.Esse Est Percipi.

מעבר לנקודה בפני עצמה, הפוסט הנוכחי מהווה הקדמה לפוסט עתידי שאני עובד עליו.

הוא יהיה יעיל עבורי להתייחסות עתידית ויוריד חלק מעומס הכתיבה.

בכמה הזדמנויות הזכרתי את ההתנגדות שלי לרעיון של "העלאת תודעה" ("העברה" היפותטית של חווית-העולם של הפרט למחשב) כצורה של המשכיות או השגת אלמוות והדגמתי בקצרה היכן הוא נופל ולמה מהגדרה אנו נתקלים בבעיה.
בקטע הזה לא אדבר על מה זה תודעה (ולמה היא לא קיימת במובן שאנחנו חושבים/מרגישים שהיא קיימת) אלא על בעיה אפיסטמולוגית שנובעת מהעלאה היפותטית שכזאת, אני קורא לה "בעית אימות-הזהות".

בעית אימות-הזהות
דמיינו את התרחיש הבא;
אתם עומדים לעבור תהליך חדשני שבו כל נוירון שלכם בהתאם ייסרק ותופעל סימולציה מדוייקת להפליא של דרך הפעולה של אותו נוירון במחשב-על חזק במיוחד כאשר המוח שלכם מינוס הנוירון (תופעת לוואי של הסריקה היא הרס של הנוירון, מחיר הדיוק הגבוהה) יחובר אחרי כל ניתוק וסריקה למחשב כך שהנוירון-סימלוץ יגיב בזמן אמת לקלטים משאר הנוירונים העוד-לא-מסומלצים. התהליך ממשיך עבור כל אחד ואחד מהנוירונים שלכם עד שבסופו של דבר כל המוח הפיזי הושמד ומורצת סימולציה שפועלת באופן זהה לחלוטין למוח המקורי שלכם.

פילוסופים ומדעני-מוח מגיעים למקום בכדי לראות את הפלא המדעי המודרני ונותנים לסימולציה קלטים שונים בכדי לראות האם כל פלט שלה באמת יהיה זהה ברמת התוכן לפלט שהמוח הבשרי שלכם היה נותן.

הנה שורש הבעיה:

(*) אתם לא טיפשים, הייתם סקפטיים בנוגע לעניין והכרתם את כל הרעיון של כפילי-מוחות ושל חוק לייבניץ. ידעתם ש"העלאה" מצריכה בהכרח הנחות (שלפחות נראות) דואליסטיות.

(*) מאחר והסימלוץ שלכם הוא כפיל-מוח (העולם המנטלי; קבלת ההחלטות,זכרונות אופי וכדומה שלו זהה לזה שלכם) גם הוא מרגע שהגיח לאוויר העולם (הדיגיטלי) סקפטי לחלוטין ומודע היטב להשלכות האפשריות של התהליך המתואר.

(*) הדבר האחרון שהסימלוץ שלכם זוכר זה שהוא עבר את התליך והתעורר בתוך המחשב שהרי הזכרונות שלכם זהים והזיכרון האחרון שלכם היה שפירקו את המוח שלכם נוירון אחר נוירון+ה"התעוררות" שהיא כבר מערכת הזיכרון שלו (הרי ההיפוקמפוס שלכם כבר היה מפורק לחלוטין בשלב זה ואינו היה מסוגל "להקליט" שום מידע).

(*) מבחינת הסימלוץ שלכם התהליך הצליח באורח פלא! למרות הסקפטיות שלו הנה, הוא מרגיש כאילו חווית-העולם שלו היתה רציפה לחלוטין! עבורו בשום שלב הוא לא איבד הכרה כי הזכרונות שלו=הזכרונות שלך עד רגע המוות (כשהמוח נהרס)+הזכרונות מתוך המחשב עצמו.

(*) מאחר ואתם ידעתם את הנ"ל גם הסימלוץ שלכם יודע זאת ולכן אין לו שום דרך להוכיח שהוא אינו "רק" כפיל-מוח או אף לשכנע את עצמו שהוא היה גם הגוף הבשרי המקורי.

הבעיה אם כן היא זאת-

U1- או ש"העלאת תודעה" משמרת את חווית-העולם האישית שלך (=מצליחה) או שלא (=יוצרת כפיל-מוח)

1.U2- אם היא הצליחה, אין לך דרך לשכנע צופה חיצוני (כמו פילוסוף או מדען-מוח) שאתה ה"בשרי" ולא כפיל-מוח (שהרי כל כפילי-המוחות שלך זהים לך לחלוטין באופי, בידע ובקבלת ההחלטות)

U2.2- אם היא הצליחה, אין לך דרך לשכנע את עצמך שאתה ה"בשרי" ולא כפיל-מוח (כי מן הסתם שאדם תמיד ירגיש בתור עצמו אבל כל הזכרונות שלך מועתקים. תנסו לדמיין שיבוט גנטי עם זכרונות מושתלים או תאום זהה שלמד את אותם הדברים בדיוק כמו התאום שלו)

U3- אם היא לא הצליחה, כפיל-המוח שלך ירגיש כאילו הוא אתה ולא יוכל לשכנע את עצמו או אחרים שהוא לא כפיל-מוח

-

U4- אין לנו דרך לדעת אם "העלאה" עובדת

לעת עתה נשאיר זאת כך.

בעתיד הקרוב אעשה התייחסות לבעית אימות-הזהות כשאדון אחת ולתמיד באספקטים שונים של העלאה, מה זה אומר לנו על תודעה וחווית-עולם ועל אסטרטגיות שאולי (אבל רק אולי) עשויות לעבוד.

לגישות מבטיחות יותר להארכת-חיים ואלמוות-ביולוגי אני ממליץ לכם להעיף מבט כאן:

1. SENS

2. ALCOR

משל ההתרסקות האיטית

ביום שהיה נדמה ככל הימים, עשתה את דרכה טיסה מעל לאוקינוס.

על הטיסה היו אנשים מכל סוג ומכל צבע, גברים ונשים בשלל גוונים וגדלים ישבו זה לצד זה ללא תבנית מוגדרת.

כאשר חלפו מעל רכס הרים קרה לפתע דבר מה בלתי צפוי לטיסה סטנדרטית שכזאת שעשרות אלפי זהות לה טסות מדי שבוע.

"נוסעים נכבדים" נשמע ממערכת הכריזה, "כאן הטייס שלכם" המשיך ולקח נשימה כבדה.

"נדמה כי אנו עומדים להתרסק" הצליח לסיים לבסוף, מהסס לומר דבר מה נוסף.

נשמעה זעקת בהלה והחלו הנוסעים לדרוש הסברים, המטוס הרגיש יציב לגמרי ולא היה ניתן לומר בוודאות מהתבוננות מהצד כי אכן עתידם להתמזג בפתאומיות עם הקרקע.

טייס המשנה יצא מחדר ההגאים ופנה לקהל הנוסעים בנימה לא-רשמית ככל שהצליח;

"אני יודע שזה יוצא דופן.." ניסה לדבר ללא גימגום, "דיברנו עם מרכז הבקרה הקרוב ואין להם הסבר לזה, נדמה כי אנחנו מתרסקים אבל...טוב..לאט במיוחד" הצליח לסיים מקווה שאיכשהו הפך את האבסורד לאמין.

רחש רב נשמע במטוס, הנוסעים דיברו ביניהם על שהטייסים טענו שעומד לקרות.

