.Esse Est Percipi.

כשהייתי קטן, החיים עשו היגיון.
כל אירוע היה מנומק על-ידי סיבה מוצדקת:
הילדים צוחקים עליך? זה כי אתה שמן
הצלחת במבחן? זה כי למדת

אבל ככל שגדלתי העולם הלך ונראה יותר ויותר כאוטי; אשליית היחס הליניארי בין סיבה לתוצאה התמוגגה ודמותם של אירועים הפכה להיות במקרה הטוב צירוף מקרים ובמקרה הרע מנותקים זה מזה באופן לא-פרופורציונאלי (ולעיתים רבות מדי, לא הוגן).
תקפתי כאן ובנסיבות רבות אחרות שוב ושוב את עיקרי הטיעונים של דטרמיניזם חזק ואינקומפטיבליזם כנגד בחירה חופשית אך למרות הדחייה שלי את הטיעונים המקובלים (אלו יותר ואלו פחות) מצאתי את עצמי ניצב בפני שאלה פתוחה; "אז מה כן העמדה שלי?".
אי-הסכמה עם טיעון אינה אומרת כי אתה דוחה את המסקנה.

איזה מן בוחר אתה?
בניסיון להבין מה אני חושב הבחנתי בדרך חשובה (ויעילה) למיין סוכנים ("agent" היא מילה לתאר אובייקט מופשט כלשהו המסוגל לשקול דרכי-פעולה ולפעול לפי המסקנה של אותו חישוב דהיינו אובייקט בעל "agency") ובחירות לשני סוגים:

1. בחירה אונטולוגית- עצם הבחירה של סוכן כלשהו (שיקול+החלטה+יישום) קובעת או "מכתיבה" באיזשהו מובן את העתיד. ישנו משוב היזון חוזר בין הבחירות למיקרו-חוקים (בין אם העובדות המוחלטות על התנהלות היקום הן מכאניקה קוואנטית או כל דבר אחר) ונסיבתיות עולה בהיררכיות. הרעיון הזה דומה לפיסיקה אמרגנטית ונסיבתיות "מעלה-מטה".

2. בחירה אפיסטמית- הבחירה (שיקול+החלטה) היא ניסיון להבין איך נראה העתיד של היקום (שמוכתב ע"י המיקרו-חוקים) והיישום הוא עדות לכך שהבחירה מהווה חיזוי תקף, "נכון" של היסטוריית-העל (רצף האירועים הכולל עבור כל רגע נתון) של היקום הממשי. בבחירה אפיסטמית אין משוב עם המיקרו-חוקים אלא ניסיון לוודא באיזה יקום מהיקומים האפשריים (הקאונטרפקטואלים) אתה חי.

אני מוצא את החלוקה הנ"ל חשובה כי היא מייצגת בכמה רמות את היכן שבעיניי שורש המחלוקת בין אינקומפטיבליסטים בעד בחירה חופשית (מה שמכונה לעיתים ליברטריאנים מטאפיזיים. לא לטעות עם משמעויות אחרות של המונח "ליברטריאניזם") ואינקומפטיבליסטים נגד (בפרט דטרמיניסטים חזקים כגון סם האריס). כפי שאני רואה את המחלוקת, ליברטריאנים מטאפיזיים מוצאים עצמם (בקירוב) בעד צמד העמדות:
א. משוב היזון בין אינטראקציות מאקרוסקופיות של מאקרו-סוכן למיקרו-חוקים הוא תנאי הכרחי (האם הוא גם תנאי מספיק תלוי מאד בוואריאציה הספציפית של העמדה) להיות תחת הגדרה כדאית ורלוונטית של "חופש" במובן המטאפיזי.
ב. בני-אדם הם "בוחר-אונטולוגי" (הסוג של מאקרו-סוכן שרלוונטי ב-א').

בעוד שדטרמיניסטים חזקים מחזיקים (בקירוב) בשתי העמדות:
א. מאקרו-סוכן שיכול לכרות מידע בנוגע לנתיב האירועים האפשרי ו/או לסמלץ (מהמילה סימולציה) חיזוי בדרגות אמינות משתנות ללא משוב ישיר עם המיקרו-חוקים, אינו נכנס תחת הגדרה כדאית ורלוונטית של חופש במובן המטאפיזי.
ב. בני-אדם הם "בוחר-אפיסטמי" (הסוג של מאקרו-סוכן שרלוונטי ב-א').

לפני שבכלל אגש לשאלה "האם בני-אדם הם בוחרים אונטולוגיים או אפיסטמיים?" ישנו עניין חשוב לא פחות שראוי לגעת בו; למה הכוונה ב-"חופש"?

מה זה חופש
ניתן באופן גס לחלק כל אנליזה באשר היא (ללא תלות בתוכן ונושא הטיעונים שהיא מכילה) לשני חלקים, אקספליקציה והסבר. ה-"הסבר" הוא כמובן החלק המוכר והיומיומי; הוא ה-"בשר" של האנליזה, איפה שנמצאות כל התשובות אבל חלק חשוב בהרבה שבשיח מודרני יומיומי נשחק ונכחד בקרב מרבית האנשים (פרט אולי לפילוסופים) הוא זה שמבהיר לי מה אני בכלל שואל. דוגמא שעלתה בבלוג הזה פעמים רבות היא השימוש הלא-זהיר שמדענים, פילוסופים ואחרים נוטים לעשות במילה "תודעה"- האם הכוונה היא ליכולת שלי לדווח על המצבים הפנימיים שלי או עצם חווית-העולם? אולי הכוונה היא לתשומת לב? אין כלל טעם בלנסות להבין את התשובות כשאין אחדות דעים על מה השאלה שאנו מנסים לנתח. בהנחה ואופן ההבדלה שלי משקף קירוב מספק של השלד המרכזי במרבית העמדות של כל אחד מן הצדדים, קל להבחין כי לא רק אופי הבוחר (המעמד של בחירות מאקרו-סוכן כלשהו, דהיינו בני אדם) הוא ציר להתבדרות בין טיב הטיעונים והמסקנות של כל צד אלא עצם ההגדרה של מה הוא "חופש". אישית, קל לי יותר באופן אינטואיטיבי (ואני נוטה להאמין שגם עבור מרבית האנשים) לראות מדוע "בוחר-אונטולוגי" נתפס כ-"יותר חופשי" (במובן מאד ספציפי שאגע בו מיד) מאשר "בוחר-אפיסטמי" (אך כפי שנראה בניתוח של השאלה איזה מן סוג של בוחר בני-אדם, המצב פחות נהיר בהרבה בנוגע ללראות למה שבני-אדם יתפסו יותר בקלות כאחד לעומת השני); לבוחר-אונטולוגי ישנו כביכול מעמד מיוחד, כזה שמהווה שותף אקטיבי בעיצוב פני היקום מרגע אחד לרגע הבא בדיוק באותה הלגיטימציה שיש לכל חוק פיזיקלי אחר. אולי ניתן אף לטעון כי הבוחר-האונטולוגי הוא סוג של תופעה אמרגנטית בלתי-ניתנת לרדוקציה שאינה סותרת את טיבם של חוקי הטבע אך מהווה חלק מהם הראוי לציון מיוחד משל עצמו. העתיד הוא מה שהוא בפועל כי הבוחר-האונטולוגי כך קבע. הוא הסיבה (אני אקדיש פוסט נפרד לעמדה שלי בנוגע לרעיון של "סיבות" ומעמדם האונטולוגי) שהעתיד התגלה כ-מה שהוא.
לעומתו, אנו מוצאים את מה שכיניתי "בוחר-אפיסטמי". הבוחר-האפיסטמי ניתן לרדוקציה מוחלטת וסיכום במונחים של יחסים בסיסיים יותר המרכיבים אותו (למשל חוק שימור תנע, עקרון האיסור של פאולי וכדומה) והוא למעשה מערכת סימלוץ-פיזיקלי כללי שכורה מידע (data mining) בנוגע לאיזה מן סוג של יקום מתוך היקומים האפשריים בהתאם למידע שכבר יש לו הוא נמצא. העתיד הוא מה שהוא בפועל ללא-תלות בעצם כריית המידע של הבוחר-האפיסטמי.
לפחות לחלקכם בעלי נטייה נטורליסטית-רדוקציוניסטית עשויה לעלות המחשבה (שאני מאמין כי היא בדיוק זו המניעה אימוץ עמדות דטרמיניסטיות ו/או שלילת הרעיון של בחירה חופשית) כי יקום המכיל בוחרים-אונטולוגיים הוא "מוזר": למה דווקא ואיך ייתכן שמאקרו-סוכנים (או יותר ספציפית, אנחנו) יכולים לעצב ולשחק תפקיד מרכזי באינטראקציות הפיסיקליות של היקום? הדרישה נראית ספציפית ונוחה מדי ואף בסתירה לעיקרון הממוצעות אך אני טוען כי יקום המכיל בוחרים-אפיסטמיים מוזר לא פחות, חישבו על זה כך:
נניח ואכן כולנו בוחרים-אפיסטמיים, המעשים שלנו אינם קובעים/משנים/יוצרים הליכים פיסיקליים כאלו או אחרים בשום מובן חזק של המילה וקבלת ההחלטות שלנו היא למעשה מכאניזם מתוחכם לכריית מידע בנוגע לטיב היקום והרגולציות שאנו צפויים לראות בעתיד המיידי ו/או בעתיד הרחוק הודות לתהליכי סימלוץ מנטליים (למשל: "האם לקחת מטריה או לא?" הוא ניסיון להכריע האם אני חי ביקום שבו ירד גשם בפרק הזמן שאני צפוי להיות חשוף לגשם פוטנציאלי שכזה או לא). קל מאד להיווכח כי ככל שתהליך כריית המידע שלי מוצלח יותר (ככל שהצלחתי לאסוף יותר נתונים על טיב היקום) כך קל לי יותר למצוא אסטרטגיה שאילו הייתי חי ביקום בו ההתנהגות (הפיסיקלית הרדוקציונית לחלוטין) שלי הייתה זהה לה, פני היקום היו מותאמים יותר לדירוג-ההעדפות שלי. נסתכל שוב על הדוגמא של "האם לקחת מטריה או לא?": ככל שיכולות כריית הנתונים שלי בנוגע למזג האוויר מוצלחות יותר כך ההתנהגות שלי כאוסף אובייקטים פיסיקליים בסיסיים (דהיינו האם לקחת מטריה אם אני מעדיף להיות יבש או לא-לקחת מטריה אם אני מעדיף להיות רטוב) תהיה דומה יותר להתנהגות של האוסף הנ"ל אילו הוא היה נמצא ביקום אופטימלי ספציפית עבורו.
במילים אחרות, ביקום המאפשר רק בוחרים-אפיסטמיים ישנו ערך חיובי אינהרנטי למידע וככל שאתה יותר מותאם להשיג כזה (לחלוטין הודות למיקרו-חוקים קונטינגנטיים) ככה במקרה נולדת לתוך יקום שנועד להטיב עמך. ביקום שכזה המזל באמת הולך עם הטובים ואם מוזרות (בהתאם לציפיות של מי?) מהווה איזשהו מדד שמניע אותנו מלקבל את הרעיון של סוכן כאובייקט פיסיקלי-אמרגנטי כמו במקרה של בוחר-אונטולוגי אזי לפי אותו היגיון, מוזרות בהחלט צריכה להוות מדד גם במקרה של יקום שבאופן אינהרנטי הוא תמיד האופטימלי עבור מערכות כריית-מידע חזקות לעומת מערכות כריית-מידע חלשות.
אבל מתוך כל זה מה הוא החלק שמעניין אותנו ב-"חופש"? האם אנו רוצים להיות מסוגלים באמת להיות חלק בעל מעמד מיוחד ביקום הפיסיקלי או שמא מה שחשוב לנו זה להיות אותם "טובים" שהמזל הולך איתם? שבמקרה נהיה אותן מערכות כריית-מידע חזקות שבאופן אינהרנטי היקום מותאם לדירוג ההעדפות שלהם? אילו הייתם השני, האם הייתם מתלוננים?
גם אם אתם תומכים בעמדה כי בני-אדם הם מאקרו-סוכנים הנופלים לקטגוריה של בוחרים-אפיסטמיים,הנה הרווחתם! במקרה לחלוטין ע"י עובדות היקום בפועל והמיקרו-חוקים הקונטינגנטיים המעצבים אותו הגעתם לידי קריאת שורות אלו שהביאו לידיעתכם כי יכולות כריית-מידע גבוהות יותר הן עדות להימצאות ביקום אופטימלי יותר לרצונות שלכם וכעת כל שעליכם לעשות הוא להשקיע בפיתוח יכולות החיזוי, זיהוי התבניות, הסקת המסקנות שלכם וכיוצ"ב (אולי ע"י פאזלים קומבינטוריים כגון חידות שחמט) והפלא ופלא! מסתבר שהיקום במקרה לחלוטין מותאם ומיטיב עם אוסף אובייקטים פיסיקליים פונדמנטליים שמתנהג בדיוק כמוכם! מה הסיכויים?
הניסיון לתת איזושהי הגדרה מטאפיזית של מה זה אומר להיות "חופשי" עבור אובייקט הכפוף לחוקי הפיסיקה רגיש במיוחד לאספקטים המעניינים אותנו, אנו לא רוצים (לפחות עבור מי מאיתנו שטובתו האישית חשובה לו יותר מאמונה במנגנון טרנסצנדנטלי מסתורי היפותטי כלשהו) להיות "חופשיים" במובן של יותר "ראויים" להתייחסות חסד בעיניי אנתרופומורפיזציה של חוקי הטבע אלא אנו רוצים שהעתיד שלנו יטיב עמנו, שהמעשים שלנו ישקפו השתלשלות אירועים (פיסיקליים לחלוטין) שתעיד כי אנחנו בנתיב להגשמה עצמית וברגע שאנו מסוגלים לשכנע עצמנו כי זה אשר חשוב לנו בכל הגדרה עתידית אפשרית של "חופש" שנבחר לאמץ אין זה כלל משנה אם הבחירות שלנו הם חוקי-טבע אמרגנטיים אותנטיים שפיזית מעצבים מחדש את נתיב היקום בצורה לא-טריוויאלית או שאנו מערכות כורות-מידע ברות מזל במיוחד. ניצחון ב-"נוירושימה הקס!" או במשחק הקלפים "מג'יק" הוא עדיין ניצחון גם אם אני חייב אותו לשליפה ברת-מזל.

