.Esse Est Percipi.

בפוסט הקודם הצעתי טיעונים שבמידה זו או אחרת מושכים את האינטואיציה מההנחה היומיומית שהמציאות משתנה. 
זה מרגיש כאילו העונות מתחלפות, כאילו עברו עשר שנים מגיל 16, כאילו לא תמיד היה לי זקן אבל מה גורם לי להיות כל כך בטוח?

בפוסט הזה אני אנסה להציל (לפחות חלקית) את האינטואיציות הראשוניות שלנו בנוגע לטבע הדברים, אבל לא על-ידי בניית טיעון בעד המעמד האונטולוגי של שינוי שהרי אז אפול בדיוק לאותה מלכודת של בניית נרטיב בה נכשל הביטחון שלנו באמיתיות שינוי מלכתחילה (ראו "הטיעון מאינדקסיקליות" בחלק הראשון) אלא ע"י טיעוני-נגד לכל אחד מן הטיעונים הסקפטיים שנגעתי בהם בפעם הקודמת. 
בדומה לפוסט שעבר, רמות החוזק של טיעוני-הנגד יהיו שונות עבור כל מקרה (הטיעון מרדידות נגד הטיעון הקרטזי, הטיעון מורידיקליות נגד הטיעון מנוירופסיכולוגיה והטיעון מתערו של אוקאם נגד הטיעון מאינדקסיקליות) כאשר כעת הדרישה שלנו עבור וודאות היא זהה אך בכיוון ההפוך- אנחנו לא מנסים להסיר כל צל של ספק או להיות בטוחים אבסולוטית ששינוי הוא אכן אמיתי, אלא רק להשיב את הביטחון שלנו במידה כזו שנוכל להנהן לסקפטי בכבוד הראוי כיריב אינטלקטואלי ולהמשיך לפעול תחת ההנחה שדברים אינם קבועים תמיד.

הטיעון מרדידות
הטיעון הקרטזי הוא החלש ביותר מבין שלושת הטיעונים הסקפטיים;
הוא לא מביע התייחסות מיוחדת וספציפית לקונספט של שינוי אלא מדבר באופן כללי על איך אין אנו יכולים להיות בטוחים בפני הדברים- אני לא יכול לדעת את מה שאני לא יכול לדעת, אבל חוץ מלהציג טאוטולוגיה טריוויאלית הוא לא משפיע על ההבנה שלנו את העולם בדרכים המוכרות לנו בשום צורה. טיעון-הנגד הזה מקבל את הטיעון הקרטזי תחת הקונטקסט הרלוונטי אבל כשמו כן הוא, תוקף את הטיעון הקרטזי על היותו רדוד/בנאלי- אני אמנם לא יכול להוכיח מתוך עצם האופן בו המוח שלי ממפה את המציאות בין קונספטים לאובייקטים (ולהיפך) שהמיפוי אכן מהימן (שהרי כל ניסיון שכזה יעשה באמצעות אותו מיפוי בדיוק שיתכן ופגום), אך לציין זאת במטרה לסתור כל שימוש במיפוי שכזה לכל צורך שהוא לא מותיר לי שום צורה של התקדמות גם בתוך הפרמטרים שאני חושב שהם אמיתיים (טועה ככל שאהיה)- אני לא אמנע מלנסות לשבת על כסאות רק כי יכול להיות וישיבה זו אשליה, שגיאה קוגניטיבית או שד מרושע ששולט לי במחשבות. הטיעון הקרטזי הוא לא יותר מוריאנט של מה שקראתי לו בעבר "משחק ה-'למה?'", בואו נקרא לגירסא הזאת "המשחק הקרטזי" והיא הולכת בערך ככה:

הטוען: "A"
הסקפטי: "איך אתה יודע?"
הטוען: "כי B"
הסקפטי: "איך אתה יודע?"
הטוען: "כי C"
הסקפטי: "איך אתה יודע?"

וכן הלאה.

המשחק נגמר בדיוק כמו משחק ה-למה?, כשלאחד הצדדים נמאס- הדרך שלנו למפות את העולם היא סופית ובהכרח ההסברים וההצדקות לאמונות שלנו יהיו סופיים גם הם, זה לא אומר שאין הסברים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות אלא בסה"כ להדגים עד כמה חלש המשחק הקרטזי ולמעשה זה כשל לוגי שדנתי בו בשם "בלקהולינג" (מס' 11). להגות את רצף הצלילים שמרכיבים את המשפט "איך אתה יודע?" או כזה בעל משמעות דומה שוב ושוב ללא תלות בתוכן של הנאמר לא מקדם את הדיון ו/או את ההבנה של התופעה/רושם שאנחנו מנסים להבין, אז אמנם אין דרך להפריך באיזשהו מובן חזק את הטיעון הקרטזי אבל מספיק לנו להכיר בו כסוג של משחק שפה לא-קונסטרוקטיבי ולנסות לבנות איזושהי הבנה מתוך ההנחות שלנו גם אם הקיום של אותה הבנה הוא הנחה בפני עצמה.

-

- 

הטיעון מורדיקליות
"ורדיקלי" משמעו מייצג את המציאות/שאינו אשלייתי.

לטיעון-הנגד הזה ניתן באותה מידה לקרוא "הטיעון הנטורליסטי" מאחר ואנו מסתכלים על סיבות טבעיות להאמין שהתפיסה שלנו את העולם (באופן כללי ורחב עם כמה מקרים יוצאי דופן) היא כן מדד מייצג (בדרך כלל) ומהימן (בקירוב) לדברים כפי שהם.

המוח לא מושלם, אין דרך להימלט מהעובדה הזו אבל העניין הוא שהוא לא צריך להיות- אכפת לנו אם המוח מייצג את המציאות באופן מהימן מספיק ולא אם הוא כל-יכול ו/או כל-יודע אז אנו לא צריכים (ולא יכולים) להפריך לחלוטין את האפשרות שהחוויה שלנו של שינוי היא עיוות סנסורי/הטייה של הפרשנות שלנו אלא רק לספק קרקע רחבה דיה להכיל את האפשרות שיש ורדיקליות (גם אם חלקית) במה שאנחנו טוענים שאנו חווים ובשביל לעשות זאת נסתכל על מבנה אנטומי פשוט יותר מהמוח (באופן יחסי) וננסה להשליך באופן אנאלוגי טיעון נטורליסטי לגביו על הנושא הרלוונטי.

0. "לשרוד" משמעו להתגבר/לעבור על מכשול/אתגר מבלי למות (הגדרה אינטואיטיבית)
|0א. "אמצעי-הישרדות" משמעו כלי/התנהגות המשפר/ת את הסיכויים להתגבר/לעבור על מכשול/אתגר מבלי למות (הגדרה אינטואיטיבית מ-0)
1. התפתחנו לשרוד (אמפירית ממדעי האבולוציה)
2. המבנים האנטומיים/פיזיולוגיים שלנו משפרים את הסיכויים שלנו לשרוד (אמפירית ומעצם זה שאנחנו כאן לעומת זנים אחרים*)
3. יש לנו קבוצת שרירים פושטי כתף (אמפירית מאנטומיה)
|3א. פושטי הכתף משפרים את הסיכויים שלנו לשרוד (מ-2 ו-3)
||3אא. פושטי הכתף הם אמצעי-הישרדות (מ-0א ו-3א) 
4. אי-אפשר לעבור מכשול בלי אמצעים לעבור אותו (טאוטולוגיה)
|4א. אי-אפשר לשרוד בלי אמצעי-הישרדות (מ-0,0א ו-4)
||4אא. אי-אפשר לשרוד בלי פושטי כתף (מקרה פרטי של 4א)
5. אם אי-אפשר לשרוד בלי אמצעי-הישרדות כלשהו, אז כנראה שהיה בו צורך (מ-1*)
|5א. כנראה שהיה צורך בפושטי כתף (מ-5)

הנ"ל זו דרך מסורבלת לומר משהו פשוט ואינטואיטיבי; יהיה מוזר מאד ובהחלט צירוף מקרים* גדול אם קבוצת שרירים שיש לי ואני אכן משתמש בה ביום-יום, לא סייעה לי או לאבות-אבותיי בשם צורה במהלך ההיסטוריה- אם יש לי את היכולת למשוך דברים (משיכה=בעיקר כפיפה של המרפק+פשיטה של הכתף) כנראה שיש דברים בעולם שאני צריך למשוך על מנת לשרוד (משפט ביזארי, אני יודע, אבל תישארו איתי).
המשמעות העמוקה יותר של זה היא שפושטי הכתף שלי מהווים איזשהו עדות למצב העולם; ללטיסימוס דורסי זה לא משנה אם אני מטפס על עץ, אם העץ חום כהה או בהיר, אם יש שלכת, אם אני מכה זבוב טורדני על הירך, אם אני מושך פולי של 30 קילו, פולי של 75 קילו או אם המשקולות בקצה ורודות- הוא אוסף של מיופיברילים, אין לו דעות או פרשנות, הוא מתכווץ (או מגיע לכשל) לפי העומס המופעל נגדו. אני לא יכול להסיק ממנו כלום על קיומם של עצים, צבעים, זבובים טורדניים ו/או מכוני כושר אבל אני כן יכול להיות די בטוח (גם אם לא לחלוטין) שיש דבר כזה למשוך ואם יש "למשוך" אז למה לא "להימתח", לעשות סופינציה או לעשות כפיפה-כפית? הרי לא הייתה סיבה מיוחדת שבחרתי את פושטי הכתף, יכולתי באותה מידה לבחור כל קבוצת שרירים אחרת ועיקר הטיעון לא היה משתנה אבל למה לעצור רק במבנים אנטומיים של שרירי השלד? הרי אין סיבה לא לבחור מבנים אנטומיים של המוח כך שאם למשל יש איזור ברוקה אני לא יכול להסיק שום דבר על מצב העולם חוץ מזה שכנראה יש צורה של התנהגות שהיא "שפה"/"תקשורת" (בדיוק כמו שכנראה יש צורה של התנהגות שהיא "למשוך") ובמקרים מסויימים, ההתנהגות הזו בהחלט די מדוייקת גם אם יש לה מגבלות. מי אמר שהתפיסה של שינוי היא לא בדיוק אחד מאותם מקרים מסויימים? הרושם כל כך חזק ואנחנו רואים עדות לו בגיל כל כך צעיר שלכל הפחות קשה להשליך אותו בלי מחשבה מעמיקה יותר, כזאת שתצטרך לספק הסבר למה הבסיס החווייתי של שינוי הוא לקוי אבל של למשוך דברים לא- אם יש לי את היכולת לחוות שינוי, כנראה שיש שינוי בעולם שאם אני לא אראה אני אמות. ברור שאנחנו לא יכולים להפריך את העמדה הנוירוסקפטית לחלוטין ויש סיבות טובות להטיל ספק במכאניזם הקוגניטיבי שלנו, אבל יש גם סיבות לא רעות בכלל לסמוך עליו בדברים מסויימים רוב הזמן.