"זה בלתי-אפשרי" אמר אחד, "אין לכם הוכחה!" צעקה אחרת.

ילד התחיל לבכות.

"אנחנו באמת נתרסק?" שואל את אמו, דמעה זולגת על פני לחיו הורדרדה ועד הסנטר.

האם התחבטה במקצת, ליטפה את ראשו וענתה "זה בסדר" מחייכת ומנשקת את ראשו "זה בסדר כי נהיה ביחד" הוסיפה וחיבקה את בנה חזק ככל שיכלה.

"אני חושב שכדאי שננצל את הזמן שיש לנו לטובה" התרומם איש עסקים ממקומו שליד דלת המטוס, מנסה להביט לכל עבר.

צוות הטיסה הצטרף אל נוסעיו ושתי קבוצות שבכל טיסה אחרת היו זרות זו לזו לפתע חשו קירבה עקב גורלם המשותף.

דיילת הוציאה גיטרה מחפציה האישיים והחלו לשיר כולם, מנסים להשכיח מעצמם את גורלם הקרב.

"טיסה 73120A האם שומעים אותי??" צרח מרכז הבקרה דרך הקשר למשמע הנגינה והצחוק.

"מרכז בקרה שומעים היטב, כאן הטייס" השיב הטייס, שיכור במקצת מיין שפתחו כדי לשמח את ליבם.

רעש סטטי נשמע דרך הקשר ולבסוף המשיך "יצרנו קשר עם מספר מדענים ומומחים בתחום, יכול להיות שיש לנו דרך לעזור לכם" אמר הנציג של מרכז הבקרה.

"אנחנו לא סובלים" ענה הטייס, מגהק קלות בין מילה למילה. "האירוע דווקא בסהכ קירב פה את כולם, אין פאניקה" הוסיף וחייך גדול עלה על פניו.

הנציג, חרד לחיי הנוסעים והצוות, היה מבולבל.

"טיסה 73120A אתם תמותו!" זעק לבסוף , "אתם חייבים לשתף פעולה!" הוסיף במהירות.

אך מאמציו היו לשווא.

חלפו השנים והטיסה כבר החלה לקבל צורה של מטוס הנוסק כלפי מטה.

נוסעי המטוס והצוות דאגו לעצמם ע"י צייד ציפורים, פיתחו כלים לבישול וכשמאסו בסרטים המוקרנים ייצרו חדשים משל עצמם.

כל אחד מאותו מגוון האנשים שעל טיסה 73120A מצא דרך משלו להעסיק עצמו ולהסיח דעתו מההתרסקות העתידה לבוא, חלקם ציירו ואחרים כתבו וכל פעם שמרכז הבקרה ניסה לשכנע אותם לפעול ושעוד יש להם סיכוי להינצל אלו השיבו כי הם מרוצים;

"הידיעה שנתרסק קירבה אותי למשפחה שלי" אמרה נוסעת אחת,

"מאחר שטבע הדברים הוא ליפול אל הקרקע, הייעוד שלנו הוא להתרסק" אמר איש דת שהיה בין הנוסעים,

"רק כאשר גילינו שנתרסק יכולנו למצות את הפוטנציאל שלנו" אמרה פרופסור שעשתה את דרכה במקור לקבל פרס על מפעל-חייה,

"עדיף שנתרסק, אחרת אנו תופסים מקום לטיסות חדשות שרוצות לצאת לדרך" אמר עורך-דין שהיה אמור לראות את משפחתו.

הזמן עבר והמטוס כבר היה קרוב במיוחד אל הקרקע, שנים של שהות באוויר הפכו את מרבית הנוסעים לחלשים וחולים אך אלו המשיכו לטעון כי בלאו הכי עתידים להתרסק אז מה הטעם בלנסות לרפא עצמם מצבירי מחלות שצברו בחלוף עשורי ההתרסקות האיטית.

הזמן אזל והמטוס פגע בקרקע.

כל הצוות וכל הנוסעים- החכמים, הטיפשים, השמנים, הרזים, הגבוהים, הנמוכים ניספו כלא היו.

****

אז מה מוסר ההשכל? שעוד לא מאוחר לרפא (את כל המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים כ) זקנה ועוד לא מאוחר לעצור מוות מיותר. האנשים על טיסה 73120A עשו רציונליזציה (כל אחד מהם בדרכו שלו) על מנת להסיח את דעתם ולהשלים עם ההתרסקות הצפויה אבל בניסיון שלהם לא להרגיש חרדה הם נמנעו מלשנות את העתיד.

כל הפעולות שלהם- מרשימות, מתוחכמות ויצירתיות ככל שהיו- לא תרמו לדבר פרט להרגשתם האישית, הם יכלו להקשיב לאזהרות וההנחיות של מרכז הבקרה והם יכלו לנסות להפעיל את אותו האינטילקט בדיוק שהתשמשו בו לצוד, להמציא וליצור על מנת להציל את עצמם מהתרסקות וודאית אך בחרו שלא לעשות זאת כי העדיפו להעסיק עצמם במחשבות שנדמו חיוביות כשחיו אותן אך היו חסרות תועלת ברגע האמת (הפגיעה בקרקע).

אנשים חושבים שמוות וזקנה רחוקים מהם (במרחק עשורים רבים, כמו ההתרסקות האיטית) אז הם מעדיפים לא לחשוב על זה ולהתרכז בהווה אבל שוכחים שהעתיד מעוצב על ידי ההחלטות שלנו והוא הופך להיות ההווה שניה אחר שניה ושנה אחר שנה.

*****

כמה מילים ל-2015 בפרט ולשנה חדשה בכלל

עוד לא מאוחר להיכנס לכושר.

עוד לא מאוחר להפסיק לעשן.

עוד לא מאוחר ללמוד את מה שאתם רוצים.

עוד לא מאוחר ללכת אחרי החלום שלכם.

עוד לא מאוחר להחליף חברים אם אלו לא חברי-אמת.

עוד לא מאוחר למנוע זיהום-אוויר ולעבור לרכב חשמלי.

עוד לא מאוחר למנוע התחממות גלובלית.

עוד לא מאוחר להירשם לקריוניקה ועוד לא מאוחר לעשות שינוי.

העתיד תלוי בנו ובהחלטות שלנו ואיזה משוב שניתן לסביבה ייעצב את העתיד שנחייה בו.

עוד לא מאוחר לעשות את העולם מקום שנעים להיות בו.

זו הייתה שנה מעולה עבורי ברמה האישית ואני מתכוון להמשיך לעבוד ולעשות כל שנה פוריה ועשירה בדיוק כמוהה ואני מאחל לכם את אותו הדבר.

שני מאמרים שלי התפרסמו.

הראשון מביניהם בנושא הארכת-חיים והוא למעשה גירסא משופרת,פורמלית ואסתטית יותר של הפוסט הזה (על המאמר השני אפרט בקצרה ואתן לינק בסוף).

מחשבות על המאמר ועל החלטות של אנשים (לטוב ולרע) הובילו אותי לראות תבניות-

כל טיעון דת'יסטי (כזה המנסה להצדיק, בדרך זו או אחרת, מוות על פני חיים) ניתן לסיווג תחת קטגוריה של אי-רציונליות.

ולא די בזה, אני יכול להכליל ולקבץ את הקטגוריות האילו.