מה ההבדל?
עכשיו לאחר שראינו שההגדרה של המונח "חופש" תלויה באספקטים שאנו רוצים להבליט כחשובים ובחנו מה הנתיבים האינטואיטיביים והלוגיים שאנו יכולים לקחת משקילת סוג הבוחרים האפשריים שאנחנו עשויים להיות במובן המטאפיזי נוכל לגעת בנקודה החשובה השנייה, האם יש הבדל פיזי-ממשי בין בוחר-אונטולוגי ובוחר-אפיסטמי? התשובה הקצרה היא לא.
איך אתה יכול לדעת איזה מן בוחר אתה מתוך היקום שבו אתה חי? הקונפליקטים שלך ושל כפיל פיסיקלי המשלים לך במובן המטאפיזי (אם אתה בוחר-אונטולוגי המשלים שלך זהה לך בכל מובן פיזי אך הוא בוחר-אפיסטמי ולהיפך, אם אתה בוחר-אפיסטמי המשלים שלך הוא בוחר-אונטולוגי) זהים לחלוטין. כל אירוע (בהנחה שאלו פיזיים לחלוטין כמובן) הקורה לאחד מכם יקרה במדויק גם לשני, החישוב לשקילת הקאונטרפקטואלים יהיה זהה כמו גם המסקנה ואופן ההתנהגות שלכם כאובייקט פיסיקלי לאחר החלטה על המסקנה האופטימלית. אבל מי משניהם הוא אתה? ממבט חיצוני על אותה סיטואציה לא הייתה שום דרך להכריע האם אנחנו מסתכלים על מערכת של היקום המשלים או על אותו רגע איזומורפי מתוך זה שלנו שהרי כל המדידות הפיזיקליות והמתמטיות (תנע, זווית, מהירות, אורך, מאסה, נפח, ספין וכו') היו זהות. אין שום אינדיקציה שאנו יכולים למדוד שתרמז האם רגע נתון הוא מתוך היקום שלנו או של זה המשלים ואם לא ניתן לשקף את ההבדל בתיאוריות שלנו על כיצד פועל היקום או בהסברים שלנו על טיב האינטראקציה בין הבחירות שלנו לנסיבתיות אזי הוא לא משנה.

סיכום
תיארתי היכן אני חושב שנמצא שורש המחלוקת בין העמדות השונות סביב הרעיון של בחירה חופשית והגדרתי סיווג שאני מוצא כיעיל עבור ניתוח של טיב ישויות פיסיקליות הבאות באינטראקציה עם אובייקטים פיסיקליים אחרים במטרה (ותקווה?) למקסם את האירועים שהם צפויים להיתקל בהם על מנת שאלו יהיו מותאמים ככל הניתן לדירוג-ההעדפות והרצונות שלהם. נגענו במה צריך לעמוד מאחורי ההגדרה של "חופש" מטאפיזי וראינו למה יותר חשוב לנו שהדברים יהיו "לטובתנו" מאשר להצליח להתעלות באיזשהו מובן או לקבל מעמד מיוחד בתוך חוקי הטבע ולבסוף ראינו שלא רק שאין לנו כלל דרך להסיק מתוך היקום שאנו נמצאים בו (או כל יקום הזהה לשלנו עד כדי איזומורפיזם במיקרו-חוקים ובעובדות הקונטינגנטיות שלו) איך אנו צריכים לסווג עצמנו אלא שהתשובה כלל לא רלוונטית לצורה שבה אנו מקבלים החלטות.
אז האם אנחנו "באמת" משנים את העתיד? לא רק שה-"באמת" הזה זקוק לאקספליקציה ושאין לנו דרך לדעת אלא שגם בכל מובן ממשי זה גם לחלוטין לא משנה.       

הזמן דוחק בי לאחרונה במיוחד ואינו נדיב בשעות שינה, גם יחסית לעצמי.

ביום שישי הקרוב (31 ביולי) ב-10 בבוקר באוניברסיטת בר-אילן, בניין 43 בחלק הצפוני של הקמפוס (גם ידוע כ-"בית הסטודנט של המחלקה למדע, טכנולוגיה וחברה") תתקיים פגישה של העמותה הישראלית להארכת חיים שכל ייעודה הוא תכנון ציר הזמן של אירועים עיקריים ופעילות חברי העמותה בשנה הקרובה ובתור אחד מראשי הועד תעריכו נכונה כי אהיה נוכח.

ישנם הרבה דברים ששמתי לעצמי כמטרה בחיים האלו והרבה ייעדים שקרובים לליבי אך אף לא אחד מהם שווה את ההפיכה ל-"צלבן" או אוחז בחובו ערך אינהרנטי עמוק ויקר ערך כמו המטרה לרפא זקנה (וכך, בתקווה, לסלול את הדרך לאלמוות ביולוגי).

זו רחוקה מלהיות הפעם הראשונה בה אני מפרט במתכונת הנוכחית סיבות בעד ריפוי זקנה (או מפריך טיעוני נגד שאינם מבוססים) אבל הנה רשימה מקוצרת:

1. מתן קדימות לטיפול ומימון מחקר של בעיות הרווחות בגילאים מוקדמים יותר על פני גילאים מתקדמים זו גילנות

2. אם אכפת לנו מאנשים אחרים ומהעתיד האישי שלנו, המשפחה והחברים אל לנו להתעלם מהסבל שנזק-תאי מצטבר גורם למיליארדים של בני-אדם

3. 100,000 איש מתים מדי יום ברחבי העולם כתוצאה מפתולוגיות המזוהות עם זקנה ואם לא נעשה משהו בנידון אנו עלולים להגיע למצב של אוכלוסיה עולמית מבוגרת וצניחה מהירה לתת-אוכלוסין

4. גריאטריה זה עסק יקר

5. אמונה בעולם הבא היא הימור בלתי-מבוסס, החיים הנוכחיים הם מה שיש לנו. חיים רק פעם אחת, מה שאומר שצריך לשמור על הפעם האחת הזאת (ולא להשתמש בסמים/אלכוהול/סיגריות/לעשות בנג'י מגורדי-שחקים/לצנוח מצוק ו/או כל דבר אחר שמקצר את תוחלת-החיים ו/או פוגם באיכות החיים [מעבר לסוגיות המוסריות שבנושא] כפי שמנסים לשכנע אותנו פעמים רבות באמצעות לחץ חברתי ותמונות מנטליות של מה "מגניב", "מקובל" ו/או "סקסי") מכל פגע ולמקסם את הסיכויים שלנו לשרוד ולהעשיר את עצמנו.

6. הארכת תוחלת החיים היא מטרת-על; יותר זמן=יותר אפשרויות והסיכוי שלנו להגשים, להעשיר ולפתח את עצמנו בדרכים חדשות ומעניינות יגדל משמעותית גם הוא.

"אבל איך אני יכול לעזור?"