*- החולשה העיקרית של הטיעון באה לידי ביטוי בסעיפים 2 ו-5; קשה לנו באמת להעריך עד כמה המזל שיחק פקטור במהלך ההישרדות שלנו ולא חסרות דוגמאות למקרים בהם זה בדיוק מה שקרה. הטיעון לא מושלם אבל גם לא חיפשנו אחד, אם לסקפטי מותר לומר שאנחנו לא יכולים להיות בטוחים בטיעון שלנו אז למה לנו אסור לומר לו את אותו הדבר? אין לנו כרגע את הכלים לפענח מה מהחוויה שלנו ורידיקלי ומה לא וזה כלל לא ברור שיהיו אי-פעם, כל מה שאפשר לעשות עכשיו זה לנסות לגרות אחד לשני את האינטואיציה.

-

- 

הטיעון מתערו של אוקאם
הקושי בלהתנגד לטיעון מאינדקסיקליות הוא שאנחנו לא מכירים משהו אחר.
זה פשוט האופן בו המחשבות שלנו עובדות; אני מתאר משהו בעולם לפי התאמה חד-חד ערכית (באופן גס) בין מה שנרשם לי בחושים מיידית ברגע זה לבין המכאניזמים להפיק את הצלילים (או את תנועת האצבעות על מקלדת) תוך ההנחה שיש רצף בין השניים- קלט נכנס, פלט רלוונטי יוצא.
אם אני נופל אני לא יכול לחשוב שלא הייתי במקום גבוה, אם אני חולה אני לא יכול לחשוב שלא הייתי בריא, אם התעוררתי אני לא יכול לחשוב שלא ישנתי. הדוגמא שהמחשתי באמצעותה את הטיעון מאינדקסיקליות הייתה על תרנגולת שנמרטת ובכל שלב בתהליך אני נותן את אותו השם (אותה תווית) לרשומה בחושים שלא חופפת אחד לאחד עם רשומה אחרת ומניח (באופן בלתי-נמנע) ששתי הרשומות מתארות את אותו האובייקט.

הדרך היחידה לנסות ולספק איזשהו מרווח נשימה היא לשאול שאלה שעשויה להישמע נאיבית; אם התהליך הוא לא יותר מנרטיב מנטלי ואין לי סיבה מוצדקת להניח שיש לי תרנגולת אחת שהשתנתה (זו שנרשמת לי בחושים ברגע זה ממש), איפה כל התרנגולות? איפה אני בגיל 4 וגיל 8 וגיל 16? איפה אמא שלי בגיל 30? איפה נפוליאון והדינוזאורים ואיפה אתם כשקראתם 3 מילים ימינה מהסימן שאלה? למה כל מדידה שלי עם העולם היא חד-פעמית, תמיד אותה אחת ותמיד נדמה לי שהיא הייתה מדידה אחרת?

זה משאיר אותנו עם שתי אלטרנטיבות:

א. על כל אינטראקציה של החושים עם המציאות יש לי אובייקטים כמקסימום האפשרי באורך של אינטראקציה כזאת (אולי אינסוף, אולי פרופורציונלי לאחד חלקי זמן פלאנק)
ב. על כל אינטראקציה של החושים עם המציאות יש לי אובייקט יחיד ואסופת שיפוטים שאני קורא לה "תהליך" או "שינוי" 
 

תערו של אוקאם הוא כלל אצבע בפילוסופיה ובמדע שבסה"כ אומר לנו להעדיף הסברים פשוטים; הסבר המצריך פחות גורמים בכדי לתאר תופעה הוא חזק ויעיל יותר מהסבר מרובה גורמים- אם מכניקה ניוטונית מתארת תנועה של עצמים באמצעות הגדרת תנע והסבר אחר מתאר תנועה באמצעות תנע וגם שדים בלתי-נראים, אין לי סיבה לא לבחור בהסבר של מכניקה ניוטונית שהרי השדים הבלתי-נראים לא מוסיפים דבר שתיאור שימור תנע לא עושה. אמנם ישנן הצדקות מתמטיות לתערו של אוקאם אבל אנחנו לעולם לא נהיה בטוחים במובן החזק של המילה שאין תוספות-יתר וללא מספיק מידע אנחנו יכולים בקלות להתפשר על הסבר שגוי שעושה רושם חזק כנכון. למציאות אין שום מחוייבות כלפינו להיות פשוטה או נוחה להסבר/הבנה אבל זה מובן שנעדיף את אופציה ב' שהרי היא פועלת בתוך מה שנדמה לנו שאנחנו מכירים ודחייה שלה משאירה אותנו עם שאלת האיפה ושלל שאלות אחרות שלא נראה שיהיה ניתן אי-פעם לנסות לענות עליהן, משתלם לי לצורך המשך מיפוי של העולם באופן שאני מבין אותו כיעיל לראות את הדברים כאובייקט יחיד שבשילוב עם נרטיב מתמשך של הפרשנות שלי עליו מרכיבים את אותו הדבר שאני מכנה "שינוי".

אני בגיל 4 יושב ומקליד שורות אלו ממש עכשיו, אני פשוט כבר לא בן 4 ואיך הפסקתי להיות כזה זה סיפור של 22 שנה.

-

- 

סיכום
היו פילוסופים קדמונים שסברו כי כל שניתן לעשות בנוגע לשאלות על ידיעה הוא לדחות שיפוט לכאן או לכאן אבל ישנם גם פילוסופים אינטרנטיים מודרניים שטוענים את אותו הדבר. אין דרך לנצח את הסקפטי באופן מוחלט, בכל רגע הצד השני יכול לשחק במשחק הקרטזי או אף אנחנו לבדנו אך חשוב שנזהה אותו בתור מה שהוא- הוא טיעון בלתי מובס לא מחוזקתו אלא מהיותו תוצר לוואי בלתי-נמנע של הניסיון שלנו לדבג את הטיעונים של עצמנו, סוג של שארית או ארטיפקט של האופן בו שפה ומחשבות עובדות.
אישית, אני חושב שיש משהו שהוא שינוי אבל לא במובן שנדמה לרוב; אין שעון קוסמי בלתי-נראה וכל-נוכח, אין רצף או כיוון לאירועים ואין סיבות- הכל פשוט קורה והוא לא קורה בבת-אחת כי הוא לא-יכול וכי אנחנו מוגבלים מאד בכמות המידע שאנחנו מקבלים על המציאות בכל רגע בהשוואה לכמות שיש. השינוי הוא משהו אמיתי לא בעולם אלא בנו, בנטייה הלא-נשלטת שלנו ליצור נרטיב מנטלי/סיפור על איך אנחנו מי שאנחנו ולמה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.

אין לי את כל התשובות ואני לא יודע את מה שאני לא יכול לדעת אבל זה כמובן, טריוויאלי.
 

אחת מן הסוגיות העיקריות שדנתי עליהן הן פה והן בשיחות עם אלו שנתנו לי צ'אנס, היא הרעיון של "בחירה חופשית".
נתתי בעבר ביקורת על טיעוני נגד נפוצים בהם משתמשים אינקומפטיבליסטים בכלל ודטרמיניסטים חזקים בפרט, העלתי ספקות לגבי תקפות השאלה (בחירה "חופשית"? חופשית ממה בדיוק?) ומשמעות התשובה (נניח שבאמת אין לנו אפשרות לבחירה "אותנטית"; אז מה? מה זה אמור לשנות לנו?).
זה פוסט שרציתי לעשות הרבה זמן; לנתח את הדיון בין דניאל דנט (קומפטיבליסט, כמו עבדכם הנאמן) וסם האריס (אינקומפטיבליסט, בעיקר דטרמיניסט חזק) כי הוא מבהיר את הניואנסים של הבעיה ואת האסטרטגיות ששניים מהמחנות (למרות שהם אינם השניים היחידים אך לטעמי הם היחידים ששווה לדון עליהם) נוקטים בהם על מנת להגן על עמדתם ו/או לתקוף את עמדת היריב.
בנוסף לניתוח וביקורת על הדיון, אני אנתח ואבקר ביקורת מדניאל מיסלר (תומך של האריס) על הדיון וכך אשיג הן מטרה של יצירת תמונה שלמה ככל שאני יכול על כוונותיהם של המתדיינים וצד אחד של תומכיהם (הצד של האינקומפטיסליבסטים) והן זו של לספק עוד משקל לטיעוניו של דנט שכן אלו דומים לעמדתי (לא שפילוסוף דגול כמו דנט צריך אותי שאגן עליו אבל אם אוכל לפרוט ולפשט את עמדתו כדי שזו תהפוך לנגישה יותר ונהירה יותר, עשיתי את שלי).

אתחיל עם הערה על הפסקה הפותחת בביקורת של מיסלר:
"It serves as the most elaborate, learned, and desperate hand-waving I've ever witnessed. It was such a weak argument that it looked more like an example that a brilliant philosophy professor, like Daniel Dennett, might use to highlight poor arguments to his students. Sadly it wasn't a strawman used for instruction—it was his real position."

זה סוג של הרעלת הבאר גם אם חלשה בלבד; מיסלר מציג את עמדתו של דנט כ-כה אבסורדית שניתן לחשוב שהיא איש קש לטיעון המקורי ובכך מנסה להחליש את עמדתו באמצעים רטוריים. אם אכן העמדה של דנט אבסורדית בלוגיקה שלה, הדבר יהיה ברור מטיעוניו ואין צורך לנסות לשכנע את הקוראים לפני שהגעת לעיקרי הדיון אבל אני מוכן להחליק על כך מאחר וייתכן מאד וההערה הייתה חצי-בהומור.

דנט:
"Harris and others need to do their homework if they want to engage with the best thought on the topic."
מיסלר:
"This dismissive, scholarly tone is found throughout the essay. I'd find it less annoying if his argument wasn't silly."

שתי נקודות עניין:
א. לא שזה הופך את ההערה של מיסלר לשגויה (דנט אכן תוקף באופן ישיר את האנשים ולא את הטיעונים) אך זה עדיין קצת מגוחך שהוא מוצא לנכון להעיר על כך כשהוא עושה זאת בעצמו (ראו את ההערה הקודמת על הפסקה הפותחת), זה משיק לחלוטין לתוכן הדיון אבל קשה לי להאשים את הנימה המתנשאת מעט של דנט מאחר וכנראה שבגיל ~74 אחרי שקרוב ל-50 שנה הייתי שומע ועמל להפריך את אותם טיעונים שוב ושוב, גם לי הייתה אוזלת הסבלנות לנימוס אינטלקטואלי.

ב. עם כמה שהנימה של דנט לא מוצאת חן בעיניי מיסלר, הוא לא טועה. האריס באמת חלש ב-"שיעורי בית" בתחום ודנט הוא לא הראשון ולא השני שמעיר על כך. דוגמא שאני מכיר אישית לחוסר ההתמצאות של האריס בנושא (ולא ראיתי מוזכרת בשום מקום אחר) לקוחה מרגע 0:51 בסרטון הזה כאשר האריס אומר:
"[...]No one has been able to give an argument about how it could map onto physical reality[...]"