כל טיעון שניתן להעלות על הדעת (וריאציה כלשהי של הטיעונים שמניתי במאמר או כאן) נופל לפחות בתוך אחד מהארכטיפים שהגיתי (וכפי שאדגים, טיעונים מסויימים יכולים ליפול תחת ארכטיפים שונים לפי ההקשר וכוונת האדם האומר אותם או שילוב של שניים או יותר ארכטיפים).

החלוקה שלי היא לארבעה ארכטיפים (עם כוכבית קטנה להערה שאפרט בהמשך) כאשר אכתוב את הסיווג של כל אחד (השם שלו), פירוט קצר ודוגמא לטיעון הנמצא שם.

1. גחמתי-סובייקטיבי/אידיוסינקרטי 

טיעונים המסתמכים על העדפות אישיות ו/או השקפת העולם האישית של הטוען.

למשל:

"אם נחיה לנצח, נשתעמם"

זה שהדובר חושב שהוא אישית ישתעמם (ומשליך את זה על הכלל, דבר הרחוק מאד מלהיות האמת) לא מהווה טיעון לגיטימי ללא-לרפא זקנה.

זקנה הורגת 100,000 איש כל יום ולרוב גורמת לירידה משמעותית באיכות החיים שנים לפני המוות עצמו.

השיעמום הפוטנציאלי האישי שלך אינו מהווה סיבה לגיטימית לא לרפא פרקינסון,אלצהיימר,אוסטאופורוזיס ו/או מחלות-לב (מה שקולקטיבית אנחנו מכנים "זקנה") ולפי ההיגיון הזה אין סיבה לרפא אף מחלה שכן גם לקחת תרופה לשפעת פוטנציאלית מאריך לך את תוחלת-החיים (שיעמום הוא שרירותי וההנחה כי דווקא אחרי 70,80,90,100 או 200 שנה תשתעמם אבל אחרי 30,20,10 שנים לא, אינה מבוססת).

2. תיאולוגי*

טיעונים המנסים למצוא נימוקי-נגד בחוקי הדת ו/או לדבר ישירות בשם ישות-אלוהית כלשהי ו/או להעמיד המנעות מהגעה לעולם הבא כהפסד.

למשל:

"אלוהים רוצה שנזדקן"

גם אם נניח שאלוהים אכן קיים או לפחות לא נפסול את אפשרות קיומו;

א. מהגדרה, אין אף אדם היכול לאחוז בידע אלוהי ולכן אין אף אדם יכול לדבר בשם האל.

ב. ישנן בטבע צורות חיים המפגינות אלמוות ביולוגי ואינן מזדקנות, אם האל אינו היה רוצה בכך אין סיבה שהאפשרות כלל הייתה פתוחה בפנינו.

3. פסאודו-אינטלקטואלי

טיעונים שבפני עצמם אינם מכילים כשל אך לאחר בדיקה קפדנית יותר מתגלים פשוט כלא-נכונים ו/או טיעונים המנסים לתת לגיטימציה למוות בעזרת עיקרון מורכב/כללי/מופשט יותר אך נכשלים בלראות את התמונה הגדולה ואז נעשית רדוקציה לארכטיפ אחר.

למשל:

"אם אנשים לא ימותו, יהיה פיצוץ אוכלוסין"

על פניו לעין לא-מיומנת הטיעון נראה כלגיטימי, כדור-הארץ סופי בנפחו ולכן יש גבול לכמות האנשים שהוא יכול להכיל אבל אם נסתכל מקרוב ונעשה חשבון נראה כי;

א. נפחו של כדוה"א אמנם סופי אך הוא עדיין עצום במידה שלא-ניתנת לתיאור, זה שמשהו מהגדרה סופי (בעל גבולות) אין זה אומר שבפועל ניתן להגיע למיצוי שלו.

ב. אנשים תמיד ימותו מתאונות ומחלות ועם הזמן הרבייה תרד משמעותית (היא כבר בירידה). גם אם המין האנושי ישרוד לנצח לא עומדים להיות אינסוף אנשים.

ג. ללא התערבות חיצונית, ריפוי זקנה לא מאפשר איפסו פקטו ייצור חדש של ביציות כך שהרבייה עדיין תהיה מוגבלת.

ד. אם נעשה את החשבון- גם אם ברגע זה אף אדם לא ימות משום סיבה שהיא (גם לא תאונות או רצח), נקציב לכל אדם עיר משלו ונכפיל או נשלש את קצב הילודה הנוכחי עדיין יקח לנו מספר 4 או 5-ספרתי של שנים למלא את הפלנטה עד אפס מקום. די והותר זמן להצליח להביא לידי מימוש תוכניות ליישוב פלנטות אחרות.

4. לא-לוגי

טיעונים שפשוט אינם-נכונים וסותרים עובדות בשטח ו/או כשלים לוגיים ישירים המנסים לשמש כהצדקה.

*-ניתן לטעון כי הדת'יסט התיאולוגי הוא מקרה פרטי של הדת'יסט הלא-לוגי.

השתעשתי ברעיון של תת-משפחה בתוך הארכטיפ הנ"ל אך מכיוון שטיעונים תיאולוגיים מהווים משפחה גדולה ונובעים מסוג ספציפי של הנחות-מוצא (כמו לקיחת תוכנו של התנ"ך כאמת ועובדה) הייחודיות לחברי המשפחה החלטתי לעשות את ההפרדה.

למשל:

"בטהובן עדיין חי בזיכרון הקולקטיבי של החברה"

א. הטיעון הוא ישירות כשל לוגי של עמימות- המונח "חי" שהארכת-חיים מתייחסת אליו נאמר בהקשר האינטואיטיבי של חיים-ביולגיים = קיום הומוסטאזיס וכלל הפונקציות המגדירות יצור חי בעוד שבטיעון הנ"ל נעשה שימוש של המילה במובן פואטי ונעשה בילבול בין להיות פיזית וקיים במציאות לבין זה שלאנשים יש תמונה כללית של חלק מעבודתו של האדם בתחום ספציפי (במקרה הזה מוזיקה). הזיכרון של אנשים הוא לא קיום מוחשי ואינו רלוונטי לצרכים שלנו.

ב. היכולת לזכור גירסא מסויימת של איך אספקטים מסויימים מחייהם של אנשים היו כשחיו אינה קשורה ללרפא דמנטציה,בעיות פרקים ושאר המחלות שקולקטיבית אנחנו מגדירים כזקנה.

דוגמא לטיעון היכול לעשות רדוקציה לכל אחד מהארכטיפים הנ"ל או לשילוב שלהם

"בני אדם רעים ולכן עדיף שימותו"

הטיעון יכול להיות גחמתי,תיאולוגי,פסאודו-אינטלקטואולי,לא-לוגי או שילוב של כמה מהם.

למשל, גחמתי:

התפיסה האישית שלך של מה הוא רוע ו/או ההעדפה האישית שלך שאנשים רעים ימותו אין מהווה הצדקה לגיטימית ללא-לרפא את כל המחלות שקולקטיבית אנחנו מגדירים כזקנה (למשל פרקינסון,סכרת וסרטן).

למשל, לא-לוגי:

"רוע" הוא אינו מונח המוגדר היטב ומשמעויות שונות שלו נאמרות בהקשרים שונים.

לפי ההיגיון הזה אין סיבה שרופא כבר היום יתן תרופה לאדם החולה בכל מחלה שהיא (ההבדל בין תסמינים של מחלות הוא שרירותי בהקשר של אופיו של האדם ואין "מחלות של אנשים רעים" לעומת "מחלות של אנשים טובים") מאחר כי קיים הסיכוי שאותו אדם עונה על הגדרה אחת או יותר של "אדם רע".