ריפרוף זריז לפוסטים ישנים יותר יחשוף שנשאלתי כאן בעבר את השאלה "מה אתה מציע לאנשים הפשוטים לעשות" ואני מוצא זאת בהחלט מוזר שהרי לפעול למען מטרה אינו-מוגבל אקסקלוסיבית לתת-קבוצה ספציפית ואזוטרית (כגון אוטודידקטים העוסקים בפילוסופיה). יצירתיות היא נחלת כל מי שניחן במוח גם ה-"פשוטים" (האם זו פניה לסמכות באופן סמוי?) שבינינו. אז בכל זאת, הנה רשימה קצרה וחלקית בלבד של כמה רעיונות ודרכי פעולה אפשריים (גם אם אינכם מעוניינים להירשם כחברים רשמיים של העמותה):

1. לתרום כסף לאירגונים כמו;

SENS

ALCOR

גם תרומה צנועה היא עדיין תרומה (אישית 0.5% מכל רכישה שאני עושה דרך "Amazon smile" הולך ל-SENS) 

Wireless Philosophy

TL;DR

Introduction to Higher Mathematics

TED-ED

אמרתי פעם לחבר, שפילוסוף טוב הוא כזה שממש טוב בלהשתמש בשפה-
פילוסוף טוב הוא אדם שלא-משתמש בשפה בצורה מרושלת.
אבל למה זה בעצם?

שפה היא הדרך שלנו לתאר את העולם, מילים מתייחסות לאובייקטים (במובן הרחב, הן מתייחסות בין היתר גם ליחסים מופשטים כמו "ראשוני" ו/או למילים אחרות כמו המילה "פסוקית") ולפיכך המילים שאנחנו בוחרים להוציא מהפה שלנו (או לכתוב או להקליד ובמובנים שלא אתמקד בהם כלל כרגע גם המילים שאנחנו בוחרים לקרוא) משקפות את המודל הפנימי שלנו על העולם; את העולם כפי שהוא נראה דרך העיניים שלנו.
הפילוסוף (המוצלח) הוא זה שלא-משתמש בשפה בצורה מרושלת לא במובן של יישום דיבור/כתיבה/הקלדה הנאמן לחוקי התחביר ו/או הדקדוק של השפה אותה הוא מדבר (הוא יכול באותה המידה לדבר בצפנים וקודים) אלא במובן שמילותיו מתארות מחשבות שנשקלו בקפידה, הלגיטימציה של תיאור אובייקט כלשהי באמצעות המילה הספציפית שנבחרת לתאר את אותו האובייקט נבחנה לעומק פעמים רבות במטרה לשקף איזושהי אמת על העולם ולהתייחס לאובייקט (שוב, במובן הרחב) "הנכון" ולכזה ש:
א. אנו יכולים לומר עליו כי הוא אכן קיים ללא צורך לתכנת מחדש את המנגנון המכריע שלנו בדינם של מה דברים קיימים.
ב. כזה שקיומו משנה לנו ושאנו מפיקים תועלת בלדבר עליו. נוכל בקלות להגדיר מונחים ונאולוגיזמים ("תחדישים" בעברית) שאין לנו כל צורך בהם גם אם ההגדרה שלהם קבילה לחלוטין והתיאור שלהם הוא כזה של מצב אותנטי שאפשרי שיתקיים בעולם (למשל נוכל להגדיר את המונח "ינואו-פרסונטבלואיד" לתאר אדם המחזיק בכרטיס ביקור רשמי של עצמו במהלך חודש ינואר. ההגדרה קבילה לחלוטין ללא סתירות פנימיות או מונחים מעורפלים מדי והיא אכן מתארת מצב אפשרי ולגיטימי של העולם ובפועל מאות מיליוני אנשים אכן עונים על ההגדרה הזו כל שנה אבל איזה צורך יש בה? החוכמה היא ללכד ולזקק תיאור לקטגוריה שנוכל להפיק ממנה תועלת לצורך פיתרון בעיה ספציפית ו/או כשנתקל בבעיות עתידיות).

אם כן, מה הפלא שבאותה שיחה ובשיחות בנושאים דומים עוד הוספתי ואמרתי כי "פילוסופיה היא דיבוג (debugging) של שפה"?

רוב הזמן שיחות על מטאפיזיקה, מוסר, גבולות הידע ונושאים קרובים (אלו יותר ואלו פחות) אחרים "לכודים" יחד עם פרופסורים לפילוסופיה מאחורי דלתות הפקולטה או במוחם של "ווירדואז" אינטרנטיים נטולי-פנים המנהלים בלוג נידח ומשקיעים כמות לא-פרופורציונלית (כפי שאחדים עשויים לטעון) של זמן ומשאבים קוגניטיביים במחשבות ו/או שיחות על רעיונות כמו למשל; "איך אני יכול להצדיק את ההחלטה שלי לומר כי דבר מה הוא 'יפה'?", "מה ההבדל (אם ישנו) בין הליך מכאני עם חוויה להליך מכאני נטול-חוויה?", "מה היא תוכנית יעילה למיקסום הסיכויים שלנו לחיות לנצח?", "איך כדאי לי להתייחס לכפילים שלי?" ו-"מתי נכון לומר על משהו שהוא 'לח' לעומת 'רטוב' ומה ההבדל (אם ישנו) בין השניים?" (אחרי דיון על זה האחרון משתתפי השיח הגיעו למסקנה כי דבר מה הוא 'לח' אם הנוזל בו הוא ספוח ו/או על שכבתו החיצונית מתאדה מהר יותר ממהירות הנזילה, מה שאומר שאובייקטים לחים נהיים רגעית רטובים ברגעי סחיטה! מי היה מאמין!) אך לא תמיד כך המצב ופה ושם בפינות אינטרנטיות או מדיה פופולארית אחרת ישנו מי שטורח לנסות ולנקז החוצה שאלות ושיח שנפוצים בעיקר בין כותבי מאמרים, סופרים עיוניים וחובבי-פאזלים/חידות קשים/ות במיוחד ולהגניבם לתודעת הכלל גם אם רק בקצת.
"אבל!",יזנק כל מי שאי פעם ניסה לפשט ולהעביר רעיון ובפרט רעיון סבוך, "יש כאן בעיה" יאמר בצדק והבעיה היא בעיית אופטימיזציה ושיקולים של רווח והפסד. אי אפשר בסרטון בן כמה דקות או פרק בסדרה להעביר כל נקודה ונקודה ולבצע אנליזה ומטא-אנליזה כשרק רוצים להסביר בכלליות מה הרעיון ולכן יש מחיר לשלם, מה הוא? סבתי המנוחה הייתה מרבה לחרוז; "עצלן תופר בחוט ארוך לחסוך בהשחלה ומה סופו של העצלן? להתחיל מהתחלה", ואת הפתגם המוכר יותר; "החיפזון מן השטן", אך למה זה בעצם? מה הולך לאיבוד כאשר אני תופר בחוט ארוך וכשאני נוהג בחיפזון? מה שפיכת כמות מידע רבה בצורה נטולת-עידון (יחסית) ו/או מהירות גוזלים ממני? אם נעצור לחשוב מספר רגעים ונזכר בכל הפעמים בהן חוסר-עידון ו/או מהירות גזלו מאיתנו הצלחה בסיטואציה כלשהי נראה כי מה שנגזל מעצלן ונחפז הם משאבים,זמן ואסטרטגיה לתקן ולהימנע מטעויות. החוט הארוך של התופר העצלן מקשה עליו לעקוב אחרי שגיאות קלות בשיפוט של כמה מהחוט למשוך ומתי והמהירות של הנחפז מונעת ממנו לתכנן ולעבור על דברים שעשויים להשתבש בזמן-אמת כשתוכניתו תממש ותצא לפועל. העצלן והנחפז נכשלים בדיבוג.

אני יודע שזו הייתה הקדמה ארוכה במיוחד אך היא הכרחית כי אל לנו להיחפז ועל מנת שהאנליזה שלנו תהיה מוצלחת עליה להיות מעודנת ומדויקת ולא גסה ו-"חפיפניקית" אחרת נחטא בדיוק באותו הדבר שאנו מתיימרים להעביר עליו ביקורת (לא שזה יהפוך את הביקורת ללא מוצדקת כמובן אך ברצוננו להיות יעילים ומהימנים יותר אחרת ניפול לאותם הפחים בדיוק שאנו חושפים בניתוח שלנו ואם ברצוננו להשתמש בשפה באופן שאינו-מרושל העיכוב הוא הכרחי).

כעת אתמקד בדוגמא ספציפית למקרה שכזה, פינה אינטרנטית בעלת מטרה מבורכת לגרות את התאים האפורים של אלו החשופים לה אך שבמהלך היישום (אותו פיתרון היוריסטי שנבחר לבעיית האופטימיזציה של מתן סיקור תמציתי יחסית של רעיון מורכב וסבוך) נאבד חלק מרכזי של האנליזה והתוצר הוא טיעונים שנובעים משימוש מרושל בשפה.

"אבל למה זה משנה לך?" עשוי לשאול אחד
"למי אכפת?" אולי ישאל אחר

לדיונים סמנטיים לחלוטין שתכליתם היא יותר אימון לקראת שאלות "גדולות" ולא באמת בעלי ערך אינהרנטי עמוק כמו הדיון על "לח-לעומת-רטוב" זה אולי לא אמור לשנות וכנראה שכמעט לכל חברי האוכלוסייה באמת לא יהיה אכפת אם המטלית היא "לחה" או "רטובה" או אם קורנפלקס הוא סוג של מרק אבל מה אם מה שמונח על הכף הוא "האם זה מוסרי להתאבד" או "למה זה לא בסדר לשנוא אדם בהתבסס על צבע עורו"? מה אם התשובה לשאלה יכולה מילולית לשנות את הצורה שבה אנו חושבים, את היחס שלנו לאנשים ולעולם ואת המעשים שצפוי לראות מאיתנו בעתיד?
הפינה האינטרנטית הזו היא ערוץ היוטיוב "Wisecrack" או יותר ספציפית, רשימת הצפייה "8-BIT PHILOSOPHY".
הסרטון החדש ברשימה (נכון לרגעים אלו- 15/7/2015 , 17:19) שם לעצמו למטרה לדבר על כמה מהרעיונות הפילוסופיים מאחורי יקום המשחקים של "Bioshock" והוא מחולק (באופן מרומז) לשלושה חלקים המיוצגים (שלא במפתיע) ע"י הנושאים בהם היוצרים בחרו להתמקד:
1. אובג'קטיביזם [0:32-4:29]
2. אקספשנליזם אמריקאי [4:45-8:46]
3. בחירה חופשית [8:49-12:32]

לאלו הקוראים כאן בקביעות או קוואזי-קביעות אחד הסעיפים הללו אמור לקפוץ במיוחד שהרי הוא נושא שנידון כאן מספר פעמים והוא הרעיון של בחירה חופשית, מה זה אומר להיות "חופשי" והאם זה בכלל אמור לשנות למישהו מאיתנו (לא שישנה בעיה ספציפית בלדבר על הנושאים האחרים או שיוצרי הסרטון בהכרח עשו להם חסד לעומת זה השלישי אלא שהזמן והמשאבים הם סופיים אז סביר וראוי לצפות שאתמקד במיוחד ואשקיע אחר צהריים או יותר בזה שיש לי אישית עניין בו).