תיאוריות כמו "פרקטופויאזיס" ו-"downward causation" מקיברנטיקה (ומן הסתם, פילוסופיה) נועדו לתת הסבר כיצד תופעות גבוהות כמו ה- mind יכולות להשפיע על תופעות נמוכות יותר ולעצב את הסביבה דרך משוב היזון הדדי (למשל כיצד רעיון שאמן מקבל מאינטראקציה עם הסביבה גורם לאמן להתנהג בצורה שגורמת לו לשנות את הסביבה, נניח יצירת פסל=סידור מחדש של אטומים שלא היה קיים לפני כן, לפי אותו רעיון וכן הלאה וכדומה). מודלים אלו נותנים הסבר כיצד חוקים* אמרגנטיים יכולים להפציע דרך אינטראקציות של מערכות, אורגניזמים וסוכנים עם סביבה (דטרמיניסטית או אקראית) מבלי להפר אף אחד מחוקי הפיסיקה אלא לקיים יחס נסמכות עליהם.
כלל לא בטוח שפרקטופויאזיס ומודלים דומים נכונים, אך הם כן מהווים הסבר אפשרי לכיצד ייתכן שההחלטות שלנו (סוכנים רציונליים שהם גם אורגניזמים ומערכות עיבוד-מידע) משפיעות באופן אקטיבי על העולם מבלי להיות קסם המתעלה על המציאות מצד אחד או אשליה מצד שני. האריס או לא מכיר את התחום כלל או מכיר בו אך לא חושב שהוא מחזיק מים ואם זה המצב מן הראוי שיציג הצדקה לטיעונים אלו, אבל הנקודה האמיתית (שתופיע מספר פעמים יותר בהרחבה בהמשך) היא זו;
גם אם האריס צודק, זה לא רלוונטי לדיון והוא ודנט מדברים זה מעבר לזה.
ה-"חופש" שדנט מדבר עליו (אותו אחד שהוא טוען שאם האריס היה עושה שיעורי בית, הוא היה מבין שכמעט אף אחד מאלו העובדים על "בחירה חופשית" לא מנסה להגן על הרעיון שהוא [האריס] כה טורח לטעון שלא קיים. מעטים החושבים המודרניים בתחום שמגנים על העמדה שהמוח האנושי מצליח להתעלות ולהתנתק מההיסטוריה הנסיבתית של היקום) הוא למעשה היכולת שלנו להיות סוכן מוסרי, מבחינת דנט הדיון הוא על "האם יש דרך להגדיר בצורה עקבית את המונח 'אחריות'?" והוא כלל לא מנסה לטעון שום דבר על המעמד האונטולוגי של קאונטרפקטואלים כשאתה מתלבט אם לפנות ימינה או שמאלה או על מה הם החוקים הפונדמנטליים של הפיסיקה, אבל עוד על זה בהמשך.

*-"חוקים" במובן חלש של המילה למרות שיש כאן לפחות מקום לדיון.

-

-

דנט:
"As I tell my undergraduate students, whenever they encounter in their required reading a claim or argument that seems just plain stupid, they should probably double check to make sure they are not misreading the “preposterous” passage in question."

מיסלר:
"Um, well, back at you:

When you encounter a growing number of your top-end scientific friends who reject free will, you should consider that perhaps you have missed something. Nowhere in your argument do I see you giving the opening that you're asking others to give."

כשלים לוגיים של פנייה לסמכות ואד פופולום (בפרט bandwagon fallacy) מצד מיסלר. זה שהטיעון מגיע ממדענים "בעלי שם" ו/או ממספר הולך וגדל של כאלו כלל לא רלוונטי לתוכן שלו, אם דבר מה הוא שטות אין זה משנה ע"י מי הוא נאמר. דנט אינו צריך לספק באופן מוצהר פתח לבקר את העמדה שלו ומאחר והוא פונה להיגיון, לאינטואיציות של מה הדברים שאכפת לנו מהם ולהגדרות של מילים (ולא לתארים או כותרות) כך שאם הטיעונים שלו פגומים הדבר יהיה ברור כשמש, טרואיזם, לקורא בעל השכל הישר גם מבלי לציין שיכול להיות והוא טועה (וכפי שנראה, מאחר ודנט מדבר על האם ישנה דרך ואם כן מה היא הדרך הראויה להגדיר אחריות אין זה כלל רלוונטי לפנייה החלקית לפיסיקה או נוירולוגיה שהאריס ודומיו עושים שכן הנקודה החשובה היא כיצד עלינו לפרש ולהתנהג ביחס לעובדות העולם ומאחר ודנט יודע זאת הוא שם לעצמו כמטרה לנסח פרשנות שמיישבת הן את העובדות והן את האינטואיציה שלנו גם אם זו השנייה דורשת מצידנו הקרבות מינימאליות של מה אנו חושבים שנכון).

האריס:
"However, the ‘free will' that compatibilists defend is not the free will that most people feel they have."

דנט:
"First of all, he doesn't know this. This is a guess, and suitably expressed questionnaires might well prove him wrong."

מיסלר:
"Seriously? Do you really think that, in a country where only half of the population believes in evolution, any significant percentage of people are going to have an advanced belief in free will?

No. They aren't. Most believe that people make choices independently of causes, to a significant degree, and therefore deserve reward and punishment. This is the basis of the American justice system and of much of our culture. This highly nuanced dance that Dennett is doing isn't on the radar because they don't even have radar."

שוב, האריס מפספס את הנקודה. דנט צודק שהאריס מדבר מתוך הרושם הסובייקטיבי שלו ושהערות בסגנון הן לא יותר מ-"armchairing" אבל זה בכלל לא העניין, גם אם ההערה של האריס היא האמת עדיין נשאלת השאלה- מה זה משנה מה רוב האנשים חושבים? הדיון הוא על האם יש דרך, האם אפשר, לנסח "אחריות" בצורה שמספיק קרובה לאינטואיציות שלנו ולא על האם בפועל אנשים מחזיקים ברעיון קוהרנטי של מה זה אומר לבחור. מיסלר עושה את אותה הטעות וממשיך להגן על הנקודה של האריס למרות שהיא לא יותר מ-red herring לדיון (ומעבר לכך, חושף את העמדה שלו על רמת האינטלקט של מחצית מהאוכלוסייה) ואישית אני מוצא את הטענה על מערכת המשפט האמריקאית מאד לא קומון-סנסית, היכן בנקודות המוצא הרשמיות של מערכת המשפט ישנה ההנחה כי בני-אדם הם אבסולוטית בלתי-תלויים בנסיבות? הרעיון בבסיסה של כל מערכת צדק ראויה הוא באופן גס זה:

1. בני-אדם מגיבים לשבח ואשמה
1-1. לשבח אדם על התנהגות B מגדיל את הסבירות שיתנהג באופן B בעתיד
1-2. להאשים אדם על התנהגות B מקטין את הסבירות שיתנהג באופן B בעתיד
2. בני-אדם הם בקירוב סוכנים רציונליים (יש להם סדרי-עדיפויות שהם פועלים למיקסום שלהם)
3. קיימות מגוון אסטרטגיות בסיטואציות דומות-מספיק בכדי להשיג בקירוב את אותן מטרות
4. אנשים מגיבים לאפשרות של סיטואציה באופן דומה לסיטואציה האמיתית
לכן;
להעניש אנשים באופן מבוקר על התנהגות B יניע את הן את אלו שלא התנהגו כך והן את אלו שכבר נענשו עליה מלהתנהג כך בעתיד.

הנקודה החשובה היא מס' 3: החוקים של מדינה, ארגון, צבא, משחק וכדומה הם קריטריון כיצד מצופה ממך להתנהג ע"י אלו שניסחו את החוקים. הקריטריון מספק הסכם הדדי בינך לבין אלו שבעמדת כוח על כיצד כל אחד מכם עומד להתנהג, אתה תכבד את החוקים ותתנהג כפי שמצופה ממך ובתמורה אלו בעלי סמכות יתנהגו כלפיך בצורה שתפיק לך רווח (לספק לך חשמל, תשתיות, להגן עליך במקרה שמישהו אחר לא מתנהג לפי הקריטריון המוסכם מראש וכו') כך שמשתלם לך (יש לך תמריץ) להתנהג כמצופה וכל עוד אתה עונה על הקריטריונים שהוצבו אין זה משנה מה עשית בכדי לענות עליהם (למשל להתאפק קשה במיוחד לא לחצות באדם גם כשהבוס צרח עליך בעבודה, יש לך חשבונות חשמל בשמיים ואתה חייב להגיע לשירותים).
לא הזכרנו את חוקי הפיסיקה, לא פניתי למדעי-המוח ולא הייתי צריך להרכיב טיעונים מסובכים על היות האדם סוכן אבסולוטי שאינו תלוי בסביבתו לא רק כי זה מטופש אלא כי הדבר לא הכרחי. לומר שרעיון של "אחריות" הדומה לזה שמנסה לצייר מערכת הצדק המודרנית אינו קיים כי כולנו חלק מההיסטוריה הנסיבתית של היקום או איזושהי סיבה אזוטרית אחרת זה בדיוק כמו לומר ששחמט או כדורגל לא קיימים מאותן סיבות שהרי איך יכול להיות צעד פרש כאשר אף אחד מהאטומים של הכלי לא בעל תכונה של "chessknigtness", חוקי הפיסיקה המוכרים אדישים לחלוטין לרעיון של מה הוא צעד פרש או למשל למה שתהיה בעיטת עונשין ("בעיטה חופשית" באופן קצת מצחיק) אם לשחקן לא הייתה ברירה אלא לבצע עבירת נבדל? הרעיון בחוקים כגון אלו שמערכת הצדק והמשפט מציבה עלינו הוא לתת לנו תמריץ לעתיד להתנהג בצורה מסויימת וכאן אנו פוגשים את אחד מ-"פתחי המילוט" מהמכאניזם של היקום שמקנים לנו בסיס רחב דיו לדבר על מה היא אחריות- העתיד לא קיים.
זה שנקודות באותה מערכת אולי זקוקות לבחינה מחדש אין בכך סיבה מספקת להשליך את המערכת כולה בפרט שזו אכן שומרת עלינו אך מאחר ואני לא בקיא דיו במערכת המשפט האמריקאית, אם מישהו יוכל להראות לי שהנחות הבסיס הרשמיות (לא הדעות האישיות של אנשים בכירים בתוך אותה מערכת) כוללות את ההצהרה שבני-אנוש הם מעל נסיבות אני אחזור בי מלהגן ספציפית על נקודות המוצא של מערכת הצדק של ארצות-הברית (אבל כמובן, אני סקפטי וזה כלל לא ישנה את עיקרי הטיעון).

דנט:
"Maybe many people, maybe most, think that they have a kind of freedom that they don't and can't have. But that settles nothing. There may be other, better kinds of freedom that people also think they have, and that are worth wanting."

מיסלר:
"A couple of things are interesting about this quote. First, like I've been saying in my various free will arguments over the last several years, Dennett does not believe in Absolute Free Will. He also says quite clearly, and I think in opposition to his quote above, that many (and maybe most) people believe in a type of free will that they don't and can't have.