כבר היום החברה המודרנית מאריכה את החיים ומשפרת את איכותם וכל עוד אינך עובר על החוק אין תנאי המסמיך אותך כאדם "רע" שאינו זכאי לאיכות חיים מינימלית או כאדם "טוב" שכן זכאי לכזאת.

זה למעשה כשל של חשיבת שחור-לבן (דיכוטומיה שקרית) בתחפושת.

הדבר המעניין הוא כי הארכטיפים הנ"ל מתאימים לעוד סוגים רבים (ואולי לכולם) של אי-רציונליות ולא רק לדת'יזם.

כפי שהבטחתי בהתחלה, המאמר השני שלי עוסק בקבלת החלטות כאשר קיימת אינטראקציה בינך לבין גירסאות אלטרנטיביות/עותקים/קיום מקבילי של עצמך וניתן לראות אותו כאן. השתדלתי שהוא יהיה כתוב בצורה קלילה יחסית ולהשאירו כמה שפחות טכני (למרות שמידול פורמלי של התוכן אינו קשה במיוחד ואני עדיין משתעשע בדיאגרמות של הרעיון המרכזי מפעם לפעם).

אני כותב הרבה על תודעה.

מדבר על הנושא עוד יותר וחושב עליו יותר משתי הפעולות הקודמות יחדיו.

כבר הרבה מאד זמן שמצאתי את עצמי במבוי סתום, זה הרגיש שלא משנה לאיזה כיוון אני מסתכל ואיפה שאני לא מחפש אני לא מצליח לגבש עמדה מוצקה על תודעה או לגשר בין רעיונות סותרים שנדמו נכונים.

דשתי פעם אחר פעם בעובדות, בהיגיון, במה שסביר ובמה שאני יודע מהניסיון של להיות בן אנוש החווה את המציאות הגשמית ומכל פיסות המידע שברשותי לא הצלחתי להרכיב תמונה המתקבלת על הדעת (משחק מילים חצי-מכוון).

חודשים ארוכים ניסיתי להקטין את מספר ההנחות שלי והמשכתי להתנודד בין שתי עמדות עיקריות (כמו מרבית הפעמים בהגדרות מהסוג שאפרט מיד אנשים שונים נטו להשתמש במונח בצורות קרובות אך מעט שונות ואנסה לתאר עמדה כללית ופשוטה ככל שאוכל);

אלימינטביזם מטריאליסטי- אין תודעות, לפחות לא במובן שאנחנו "מרגישים" או חושבים שיש.

היקום הוא פיסיקלי לחלוטין ולכן עולם "מנטלי" פשוט אינו יכול להתקיים וההרגשה כי החוויה שלנו את המציאות היא יותר מאינטראקציות המתארות חישובים היא במובן כלשהו אשליה. מחשב מבצע אינטראקציות המתארות חישובים ולכן נחוצה רק התוכנה "הנכונה" בכדי לקבל את מה שאנחנו מכנים "חווית-עולם" במחשב.*

*- החלק האחרון אינו נמצא בהגדרה הישירה של אלימינטביזם אלא הוא שילוב עם עמדה קומפיוטיישנליסטית (אפרט מעט בהמשך).

נטורליזם ביולוגי- תופעות כמו תודעה והבנה הן מאפיינים של מוחות הנובעים מאינטראקצות נוירולוגיות ואינם ניתנים לרדוקציה כפונקציות על סמלים (כלומר, הן אינן חישוב במובן הטיורינגי של המילה).

הזמן עבר, עיבדתי את המידע ונתקעתי ביותר ויותר דרכים המובילות לקירות,תהומות,חושך ומבנים בלתי-אפשריים המזכירים את ציוריו של אשר.

אם אנחנו פוסלים דואליזם, איפה "הבנה" יכולה להתחבא?

ככל שתנסה לפרק את המערכת שלך (המוח) ככה נראה פחות סביר שהיא יכולה לצוץ והסיכוי שההרגשה הבעייתית נובעת מניסוח לא חד-משמעי (אני אחזור לזה בהמשך ולמעשה יש לזה קשר הדוק לתובנה שהובילה אותי להצליח לגבש לפחות פרוטו-עמדה ולהבין איפה אני עומד) גדל משמעותית.

החדר הסיני

הדבר שמצאתי את עצמי חוזר אליו מכיוונים שונים שוב ושוב בכמעט עשור האחרון הוא ניסוי מחשבתי שהגה ג'ון סרל (ה"אבא" של נטורליזם ביולוגי, אגב) שאני בטוח שרובכם נתקלתם בו לפחות פעם אחת בצורה זו או אחרת המכונה "החדר הסיני". במהלך השנים אותו ניסוי היפותטי זכה להתייחסות וביקורת רבה ואמנע מלגעת בכל הנקודות אך אתמקד לפחות בסכימה כללית של האסטרטגיות העיקריות שננקטו במטרה לנסות להפריך את הטיעון, מה עמדתי לגביהן, מה תגובתו של סרל ומה עמדתי בנוגע לתגובתו. כצפוי, החדר הסיני זכה לגירסאות ו-וריאציות רבות ואתן כאן את הפשוטה,הכללית והנפוצה ביותר:

אדם (או סרל עצמו בגירסאות מסויימות) יושב בחדר סגור בעל שני צוהרים בלבד ולפניו ספר הוראות.

מצוהר אחד נכנסות שאלות בסינית והאדם (בעזרתו של הספר) עוקב אחר ההוראות המצויינות בפניו ובהתאם לכל סימן מצייר סימן אחר לפי הכתוב.**

**- חשוב לציין כי המדריך/ספר-הוראות הנ"ל אינו מילון, לא רשום בו מה הסימנים אומרים אלא רק פונקציות שמתאימות בין סט סמלים אחד לסט סמלים אחר.

לאחר שהאדם בחדר עוקב אחרי ההוראות במלואן הוא מוציא את התשובה מהצוהר השני.

לאדם העומד מבחוץ יראה כאילו האדם בפנים יודע סינית על בוריה בעוד שבפועל אינו מבין כלל סינית והכתוב נדמה לו כציורים חסרי פשר.

ווריאציה כלשהי של טיעון-נגד נפוץ היא זו המכונה "תשובת המערכת" והיא משתמשת בתקיפת עצם השימוש של סרל ב-"להבין" (הבטחתי שאגיע לזה וכי זה חלק מפתח בתובנה הסופית אבל עדיין לא, תהיו סבלניים), הטיעון אומר שסרל נכשל בייחוסו את ה"הבנה" לאדם בחדר ולמעשה הוא אינו מעבר למעבד מרכזי כלשהו המהווה רק חלק מהמערכת בעוד שהחדר ככלל+האדם כן מבין סינית.

אתחיל בעמדתי ואעבור לתגובתו של סרל;

הטיעון הזה הוא בעיניי אבסורד והוא עושה הוזלה והחלשה של פירוש עצם המילה "הבנה" ואם אנו מנמיכים את הסף של מה שאנחנו מוכנים להכניס תחת הגדרה והדגמה של "להבין" כך שהחדר בתרחיש הנ"ל מקיים אותה היא מפסיקה להיות יעילה מאחר ובאותה המידה ניתן לומר שמכונית שנוהגים בה מבינה בתכנון-תנועה וטלוויזיה המציגה ערוץ קומדיה מבינה בהומור. אילו לא יותר מכלים המשרתים את צרכיו ומגביריו את כישוריו של האדם ואין בהם מעבר לחפץ דומם ולא נוכל ללמוד מהם דבר על הכללת אותן הפונקציות בדיוק (תכנון-תנועה,הומור) למקרים אחרים (אין דבר במבנה המכאני של מכונית המאפשר להסיק כיצד להשתלב בתנועה עמוסה, לחנות ברוורס, להתחמק מילד הקופץ בפתאומיות לכביש וכו').