עכשיו אנו מגיעים ל-"בשר" שלשמו מלאכת התבלון וההשחזה עליהם התעכבתי ארוכות נועדו, בואו נעבור ונבחן כל טיעון על דטרמיניזם, בחירה, יחס סיבה-תוצאה ו-חופש שהדובר בסרטון מציג ואני מקווה שלכשנסיים אני אצליח להשאיר בכם מן הרושם שהשקעת זמן בשיח סמנטי טהור כגון "מה ההבדל בין 'לח' ל-'רטוב'?" עשויה בהחלט להיות שווה את הזמן אם היא מכינה אותנו לא לקנות בקלות זריזות-ידיים (אי-)לוגית ולא ליפול לאותם פחים של חיפזון ו/או חוט ארוך שעלול לשלול מאיתנו את הרושם שהבחירות שלנו משמעותיות או שיש לנו אחריות כלפי העתיד.

[9:26]
Andrew Ryan reminds us, we all make choices. But in the end, our choices make us.
So if we make choices we must be free. But then again, if our choices make us then how can we be free to make them?

יש שתי בעיות מרכזיות עם הטיעון הזה (והאחת משפיעה על השנייה), נבחן כל אחת מהן לחוד:
1. פרדוקס סוריטס- האם זה נשמע לכם מוכר? תיאור של שלבים בדידים (כמו למשל; לבחור אם לאכול תפוח או אגס) שמאחר והשינוי שכל אחד תורם בפני עצמו (כאשר הוא נבחן תחת זכוכית מגדלת) הוא חלק מוגדר וזניח מהמערכת הכוללת (אוהב-תפוחים-מושבע או אוהב-אגסים-מושבע) הכיצד זה יתכן שהמערכת משמרת או מאבדת מפעולתה או מהותה? ההיגיון הזה הוא למעשה אותו ההיגיון שמוליד את "פרדוקס סוריטס" או בשמו היותר מוכר "פרדוקס הערימה";
א. גרגר חול בודד אינו-מהווה ערימה
ב. הוספת גרגר חול בודד אינה יכולה להוות את ההבדל בין ערימה ל-לא-ערימה

נסתכל על הדוגמא של האדם המתלבט בין אכילת תפוח לאכילת אגס;
א. אדם יהיה "אוהב-X-מושבע" אם ברוב המקרים הוא יבחר ב-X על פני אפשרויות אחרות
ב. לבחור באפשרות שאינה-X פעם בודדת אינה יכולה להוות את ההבדל בין אוהב-X-מושבע ל-לא-אוהב-X-מושבע

אך זה אבסורד, לפי חשיבה זו לא משנה כמה אגסים ובאיזו תדירות אוהב-התפוחים-המושבע יאכל הוא לעולם לא יהפוך לאוהב-אגסים-מושבע שהרי גם אם מאזן האכילה היה 49.9999%:50.0001% בין אגסים לתפוחים שנאכלו, עוד אכילה אחת לא תוכל לשנות כלום (לפי הנחה (ב) שלנו). אם כן, אני מקווה כעת כי הצליל המוכר של פרדוקס הערימה הוא רם וברור:
א. אדם יהיה "חופשי" אם לא נבחר שהוא יהיה כך* (אם נבחר עבורו ולא על ידיו, הוא לא חופשי)
ב. אף בחירה בודדת שאדם שאינו "חופשי"** עושה (או יותר נכון, שמתרחשת לו) אינה יכולה להפוך אותו לאדם חופשי

*-מדוע זו הגדרה לגיטימית לחופש? בחירות של ראש ממשלה שונות מאד מבחירות של האזרח ה"פשוט" והנה עדיין אזרח פשוט יכול להפוך לראש ממשלה אם הדבר נבחר עבורו (בהצבעה למשל). האם זה אומר שאזרח פשוט שנבחר ברוב קולות להיות ראש ממשלה אינו יכול לנצל את האפשרויות שלו ככזה? האם הוא מוגבל עקרונית במובן זה או אחר על פני ראש ממשלה שהמליך את עצמו?

**-מה היא "בחירה לא-חופשית"? ממה היא לא-חופשית בדיוק? האפשרות לבחור היא האפשרות לחשוב על עתידיים אפשריים (מה שאקרא לו בהמשך "קאונטרפקטואלים") ובהתאם להעדפות והיגיון ליישם את המסקנה שנדמית כ-אופטימלית על ידי איזשהו סדר-פעולות. זה כל ה-"חופש" שבחירה צריכה בהנחה שלא נכפה עלי דבר בניגוד להעדפות שלי ו/או בניגוד להיגיון.

אתם עשויים להיות לא-משוכנעים שאכן הדמיון לפרדוקס הערימה רלוונטי פה ולטעון שבחירות הן לא כמו הורדת גרגרי חול אך האם זה נכון? האם אף בחירה לא יכולה להשפיע ו-"לשחרר" אדם ש-"נבחר עבורו" (ע"י גרסאות עבר של עצמו) להיות היכן שהוא נמצא? כדי להבין אם הדבר אפשרי נענה על שאלה כללית יותר: האם תהליך יכול להפגין תכונה שאף אחד משלביו לא? התשובה היא חד-משמעית כן ותכונות כאלו (תכונות שמופיעות מתוך התהליך השלם ולא מאף אחד מחלקי התהליך בפני עצמו) נקראות "תכונות אמרגנטיות". הדוגמא הבנאלית ביותר היא "רטיבות"- אף מולקולת מים (למשל) אינה מתנהגת כנוזל בפני עצמה אך סך המערכת (נגיד, כוס מים) כן (אילו היינו מתפתים להיגיון של פרדוקס הערימה היינו טוענים כי אף הוספה של מולקולה בודדת לא יכולה לגרום להופעת רטיבות). דוגמאות בנאליות פחות נמצאות בשפע בטבע; הופעת כנפיים מצורות חיים שאבותיהם היו נטולי-כנפיים, הופעת יונקים (שכל אבותיהם היו זוחלים) וכו' אך הדוגמאות המעניינות ביותר בעיני באות דווקא מעולם המתמטיקה ומדעי-המחשב בנושא שנגעתי בו בעבר בהקשר שונה לחלוטין, אוטומטון תאי. אוטומטה תאית ידועה ונחקרת רבות בדיוק עקב הנטייה של המערכת להתנהגות לא-צפויה ולהופעות תבניות בהרצה שלה שלא היה דרך לחזות את הופעתן (ולכן ישנם אוטומטונים ספציפיים המשמשים כאלגוריתם לייצר מספרים [פסאודו-]אקראיים) לפני שההרצה הושלמה. אפילו באוטומטה הפשוטה ביותר כמו "כלל 90" רואים הופעה של תבנית לא-צפויה ("משולש סירפינסקי"), האוטומטה מורכבת מתאים הנצבעים בשחור או לבן לפי חוקיות מסויימת אך במהלך התהליך מתגלה חוקיות חדשה (דהיינו; משולשים הולכים וגדלים ועותקים של הגרסאות הקודמות בהתאם לחזקות של 2). האם זו אשליה? האם מאחר והאוטומטה מורכבת מריבועים קטנים וכללים על איך לצבוע כל ריבוע ביחס לשכניו ההופעה של המשולשים ושל החוקיות היא בלתי-אפשרית? משולש סירפינסקי בהחלט מתגלה ויזואלית ובהחלט ניתן להוכיח שהמשולשים מתקדמים לפי החוקיות הזו וזו בהחלט דרך נכונה לחזות את התנהגות המערכת בעתיד אז איזו משמעות יש ללומר שמאחר וחוקיות הריבועים יוצרת את המשולשים, החוקיות של המשולשים לא יכולה ליצור את הריבועים? היא בפירוש כן, יכולתי להתחיל מהמשולשים עצמים ולא לדעת בכלל מה הוא "כלל 90" או "אוטומטון תאי" ולהגיע בדיוק לאותה תוצאה אז מה זה משנה מה היה "קודם"?

-

-

אף אחד אינו נציג רציונלי של המין האנושי כשהוא תינוק אבל אין זה אומר שבגלל שההחלטות שלך היו מוגבלות לאלו שתינוק או ילד יכולים לעשות אין לך אפשרות להשתחרר מהחלטות העבר ולהיות אדם חושב המסוגל לשקול את עתידיו האפשריים בצורה (פחות-או-יותר) לא משוחדת, אם אני לא יודע מה לומר לבחורה היום או כמה הוא השורש הריבועי של 2 (1.41421356237309504) אין זה אומר שאם אלמד (מניסיון שבא עם הזמן או בישיבה מכוונת על הנושא) לא אוכל לדעת זאת אף פעם והאדם החדש שהוא אני (אני של אתמול+הידע של היום) אינו חופשי פחות ממני לבחור ומאחר שהידע שלו גדול יותר משהיה יום לפני כן הוא אם כבר חופשי יותר וזה מביא אותנו לבעיה השנייה.

2. אקוויווקציה- זריזות הידיים היא ב-"אנחנו" המסתורי הזה שאליו מתייחסות המילים "us" ו-"we", בואו נתרגם את הטיעון לעברית:
"אם הבחירות שלנו עושות אותנו, איך אנחנו חופשיים לעשות אותן?"
ההרגשה של בעייתיות נובעת רק אם אנחנו איכשהו מתבלבלים בין ה-"אנחנו" שהמילה "שלנו" מתייחסת אליו ל-"אנחנו" שהמילה "אותנו" מתייחסת אליו. זוכרים את הגרסא שלי שלא יודעת מה לומר לבחורה או כמה זה שורש 2? זו אותה גרסא שקיבלה את ההחלטה ללמוד ולכן התוצר שלה (אני+הידע) לא צריך (ובאיזשהו מובן מאד חלש, לא "יכול") לקבל את ההחלטה ללמוד שהרי הוא כבר יודע, אבל זה שהגרסא שלו מינוס ידע בחרה לעצב עצמה כדי להיות בדיוק הוא לא אומר שהוא לא חופשי לעשות את הבחירות שלו; אוהב-התפוחים-המושבע לשעבר בחר לאורך זמן להיות אוהב-אגסים-מושבע, באיזה מובן אוהב-האגסים-המושבע בהווה אינו חופשי? החלק הראשון של הטיעון ("אם הבחירות שלנו עושות אותנו") פונה לשני "אנחנו" שונים, אחד בעבר והשני בהווה, אז מי הוא בדיוק ה-"אנחנו" בחלק השני של הטיעון ("איך אנחנו חופשיים לעשות אותן?")? הרי זה ברור שהבחירות שעשיתי אתמול ("אם הבחירות שלנו") הן לא הבחירות שאני עושה היום ולא הבחירות שאעשה מחר ("לעשות אותן") אז למה בכלל לדרוש מגרסא עתידית שלי להיות "חופשית" בלעשות בחירה בעבר של עצמה? זו דרישה אבסורדית ואם איכשהו הדובר הצליח לשכנע עצמו שזו באמת הגדרה לגיטימית של חופש אז אני לא רואה סיבה אחת ריאלית (יש הרבה לא-ריאליות) להרגיש שזה איזשהו הפסד גדול אם אין לנו אותו (ז"א, את החופש לבחור מההווה ו/או העתיד את העבר).***

***- אחד עשוי לחשוב כי זה אומר שהעבר באיזושהי צורה "שולט" בהווה או בעתיד אבל אין זה כך, העתיד לא יכול להיקבע ללא ההווה (הרגע שבו אתה מחליט)!