Agreed. But isn't that exactly what Harris said?"

דנט מסכם בקצרה את הנקודה שהעברתי למעלה עם ציטוט מאחד הספרים שלו (שלשמחתי עותק פיזי שלו נמצא באוסף האישי שלי): ה-"חופש" שהאריס ודומיו מדברים עליו לא משנה כלום, למי אכפת אם אתה יכול להתעלות על נסיבות או לא? אכפת לנו אם יש לנו דרך להיות מאושרים יותר ולקבל החלטות מושכלות יותר שישפרו את חיינו והתשובה היא בפירוש כן ויותר מדרך אחת כזו.
זה מוזר שמיסלר לא רואה את ההבדל בין הטיעון של דנט לבין העמדה של האריס שכן שניהם חושבים שאחת ההשלכות של להיות חלק אינטגרלי מיקום מכאניסטי הן שאין משמעות ללהיות סוכן מוסרי ולכן אין הצדקה לעונש.
מה שהאריס אומר לא שקול בשום צורה לציטוט של דנט: האריס מנפנף את הקונספט של ענישה ושבח לחלוטין בעוד שדנט מציע גרסא מחודדת יותר של מתי עונש ושבח ראויים עם נימוקים ללמה זו הגרסא שאמור להיות לנו אכפת ממנה.
מיסלר והאריס מבצעים סוג של כשל נירוונה: מאחר ו-"בחירה חופשית אבסולוטית" (כזו המאפשרת לנו להתעלות על נסיבות) היא בלתי-אפשרית, אזי בהכרח אין טעם לדבר על שום קונספט אחר.
דנט וקומפטיבליסטים אחרים מציעים לשנות את הדיון ל-מה כדאי להגדיר בתור "בחירה חופשית פרקטית" אך האריס, מיסלר ודטרמיניסטים חזקים הדומים להם דוחים ניסיונות אלו.

האריס:
"And to the extent that the law of cause and effect is subject to indeterminism—quantum or otherwise—we can take no credit for what happens."

דנט:
"You must correctly answer three questions to save the world from a space pirate, who provides you with a special answering gadget. It has two buttons marked YES and NO and two foot pedals marked YES and NO. A sign on the gadget lights up after every question “Use the buttons” or “Use the pedals.” You are asked “is Chicago the capital of Illinois?”, the sign says “Use the buttons” and you press the No button with your finger. Then you are asked “Are Dugongs mammals?”, the sign says “Use the buttons” and you press the Yes button with your finger. Finally you are asked “Are proteins made of amino acids?” and the sign says “Use the pedals” so you reach out with your foot and press the Yes pedal. A roar of gratitude goes up from the crowd. You've saved the world, thanks to your knowledge and responsible action! But all three actions were unpredictable by Laplace's demon because whether the light said “Button” or “Pedals” was caused by a quantum random event. In a less obvious way, random perturbations could infect (without negating) your every deed. The tone of your voice when you give your evidence could be tweaked up or done, the pressure of your trigger finger as you pull the trigger could be tweaked greater or lesser, and so forth, without robbing you of responsibility. Brains are, in all likelihood, designed by natural selection to absorb random fluctuations without being seriously diverted by them—just as computers are. But that means that randomness need not destroy the rationality, the well-governedness, the sense-making integrity of your control system. Your brain may even exploit randomness in a variety of ways to enhance its heuristic search for good solutions to problems."

(דגש בצהוב של מיסלר, אני שמח שהוא שם את הדגש כי הדבר עוזר להדגים כיצד כל צד בדיון מנסה להוכיח עמדות שונות.
דגש באדום שלי)

מיסלר:
"Let me walk you through this:

1. Harris says that randomness doesn't grant you freedom
2. Dennett says he has a counterexample, and then shows an example of randomness, to which a human responds in a predictable way (given the input), and then claims a free choice was made

What? This is logically blasphemous. If you're trying to prove that the human made a free choice you can't use a response to random stimuli as your evidence. You can program a “moral” robot to make the proper choice if the light flashes a certain way as well, so if this happens did it too make a “responsible action”?

And if you say that this is different then you must describe how it's different, which means all your work is still in front of you. The randomness of the light was a distraction, not a solution."

לא רק שדנט לא טען שיש לו דוגמת נגד אלא למעשה הוא מסכים עם האריס על התמונה הגדולה של הנקודה הזו, בדיוק כפי שהאריס טוען- שאלת מה הצורה הסופית של חוקי הטבע, דטרמיניזם מול אקראיות (כגון תנודות קוואנטיות) לא רלוונטית לדיון ואם אין קונספט של בחירה ואחריות שמתיישבים עם היות האדם חלק מההיסטוריה הנסיבתית של היקום, אקראיות זה לא מה שיציל אותו (ובעיני הדבר אף גרוע יותר). הדגש של מיסלר הוא בכדי להראות שכביכול ישנו אבסורד: "איך יתכן שדנט מדבר על אחריות כאשר הדמות בניסוי המחשבתי מעולם לא היה יכול לעשות אחרת ותשובותיו היו צפויות בהינתן הנסיבות?" אבל זה בדיוק מה שעומד על הפרק, ההגדרה של אחריות. הרעיון של "לקחת אחריות" (כמו למשל, להיות מוכן לסיטואציות היפותטיות בעתיד ע"י הגדלת נפח הידע הכללי) עושה היגיון בקונטקסט של להיות חלק מקהילה המהווה מערכת ביקורת על ההתנהגות שלך ובכך מכשירה אותך למצבים עתידיים שאפשרי כי תמצא עצמך בהם (כמו להגן על העולם מפיראט-חלל בניסוי המחשבתי של דנט).
הרובוט ה-"מוסרי" שמיסלר מתאר (זה שבאופן קבוע מתוכנת לענות על השאלות הנתונות) לא עובר את מבחן הקונטקסט, הוא לא חלק מקהילה וההתנהגות שלו לא עוברת עידון, חידוד והתפתחות ע"י ממים והתנהגות של אנשים אחרים (ראו דגש שלי באדום)- אין לו חשש מעונש או רצון לחוות שבח וההתנהגות שלו לא תהיה מותאמת יותר בעתיד כאשר נסיבות הסיטואציה ישתנו במעט, אם נוכל אכן לבנות רובוט שכזה אז בוודאי שנוכל לומר שהוא מהווה סוכן מוסרי אבל לא כאשר הרספונסטיביות שלו לסביבה מותאמת בדיוק לסיטואציה אחת (לענות על השאלות הנתונות).

האריס:
"To say that they were free not to rape and murder is to say that they could have resisted the impulse to do so (or could have avoided feeling such an impulse altogether)—with the universe, including their brains, in precisely the same state it was in at the moment they committed their crimes."

דנט:
"Just not true. If we are interested in whether somebody has free will, it is some kind of ability that we want to assess, and you can't assess any ability by “replaying the tape.” (See my extended argument to this effect in Freedom Evolves, 2003) The point was made long ago by A. M. Honoré in his classic paper “Can and Can't,” in Mind, 1964, and more recently deeply grounded in Judea Pearl's Causality: Models, Reasoning and Inference, [CUP] 2000. This is as true of the abilities of automobiles as of people. Suppose I am driving along at 60 MPH and am asked if my car can also go 80 MPH. Yes, I reply, but not in precisely the same conditions; I have to press harder on the accelerator. In fact, I add, it can also go 40 MPH, but not with conditions precisely as they are. Replay the tape till eternity, and it will never go 40MPH in just these conditions. So if you want to know whether some rapist/murderer was “free not to rape and murder,” don't distract yourself with fantasies about determinism and rewinding the tape; rely on the sorts of observations and tests that everyday folk use to confirm and disconfirm their verdicts about who could have done otherwise and who couldn't."

(דגש של מיסלר)

מיסלר:
"Now, let me show you what's wrong with his rather clever car example. Here he's talking about capabilities of the car, and how at any given moment you're seeing what it is doing, and not what it can do.

Fair enough.

But one problem: Cars don't press their own gas pedals.

So if you're arguing that humans are just like cars, then I agree! That's a problem for you, not for me (or Harris). Yes, you can go 40 MPH, or 60 MPH, or swerve to avoid the pedestrian, or swerve to hit him—but either way there is a cause for that outcome.

For the car it's the foot on the gas pedal, and for the human it's a combination of chemicals coming together in his brain based on the laws of physics. Either way, they aren't making free choices despite having different settings, or “capabilities”.

What Dennett is missing here is that most people wouldn't make the argument he's making. What they would say is that at any given point, as they're making a decision, they get complete freedom. So if you replayed the tape you'd get another free choice, which would result in a different outcome.

Cars don't get that.

What he's doing here (and elsewhere) is alternating between embracing the common man's view of free will and deviating from it based on convenience."

זו נקודה מורכבת ונסתכל עליה בכמה רבדים:
א. היא מציגה "פתח מילוט" שדנט אוהב להשתמש בו; לא באמת אכפת לנו אם היינו יכולים לעשות אחרת בדיוק באותן נסיבות.
אנו מעריכים יכולות אפשריות ע"י מגמת ההתנהגות שלהם בסיטואציות דומות ולא ע"י מקרה בודד והרעיון של "יכולת", המשמעות של לומר "יכול" על סיטואציה, המערבת החלטות של בני אדם היא אותה אחת שמשתמשים בה כאשר מדברים על יון חיובי שיכול להיקשר לאלקטרון או שכדור באוויר יכול ליפול כלפי הארץ. הרעיון של מה אינדיווידואל "היה יכול" לעשות בשפה היומיומית הוא בדיוק זה שנעשה בו שימוש במדעים כך שלקבל את העמדה של דטרמיניסטים חזקים ולהיות עקבי בהגדרות המילה "יכול" תחת הקשרים שונים משמעה לקבל את העמדה הרחבה יותר של Necessitarianism הגורסת כי כל רגע נתון הוא המצב האפשרי היחיד כך שלמשל בעוד כדור שהשלכתי מעלה באוויר הוא מילולית לא יכול ליפול ושני אטומי מימן שאינם קשורים לאטום חמצן מילולית אינם יכולים להיקשר בכדי להיות מים, רעיון נחמד אבל תשכחו מלנסח אלו הם חוקי טבע עקביים תחת הנחה זו- אם זה המצב, הדבר אומר שכל המשוואות שלנו מתארות צירופי מקרים בלבד ולא ניתן לומר כי הן כלליות.
מלקבל את ה-"יכול" באינטראקציות בין בני אדם, אנחנו מקבלים גם את ה-"יכול" במדעים ולהיפך.

