נחוץ או שכדאי לנו למות ולא להיאבק על לחיות.

22. fallacy fallacy-
 פורמלית:
אדם א' טוען X
טיעון X  מכיל כשל לוגי L
לכן X לא נכון (ואדם א' טועה)

הסבר:
באופן אירוני, כמה מהחברים הקרובים שלי עושים את הכשל הזה מעל הממוצע בדיוק בגלל הידע שלהם בכשלים לוגיים והטיות קוגניטיביות. אנחנו מחפשים אמת ולפעמים אדם יכול להיות צודק לחלוטין פשוט לא מהסיבות הנכונות- מרבית הכשלים הלוגיים אינם מבטאים דבר בנוגע לנכונות או אי-נכונות הטענה עצמה (לכן אנו יכולים להחליפה ב-X כל פעם) אלא אי-נכונות של תהליך הסקת המסקנות. למשל:

אורין טוענת שאמא שלה מורה לאנגלית ושהיא אמרה לה שכותבים את המילה "פיש" עם האות f
שלמה אומר בתגובה שאורין ביצעה פניה לסמכות (#3) ואנקדוטה כעדות (#7)
לכן אורין טועה (ולא כותבים את המילה "פיש" עם האות f)

העובדה שאורין ביססה את הטיעון שלה על שני כשלים לוגיים (פניה לסמכות- היות אמא שלה מורה לאנגלית לא אומר שהיא בהכרח צודקת וכשל אנקדוטה- אין לנו שום דרך לאמוד מה אמא שלה אמרה לה ובאיזה הקשר) לא אומר שהיא בהכרח טועה, המילה האנגלית ל-"דג" באנגלית היא "פיש" והיא באמת נכתבת עם האות f. זה שאורין לא צדקה מהסיבות הנכונות לא אומר שהיא לא צדקה.

23. אשמת אלופים-
פורמלית:
אדם א' טוען X
אדם ב' בתגובה טוען שאדם א' הוא מעל הממוצע בתחום P (ריצה,שירה,ציור וכו')
לכן X  לא נכון

הסבר:
נקרא גם "כשל אנטי-קופרניקאי" או "Champions guilt fallacy".
אזכור לכשל הזה לא תמצאו בשום מקום חוץ מכאן מאחר ואני הגדרתי אותו, הוא אחד המטריד אותי הרבה זמן ויצא לי להיתקל בו פעמים רבות בשיח הישראלי. השם "אשמת אלופים" נבחר כי נעשה שימוש ביתרון/מעלה/כישרון של אדם נגדו במטרה להפריך טיעון של אותו אדם וזה למעשה צורה "מנומסת" של אד הומינם (#1) למשל:

גור טוען כי לשנן את הספרות של הקבוע המתמטי π ("פאי") זה קל
יהלי אומרת בתגובה כי לגור יש יכולות זיכרון מעל הממוצע
לכן גור טועה (ולשנן את הספרות של פאי זה קשה)

השאלה האם זה קל או קשה לשנן את הספרות של המספר פאי כלל לא רלוונטית ליכולות הזיכרון של גור, יהלי מנצלת את הידע שלה על הצטיינות של הטוען המקורי בתחום מסוים כדי ליצור סוג של בולווריזם (#1) ולהביא את הצטיינות זו כנימוק ל-למה גור חושב שהטיעון המקורי נכון.

24.Logic chopping-
פורמלית:
M זו סיטואציה יום-יומית
אדם א' מגיב ל-M בניתוח עמוק של טיעונים

הסבר:
נקרא גם בסלנג "קונטרול פריק".
כשל שאני אישית עושה פעמים רבות יותר מכל מי שאני מכיר.
החיים לרוב אינם בנויים בצורה מוגדרת היטב וזה בסדר, אנשים לרוב לא חושבים עד הסוף על משמעות המילים שלהם והסקת המסקנות שלהם שגויה אבל זה לא אומר שצריך לעצור מלחיות ולהשקיע זמן ומשאבים על כל שטות לא מנוסחת היטב שמישהו אמר סתם, למשל:

ג'ון: אם תעזור לי להחליף גלגל אני אתגמל אותך
סאם: הניסיון שלך לבנות טיעון על סמך פניה לרגש (#13) לא רלוונטי אבל רק מאחר ועשית כשל לוגי אין זה אומר שלא אעזור לך אחרת אני עצמי הייתי אשם ב- fallacy fallacy
ג'ון: מה לעזא....

ג'ון בסך הכל ניסה להיות נחמד וביקש עזרה בלהחליף גלגל אבל במקום לקבל תשובה קלילה כפי שהיה מצפה לקבל, סאם מגיב במונולוג המתאר את ניתוח מילותיו של ג'ון ומטא-ניתוח על עצם הניתוח של סאם עצמו.

סיכום
דיברנו קצת על ההבדלים בין חשיבה של ילד לזו של מבוגר וניסינו להסביר תופעה מפתיעה ששמנו אליה לב וראינו 24 כשלים שלטעמי נפוצים ביותר (לטעמי) בשיח יומיומי עם אנשים בכלל וישראלים בפרט. אל לנו לשבת כל העת ולהעסיק עצמנו בלחפש שגיאות של אחרים אבל בדיוק כפי שלא נמכור תוכנה שלא עברה דיבוג ככה לא נרצה לצאת לעולם ללא כלים ללמוד ולברור את הזהב האמיתי מזהב השוטים.
אני מקווה שמעתה ואילך כשאחר מדבר אליכם  או כאשר אתם מדברים אליו תעצרו ותחשבו על הקשרים האפשריים בין הנאמר לבין מה שהדובר מתיימר להראות ושככה לאט לאט נהפוך את העולם למקום שיותר נעים לחיות בו גם אם רק בקצת.