[9:52]
If all action can be boiled down to cause and effect, then all of our actions are bound by an external force
[10:03]
may think you are free to click off this video right now. But keep in mind that if you do there is a REASON you are doing so

שוב, נבחן כל בעייתיות בנפרד:
1. פישוט-יתר- מה אתם מדמיינים כאשר אתם קוראים את הציטוט הראשון מהסרטון? האם זה משהו כמו כדור שלג מתגלגל או אולי שני כדורי ביליארד מתנגשים? עלה עף ברוח? התיאור של פעולה (ואיכשהו הקפיצה למסקנה) כ-"לא יותר מ" (can be boiled down) סיבה ותוצאה הוא בהחלט מוזר. לא שהמעשים שלנו לא באים כתגובה לקלטים מהסביבה אבל התיאור של המעשים שלנו בתור "לא יותר מ" הוא מאד מטעה, האם בזה שאיני מתנהג כאדם הלוקה בנפשו ועושה כרצוני מבלי לחשוב על ההשלכות ומבלי לקחת בחשבון את פעולות הסביבה אני לא חופשי? אולי במובנים מסויימים אבל זה לא מובנים שאמורים לשנות לי משהו  שהרי אם אכפת לי מחברי איזו סיבה שבעולם יש שלא אשקול את התנהגותי לפני שאני פועל? האם חברים הם מגבלה? רק אם אני אתאמץ להגדיר אותם כך. התמונה בראש של "לא יותר מ"-כדור ביליארד או כדור שלג או עלה ברוח מפשטת בצורה חמדנית את הרגישות הסנסורית של אורגניזמים בכלל ובני-אדם בפרט לסביבה שלהם (באיזה מובן בדיוק לשקול מהלכים בשחמט דומה לעלה ברוח או לשני כדורי ביליארד מתנגשים? לא באף מובן שאמור לשנות לנו משהו). לומר כי הפעולות שלנו הן "לא יותר מסיבה ותוצאה" זה סוג של מה שהפילוסוף (שהוזכר כאן בעבר) דניאל דנט קורא לו "משאבת אינטואיציה" (intuition pump); הניסוח הזה נועד "לשאוב מאיתנו החוצה" את האינטואיציה שהחלק החשוב פה הוא זה שקלט א' גרר פלט ב' אבל הנ"ל מתעלם לחלוטין מהיישום של פונקציה מורכבת שממקסמת על פני כל העתידיים האפשריים את הפלט האופטימלי בהתאם לקלטים מהסביבה (משהו שעלה ו/או כדור ביליארד לא יכולים לעשות). אם החלק החשוב בלהחליט כיצד לפעול הוא איכשהו להיות מנותקי סיבה במקום (הרושם שיש לנו של) להגיב בצורה הטובה ביותר לקלטים חיצוניים, אז עלינו להתנהג באקראיות (נגעתי בעבר בלמה להתנהג בצורה אקראית זה לא להיות חופשי אבל אגע זאת שוב גם כאן בהמשך) לפי הכתבה של מונה-גייגר המתאים קפיצות אקראיות טהורות של התפרקות רדיו-אקטיבית לדרכי פעולה (אם זה נשמע לכם אבסורד, האינטואיציה שלכם במקום הנכון. החלק שאכפת לנו ממנו כאשר אנו בוחרים הוא בפירוש לא זה המוצג לכאורה). החלק החשוב (זה שעושה את ההבדל) הוא מה קורה בין הסיבה לתוצאה.

2. שפה דואליסטית- מילותיו של הדובר יוצרות רושם מוזר. השימוש במילה "חיצוני" (external) יוצר את הרושם שהכוחות הפועלים הם מחוץ למשהו אבל מחוץ למה? בכדי להיות חיצוני בהכרח יש משהו שהוא "פנימי", אתה לא יכול להיות חיצוני מבלי להיות חיצוני למשהו אבל אם אני הגוף שלי והגוף שלי הוא פיזי לחלוטין (דהיינו, עושה אינטראקציות בין חומר לחומר) מה בדיוק נשאר? הדובר מנסה לצייר תמונה בדמיון שלנו של נקודת מבט סובייקטיבית, חווית-עולם מרחפת נטולת-גוף שכזאת הנדחפת פאסיבית ממקום למקום אך אין רחוק יותר מהאמת; אילו הגוף שלי היה רק מקבל פאסיבי של כוחות חיצוניים ללא ההשפעה בפני עצמו זה היה סותר את חוקי ניוטון!, היינו נאלצים להתמודד עם סוג של סינגולריות כל פעם שבני-אדם חווים תנאים ו/או כוחות סביבתיים שבה התגובה שלנו הייתה נעלמת ונבלעת או לשנות מחדש את המחשבה שלנו על עצמנו ולהודות בדואליזם (דהיינו, להכריז שאנו חווית-עולם שמשום מה מוצמדות לגוף). הפעולות שלי הן בעצמן כוחות חיצוניים ביחס לאובייקטים שהם לא אני, איזו עוד הגדרה קוהרנטית יכולה להיות לחופש להשפיע על הסביבה בהווה?

3. שפה דואליסטית II- זוכרים את החוט הארוך של העצלן? מכיוון והחוט ארוך, לעצלן ההיפותטי שלנו קל יותר להשחיל אך קשה יותר לעקוב אחרי טעויות ותזוזות מעודנות עם היד ולכן הוא מסתכן בכך שאם הוא ינסה למשוך עוד חוט הוא ימשוך בטעות יותר מדי וה-"למשוך יותר מדי" זה בדיוק מה שקורה כאן, נוכל לאמץ לעצמנו חריזה (מוצלחת פחות) רלוונטית יותר שתהווה פאראפרזה על המקורית: "פילוסוף הרוצה לחסוך בזמן ודיו קופץ למסקנות, ומה סופו של הפילוסוף? שטיעוניו לא יכילו אמיתות!". אם המסקנות שנובעות מהשימוש במילה "חיצוני" נשמעו לכם אבסורדיות, המסקנות שנובעות מלטעון שאם יש לך רציונל (reason) לנמק בחירה אז הבחירה לא חופשית הן ביזאריות לחלוטין, זה טיעון שאמנם הלך ודעך מאד בשנים האחרונות אבל כמו שאתם רואים הוא בהחלט לא נעלם בקרב "דטרמיניסטים חזקים" ו-"אינקומפטיבליסטים" (לעומת קומפטיבליסטים, מי שלא רואה סתירה בין דטרמיניזם ובחירה חופשית, כמוני). איך הסיבות שלי לבחור משהו הופכות את הבחירה ללא שלי? אז של מי היא בדיוק? האם זה שהרעיונות שלי הם בין-היתר השפעה של לחצים חברתיים (למשל) הופך אותם לפחות שלי? אנחנו רוצים שתהיה סיבה לבחירות שלנו, בדיוק לפי הסיבות לדברים שאנחנו עושים יש לנו איך להפריד בין זה שהיה לו "מזל" לבין זה שהתאמן לאורך שנים ולפיכך הישגיו הם תוצר של כישרון. אילו איכשהו החופש שלנו לבחור היה תלוי בלבחור ללא סיבה שוב אנו מוצאים עצמנו בעולם בו כולם מתהלכים לפי הכתבה של מונה-גייגר אך מי יותר חופשי בעיניכם; השחמטאי שברגע של הברקה מזהה את הדרך להנחית "מט" על יריבו או אלקטרון שנע ללא-חוקיות סביב אטום?

4. משחק ה-"למה?"- כולנו מכירים גרסא כזו או אחרת של "משחק הלמה";
אדם א': "למה a?"
אדם ב': "כי b"
אדם א': "אבל למה b?"
אדם ב': "כי c"
אדם א': "אז למה c?"
אדם ב': "כי d"

וכן הלאה באופן רקורסיבי. מתי המשחק נגמר? כשלאחד הצדדים נמאס. אין זה כלל משנה שהסבר מכל סוג שהוא צריך להיגמר איפשהו (באקסיומות שהוא מתבסס עליהן או בתופעות שהקיום שלהן נלקח כפונדמנטלי) כי תמיד אני אוכל באופן מכאני לחלוטין להגות את המשפט "למה X?" עבור כל X שהוא. זה שתמיד ניתן לשאול "למה" משהו קרה במטרה למצוא איזושהי סיבה שאיכשהו שרשרת התשובות הקודמות לא סיפקה לנו לא אומר שיש לזה משמעות בדיוק כמו שזה שאני יכול לומר "כל ה-מחר-ים הכחולים הם פלאפל" לא אומר שיכול להיות יותר מ-"מחר" אחד, שאיכשהו מחר יכול להיות כחול ו/או פלאפל. תיאורטית המשחק לא יגמר אף פעם אבל אין זה אומר שלא מצאנו הסבר מספק הרבה לפני הצלילה המיותרת הזו לאינסוף ולמעשה, זו גרסא של כשל לוגי שהזכרתי בעבר בשם "black-holing".

[10:17]
Our "choice" in our actions is merely an illusion.