דוגמא טובה המסכמת את עמדתי כלפיי "תשובת המערכת"  היא מה שאני מכנה "טיעון הטכנודע":

אני לא יודע אם זה עדיין קיים היום אבל לפני כמה שנים טובות היה בטכנודע בחיפה מחשבון אנאלוגי ממסילות וכדורי ביליארד (כמו שאתם מנחשים, הוא תפס נפח של כמעט שליש מחדר סטנדרטי) שהיה ניתן לחשב בעזרתו את ארבעת פעולות החשבון הבסיסיות עד מספרים ארבע-ספרתיים (9999). ה"מחשבון" היה למעשה אוסף מסילות, חלקן בעלות צירים המאפשרים תנועה חלקית במידת הצורך וחלקן בעלות מחסומים העולים ויורדים בהתאם לחישוב הנדרש. הכנסת המספרים והפעולה דרשו הזזת ידיות מכאניות שהינדסו את המסילות בצורה כזו התואמת שערים לוגיים ספציפיים, דבר שהבטיח לך כי רק כדורי הביליארד הרצויים יתגלגלו לתחתית וייתנו לך ייצוג של התוצאה.

הריאליזציה של התוצאה הסופית היא לחלוטין במוחו של אדם חיצוני המתבונן בכדורי הביליארד המגיעים לתחתית, בשום שלב בתהליך אין אחסון של מספרים והסיבה שאנו מכנים את המבנה כמחשבון נובעת לחלוטין מהנוכחות שלנו כבני אדם מאחר והקונספט של מה הן פעולות אריתמטיות (חיבור, חיסור, כפל, חילוק) ומה הוא מספר נמצא במוחנו מלכתחילה למרות שבפועל אילו כדורי ביליארד (פיזיים וממשיים לחלוטין) הגולשים על מסילות (אמיתיות וגשמיות) בצורה כזה שהונדסה בהתאמה ובכוונה תחילה עם תבניות שאנחנו מכירים בתור בני אדם (חשבון). לו המבנה הנ"ל היה נוצר באקראי באמצעות סלעים ומים לפני מיליוני שנים ללא מערכת עיבוד מידע חיצונית המסוגלת לזהות את התבניות (מוח) אותה היא מייצרת (תוצאות של תרגילי חשבון) או לו היא הייתה מייצרת תבניות שאינן אינטואיטיביות לאדם ממוצע (כמו למשל חישוב שארית החלוקה בשורש 2 של הספרות המיליארד ואילך של קוסינוס 14) לא היה דבר המכתיר את המערכת כ"מחשבון" או חושב שהסלעים (כדורי ביליארד) בתחתית הם מעבר לרעש רנדומלי, דברים פשוט קיימים וזה לא שלמסילות ו/או לכדורים יש הבנה של חשבון או מודעות לזה שהסידור שלהם מנוצל באיזושהי דרך.

זה דומה מאד ל"פראידוליה", כאשר בעקבות יכולת זיהוי תבניות גבוהה במיוחד של המין האנושי אנו נוטים הרבה פעמים למצוא חוקיות לא מכוונת במידע כמו למשל פנים בעץ או בטוסט- התפתחנו (כמו גם חיות תבוניות אחרות) לזהות מידע רלוונטי ולהנדס את הסביבה שלנו ככה שתפעל בסימביוזה עם המידע הזה וזה הרי בדיוק מחשב/מכונית/כל מכשיר אחר, כלי שהינדסנו לצורך כלשהו המתאים למידע שאנחנו מכירים ומזהים (כמו למשל מכונית לתכנון-תנועה ומידע ויזואלי-מוטורי). בדיוק כמו שבאמנות נעשה הרבה פעמים ניצול מכוון של הקונספטים המוקדמים שלנו על המידע שאנחנו נוטים לשים לב אליו ולייחס לו חשיבות (כמו אשליית הגולגולת של דאלי) כך למעשה מחשבון כדורי הביליארד או גירסאות אחרות כמו מחשבון אבני דומינו מראים לנו שבעזרת הינדוס נכון, אירוע שהוא לחלוטין פיסיקלי (פגיעה ונפילה של אבני דומינו) יכול לשרת את זיהוי התבניות ועיבוד המידע האריתמטי שלנו.

החלק הנ"ל בדיון נותן את ההרגשה של דיונים אחרים, "האם מתמטיקה היא המצאה או תגלית?"/"האם מספרים קיימים במציאות?".

לא אגע בזה כאן (גם כי זה סוטה מהנושא המרכזי וגם כדי שאוכל בעתיד לעשות על זה פוסט נפרד) ואתם יכולים להסיק את עמדתי מהפירוט שנתתי על טיעון הטכנודע אך זו נקודה טובה לעצור ולדבר על אחד הדברים שהזכרתי בתחילת הקטע- העמדה הקומפיוטיישנליסטית.

קומפיוטיישנליזם

מהמילה "קומפיוטיישן" ("חישוב", באנגלית), היא עמדה בפילוסופיה של התודעה שבמובן הרחב שלה טוענת כי תודעה ו/או המוח הם מחשב (או שקולים לו לחלוטין) וכי מצבים מנטליים הם למעשה צורות של חישובים (גם אם ספציפיים במיוחד).

בשימוש המודרני והפופולרי, קומפיוטיישנליזם "חזק" (או לעיתים, קומפיוטיישנליזם "טהור") מסתכל על תודעה כתוכנה הרצה על המוח (החומרה) וכי כל העולם הפנימי הוא תגובות דטרמיניסטיות לחלוטין באופן שהוא ניתוח סימבולי/פורמלי ואלגוריתמי בלבד (בדיוק כפי שפועל מחשב רגיל) שאינו סמנטי בשום צורה דהיינו, אין "הבנה" (אני מקווה שכעת הסיבה שקישרתי בין העמדה המדוברת לאלימינטביזם ברורה יותר). 

בכדי לעשות קצת סדר, אשים את עיקריי הגישה הקומפ' בחלוקה גסה במקצת לסעיפים:

א.תודעה זו תוכנה/מערכת הפעלה

ב.המוח עצמו לא משמעותי (כפי שאין זה משנה אם אני מפעיל את המשחק "נוירושימה הקס!" על האייפד או על האייפון)

ג.אם זה מתנהג כמו תודעה, יש לזה תודעה (דהיינו, מבחן טיורינג הוא מדד ודאי)

המשמעות של נכונות קומפיוטיישנליזם חזק היא שאני, אתם, הכלבים שלי, דג וכו' וכל מה שאנחנו חווים דרך החושים שלנו לא שונה בשום דרך ממה שמחשב "רגיל" עושה (גם אם זה מורכב להפליא ודורש אלגוריתמים ספציפיים במיוחד) כבר עכשיו ושבהינתן התוכנה "הנכונה" יהיה ניתן למחשב לחוות אותי, אתכם, את הכלבים שלי, דג וכל דבר אחר שנרצה בדיוק באותה המידה שאנחנו חווים את העולם כעת והכל רק עניין של הוראות.