ב. סוגיה חוזרת מפי דטרמיניסטים (ואינקומפטיבליסטים ככלל) שתקפתי בעבר היא שהטיעונים שלהם מתארים סוג של דואליזם.
מיסלר טוען שעבור בני-אדם, ההחלטות שלנו הן "לא יותר מ-" קומבינציה של כימיקלים במוח המתנהגים לפי חוקי הפיסיקה ואכן אין על זה עוררין אבל הוא מתאר את זה כאילו אותם כימיקלים ואותם חוקי פיסיקה הם משהו נפרד מהמוח שלך; האירועים לא קורים דרכך, אתה לא פשוט נמצא שם בזמן שהיקום בכלל והמוח שלך בפרט כופים עליך איך להתנהג בתור אובייקט הקיים בפני עצמו.
התגובות שלך הם קומבינציה של כימיקלים המתנהגים בדרכים מורכבות לפי חוקי הטבע (דטרמיניסטים ו/או אקראיים) אבל אתה הכימיקלים והחוקים, אתה לא פשוט מחכה שם ונותן לפיסיקה לעשות בך כרצונה כך שלמעשה המצבים בהם הטבע יכול להציב אותך הם בקירוב המצבים הריאליים בהם אתה חושב שאתה יכול להיות.

-



-

ג. האריס, מיסלר ודומיהם מבססים את הטיעון שלהם על ההנחה שמה שחשוב לנו בסוכן מוסרי הוא שבהינתן אותה סיטואציה; אותו סוכן יהיה בעל אפשרות "אמיתית" לבחור אחרת (לא סיטואציה דומה, בדיוק אותה סיטואציה) ומאחר שהדבר בלתי-אפשרי (לא פיסיקלית ולא לוגית) אזי בהכרח להיות סוכן מוסרי בלתי-אפשרי גם הוא אך כפי שדנט וקומפטיבליסטים אחרים טוענים מנגד, מי אמר שזה מה שאכפת לנו ממנו (או לפחות, שצריך להיות לנו אכפת)?
לומר שאם תריץ את הזמן לאחור הכל יקרה שוב בדיוק באותו האופן בכלל לא משנה להתנהגות שהיינו מצפים לראות לאורך הזמן מסוכן מוסרי, אנחנו לא בוחרים את העבר אבל התמריצים שאנחנו מפעילים כגון ענישה ושבח (ראו דגש באדום שלי בניסוי המחשבתי של דנט למעלה) והציפיות שלנו רלוונטיים להתנהגות שהיינו רוצים לראות בעתיד וכזכור העתיד לא קיים.
אחריות ששווה לקחת על עצמך או להטיל על אחר היא לעולם לא בתוך הרגע כשהוא קורה או בדיעבד אלא תהליך מההווה לתוך העתיד, ענישה יעילה היא זו שהזמן בינה לבין המעשה מינימלי וכזו הממקסמת תמריץ עבור הנענש והסובבים כך שגם אם מערכת האכיפה שלנו אינה מושלמת זו עדיין לא סיבה להשליך אותה בבת-אחת.

אני אנצל הזדמנות זו בכדי להציע כלל-אצבע שדנתי בו בשיחות פנים מול פנים פעמים רבות:
בכדי לדעת אם על אדם הייתה מוטלת אחריות בסיטואציה כלשהי, במקום לשאול אם הוא היה יכול לפעול אחרת שאלו "האם הוא היה אמור לדעת יותר טוב מזה?" השיח הוא על הציפיות שלנו, הסכמים הדדיים ותמריצים (חיוביים או שליליים) לעתיד ולא על פיסיקה או מדעי-המוח.

דנט:
"Harris can't take credit for the luck of his birth, his having had a normal moral education—that's just luck—but those born thus lucky are informed that they have a duty or obligation to preserve their competence, and grow it, and educate themselves, and Harris has responded admirably to those incentives."

מיסלר:
"He keeps making the same error. Let's try it with Robots:

Robots can't take credit for the luck of their birth and their normal moral education—that's just luck—but those born thus lucky are informed that they have a duty or obligation to preserve their competence, and grow it, and educate themselves, and the robots has responded admirably to those incentives.

Taking input and formulating a complex response is not freedom. Plants do it. Animals do it. Computers do it. That is not the standard, and if it were then most living things would qualify; it'd just be a question of degree."

מיסלר עושה פה שגיאה כפולה, אחת כבר נתקלנו בה קודם לכן- מה שחשוב הוא הקונטקסט בו הדברים נעשים, סם האריס הוא חלק מקהילה המחלקת חיזוקים חיוביים ושליליים בכדי לכוון התנהגות לעתיד כך שהפלט המורכב שלו הוא תוצר של שכבה נוספת של לחצים (פרט לאלו הביולוגיים והפיסיקליים) שהרי אלו לחצי החברה כיצד להתנהג.
הקרדיט להאריס על הישגיו מגיע לו כי ככה סיכמנו באופן הדדי כשהקמנו אוניברסיטאות וחילקנו תארים לאלו שהשקיעו את זמנם ללמוד, האריס שיחק לפי החוקים ולכן מגיע לו השבח בעוד שרובוט לא רגיש להסכמים ותמריצים שכאלו (כזה במובן הקלאסי ולא רובוט אידיאלי המתפקד פונקציונאלית כאדם לכל דבר כולל היותו חלק מקהילה הנוטה להפיק הסכמים בכדי למקסם התנהגות לעתיד שהרי זה היה זכאי לשבח וגנאי ככל בן אנוש אחר).
השגיאה השנייה היא כשל דיכוטומיה, למה נקודת המוצא של מיסלר היא שאין רמות של בחירה? בוודאי שישנן ואורגניזמים שונים אכן עונים על ההגדרה אם כי הם נמצאים נמוך יותר על הספקטרום ומתחת להם (אם כי אט אט הם עולים בסולם) נמצאים מחשבים.
בני-אדם אולי אינם "בוחר אבסולוטי", כזה שאינו-תלוי בנסיבות אף-פעם, אבל הם בהחלט מדורגים מאד גבוהה בסקאלת הבוחרים ומהווים קירוב טוב מאד ל-"סוכן-על" שכזה.

האריס:
"If you don't know what your soul is going to do, you are not in control."

דנט:
"Really? When you drive a car, are you not in control? You know “your soul” is going to do the right thing, whatever in the instant it turns out to be, and that suffices to demonstrate to you, and the rest of us, that you are in control. Control doesn't get any more real than that."

מיסלר:
"I am stunned that he calls this an argument.

Let's try this with Feeling God.

Really? When you pray, are you not feeling God? You know “your soul” is going to do the right thing, whatever in the instant it turns out to be, and that suffices to demonstrate to you, and the rest of us, that you are feeling God. feeling God doesn't get any more real than that.

Actually, it does get more real than that. How about something being true whether or not someone is experiencing it? People see ghosts. People hear voices. People feel like they're making decisions. Some of these experiences correspond to what we call reality, and others don't. And we have rules for differentiating them.

So just pointing to the fact that something is being experienced is most definitely not enough. Not even close."

ניתן לדון ל-מה בדיוק האריס מתכוון ב-"לדעת" וב-"שליטה" אבל זו נקודה שבה אני אאלץ להסכים עם האריס ומיסלר, זה היה טיעון חלש מצד דנט ולא כל כך ברור איזה קרדיט כללי הוא ניסה להשיג איתו אבל הי, גם פילוסופים דגולים לפעמים אומרים שטויות.

דנט:
"Harris ignores the reflexive, repetitive nature of thinking. My choice at time t can influence my choice at time t' which can influence my choice at time t”. How? My choice at t can have among its effects the biasing of settings in my brain (which I cannot directly inspect) that determine (I use the term deliberately) my choice at t'. I can influence my choice at t'. I influenced it at time t (without “inspecting” it)."

מיסלר:
"Brilliant. He just proved that computers have free will."

לא, מחשבים הם לא סוכן רציונלי הפועל למקסם רצונותיו והם לא מבינים את הקונספט של סיכום.
אם כבר זה מראה לנו שמחשבים הם הבסיס לקבלת החלטות אך שנדרשת מערכת רחבה יותר של אינטראקציות עם הסביבה כדי להיות מקבל החלטות שהוא גם סוכן מוסרי אבל שוב, למיסלר קשה לקבל זאת כי הוא שוגה במחשבה שהתכונה של להיות בעל יכולת בחירה היא בינארית ("או שיש לך את זה או שלא").

האריס:
"Where is the freedom in being perfectly satisfied with your thoughts, intentions, and subsequent actions when they are the product of prior events that you had absolutely no hand in creating?"

דנט:
"Once you stop thinking of free will as a magical metaphysical endowment and start thinking of it as an explicable achievement that individual human beings normally accomplish (very much aided by the societies in which they live), much as they learn to speak and read and write, this rhetorical question falls flat."

מיסלר:
"Let's unpack that.

1. That human beings normally accomplish: ok, same thing

None of these things get us to freedom unless you're describing it in the loosest and most useless way possible. As I said in the opening, he's basically saying that if it feels free then it is, and that's the best you're going to get.

Well, I don't have to accept the best illusion I'm going to get and call it freedom. I'd rather, for the sake of human dignity and the respect for reason, acknowledge that it's an illusion and work within that framework. It's more true, which I think is generally more healthy."

תקפתי את העיקר פה קודם לכן ולא אתעכב על כך שוב אבל אעיר את תשומת לבכם לנקודה 3: התלונה העיקרית של מיסלר היא שאנחנו תמידית מושפעים מסט של קלטים אבל הפאנץ' הוא לבנות מערכת קלטים שפועלת מאחורי הקלעים (למשל, קהילה עם חוקים) ועוזרת לנו להגיב יותר טוב לקלטים עתידיים. אתה יכול לשחק עם המילה "חופש" כמה שתרצה אבל להיות בלתי-תלוי בקלטים זה לא משהו שלמרבית האנשים אכפת ממנו, אכפת להם בדיוק מהרעיון של אחריות שדנט ודומיו מנסים להציג להאריס- שתהיה לנו דרך לקבל החלטות טובות יותר שתעשנה אותנו מאושרים.
(נקודה 4 היא שוב כשל דיכוטומיה, שימפנזים ומחשבים עושים זאת במידה פחותה בהרבה מבני-אדם ואין להם הבנה של קונספטים מופשטים כמו אחריות והסכמים והם לא מגיבים כמונו לשבח וגנאי).

האריס:
"Am I free to do that which does not occur to me to do? Of course not."

דנט:
"Again, really? You're playing bridge and trying to decide whether or not to win the trick in front of you. You decide to play your ace, winning the trick. Were you free to play a low card instead? It didn't occur to you (it should have, but you acted rather thoughtlessly, as your partner soon informs you). Were you free to play your six instead? In some sense. We wouldn't play games if there weren't opportunities in them to make one choice or another. But, comes the familiar rejoinder, if determinism is true and we rewound the tape of time and put you in exactly the same physical state, you'd ignore the six of clubs again. True, but so what? It does not show that you are not the agent you think you are. Contrast your competence at this moment with the “competence” of a robotic bridge-playing doll that always plays its highest card in the suit, no matter what the circumstances. It wasn't free to choose the six, because it would play the ace whatever the circumstances were whereas if it occurred to you to play the six, you could do it, depending on the circumstances. Freedom involves the ability to have one's choices influenced by changes in the world that matter under the circumstances."

(דגש של מיסלר)

מיסלר:
"Again, he just described many different types of decision-maker. Computers do this. Apes do this. Dogs do this. Fish do this.