פילוסוף הרוצה לחסוך בזמן ודיו קופץ למסקנות, ומה סופו של הפילוסוף? שטיעוניו לא יכילו אמיתות.
מה הפילוסוף עושה בזה שהוא קופץ למסקנות? הוא נחפז וחיפזון, כזכור, הוא מהשטן.
עכשיו אנו סוף-סוף רואים מה נמצא בקצה של אותו חוט ארוך, כיצד זריזות הידיים והסחת-הדעת של קוסם מושכים קהל תמים הבולע פיתיון להאמין לדברים יותר ויותר בלתי-אפשריים עד שנדמה לבסוף כי אותו קוסם איכשהו מצליח להפוך את חוקי הטבע על הראש. זוכרים את מה שקראתי לו "קאונטרפקטואלים"? כשמם כן הם, דברים המנוגדים (counter) לעובדות (factual); מנוגדים לאיך שהעולם בפועל. אבל לא כל מצב מנוגד לאיך שהעולם בפועל מעניין אותנו כשאנו מתלבטים ו/או מנסים לקבל החלטה (דהיינו מנסים לבחור), אנו רוצים להחזיק מול העיניים את אותם מצבים שהם לא כמו שהעולם בפועל כרגע אבל שהוא כן יכול להיות בעתיד ואחרי שפענחנו מה הוא העתיד שהיינו מעדיפים אנו רוצים להבין איזה סט פעולות יביאו את העולם למצב הדומה ביותר לקאונטרפקטואל המועדף עלינו. קבלת החלטה היא שקילה ומידול קאונטרפקטואלים ולפעול בהתאם להחלטה שקיבלנו זה יישום של פונקציה מקבוצת הקאונטרפקטואלים האפשריים בתור עתיד לקבוצת הפקטואלים (העובדות, איך שהעולם בפועל). אתמול השורה הזו הייתה קאונטרפקטואל וברגעים אלו ממש (16/07/2015 15:53) אני מיישם פונקציה מאותו קאונטרפקטואל לעולם הממשי. אם כן, מה זה אומר שהשקילה הזאת של קאונטרפקטואלים (choice) לפני ביצוע הפעולה (our actions) היא "רק" (merely) אשליה? האם האזורים הרלוונטיים במוח שלנו כשאנו חושבים על דרך פעולה אופטימלית (האונה המצחית, הניאוקורטקס) התפתחו לחלוטין כדי להחזיק אשליה שאינה יכולה להשפיע על המציאות? מה זה אומר על כל העדויות שלנו הן מהחוויה היומיומית ("מה עדיף לי, לנסוע מז'בוטינסקי בשעה הזאת או מקפלן?") והן מסריקות מוחיות בזמן-אמת ע"י fMRI? אם המסקנות שלנו מכל אותן עדויות שגויות והבחירה שלנו (השקילה של הקאונטרפקטואלים) אין משחקת תפקיד בהסבר על השתלשלות אירועים שבה השקילה לקחה חלק הדבר אומר שכל ההתלבטויות הן אפיפנומנליות מה שהופך את היקום למקום מוזר בהחלט ואת ההסברים שלנו לאיך היקום עובד למוזרים שבעתיים; עיקרון חשוב שהוזכר כאן מספר פעמים בעבר הוא "תערו של אוקהם". הרעיון מאחורי ה-"תער" הוא שההסברים הסבירים יותר לתופעה הם אלו שמכילים כמה שפחות גורמים מעורבים למשל אם אני יכול להסביר גרוויטציה במונחים של עקמומיות של החלל איזה טעם יש לי בלחשוב שגרוויטציה היא תוצר של חלל עקום וגם שדים שמושכים חפצים למרכז מסה? השדים לא עושים שום עבודה אמיתית ולא תורמים להסבר שלי דבר אז למה להניח שהם קיימים? התער מגלח אותם. אם כן אני מקווה שהאינטואיציה שהצלחתי לשאוב מכם היא זו; תערו של אוקהם לא אוהב תופעות אפיפנומנליות כי הן לא תורמות דבר לתיאוריה אבל אנחנו יודעים ששקילת אופציות, דהיינו שקילת קאונטרפקטואלים, היא אמיתית כי אנחנו יכולים למדוד אותה אז אם היא אכן קיימת אבל המסקנה כי היא תורמת להשתלשלות האירועים ביקום היא שקרית או "אשליה" אזי הווה אומר שיש ביקום תופעות ש-"סתם" נמצאות בו בלי להתערב בחוקי טבע אחרים לכאן או לכאן דהיינו (טוען דובר הסרטון) [שקילת-] הבחירות שלנו. אם כן, ההסבר שדובר הסרטון מבקש לספק הוא מסובך ולכן פחות סביר אבל האם יש דרך אלגנטית יותר לצאת ממה שנדמה לנו כתסבוכת הזאת מאשר לטעון בעד סבירות נמוכה ו-"מוזרות" (לטעמנו האסתטי בכל הנוגע להסברים קוסמיים) של תופעות אפיפנומנליות? אכן יש ולמעשה כבר ראינו אותה. אם הסיבות שלי להזיז את היד לעבר התפוח הן כי שקלתי את ההעדפות שלי בין תפוח ואגס ואם הסיבות שלי ל-לשקול בין תפוח ואגס הן כי הוצגה בפני הדילמה הזו, האם זה נכון לומר שמה ש-"גרם" (באיזושהי פרסוניפיקציה ואנתרופומורפיזציה נטולת-פנים של מידע סנסורי) לי "באמת" להזיז את היד לעבר התפוח זה הצגת הבעיה בעוד שהשקילה שהתרחשה בין השניים היא "רק" (merely) אשליה? התשובה היא לא כי זה יפר את כל התפיסה שלנו של לוקליות בפיסיקה או בדומה לאיך שניסחנו זאת מוקדם יותר בפוסט: העבר לא יכול לדלג על ההווה כדי לקבוע ישירות את העתיד. אם השקילה שלנו הייתה מתווך אפיפנומלי שאינו תורם דבר להסבר שלנו על הנסיבתיות בין הצגת הבעיה ליישום מסקנת השקילה שלנו (הפעולה לאחר הבחירה) התפיסה שלנו של זמן לא הייתה עושה היגיון ולא היינו יכולים לנסח את עקרונות הפיסיקה הבסיסיים שעליהם אנחנו מתבססים (למשל, חוק שימור תנע: אם כדור א' פוגע בכדור ב' וכדור ב' פוגע בכדור ג' הודות לתנע החדש שלו, הכיצד בדיוק כדור א' היה יכול להעביר תנע ישירות ל-ג' ללא מגע ישיר?). העתיד "נקבע" בעזרת הבחירות שלנו בהווה ולא למרות הבחירות שלנו בהווה. מבלי להבין זאת, הדובר מבלבל בין הרעיון של דטרמיניזם (לאירועים יש אירועים מקדימים שיכולים להוות איזשהו מושג של "הסיבה" לאירוע הבא בעקבותיהם) לבין הדוקטרינה של "פאטאליזם"- העמדה (המיסטית בסה"כ כי מה שהיא מתארת זה בדיוק הרעיון של "גורל" ו-"ייעוד") הגורסת כי העתיד של דברים קבוע וידוע מראש (ידוע למי בדיוק? קבוע איפה?) ובדיוק מכיוון ואין לנו שום דרך לספק ראיה לפאטאליזם מטאפיזי קוסמי שכל חוקי הטבע חותרים במטרה ל-"גורל" מוחלט אין לנו שום סיבה שבעולם לחשוב שזו דוקטרינה נכונה (בדיוק כמו השדים מושכי-החפצים שלנו). השימוש במילה "אשליה" נועד להלהיט את קהל הצופים בבית ולפתות אותם לעקוב אחרי חוט ארוך מאד אבל קשה לבצע תנועות מעודנות עם חוטים ארוכים במיוחד ואם לא נזהרים עלולים למשוך יותר מדי ואז סופנו להתחיל מהתחלה.   
 
[10:48]
a possible way out of the problem of free will-the multiverse-an infinite number of worlds to choose from
[11:00]
seems to be a way out of the deterministic universe

1. פנייה למכאניקה-קוואנטית והיפותזת העולמות המרובים- אחד מהרעיונות שצצו עם גילויים במכאניקה קוואנטית הוא שהאקראיות האינהרנטית בהתנהגות של חלקיקים (ולכן, של היקום) ואי-הוודאות ההכרחית בכיצד תופעות ברמת החלקיק מתנהגות מהוות איזשהו מרווח להחלטות אנושיות לקחת מקום ולהשפיע על המציאות באופן שאיכשהו יקום דטרמיניסטי (זה שאנחנו יודעים ,הודות לאקראיות-הקוואנטית, שאנחנו לא חיים בו) לא מאפשר. אבל מאיפה הרעיון הזה שאקראיות היא באיזושהי צורה "בחירה"? אם אקח קוביה ועל כל אחת מפאותיה אכתוב דרך פעולה אחרת ואפעל רק לפי תוצאות הטלתה, באיזה שלב בחרתי במשהו (חוץ מעצם ההטלה למרות שניתן לחשוב על מתקן שיחליט באקראי עבורי גם מתי להגריל ומתי לא)? אקראיות מוחלטת לא הייתה מאפשרת לנו "לדחוס" את הטבע לחוקים מוגדרים ומהימנים (אלו שבזכותם בין היתר אתם מסוגלים לקרוא שורות אלו ואני מסוגל להקליד אותן) ולא היינו יכולים לזהות תבניות באותה היעילות שאנו עושים על בסיס קבוע. הכיצד ללכת ברחוב ושלפתע, ללא אזהרה מוקדמת, הראש שלי יגדל כנפיים סגולות ויעוף לשמש בעוד שיד שמאל שלי תהפוך לזר חמניות מהווה באיזושהי צורה "חופש" רב יותר מאשר לדעת שבסבירות גבוהה מאד אני אגיע לחנות באופן קוואזי-צפוי וללא בעיה? אקראיות מוחלטת לא טובה יותר בשום צורה מדטרמיניזם מוחלט, בדיוק להיפך! אי-אפשר להכין את עצמך מראש לבלתי-ניתן לחיזוי, היכולת שלנו לתכנן לעתיד ולהימנע מסכנות מסתמכת ישירות על העובדה שברמה המאקרוסקופית (זו שאנו, עצמים בגודל "בינוני", חיים בה) המציאות וחוקי הטבע הם בקירוב טוב (מאד) דטרמיניסטיים ומכילים הרבה מאד רגולציות, מחזורים וקוואזי-מחזורים. היכולת שלך לבחור בצורה רציונלית היא פחות או יותר אפסית תחת מספיק אקראיות ו-"רעש" אז פנייה לאקראיות כאיזשהו "מוצא אחרון" לא עוזר לנו. הפנייה בקטע היא פחות ישירות לרעיון של אקראיות קוואנטית אך אנו לא רוצים להיחפז, הנקודה הזו הכרחית כטיעון צד בשביל הנקודה הבאה.

2. דטרמיניסט-"מספיק"-חזק – קודם ראינו כי דובר הסרטון ניסה למשוך אותנו בזריזות-ידיים וורבאלית להשתכנע ש-"משחק הלמה" לא משאיר לבחירות שלנו מקום להשפיע על המציאות אבל הטענה הזאת לא יכולה לחיות בדו-קיום עם הטענה שהוא מציג כעת; לבחור מתוך "עולמות מרובים" (מכאניזם שאינו-דטרמיניסטי באופן פעולתו) יכול "לשחרר" אותנו (מי הסוהר שכלא אותנו כאן?) מהיקום הדטרמיניסטי. אולי זה אכן כך אם התפיסה שלנו של "מה הוא דטרמיניזם?" כוללת איפשהו את ההנחה שדטרמיניזם איכשהו מהווה חלק "אקסטרה" ליקום הספציפי שלנו, כלומר אם איכשהו ברשימת החוקים של הטבע יש את המילה "דטרמיניזם" באחד הסעיפים ושאיכשהו יקום עם רשימה זהה לחלוטין פרט למילה "דטרמיניזם" שונה מהראשון אבל זה אבסורד. אם דטרמיניסט חזק (לטענת הדובר) הוא זה ששולל בחירה חופשית כי ניתן לדבר על הפעולות שלנו במונחים של סיבה ותוצאה אז דטרמיניסט חזק שחושב שאי-אפשר לדבר כך ביקום שמציג מכאניזם שפעולתו אינה-דטרמיניסטית (למשל; לבחור את כל האופציות במקביל [גם סותרות] כפי שקורה ברעיון של multiverse כפי שהוא מוצג ב-Bioshock) הוא כנראה דטרמיניסט שאינו חזק "מספיק". הדבר ש-"גרם" לגיבור המשחק לעבור ליקומים אחרים/לחזור בזמן/כל מכאניזם לא-דטרמיניסטי אחר הוא זה שאינו היה מרוצה מאיך שהדבר קרו בפעם "המקורית", איפה המגבלה בלדבר על אירועים במונחים של סיבה ותוצאה? אם "משחק הלמה" האינסופי הוא טיעון לגיטימי (וכפי שראינו הוא לא) נגד בחירה חופשית במקרה הראשון הוא בהחלט גם טיעון לגיטימי במקרה הנוכחי. עמדת הדובר אינה-קוהרנטית, היא מכילה סתירה אך זו בדיוק הבעיה עם דברים מן השטן (כמו חפזון).