מונח שהשתמשתי בו בעבר הוא "בינה מלאכותית חזקה" (או פשוט "בינה חזקה"), אותו תבע סרל כדי להבדיל בינה מלאכותית בעלת חווית-עולם סובייקטיבית הדומה לזו של צורות חיים ביולוגיות ובפרט בני אדם להבדיל מ"בינה חלשה"- כזו שאינה שונה ממחשבון או טוסטר גם אם ההתנהגות שהיא מדגימה נדמית לנו כתבונית להפליא (ניצול של זיהוי התבניות שלנו הודות לכך שהקונספט של מה זה "התנהגות תבונית" נמצא אצלנו מלכתחילה כצופה חיצוני). אם העמדה הקומפיוטיישנליסטית נכונה, להפרדה "בינה חזקה"/"בינה חלשה" אין כלל משמעות וכל הבינות (של אדם, כלב או מחשב) הן "חזקות" אם אתה מאמין בקיום תודעה (כמו למשל פאנפסייכיזם חלש) או "חלשות" אם אינך מאמין בקיום תודעה (כמו אלימינטביזם חזק).

עוד נחזור לזה ונראה בדיוק איפה שלושת הסעיפים של קומפ' חזק נופלים (גם אם לא לחלוטין) אבל בינתיים נראה מה יש לסרל לומר על "תגובת המערכת".

חוזרים לחדר

סרל לא טרח (עבור מרבית טיעוני-הנגד מסוג "תשובת המערכת") להיכנס לרזולוציות בהן נגעתי אני ב"טיעון הטכנודע" ובהקדמה לו והגיב בפשטות-

תשכחו מהחדר, האדם משנן את כל הספר והוא כעת זוכר את כללי ההמרה בע"פ ויוצא להסתובב חופשי בעולם.

לאדם אין כלל מושג מה המילה בסינית "לפרגוד" למרות שהוא מסוגל להשיב על כל שאלה בסינית שמישהו יכול להעלות על הדעת בנוגע לפרגודים וקל להכליל את הטיעון כך שבמקום שהאדם שינן את עמודי הספר המתארים חוקי מעבר מרצף-סמלים לרצף-סמלים הוא שינן חוקי מעבר מרצף-צלילים לרצף-צלילים והדבר מאפשר לו לשוחח בסינית למרות שאינו מבין אף מילה הנאמרת לו או את הצלילים היוצאים מפיו ועדיין אם ישאל בשפתו שלו מה המילה הסינית ל"המבורגר" לא ידע ולא תהיה לו דרך לדעת.

נסתכל על שתיים מן התשובות העיקריות לתגובתו של סרל ונתחיל מהסתכלות על הפחות מעניינת מבין השתיים (היותר מעניינת גרמה לי לבחון מחדש את מה שאני חושב על הבנה והובילה אותי בסוף לגבש איזושהי פרוטו-עמדה בנוגע לדיון) הדומה בתוכן שלה ל"תשובת המערכת";

טיעון-הנגד אומר כי האדם אולי במודע (המערכת כולה) אינו יכול להבין סינית אך שתת-מערכת כלשהי במוחו כן מבינה באיזשהו אופן בלתי-מודע.

פעם נוספת אני מזהה כאן אבסורד- כמו בהקדמה ל"טיעון הטכנודע", יש כאן החלשה אסטרונומית של הגדרת מה זה "להבין" כך שניתן לטעון שחפצים דוממים מביעים איזושהי הבנה. להבין משהו הוא בהכרח תהליך מודע אחרת עמוד רחוב באיזשהו מובן לא-מודע יודע/מבין/מחשב נפח של גליל (הצורה שלו) ומכונית בצורה לא-מודעת מבינה שכאשר היא גולשת במדרון יש המרה בין אנרגיה פוטנציאלית לאנרגיה קינטית. אם אנו מחלישים את ההגדרה כך שיישום סינתטי או הינדוס של חפצים דומים לשרת צורך אנושי נכנסים תחתיה היא חדלה מלהיות יעילה והדיון הופך ריק.

כעת נבחן את התשובה המעניינת יותר לתגובתו של סרל כאשר ווריאציות שונות שלה זכו לשם "תשובת הרובוט" ובקווים כלליים היא הולכת כך:

סרל צודק, החדר אינו מבין סינית והאדם לאחר השינון אינו מבין סינית.

חוסר ההבנה נובעת מקשר לא-נכון (ומוגבל) בין האדם למידע (השפה הסינית) ואילו האדם לאחר השינון היה יוצא ונמצא באינטראקציה עם כותבי הספר, דוברי סינית אחרים ו/או מטייל בסין עצמה הוא כן היה לומד להבין סינית.

אילו היית מחבר מחשב בעל התוכנה המתאימה לחיישנים כגון מצלמות ומקנה לו גוף המאפשר אינטראקציה עם הסביבה (דהיינו, רובוט) הוא כן היה לומד גם הוא להבין את המידע אותו הוא מנתח.

ראשית אציין את מחשבותיי על "תשובת הרובוט" ואז אדבר על תגובתו של סרל ועל הבעיה שלי עם תגובתו.

אני מסכים, האדם אכן ילמד להבין סינית בדיוק כפי שהוא מבין את שפת אמו לאחר אינטראקציה "נכונה" עם סביבתו אך מה ש"תשובת הרובוט" מזניחה היא את ההנחה שלנו כי האדם מראש בכלל מסוגל לייצר הבנה. אילו הרובוט שלנו לא יכול ליצור הבנה (מאיזו סיבה שלא תהיה; אלגוריתמים לא מתאימים, חומרה לא מתאימה, חוסר בנשמה קסומה מטאפיזית) שום אינטראקציה שבעולם לא תעזור לו לפחות לא באופן ברור מאליו. 

תגובתו של סרל היא כזאת; אין זה כלל משנה אם תחבר לו מצלמה/זרוע-גישוש, זה בסהכ יהיה עוד עבודה לאדם בחדר. תוכל לדמיין ספר נוסף וצוהר נוסף דרכו עוברים 0ים ו1ים (ההמרה של התמונה המתקבלת) והאדם בהתאם להוראות יוציא מה שלאדם חיצוני יראה כאילו הוא מביט בתמונה לפרטים למרות שבפועל אין לאדם אף דרך לדעת באיזו תמונה מדובר ואין דבר ברצפים הבינאריים שמרמז לו על תוכן התמונה.

וכאן הרגשתי שמשהו לא בסדר מצידו של סרל, סוג של רמאות "קלה".

יצאנו מהחדר, התגברנו על כמה מגבלות תפיסתיות שהדיון העלה, עברנו לדבר על אינטראקציה עם העולם. למה החזרת אותנו לתוך החדר?

הרגשתי שהדרך שלי הגיעה לקיר אבל לא התייאשתי וניסיתי להכליל זאת בעצמי;

האדם משנן גם את הספר השני, איך זה יבוא לידי ביטוי?

הוא כבר חווה ראייה אז הכישרון של להמיר רצף בינארי שמתאר תמונה לרצף אחר הוא אחד התלוש מהמציאות ואין כלל דרך להעמידו במבחן-האינטראקציה ש"תשובת הרובוט" מציעה. הניסוי שלי נתקל בקיר פעם נוספת והייתי תקוע.

אולי הסיבה שזה נתקע היא כי זו באמת פשוט התשובה? הרי בן אדם עצמו אינו באמת מעביר תמונה ממשית דרך העיניים אלא המרה של האור לאותות אלקטרוכימיים ואם זה עובד אולי גם האנאלוגיה הדיגיטלית (או אחרת) תעבוד?