The more a word means the less it means. He has far too much bolted onto “free will”. It's so diluted at this point that it reduces to feeling like you make choices and/or adjusting your decisions based on inputs.

Way. Too. Broad.

Here he's talking about card game options:

If determinism is true, are these real opportunities? Yes, as real as an opportunity could be: thanks to your perceptual apparatus, your memory, and the well-lit environment, you are caused/determined to evaluate the situation as one that calls for playing the six, and you play the six.

He's failed to even address Harris' point. If you don't know the rules, you don't have the option to use one of those rules to win. If you happen to have a lack of concentration while playing a card, you may play the wrong one.

These things are not in your control. They happen to you. They trim your options down to the limited set that present themselves to you from, well…you don't know where. That was Harris' entire point. Whatever options get presented for you to choose from are labeled as your freedom, and you're not even thinking about all the others that weren't presented.

What's free about that?

Oh, right, it's as free as it can be, and we should be happy with that.

Sure, and a shackled slave is free to run from the plantation in lots of different ways:

1. In a straight line
2. In a zig-zag pattern
3. Towards the river

Picking from available options is illusory freedom because it ignores the fact that you were only presented a few choices, and you weren't the one who chose them. This is true without even mentioning the uncomfortable bit that you're also not the one picking afterwards."

צריך לפרוט את התוכן של מיסלר לכמה חלקים:
א. כן שימפנזים, כלבים, דגים ומחשבים מגיבים בצורות מסויימות לקלטים מהסביבה ונותנים פלט התנהגותי אבל הם לא מסוגלים להגיב לסוג הפלטים שאכפת לנו מהם; סיבות פסיכולוגיות וחברתיות. אני חושב שזו הייתה שגיאה טקטית מצד דנט לגרור את הדיון לכזה הנע סביב השאלה "איך מתנהלת מערכת קבלת החלטות בתוך יקום דטרמיניסטי" שהרי מה שחשוב לנו בסופו של יום הוא האם יש לנו דרך להגדיר אחריות באופן קרוב מספיק לאינטואיציות שלנו אבל הדוגמא שדנט בחר בה הייתה טובה כי הוא המחיש באמצעותה בדיוק את החלק המבדיל אותנו מאורגניזמים אחרים וממחשבים מודרניים (למרות שלגבי מחשבים המצב כנראה ישתנה בעתיד); אנו מושפעים גם מאופציות (וחרטה ופחד ותקווה וכן הלאה). הטיעון של האריס הוא לא יותר מטאוטולוגיה טריוויאלית, בוודאי שאתה מושפע בכל רגע ממה שאתה מושפע באותו רגע אבל השאלה החשובה היא מה הם אופי הדברים שמשפיעים עליך ואיך (ראו את הדוגמא של דנט עם המכונית למעלה). על שאלת האופי, התשובה שרלוונטית לנו בכדי לבנות מערכת אחריות חברתית שמדרבנת אותנו לבחור יותר טוב בעתיד היא שבח/גנאי ועל שאלת ה-איך הקלטים משפיעים עלינו התשובה היא בשיפור עצמי והתאמה של ההתנהגות לסיטואציות דומות בעתיד (וכאן נכנס למשחק אותו ספקטרום של סיבוכיות שמיסלר מסרב לראות ומשום מה מתעקש לצאת מנקודת הנחה שמדובר בדיכוטומיה).

ב. השימוש במילה הכמעט חסרת-משמעות "חופש" שוב ושוב יוצר את הרושם שמדובר באמצעי רטורי בלבד ודנט לא מקל על עצמו בזה שהוא נופל בפח ומשתמש באותה מילה (פח שהוא כן למד להימנע ממנו). הדבר אותו האריס, מיסלר ודומיהם כן יחשיבו כ-"חופש אמיתי" הוא אחד משניים: היכולת לקבוע את הסידור הקודם של היקום (לבחור את העבר) ו/או היכולת לקבוע את חוקי היקום. ללא אחד מאלו (טוענים האריס, מיסלר ודטרמיניסטים חזקים אחרים), לבני אדם אין יכולת "אמיתית" להשפיע על המצבים העתידיים של היקום והאירועים פשוט קורים "דרכנו" במקום "לנו". ניתן להביס את הטיעון הזה משני כיוונים:

1. דמיינו שני תרחישים אפשריים בעתיד; בזה הראשון, בני האדם ממשיכים לפתח את היכולת הטכנולוגית שלהם לאורך העידנים ומפתחים הבנה מתקדמת של כיצד מתנהגות אבני-הבניין של הקיום כך שניתן באמצעים טכנולוגיים להשפיע על אופיים של האירועים הקטנים ביותר (בלחיצת כפתור לגרום לחלקיק למנהר למשל) ולהשתמש בשינויים אלו ברמות הנמוכות של היקום כדי להביא רק סיטואציות המועדפות ע"י בני אנוש בעוד שבזה השני בני אדם מעולם לא מקבלים יכולת טכנולוגית כמו במקרה הראשון אך במקום זאת הם בונים מחשבים מתוחכמים יותר ויותר המסוגלים לסמלץ דרכי פעולה שונות עבור סיטואציות עתידיות בדיוק כה רב שהוא מאפשר להם לדעת כיצד, מתוך כל האופציות, להתנהג בצורה המבטיחה להם הישרדות וממקסמת אושר.

התרחיש הראשון יותר קרוב ל-"חופש" שמיסלר והאריס מדברים עליו שכן בני אדם זכו בהשפעה ישירה על החלקים הבסיסיים ביותר בשרשרת הנסיבתיות בעוד שזה השני הוא הרחבה והקצנה של מה שיש לנו היום ושל כיצד באופן גס המכאניזמים הקוגניטיביים שלנו (המוח) פועלים. האם יש הבדל בהשלכות עבור בני אדם בשני התרחישים? לא, באחד בני אדם כחלק מההיסטוריה הנסיבתית של היקום זכו (במזל לפי הדטרמיניסטים) באינטראקציה ישירה עם הרזולוציה הנמוכה ביותר של הנסיבתיות ובאחר בני אדם מקסמו (שוב, במזל לטעם הדטרמיניסטים) את הנטייה הטבעית שלהם לדמיין עתידים אפשריים ולבחור את זה המתכנס ביותר עם ההעדפות שלהם אך בכל אחד מהתרחישים נעשו פעולות למען הישרדות ואיכות חיים כך שהשאלה היא למעשה על כיצד עלינו להתנהג- לעודד אנשים לקחת אחריות ולתת להם חיזוק חיובי כאשר עושים זאת ושלילי כאשר לא (הנקודה הרלוונטית בעמדה הקומפטיבליסטית) או לצאת מנקודת הנחה שאף אחד לא בשליטה על כלום ולכן לעזור לכמה שיותר אנשים שלא שפר עליהם מזלם (נקודה שמיסלר תומך בה ולמרות הנימה הצדקנית שלו, אני נוטה להאמין שכוונותיו כנות וממקום של רצון אמיתי לעזור), אבל בשני המקרים אופן היקום והאינטראקציה בין בני אדם לחוקי הפיסיקה לא לוקח חלק! אם אתה לא יכול להבדיל בהשלכות מבחינת המטרה אותה אתה שואף להשיג, זה הופך את הדיון לאסתטי בלבד- מה זה משנה אם "אחריות" היא קונסטרוקציה חברתית שלנו או חלק "אותנטי" מהיקום (כאילו שיש חלקים מזויפים, כל דבר שקורה הוא חלק מהיקום- הכל שאלה של איזה חלק הוא קטגוריה שהגדיר המוח האנושי ומה היה נמצא גם אם כל בני האדם היו מתים מחר בבוקר) כשהיא משיגה את המטרה שלנו דהיינו לשפר הישרדות ואיכות חיים (מיסלר עצמו מודע שלחשיבה שאנו עושים בחירות אותנטיות יש יתרון אבולוציוני כי אתה לוקח את הסיטואציה ברצינות ומשקיע בניתוח שלה יותר משאבים קוגניטיביים).
אם אתה לא יכול להבדיל בינך לבין גרסא "חופשית" שלך, הווה אומר שההבדל לא רלוונטי.

2. מיסלר עושה את אותה שגיאה של 8bit philosophy ומניח שמאחר וחלקים קודמים בשרשרת ההיסטוריה שלך התנהגו באופן מסוים אזי בהכרח כל חלק שלך יתנהג כך, אבל הרי זה הוא כשל הרכבה- לפי היגיון זה מטוס אינו יכול להמריא מאחר שאף אחד מחלקיו לא יכול להמריא. מה בנוגע לתופעות אמרגנטיות? גם אני מגן על העמדה שהיקום הוא סוג של אוטומטון תאי אבל בתוך אותו אוטומטון יכולים להופיע חוקי התנהגות חדשים ש-"מודבקים מלמעלה" לחוקי הבסיס שהוגדרו וכל זאת מבלי להפר את הכללים ה-"נמוכים" יותר.
דוגמאות מפורסמות הם "חוק 90" שהרצה שלו מספיק זמן יוצרת משולש סרפינסקי ו-"חוק 30" שמנקודה מסויימת מתחיל להיות כאוטי ומתנהג כמחולל אקראי לכל דבר, הטיעון של מיסלר על "חופש" לעומת "חופש אמיתי" שקול ללומר שמאחר ומשולש סרפינסקי לא מעצב מחדש את המצבים הקודמים של חוק 90 או את החוקים הפונדמנטליים המגדירים אותו אז זה לא משולש סרפינסקי אמיתי וזה כמובן פשוט לא נכון. אנו יכולים לתאר את ההתקדמות של האוטומטון במדויק גם אם ננתח אותה רק בתור משולש סרפינסקי שממשיך לעשות  "zoom out" ללא התייחסות כלל לחוקים המקוריים, האם הם הפסיקו להיות נכונים ברגע שהסרפינסקי הופיע? בוודאי שלא בדיוק כמו שמכאניקת הקוואנטים לא נעלמה כשבני אדם הגיחו במהלך האבולוציה, אבל המסקנה היא לא שכל ההתנהגות שלנו (ובפרט, שקילת אופציות) היא "אשליה" אלא שניתן לתאר את ההתנהגות של מכאניקת הקוואנטים ברמות הגבוהות גם כהתנהגות של סוכנים הממקסמים סדרי-עדיפויות כאשר אלו מסודרים בצורה הנכונה (דהיינו "humanwise").
זה נכון לומר שהרגע הבא של היקום נקבע לפי הסידור שלו רגע לפני וחוקי הפיסיקה אבל מה שההצרה הכללית הזאת מסתירה היא את העובדה שחלק מהסידור וחלק מחוקי הפיסיקה היא אני ואתם מקבלים החלטות.
-

-
לבחור רק מתוך האופציות שמזדמנות לך זה לא "חופש אשלייתי" אלא חלק בלתי-נמנע מלא-להיות כל-יודע ולכן יש לנו ציפיות מסויימות מבני אדם בסיטואציות שונות ואם אנו ריאליים זה ברור לנו שאנשים שונים תחת נסיבות שונות לא יראו בדיוק את אותן דרכי פעולה, הנקודה שמעניינת אותנו אבל היא לא זהות בין הקאונטרפקטואלים שאני מדמיין בעת התלבטות לאלו של כל אחד אחר אלא שהתוכן של אותם קאונטרפקטואלים בקירוב מתחשב באותם הדברים שאכפת לנו מהם (למשל לא רוצחים תינוק, לא גונבים לאדון את הארנק ולא חוצים באדום). כן בני אדם ושימפנזים ודגים ומחשבים הם רגולטורים למידע, אז? בני אדם הם חלק מקהילה המהווה סוג של "היפר-רגולטור" ובוררת את אלו המגיבים לשבח/גנאי ואת אלו שלא וזה הטוב ביותר שניתן להשיג כרגע ואולי פעם- אני לא טוען שהמערכות המוניציפליות, החינוכיות והאכיפה שלנו מושלמות אך הן קירוב גס לרגולטור להתנהגות אנושית גם אם הן דורשות חידוד ושיפור.