[11:09-12:32]

בשארית הסרטון נעשית השוואה מוזרה בין הצורה בה המשחק מתוכנן לבין טבען של בחירות בחיים והדובר שוב מבלבל שלא במשים בין הרעיון של דטרמיניזם לזה של פאטאליזם [12:09 you are fated]. במה בדיוק Bioshock דומה לחיים האמיתיים? איך האינטראקציה עם המשחק היא באיזושהי צורה אנאלוגיה קבילה ורצינית לאינטראקציה עם הסביבה בעולם הממשי? הדובר סותר את עצמו וטוען שמצד אחד יש לך האפשרות לסרב ללחוץ X לנצח אך שמצד שני המשחק מוכיח שהסירוב הזה הוא אשליה. ההחלטה של יוצר המשחק לא לשים את הקטע בתור סצינת מעבר (cutscene) אלא לתת לך את האפשרות "לאשר" את סצינת המעבר צריכה לגרור מסקנות על הטעם שלו עיצוב משחקי מחשב ולא על המטאפיזיקה של קבלת החלטות. ברגע האחרון הדובר מצהיר כי הבחירה היחידה שלך היא לסגור את המשחק אך בכך למעשה מפריך את כל מה שאמר לפני כן שהרי זו בדיוק דוגמא לעד כמה היקום של Bioshock והצורה בה המשחק מעוצב אינם מהווים מדד שבכלל דומה לצורה בה אנחנו מגבשים ומוציאים לפועל החלטות.

סיכום
נתתי מוקדם יותר חריזת אזהרה לפילוסוף נחפז אז הנה חריזת עידוד לפילוסוף הקפדן;
פילוסוף זהיר שוקל היטב את מילותיו, ומה הרוויח הפילוסוף? את חוזק טיעוניו!

למי אכפת אם המטלית היא לחה או רטובה או אם המבורגר זה מקרה פרטי של קציצה? כנראה שלא להרבה אנשים אבל מה אם לתרגל מדי פעם את שתי השאלות הנ"ל יעזור לנו לראות דרך זריזות-ידיים? להבדיל בין השאלות שכן אכפת לנו מהן כמו מה ההבדל בין שיעבוד לחופש? או בין אשליה למציאות? שפה היא לא רק דרך תקשורת, היא כלי שלנו לפענח ולהבין את העולם ואם השפה שלנו תהיה מרושלת ההבנה שלנו את העולם תהיה מרושלת גם היא.
 

העמדות כלפיי תודעה (הן במובן של חווית-עולם והן במובן של ידע על הידע
שיש לך) הן שונות ומגוונות, חלקן בעלות איזשהו פיתוי אינטואיטיבי וחלקן נדמות
משונות ביותר. ה-"מחנות" העיקריים שיוצא לשמוע עליהם כאשר קוראים בנושא (ואלו
שהרחבתי עליהם בצורה כזאת או אחרת עד היום) הם:

א.מטריאליזם/אלימנטביזם- העולם המנטלי ניתן לרדוקציה לחלוטין למונחים
וחוקים פיזיים סטנדרטיים וקיימת זהות מוחלטת בין מה שנדמה לנו כתוכן של מצב מנטלי
כלשהו (המחשבה שיש לנו ברגע כלשהו) לבין המצב המוחי באותו רגע, דהיינו ההתנהגות של
הנוירונים המהווים את הקבוצה הקטגורית הרלוונטית (למשל אלו המרכיבים את האונה
העורפית כאשר אנו חושבים על מידע ויזואלי כלשהו).

ב.פאנפסייכיזם- החוויות החושיות שלנו אכן פיזיות, אך הן לא
ניתנות לרדוקציה. חווית-עולם היא סוג של גודל פונדמנטלי ביקום (בדומה למאסה,
מטען-חשמלי וספין) וכל מידע פיזי מכיל שני אספקטים, זה הכמותי (שפיסיקה נותנת לנו
להבין ולנתח) וזה האיכותי (מה שכיניתי בעבר "קוואליות").

ג.דואליזם- העולם המנטלי אינו פיזי והוא נפרד ממנו בצורה
מהותית. בעיניי הדואליסט יש (לפחות) שני סוגים של אובייקטים בעולם, חומר
"רגיל" וזה המרכיב את חווית-העולם. דואליסטים אינם בהכרח מניחים קיום של
נשמות או של העולם הבא וישנם דואליסטים אתיאיסטיים.

החלוקה הנ"ל היא באופן גס זו שבדיונים כלליים בנושא יוצא לשמוע
חילופי דברים ו/או תמיכה בהם אבל ישנו "מחנה" אחד נוסף ששווה לדבר עליו
בעיניי ואדון על כמה מהאספקטים שלו כעת ואלו מהם כדאי לנו לאמץ בעוד שאצביע על
בעייתיות שעולה אם ניקח עמדה זו ללא הגבלה.

הכירו את המסתוריינים
הפילוסוף הבריטי בן-זמננו קולין מקגין תבע את המונח "מסתוריניזם
חדש" (מהמילה "מסתורין") או פשוט "מסתוריניזם" (התיאור
"חדש" או לעיתים "אפיסטמולוגי" משמש להבדיל מהמסתוריניזם
הישן, האונטולוגי שטען כי "תודעה"* היא על-טבעית ומשונה במהותה. מסתוריינים
"חדשים" הם אינם בהכרח דואליסטים!) המתאר את העמדה כי המוח האנושי
אינו בנוי לפתור בעיות מסויימות בכלל ואת "הבעיה הקשה של התודעה" (כפי שתבע צ'אלמרס) בפרט. מקגין
טוען כי ישנם תחומים מסויימים שהם "סגורים מנטלית" בפנינו ולכן גם אם
ניתן באופן עקרוני לפתור את הבעיה, הפיתרון אינו נגיש לחתך שלנו בחלל הקוגניטיבי
(מקגין משוכנע למעשה שצורה כלשהי של מטריאליזם נכונה אך שאין ביכולתנו, לפחות
בצורה האנושית הנוכחית, להבין איך). מקגין ממשיך ומנמק כי ההיסטוריה של המוח
האנושי עיצבה אותו לפי לחצים הישרדותיים ולפי צרכים כמו עיצבו ובנייה של כלים
וטוען כי הסיכוי שמכונה כמו "מוח-בונה-כלים" תפענח שאלות פילוסופיות
מורכבות על מהות היקום והקיום הוא נמוך במיוחד בדומה לכך שהכלב שלי אינו מסוגל
להבין חשבון דיפרנציאלי ושאחרי כל כך הרבה שנים של דיון סביב שאלת התודעה* האנושית
אולי הגיע הזמן להרים דגל לבן.

ניתן לחלק את המסתוריניזם לעמדות "חזקות" (או
"פסימיות") ועמדות "חלשות" (או "אופטימיות");
1. מסתוריניזם חזק- לעולם לא נצליח לפתור את "הבעיה הקשה" ו/או
בעיות פילוסופיות אחרות (כמו למשל זהות). ההיסטוריה של המוח שלנו עיצבה אותו ככה
שלעד הוא יתכוונן בצורה כזאת שמשאירה נתיבים מסויימים של חקירה אינטלקטואלית
חסומים בפניו גם אם הבעיות כן ניתנות לפיתרון באופן עקרוני.
2. מסתוריניזם חלש- אנו לא מצוידים כרגע בכלים קוגניטיביים וידע על היקום
שהוא מספק בשביל לפתור בעיות מסויימות אך ייתכן ובהמשך דרכנו בקיום כן נפתח ו/או
נבנה כלים שיאפשרו לנו לשפוך אור על בעיות שנדמות כרגע כי בלתי ניתנות לגישור כמו "הבעיה
הקשה".

*- לא כולם נוטים להשתמש במילה "תודעה" באותה זהירות בה אני
נוקט.

בעיות עם העמדה המסתוריאניסטית
מידה של סקפטיות היא מבורכת והכרחית, יש מן היוהרה לחשוב ללא ספקות שמפעלי
האדם המודרני בהווה הם ללא גבול ביכולת לספק מענה ופיתרון לבעיות כאלו או אחרות (לאו
דווקא מתחום הפילוסופיה או המדע) ורצוי שנבחן עצמנו ונבקר את גבולות היכולות שלנו
כחברה וככלל המין האנושי באופן תדיר אך הנימוקים שמקגין מציע בעד מסתוריניזם (ובקרוב
אראה שעבור העמדה החזקה ספציפית אנו נתקלים בבעיות מיוחדות) הם חלשים וניתן בקלות
להציג אותם ככה שאם הם נימוק מספק ומשכנע בעד מסתוריניזם, אנלוגית הם נימוק משכנע
למצבים אבסורדיים וכלל הם מתארים עמדה של דפטיזם ולא של "סקפטיות בריאה"
כפי שמקגין היה רוצה שנחשוב;