אם ההבנה "לא נמצאת" שם (באינטראקציות עצמן) אז איפה היא?

המקום היחיד שהזנחתי, המקום היחיד שפתרתי רק בחצי-מילה או על רגל אחת או שלא נכנסתי לעובי הקורה היה אותו אחד שהבטחתי בתחילת קטע זה שאחזור אליו והנה- מה זה להבין? כשאני אומר שאני מבין מה זה פרגוד או מה הוא המבורגר, למה אני מתכוון? אני שומע את המילה "המבורגר" ואני נזכר כשאכלתי אחד, מה היה עליו, איך הוא הריח, איך הוא הרגיש, איפה הייתי, את הצחוק עם חברים סביב השולחן, את השיער הבלונדיני של המלצרית, את הסלידה מהמעשנים בחוץ ואז זה הכה בי. הבנה זה אסוציאציות.

אני לא מתכוון שאסוציאציות תורמות להבנה או שהבנה מייצרת אסוציאציות אלא שהבנה זה ה-אסוציאציות עצמן!

אף זיכרון לבד בפני עצמו הוא לא הבנה, דבר המונצח ע"י מה שרבים מכירים מימי התיכון או היסודי- שינון למבחן לא אומר שאתה מבין את החומר או שתדע ליישם אותו בתחומים אחרים (אסוציאציות!). הרובוט שלנו? הוא בסה"כ שתי מכונות טיורינג (פס נייר עם טוש שעוקב אחרי הוראות) העומדות אחת ליד השניה, האחת משנה סמלים לפי חוקי השפה הסינית והאחרת משנה מספרים לפי חוקי ניתוח תמונה אז בוודאי שלא תצוץ הבנה- אין אסוציאציות! אבל מה זו אסוציאציה? החיווט והניתוק הפיזי של נוירונים!

מבלי לשים לב התשובה הייתה שם כל הזמן, התחבאה בטיעונים אחרים שנתתי קודם לכן והיא ווריאציה של ההתנגדות למה שמכונה "העלאת תודעה"- התהליך ההיפותטי של העברת התודעה מהמוח למחשב.

אני ואתם המוח הפיזי שלנו.

אנחנו אוסף של נוירונים המתקשרים אחד עם השני ומשנים את המבנה הפיזי שלהם בהתאם למידע חדש שהם מקבלים.

חווית-עולם והבנה (או אם תרצו, ההרגשה של הבנה) הם לא חישוב בדיוק כפי שעמוד לא מחשב נפח של גליל, תודעה/הבנה/חווית-עולם אלו לא תכונות של מוח, זו הצורה שבה קיום של מוח בא לידי ביטוי. רשמתי זאת ב"בשר קסום", להיות מוח=להיות חווית-עולם.

עכשיו נעיף מבט מחדש בעקרונות הקומפיוטיישנליזם החזק:

א. המוח הוא אוסף נוירונים (שכל אחד מהם הוא "חפץ דומם" בפני עצמו) ממשיים המשנים את המבנה הפיזי שלהם בדומה למחשבון כדורי הביליארד של הטכנודע, הם לא יוצרים שום חישוב בדיוק כפי שאין חישוב בתנועה של מסילות וכדורים אלא אם כן אנו יוצרים החלשה של המונח "חישוב". תודעה/הבנה זו לא תוכנה כי אין הפרדה בין המידע על האסוציאציה לבין התנועה הפיזית של הנוירונים. דוגמא טובה לזה היא היכולת שלנו לתפוס כדור הנמסר לנו מבלי לפתור משוואות טנזוריות, הארכיטקטורה של המוח שלנו מאפשרת לבצע את קוארדינציית העין-יד באופן מכאני.

ב. המוח רלוונטי מאד, הוא אוסף נוירונים בתנועה ומוחות שונים מבטאים חשיפה למידע שונה (לכן כל אחד הוא אדם השונה מחברו גם אם בין רוב האנשים יש דימיון משמעותי כתוצאה מחשיפות תרבותיות). המחשה טובה היא הטיעון ה"טמפורוספטיאלי" שהשתמשתי בו ב"בשר קסום" לדבר נגד אחדות הזהות ביני ובין הסימלוץ שלי- גם אם כל אחד מאיתנו היה עושה במדויק את אשר השני היה עושה לו היה בנעליו אנו לא חולקים ולא יכולים לחלוק את אותו המיקום באותו הזמן ולכן מהגדרה איננו זהים וההתבדרות בבחירות שלנו תהיה מיידית (אני עומד מצד ימין ומקבל החלטות בהתאם ללעמוד בצד ימין והוא עומד בצד שמאל ומקבל החלטות בהתאם ללעמוד בצד שמאל, זו בחירה קטנה ושולית כרגע אבל תנו לזה זמן והשינויים הללו בבחירות יצטברו האחד על השני. אני כבר הרבה זמן רוצה לכתוב סיפור קצר המביע את ההתבדרות המדוברת ואעשה זאת בעתיד הקרוב).

ג. מבחן טיורינג בניסוחו המקורי ("חבר עט" המדגים התכתבות כמו זו שעושים כיום בעזרת חלון צ'אט) חלש מדי בכדי להכריע אבל גירסא חזקה יותר שלו- כזו הדורשת הישגים נרחבים כמו אלו שהיינו מצפים מכל אדם אחר המודגמים לאורך חיים שלמים ולא רק אירוע בודד היא אולי לא ודאית אך היא הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות מבחינה אמפירית.

אז מה אני עושה מכל זה? אני אעמיד זו ביחד על ידי הגדרה של גירסא מעט חזקה יותר של נטורליזם ביולוגי (אני כרגע אקרא לה "אסוציאטיביזם חלש" אך בעתיד אולי אמצא שם מתאים יותר)-

אסוציאטיביזם חלש-

א. מה שאנחנו מכנים "הבנה" הוא (לפחות בעיקרו) אסוציאציות בין פרטי מידע והן תוצר ישיר ו/או מזוהות לחלוטין עם נוירופלסטיות; החיווט והניתוק התמידי בין נוירונים.

ב. אסוציאציות הן תכונה של מערכת ומוחות הן דוגמא למערכת המביעה אסוציאטיביות (דהיינו, מכילה ומבטאת אסוציאציות).

כמה הבהרות להגדרה הנ"ל-

אין זה אומר שאסוציאציות זו הדרך היחידה לייצר הבנה.

אין זו אומר שזו הצורה היחידה של הבנה (למרות שזה תלוי לחלוטין במה אנחנו מוכנים להכניס תחת ההגדרה של "להבין").

אין זו אומר שרק למוחות יכולות להיות אסוציאציות ו/או שרק מוחות מסוגלים להבין.

אין זה אומר שכל חיווט/ניתוק של נוירונים מספיק ליצירת אסוציאציות ולפיכך הבנה.

אסוציאציות הן תנאי הכרחי להבנה אך ההגדרה משאירה את השאלה האם הוא תנאי מספיק, פתוחה.

למען השלמות אגדיר גם "אסוציאטיביזם חזק" למרות שאיני תומך בעמדה זו-

אסוציאטיביזם חזק-

רק מוחות ביולוגיים מסוגלים לחיווט מחדש המניב אסוציאציות ולכן רק אלו מסוגלים להבנה סמנטית של מידע.