השימוש במטאפורה של עבד הכבול בשלשלאות הוא אמצעי רטורי, אתה לא כבול ליקום בשרשראות אם הן חלק ממך.

דנט:
" We use the same tools to influence our own desires as we use to influence other people's desires. I doubt that he denying that we ever influence other people's desires. "

מיסלר:
"Yes, and domino # 47 influences domino # 48. Now let's group dominos 45-55 together and call them “me”. "

לא רלוונטי לדיון, השאלה היא האם אנחנו צריכים לנסות להשפיע על התנהגות של אנשים אחרים באמצעות מערכות חברתיות המעודדות ומדכאות התנהגויות מסויימות באמצעות שבח וגנאי- אין לזה משמעות אם התהליך הוא עדיין חלק משרשרת הנסיבות של היקום. חוץ מזה אם נקבל את ההשוואה המיסלריאנית לאבני-דומינו הווה אומר שלהתלבטות אין כוח השפעה, היא סתם מתרחשת (הרי היא לא גורמת לכלום לפי מיסלר והאריס אלא רק נגרמת ע"י חוקי הפיסיקה וסידור החומר רגע לפני) אבל משמעות הדבר היא שהתלבטות היא אפיפנומנאלית ולכן חובת ההוכחה היא על האריס, מיסלר ודטרמיניסטים הדומים להם (הפיתרון היותר קומון-סנסי שמתכנס עם תערו של אוקהם הוא פשוט שההתלבטות, כחלק משרשרת נסיבתית, מכתיבה את ההתנהגות שלך ולא שהעבר "מדלג" על ההווה שלך כדי לקבוע את העתיד). סיבות זה סובייקטיבי (המשוואות שלנו מתארות התנהגות של תהליכים ולא את הסיבה לתהליך) והתשובה לשאלות כמו "מה הסיבה ל..?" או "מה גרם ל...?" נתונות לחלוטין לפרשנות.

האריס:
" As I have said, I think compatibilists like Dennett change the subject: They trade a psychological fact—the subjective experience of being a conscious agent—for a conceptual understanding of ourselves as persons. This is a bait and switch. The psychological truth is that people feel identical to a certain channel of information in their conscious minds. Dennett is simply asserting that we are more than this—we are coterminous with everything that goes on inside our bodies, whether we are conscious of it or not. This is like saying we are made of stardust—which we are. But we don't feel like stardust. And the knowledge that we are stardust is not driving our moral intuitions or our system of criminal justice. "

מיסלר:
" In short, Dennett is saying that because the uncontrolled falling dominos of our actions exist within our bodies, they are ours, and therefore we have freedom.

That's how he's getting there.

Harris and I say, “Well, your decisions are just coming to you from your brain. You don't even know why you're doing that.”

Dennett says (not a real quote), “So what? It's happening in my brain, and my brain is mine, therefore I did it.”

That's playground stuff. Unacceptable. Are you taking responsibility for the bacteria in your body as well? What if the mutant bacteria that destroys the world comes from YOUR intestines? Was that part of you as well? Can we hold you responsible? Of course not."

בדומה לנקודות הקודמות, האריס רומז על סוג של דואליזם בינינו לבין היקום ומתעלם מהעובדה הלא-פסיכולוגית בכלל שכל אינטראקציה שלך היא אינטראקציה גם בין אובייקטים קוואנטיים (או בסיסיים יותר אם אלו קיימים) מכאניסטיים- זה שכסאות עשויים מאטומים לא אומר שאין באמת כסאות. שוב- הסיבה שמערכת הצדק בנויה כפי שהיא בנויה היא כי בני אדם מגיבים לשבח וגנאי וההתנהגות שלהם יכולה להשתנות בהתאם אבל אני מוכן לחזור בי אם מישהו יוכל להראות לי שאחת מהנחות הבסיס הפורמליות של בתי משפט היא שלבני-אדם יש חופש אבסולוטי לשלוט ביקום באופן בלתי תלוי בנסיבות.
ההשוואה של מיסלר חלשה, במה מוטציה של בקטריה במעיים דומה לרגולציות של התנהגות אנושית? ההשלכה היא שמיסלר מאמין (ובמקומות אחרים בבלוג שלו הוא באמת טוען זאת בגלוי) שההבדל בין פעולה רצונית ללא-רצונית הוא אשליה מבחינת יכולת ההשפעה שזה מקנה לך אבל זה שוב אפיפנומנאליזם כי משמעות הדבר שה-"רצוניות" של פעולה לא עושה כלום במציאות אלא פשוט נמצאת שם בפני עצמה, מושפעת מהעולם אבל לא משפיעה על כלום בחזרה. חובת ההוכחה חלה עליו.

האריס:
" Thoughts like “What should I get my daughter for her birthday? I know—I'll take her to a pet store and have her pick out some tropical fish” convey the apparent reality of choices, freely made. But from a deeper perspective (speaking both objectively and subjectively) thoughts simply arise unauthored and yet author our actions. "

דנט:
"What would an authored thought look like, pray tell? And how can unauthored thoughts author our actions? "

מיסלר:
"The same way a previous domino falling in a line “authors” the next one falling. "

שוב, אנאלוגיה חלשה. מיסלר שוגה במה שדנט קורא לו "רדוקציה חמדנית", הוא מניח כי מאחר וכל היקום חלק מאותה שרשרת נסיבתית אזי כל ההתנהגויות של מבנים של חומר בבסיס שלהן שקולות וזה פשוט שקר (אלקטרון ופרוטון לא מתנהגים זהה, גרוויטציה לא מתנהגת כמו חיכוך וצמיגות זה לא לחץ). כן, אירועים ברגע זה הניעו אותך לנתח את המצב ולפעול בצורה מסויימת כדי להביע התנהגות שגורמת אירועים חדשים אבל מה שאכפת לנו ממנו זה שההתנהגות שלך תאמה בקירוב את הציפיות שלנו (אם כן תקבל חיזוק חיובי ואם לא תקבל חיזוק שלילי).

האריס:
" Compatibilism amounts to nothing more than an assertion of the following creed: A puppet is free as long as he loves his strings. "

דנט:
"This is in no way supported by anything in his discussion of compatibilism. "

מיסלר:
" Maybe not, but it's all over the entire essay that Dennett just wrote. He doesn't care that we can't control the options we have before us, nor the faculties that control how we chose among them. He ignores these limitations; he doesn't even see them as important.

That's an embrace of the puppet strings, plain and simple. He's saying that if a puppet feels like it's a real boy, then it's pedantic not to call it one. This is an unacceptable position for a thinking person in the 21st century—philosopher, scientist, or otherwise."

וויכוח סרק סמנטי שלא רלוונטי לדיון.

האריס:
" Getting behind our conscious thoughts and feelings can allow us to steer a more intelligent course through our lives (while knowing, of course, that we are ultimately being steered). "

דנט:
" So unlike the grumpy child (or moody bear), we intelligent human adults can “grab hold of one of our strings”. But then if our bodies are the puppets and we are the puppeteers, we can control our bodies, and thereby our choices, and hence can be held responsible—really but not Ultimately responsible—for our actions and our characters. We are not immaterial souls but embodied rational agents, determined (in two senses) to do what is right, most of the time, and ready to be held responsible for our deeds. "

מיסלר:
" No. No. No.

Harris put “grab hold of one of our strings” in quotes for a reason (because it's not real). Then he explicitly says that “we are ultimately being steered.” He's talking about the difference between experiencing choice and actually having it. This point seems hard for many to grasp.

Dennett wants to say that since we can “take control of our lives”, or “write a book”, then we can be held responsible for our actions.

No.

All three are illusory. We are saying that some embrace of this illusion is functional, and practical, and thus we do it all the while knowing it's not real.

That may seem strange to some, but it's nowhere near as strange as calling it true freedom. Freedom means something. Use another word."

שוב, וויכוח סרק סמנטי. דנט מבהיר שהאחריות שאנו מניחים על אדם בוגר היא כי יש לנו ציפיות מסויימות (חברתיות-מוסריות) מרגולטור של מידע שהוא גם בן אנוש אבל מיסלר חצי צודק שצריך פה מילה אחרת, הוא פשוט טועה בטיעון שלו לאחר מכן שהמילה "חופש" אומרת משהו מחוץ לקונטקסטים ספציפיים.

שארית הביקורת היא מיסלר הממשיך לתאר כיצד דנט צריך להכיר בהבדל בין "בחירה חופשית אבסולוטית" ל-"בחירה חופשית פרקטית" (הבדל שהוא באמת מצהיר עליו כיום) אבל הסיום ראוי להתייחסות:

" At that point we could begin a far more interesting discussion: How to (and whether to) build a societal structure of personal responsibility, reward, and punishment in a world where we experience choice but don't actually have any. That's the discussion we should be having. "

אם מיסלר יעצור רגע, יסתכל על סוג הקלטים החברתיים שבני-אדם מגיבים אליהם (לטוב ולרע) ויפתח מילון או יערוך סקר כדי לראות מה הן ההגדרות הנפוצות לענישה והסכמים הוא יבין שאנחנו כבר חיים בעולם שהוא מתאר, הוא אולי לא מושלם אבל הוא בהחלט הכי טוב שיש לנו כרגע.               

לעיתים זה נדמה כי היקום נחלק לשניים; ישויות המהוות את התכונות האובייקטיביות של המציאות ואלו המהוות
את הסובייקטיביות.
רושם זה נובע מהיחס הלא-סימטרי שלנו כלפי אירועים בהם אנו חמושים בקריטריון מוגדר,
אלו החשופים למחקר מדעי.

הדברים שמדע לא יכול לגלות
אנו מוצאים עצמנו בסיטואציה מוזרה בהחלט; עם הקדמה הטכנולוגית עולה גם היכולת שלנו להבין מה מרכיב את הקיום וכיצד,
דהיינו לגלות מה אובייקטיבי (מה הן העובדות על העולם) אך לאותן עובדות לא מצורפות
הנחיות כיצד לפרש אותן, איך עלינו להתנהג או מה עלינו לחשוב:


אנחנו יודעים בקירוב מתי עובר מרגיש כאב אך זה לא אומר לנו דבר על הנקודה בה הפלה
נחשבת רצח (אם בכלל).