1. טיעון מאבולוציה- הטיעון הפונה להיסטוריה ההתפתחותית של
המוח האנושי הוא בעייתי. המוח, למרות שהתפתח "לצורך בניית כלים" (טענה
שבפני עצמה מעלה ספקות מסויימות) יכול לפתור בעיות מורכבות ומופשטות הרבה מעבר לשימוש
המקורי שנעשה בו כשהיינו קרובים יותר לקופי-אדם מאשר לצורתנו הנוכחית. הסיבה לכך
היא שבני אדם לא מעוצבים בלעדית ע"י כוחות אבולוציוניים ביולוגיים אלא
גם ע"י כוחות אבולוציוניים חברתיים, אנו חולקים את הידע שלנו ויכולים
לפתח אותו באופן הדרגתי וברבדים העולים בהיררכיות ללא צורך להמציא מחדש את הגלגל
בכל פעם- כאשר אני מעוניין לפתח דגם של מטוס חדיש המסוגל לחמוק מטילים המתבייתים
על חתימת חום אני לא צריך להמציא מחדש מטוס, טיל ואת כל תורת התרמודינמיקה אלא אני
ניגש למאגר הידע האנושי הרלוונטי וממשיך מהנקודה שאבותיי ואבות-אבותיי הפסיקו. כך
למעשה, אם סיימתי 12 שנות לימוד בהצלחה ברמה העקרונית הידע שלי עולה על זה של כל
אלו שסיפקו את הידע הזה שהרי אני מחזיק בכל הידע שהיה להם אך לא החזיקו בכל הידע
שיש לי כעת. אדם במאה ה-21 הוא משמעותית נבון ומסוגל יותר מאדם במאה ה-17 גם אם
הוא היה מדען ואיש רוח בזמנו ואין כאן כל קשר להבדל ביולוגי שהרי זה אינו קיים כלל
או קיים באופן זניח בהפרש שנים כה קטן במונחים של התפתחות ביולוגית. הטיעון הזה
נראה מוזר במיוחד כשמסתכלים על כל מה שבני אדם כן השיגו עם מוח שהוא
"רק" מעוצב ל"בניית כלים"; הקיבולת של הקוגניציה האנושית מספיקה להוכיח משפטים במתמטיקה ולתכנן
מיזמים אקולוגיים עשרות ואף מאות שנים לעתיד אך נופלת דווקא בבעיה לפענח מה בעיבוד
המידע של המוח נותן לנו תודעה במובן אחד או יותר של המילה? ההצהרה הזו נשמעת די
שרירותית וחוץ מזה, אולי היכולת לבנות כלים היא כל מה שצריך בשביל לפתור את כל
הבעיות הגדולות של היקום או במינימום את "הבעיה הקשה" (ושוב, אף אחד לא
אמר שמקגין כלל צודק בזה שזו המהות היחידה או אף העיקרית של המוח גם אם בניית כלים
היא חלק חשוב מההיסטוריה שלו. האבות הקדמונים של הציפורים פתחו בהדרגה כנפיים
למרות ששום דבר בזרועות שלהם לא התחיל כ"מכוון תעופה"). ניתן לבחון את
הטיעון על התפתחות המוח שמקגין מציג בזה שנסתכל על המבנה הכללי שלו ונבדוק איך הוא
עובד במקרים אחרים, הטיעון של מקגין הוא מהצורה:
היסטוריית ההתפתחות של X לא תומכת ב-Y
לכן X לא מסוגל לבצע את הפעולות להפקת Y

בואו נראה מה קורה עבור Y-ים שהם לא "הבעיה הקשה" או בעיה קיומית אחרת:
היסטוריית ההתפתחות של המוח-האנושי לא תומכת ביצירת האינטרנט ושימוש בו
לכן המוח-האנושי לא מסוגל ליצור אינטרנט ולהשתמש בו

אבסורד בהתחשב בזה שעצם הקריאה שלכם את שורות אלו סותרת את המסקנה שמקרים
פרטיים של הטיעון הזה מולידים. טיעון נגד אפשרי לביקורת שלי יכול להיות כזה שיצירת
אינטרנט כן נתמכת בדיעבד ע"י ההיסטוריה של ההתפתחות האנושית והיא מקרה
קיצון של יצירת כלים מאד משוכללת אבל זה בדיוק העניין, מניין לכם שפיתרון
ל"בעיה הקשה" או כל בעיה פילוסופית אחרת לא? אי-היכולת לדמיין פיתרון
לא אומר שהוא אינו בנמצא בדיוק כפי שאדם במאה ה-14 לא היה יכול לדמיין את
יצירת האינטרנט כהכללה ומקרה קיצון של יצירות כרכרה או חרב. הגישה של נכונות
לזנוח את האפשרות להכליל את פתרונות ההווה לפתרונות עתידיים מובילה אותנו לנקודה
הבעייתית הבאה בטיעונו של מקגין.

2. דפטיזם- בדיוק מאחר וההתפתחות שלנו כזן של בעלי-חיים היא כל
כך יוצאת דופן ותלויה גם בגורמים חברתיים-תרבותיים ולא רק בביולוגיה שלנו, הנגישות
לטכנולוגיות כגון fMRI ומכשירי הדמיה וחקר המוח אחרים נכנסו לתוקף רק בשנים האחרונות
ועדיין נמצאות בשלבים המוקדמים של הפיתוח שלהן ככה שכל הכלים המעניינים (הן הכלים
הפיזיים והן הכלים הרעיוניים) רק החלו במלאכת עיצוב הידע האנושי ואנו כלל לא
קרובים להגיע למיצוי של היכולת המחקרית והמסקנות שניתן לגזור מהמידע שמצאנו שהרי
אנו כלל לא קרובים לגלות היכן אנו עומדים!
מקגין ומסתוריינים אחרים (כמו תומאס נייגל) ממהרים להרים ידיים כשהמערכה האמיתית
עוד לא החלה, הניסיונות שנעשו "שנים רבות" למעשה לא היוו הרבה מעבר
לאקספוזיציה למחקר העמוק שיכול להיעשות בנושא.

מסתוריניזם חלש יכול להיראות בקלות כצורה כלשהי של אגנוסטיות כלפיי
תודעה וזה נכון במידה מסויימת, הכלים הנוכחיים שלנו אכן לא מספיקים בהיקף
שלהם בכדי להגיע לרזולוציות בהן המידע הסנסורי (שממנו אנו מקבלים את הרושם על
קיומן של קוואליות גם אם הרושם מוטעה) מתרגם לתבניות המהוות את ההבנה שלנו את
העולם ורק לאחר שנוכל למפות את המערכת העצבית שלנו במלואה נוכל להסיק האם מערכת עיבוד
מידע שכזאת יכולה לתמוך בקבלת רושם על תבניות איכותיות למידע פיזי (ואז מטריאליזם
בצורה כלשהי נכון) או לא ובהכרח התיאוריה שלנו לא-שלמה (ואז פאנפסייכיזם בצורה
כלשהי נכון). העניין הוא שבמסתוריניזם מתקיימת קביעה בנוגע למצב הידע
הנוכחי שלנו, מצב הידע העתידי שלנו והיכולות הקוגניטיביות שלנו הן בהווה והן בעתיד
ולא השלמה כלשהי עם פער נוכחי ביכולות הביצועית שלנו עקב מצב הטכנולוגיה
בהווה (והידע שהסקנו משימוש בה) שייסגר במוקדם או במאוחר. הגישה המסתוריאניסטית
עושה קפיצה למסקנות שאינן בהכרח משתמעות מהמעמד שלנו כרגע כזן תבוני המנסה לפתור
בעיות. נוכל לנסח עמדה "רכה" כלשהי של מסתוריניזם חלש כך שתהיה צורה
כלשהי של "אגנוסטיות טנטטיבית" בנוגע לתודעה וזה יהיה סיכום לא רע לשנים
הקרובות בעודנו מנסים להביא את הקדמה הטכנולוגית לחקר המוח אבל מסתוריינים כמו
מקגין מחויבים לעמדה של מסתוריניזם חזק ומטיפים בעד פער שבמהותו אינו ניתן
לסגירה אבל למסתוריניזם שכזה ישנן מסקנות מוזרות.

מסתורין המסתוריניזם
א. טענה P כלשהי תקרא "מסתורית" אם לעולם לא נוכל לדעת אם היא
נכונה
ב. על מנת לקבל נכונות או אי-נכונות של טענה נצטרך לרצות לפחות אחד
מהתנאים:
בא. הוכחה/הפרכה לוגית פורמלית
בב. בדיקת כל אופציה בחלל ההוכחות האפשריות (לנסות משהו עד שאחד עובד
אם בכלל)
ב1. (בא) היא דרישה תקינה אך לא-סבירה עבור טענות מסויימות
ב2. (בב) היא דרישה תקינה אך לא-אפשרית עבור טענות מסויימות (החלל
ההוכחות אינסופי או גדול בצורה לא-ריאלית)
ג. מסתוריניזם (חזק) כלפי טענה P טוען כי "P טענה מסתורית"
ג1. (מ-(ב)) מסתוריניזם כלפי P טוען כי לא ניתן לרצות את (בא) ו/או (בב) עבור P
ג21. אם לא נוכל לרצות את (בא) ו/או (בב) לא נוכל לדעת אם מסתוריניזם
נכון (לא נוכל לדעת אם אי פעם לא נוכל לדעת שהרי מעולם לא הפרכנו או הוכחנו אחרת(
ג2. (מ-(א) ו-(ג21)) נוכל לבנות עמדה בשם "מסתוריניזם-2"
שגורסת כי "מסתוריניזם היא טענה מסתורית"
ד. בהיגיון דומה נוכל לבנות לכל טענה "מסתוריניזם-K" טענה "מסתוריניזם-(K+1)" מהצורה: "מסתוריניזם-K היא טענה
מסתורית"

אם נפעל כמקגין,נייגל ואחרים ונתמוך בקיום עקבי של פער מהותי בידע
שלנו וביכולת שלנו ליישב טענה כזו אחרת שהמסתוריינים מטיפים כי היא בלתי ניתנת
לפתרון ע"י מוח אנושי (חלקם תומכים במסתוריניזם כלפיי בעיות מגוונות כמו תחושת
עצמיות, זהות ובחירה חופשית), אנו חשופים למסקנה המוזרה שנובעת מהטיעון הנ"ל-
עלינו להיות מסתוריינים כלפי מסתוריניזם ומסתוריינים כלפי מסתוריניזם כלפי
מסתוריניזם וכן הלאה אד אינפיניטום. הנקודות החשובות בטיעון הן (ב1) ו-(ב2); אני טוען כי לפחות כאשר P שלנו הוא "הבעיה הקשה", כן
ניתן לרצות את (בב) כפי שתיארתי קודם לכן (ואז המסקנה תהיה מטריאליזם או
פאנפסייכיזם בוואריאציה כלשהי) ואני משוכנע שמסתוריינים היפותטיים ינסו לתקוף את
הטיעון שלי על (ב1) בטענה שכן ניתן לרצות את (בא) אבל אז חובת ההוכחה למתן
הפרכה לוגית פורמלית שכזו מונחת עליהם.

סיכום
חשוב לנו לשמור על ראש פתוח, להיות סקפטיים בנוגע לידע של עצמנו ולא להיות שאננים
כלפי העתיד. מידת אגנוסטיות כלפי שאלות גדולות היא מבורכת ויכולה לעזור לנו לא
לפספס טיעונים, רעיונות ומידע חשוב אך קביעות חזקות דורשות הוכחות וראיות חזקות
בהתאם והרי אם תודעה היא דבר כל כך מוזר ונשגב למה (לפחות חלקנו) אנחנו לא מפסיקים
לדבר עליה ולהציע גישורים אפשריים למה שנדמה לנו אינטואיטיבית ולמה שהמדידות
והתיאוריות שלנו מעלות? מקגין מתאר את הפער כ-"מוזר" מאחר ושלטענתו ככל
שהידע שלנו על המוח גדל כך נדמה שאנחנו "רק מכונה בלי רוח-רפאים" (בפאראפרזה
על הביטוי "רוח-רפאים במכונה" שתבע הפילוסוף גילברט רייל כתיאור על
הדואליזם של רנה דקארט) אבל מדוע זה כה מוזר? המציאות היא תמיד הנורמה גם
אם אינטואיטיבית זה מרגיש לנו כ-"קשה לדמיין" בהינתן הידע שלנו בהווה.