חיזוקים וטיעונים נוספים בעד אסוציאטיביזם

א. התובנה שלי כי הבנה היא אסוציאציות וכי אלו נוירופלסטיקה עומדת בצורה יפה עם תובנה אחרת שהייתה לי-

פעמים רבות בדיון מהסוג ישנה הזנחה של העובדה כי לא נולדת מודע לעצמך. נולדת גוף והתודעה "נרכשה" במהלך הדרך. מדוע זאת? כי כאשר אתה תינוק עוד אין לך אסוציאציות לשום דבר! לא יכולה להיות מודעת עצמית (הבנה כי אתה גוף פיזי ספציפי לעומת גופים פיזיים אחרים) כאשר אין לך קונספטים מוקדמים להיקשר אליהם בדומה ללזהות כי בחדר יש חמישה כסאות רק לאחר זיכרון ותפיסה של מה זה אומר כשיש 5 ממשהו או כי כדורי ביליארד סודרו כדי לייצג תוצאות אריתמטיות.

ב. זה עובד במקום סמוך מאד לתורת תודעה בשם "תיאוריית המידע המשולב" של פרופ' ג'וליו טונוני.

עיקריי תורתו ניתנים לסיכום כך:

חיישן אור (פוטודיודה) יכול להימצא בשני מצבים- קולט אור או לא קולט.

אדם יכול לשמש כפוטודיודה, לדווח האם יש אור או אין אור אך נמצא פה הבדל מהותי;

כאשר האדם מבחין כי יש חושך הוא מבחין גם כי החושך הזה הוא אינו עיקצוץ ברגל, אינו הצבע אדום, אינו הרגשת בדידות, אינו העיר רומא, אינו עוגת יום ההולדת שלו מגיל 4 וכדומה. המוח עושה אינטגרציה בין החושים השונים וקישוריות המידע הגבוהה הזו (אותו "רעש" סנסורי הנמצא גם כאשר אתהמנסה להתמקד במשימה בודדת) היא היוצרת את החוויה של תודעה ולכן למחשב (סטנדרטי) לעולם לא תהיה תודעה כי לא יכולה להיות לו.

טונוני לא קורא לזה בשם אסוציאציות והוא מדבר יותר על האספקט של מערך המידע (למרות שהוא נוגע גם בסידור הפיזי והוא אכן מהווה חלק קריטי עם התוצאות האמפיריות שהוא הצליח לייצר) אבל אני מרוצה שהגענו למסקנות דומות מאד וסמוכות זו לזו כמעט עד לכדי חפיפה מכיווני מחשבה שונים.

ג. כל הפעולות שאנו מחשיבים "אנושיות במיוחד" מזוהות עם אסוציאציות- פיתרון בעיות, יצירת מטאפורות, חיזוי מה אנשים אחרים חושבים, היכולות לשחק בהצלחה רבה משחקים כמו "דיקסיט" או "ת'!נק".

ד. עבדכם הנאמן נמנה עם 4% מהעולם בעלי תופעה נוירולוגית המכונה "סינסתזיה", מצב בו החושים "מעורבבים" יחדיו ומידע חושי מסוג אחד מעורר חושים אחרים כגון שיוך צבע לאותיות ומספרים. סינסתזיה היא תוצר של עודף קשרים בין נוירונים בנקודות ספציפיות במוח היוצרים רובד נוסף של חוויה. ל"סימלוץ" של סינסתזיה או מידע יבש עליה אין פשר בתור חישוב והיא תוצר המזוהה לחלוטין עם מבנה פיזי (לקוי) של נוירונים והקשרים ביניהם.

ועכשיו אסכם את עיקרי העמדה שלי כלפיי תודעה (עד כה)-

1) אין תודעות, לפחות לא במובן שרוב האנשים חושבים או מאמינים שיש להם- המציאות היא אינטראקציות פיזיות לחלוטין ורבים מהמצבים המנטליים שאנשים מתארים לא קיימים כי הם לא יכולים להתקיים או שהם הגזמה ועיוות של תופעות צנועות בהרבה. כמות מכובדת ביותר של מה שאנשים "מרגישים" זו למעשה תחושה פיזית בגוף כגון לחץ בחזה, צמרמורת וכו'.

2) "הבנה" היא תוצר של אסוציאציות בין פרטי מידע הנובעת מהמכאניזם הפיזי של נוירופלסטיקה. המוח דומה יותר לשעון מחוגים מאשר ללינוקס.

3) תיתכן בינה מלאכותית חזקה אבל היא לא תהיה לפטופ או אייפון סטנדרטיים של ימינו, היא פשוט עניין גם של חומרה נכונה (כזו התומכת באסוציאציות- חיווט המשנה עצמו בהתאם למידע אליו הוא נחשף).***

4)אנחנו מכונות עיבוד מידע לכל דבר אבל אנחנו לא רק מחשבים.

***- מכונה אסוציאטיבית עוד לא בהכרח חושבת או מבינה את סביבתה אבל זה בהחלט הצעד הראשון.

סיכום

יש לי הרבה מאד שאלות-

מה זו אסוציאציה?

אלו חיווטים/ניתוקים יוצרים אסוציאציות?

האם צבא, נחיל, ארמדה של מכונות טיורינג הנמצאות באינטראקציה תמידית המשפיעה על המבנה שלהן כתוצאה מהמידע העובר בהן ייצרו את התחושה של תודעה? אם כן, אלו סוגי אינטראקציה ושינוי הן צריכות?

אלו שאלות טובות ועוד אין לי תשובה אבל בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני יודע איפה לחפש.

כמה מילים הרחוקות מעט מהנושא שדנתי בו אך אני מוצא זאת כנקודה טובה להזכירן-

ישנו סוג של טרנד בשנים האחרונות במדע לעבור תהליך של אבסטרקטיזציה, הכללה ואפלטוניזם/ניאו-אפלטוניזם.

אתם מוחות פיזיים שעשויים מחלקיקים באינטראקציה אמיתית, אתם לא חישובים במטא-חלל בעלי מידע נוסף הבא לידי ביטוי כגוף.

אין משוואות, יש רק כדורים אמיתיים שמתגלגלים על מסילות אמיתיות.

תחומים כמו תורת המיתרים או היפותזת העולומות המרובים לא הניבו אף תוצאה או מתן תחזית שניתן לאמת במבחנים אמפיריים ועם סיבה טובה- הם נכשלים בכזב פתטי ומייחסים ממשיות לאובייקטים שהם בהגדרה לא כאלו.

זה שניתן לתאר את המרחב באמצעות נקודות ושיוך קוארדינטות לנקודות הללו לא אומר שהן אכן קיימות, אין ראשית צירים וחלל ומרחק הם תוצר של החושים שלנו כאשר אין אובייקט פיזי אחר המונע מאיתנו תנועה.

חישובים, משוואות ומודלים עוזרים לנו לתת תחזיות מדוייקות ולשפר את חיינו אך אין זה אומר שאותן משוואות או אותם המודלים באמת נמצאים שם, הם כלי לחשוב על תבניות.

אתם לא המודל שמתאר אתכם, אתם מוח שכתוצאה מהחשיפה שלו למידע לאורך שנים הפך להיות (הנוירונים טעו לפרש אותו כיחידה אחת כזאת) מה שאתם אומרים עליו "אני".

לקריאה נוספת:

עוד טיעונים בעד ונגד החדר הסיני

התנגדות לקומפ'

עוד על נטורליזם ביולוגי

עוד על תיאוריית המידע המשולב של תודעה