אנחנו מבינים בהצלחה מרובה כיצד אור מתנהג ואיך מערכת הראייה עובדת אבל זה לא אומר
לנו האם צבעים קיימים בנפרד מהחוויה שלנו.

אנחנו יכולים למדוד אירועים מזעריים בדיוק רב פעם אחר פעם אבל אין לנו כיצד להסיק
מכך מי עלינו לשאוף להיות בתור בני אדם.

אנחנו יודעים מה הסיכונים האפשריים לילד הנולד מגילוי עריות, אך אין די בכך בכדי
לקבוע כי יחסים שכאלו פסולים מיסודם.

יש לנו מודלים מהימנים לתאר את מחזור הירח שנים רבות לעתיד ובכל זאת אנחנו מסתבכים
עם להסכים על מה זה אומר להיות חופשי (אם בכלל).

ההבנה ההנדסית-טכנית והגיאומטרית שלנו מוצלחות במיוחד ועדיין אנו לא בטוחים מה
הופך עיר, בניין או פסל ליפים.

קל להרים ידיים ולהכריז כי המציאות מכילה באופן אינהרנטי מסתורין; לעולם לא נוכל לפצח את כל השאלות כי הן בלתי-ניתנות לפיצוח ולעד
אספקטים מסויימים של הקיום יהיו כמו כתם רורשאך, מחכים לפרשנות של צופה חיצוני (גם
אם מרבית הצופים יתנו תשובות דומות) ללא רמז קלוש כי אלו בעלי תכונות ברות-מדידה
המגיבות (או שעתיד להגיב אי פעם) בהצלחה למיקרוסקופים/טלסקופים/צנטריפוגות/לייזרים
ו/או לסרגלים שלנו.
נדמה כי בכל שנעשה ובכל תגלית שנצליח לכבוש עדיין ככל שספר הדברים האובייקטיביים
על העולם יגדל, האספקטים הסובייקטיביים של אותן עובדות יישארו מחוץ להישג ידו של
המדע ושל כלי המדידה שלנו.
יכולנו לסיים פה, לסגור את הפוסט ולצאת בהרגשה שעשויה קצת לנחם (אחדים) כי העולם
(והמציאות בכלל) הוא מקום עשיר ומעניין ומה שהופך אותו לכזה הוא דווקא המקום
לשיפוט האישי שלנו, דבר שאף כלי טכנולוגי משוכלל לא יכול להשיג אך כאן בדיוק המקום
לשאול את השאלה שממשיכה לכרסם באחורה של הראש;


"אם המידע על אסתטיקה, צבע, מוסר, הומור, חופש, אמת וכדומה לא נגיש לאף אמצעי
מדידה (מתקדם ככל שיהיה); אז איך לעזאזל הוא נגיש למוח שלי?"

אינדקסיקלים והעדפות

"אינדקסיקל" היא מילה (או ביטוי) שהפירוש לה ניתן לפי ההקשר שבו היא נאמרת כגון
המילים "אני", "אתם", "היום", "אשתקד",
"כאן". על מנת שנוכל להבין משפט המכיל אינדקסיקלים עלינו לדעת דבר מה על
הסיטואציה והנסיבות שבהן המשפט נאמר, על ההיסטוריה שלו.
משפט כמו "היום הלכתי למכון" לא יעורר בנו את אותן אסוציאציות, הקשרים
ו/או ציפיות כאשר האדם שהוא Simulacra (אני) רושם לכם אותו כאן
ועכשיו וכאשר חבר או אחות יאמרו אותו בשנה הבאה, אנחנו מסתמכים על הידע הקודם שלנו
על (ההיכרות עם) הדובר בכדי לפענח במה מדובר (ואם יש צורך, גם בכדי להשלים את החסר; לאיזה מכון הלכתי היום? מכון יופי או מכון כושר?).
השימוש בשפות לוגיות שתוכננו במיוחד למנוע עמימות סמנטית כמו לוז'באן לא תצלחנה
לעקוף אי-הבנות שעלולות להיווצר מהסקה שגויה של פרשנות משפטים המכילים אינדקסיקלים
מאחר ועצם הקיום של שפה הוא עדות לתקשורת והכרח התקשורת הוא כי יהיו פרטים
המסוגלים לתקשר זה עם זה אך כל עוד ישנם למעלה משני אנשים בעולם, לעד תהיה יותר
מדרך (קונטקסט) אחת להבין משפט המתאר תלות במקום ו/או זמן.

התקשורת שלנו היא חרב פיפיות כי פרט ל-להקל עלינו ולאפשר נתיב לחלוק, להפיץ ולשכלל
מידע (סיפורים, פואמות, פלרטוט, בדיחות, למידה וכדומה) היא שמה לנו מכשול; היא מכילה בתוכה מילים המניחות את קיומו של הדובר בתור אובייקט
עצמאי כמובן מאליו (וראינו גם למה, עצם קיומה של שפה היא עדות לקיומם של דוברים
המתקשרים זה עם זה) אבל כשאנחנו לומדים את שפת אמנו לא מוצמדות למילים הוראות
מפעל. בתחילת דרכנו כדוברי השפה אנחנו פחות או יותר מנחשים את משמעות המילים לפי
כיצד אלו משפיעות על התנהגותם של הסובבים אותנו (הדוברים האחרים) ואנו בוטחים בהם
כי נדמה שהם בוטחים זה בזה ומבינים האחד את השני אך למעשה אנחנו עושים שגיאה (קלה)
בשיפוט; משמעות המילים אינה
מוחלטת ואנשים אינם מבינים זה את זה גם כאשר המילים שהוחלפו נדמות טריוויאליות.
כאשר ניתן להגדיר מילה בצורה אוסטנסיבית (הגדרה ע"י דוגמא) קל לנו לאמת כי דובר
אחר של שפתנו מגיב באופן דומה פחות או יותר לזה שלנו בהינתן סיטואציות דומות, כך
למשל אם אבקש מכם להצביע על כסא אוכל במהרה לראות כי כולכם תצביעו על אותו
האובייקט שאני הייתי מצביע עליו (או לפחות על אובייקט המשרת את אותה הפונקציה כמו
זה שאני הייתי מצביע עליו למקרה וישנם מספר כסאות בחדר) אבל מה קורה כאשר אין לנו
קריטריון חיצוני להשוות אליו את משמעות המילה? מניין לי כי כאשר אני מדבר על אהבה/סבל/כישלון/הומור/חופש
התחושות המתעוררות בכם וכי האסוציאציות (הדוגמאות) שעולות לכם דומות לאלו
המתעוררות בי ועולות לי?
קל לראות כי הרושם שלנו על מילים אלו מתבדר מהסיבה הפשוטה שהוא לא משפיע על
ההתנהגות שלנו באותו האופן אבל קשה במבט ראשון לראות מהיכן ההתבדרות הזאת נובעות; כיצד זה יתכן שפירושן של מילים כמו אהבה וכישלון תלויות בגישתו של
הדובר כלפיהן, תלויות בקונטקסט, אם אמרנו בתחילה כי זה הוא מאפיין של אינדקסיקלים?


המונחים בהם הגישות וההתנהגות שלנו מתבדרות תלויים בהעדפות שלנו, הם סוג של
אינדקסיקלים בתחפושת.

מעולם לא הראו לי אהבה או סבל, אף אחד מהורי או מהגננות שלי לא הצביע עבורי על אחד
מאלו והגה את המילה המתאימה. כל המונחים האלו תלויים בהיסטוריה שלנו, בנסיבות בהן
שמענו אותם שוב ושוב (לעיתים אף בהקשרים סותרים) אך אף אחד מעולם לא ישב והסכים על
קריטריון למתי השימוש במילה ראוי;
מה שמבדיל "מצחיק" מ-"עבר" או "עתיד" הוא שיש לנו
קריטריון עבור השתיים האחרות מתי (דהיינו, באיזה הקשר) אנחנו (דוברי השפה) נתנהג
בהבנה כאשר דובר אחר הוגה אותן ("עבר" כאשר האירוע המדובר הוא בזיכרון
שלנו או תיעוד של זיכרון כזה ו-"עתיד" כאשר אין לנו זיכרון או תיעוד
שכזה אך אנו מצפים לכך שיהיה).
ה-"סבל"/ה-"כישלון"/ה-"חופש" וה-"יופי"
שלנו תלויים בהיכן אנו עומדים ומה ספגנו לאורך השנים (ההיסטוריה שלנו) לא פחות מה-"כאן"
וה-"עכשיו" שלנו אבל מעולם לא טרחו לעבור איתנו על אלו מילים הן קבועות
(אלו שניתן למצוא עבורן הגדרה אוסטנסיבית כמו "מים", "יד",
"נמר") ואלו מילים הן יותר כמו פונקציה, שהאופן שבה הן תשפענה על
ההתנהגות שלנו יהיו תלוי באירועים שעיצבו אותנו ובמה אנחנו מעדיפים.

משפט כמו "עגבניות הן טעימות" לא מכיל אמת הנגישה למוח שלי בלבד או
תכונה מוזרה השונה מהישג ידם של המדעים המדויקים אבל הוא כן מביע עובדה (אובייקטיבית)
על העולם; הוא מביע עובדה על
ההיסטוריה האישית שלי.
אם תיקחו מבנה אטומים זהה לזה שלי ותשימו אותו בסביבה זהה לזו שלי ותיתנו לו להגיב
לה במשך קצת יותר מ25.5 שנה גם הוא יתנהג בצורה שאילו הייתם מבחינים בו מהצד הייתם
אומרים כי הוא "אוהב עגבניות".


המילה "אני" היא קיצור דרך ללומר "כל מה שקרה לגוף הזה [אוסטנסיבית]
עד רגע הגיית המשפט".

סיכום
אין חורים במציאות או "מסתורין" מובנה והיקום לא נחלק דיכוטומית
לאובייקטיבי/סובייקטיבי.
"החורים" היחידים הם המגבלות בידע שלנו בתור מערכות לעיבוד מידע (מוחות)
אך אין זה אומר שלשאלות האלו אין תשובה, זה אומר שאנחנו צריכים קונצנזוס על מה
הקריטריון הראוי להשתמש בתשובות (זה שנתנהג כאילו אנו מבינים כאשר נשמע את רצף
הצלילים המהווה את המילה) וספק אם אי פעם נסכים על כזה כי כל עוד ישנו
"אני" בעל היסטוריה השונה מגוף אחר ההוגה מילה זו ההעדפות שלנו לעד תתבדרנה
וכנראה שתמיד יהיה את האחד שלא יאהב לאכול עגבניות, יהיו סיבותיו אשר יהיו.
-
זו הייתה שנה מאתגרת ועמוסה עבורי הן מקצועית והן אישית ואני רוצה להודות לכל מי
שקורא פה באיזו תדירות שלא תהיה ושתהיה לכם שנה טובה חברים. אני מקווה שאני מצליח
לגרד אצלכם משהו ולהוות נקודת מפנה חיובית בהיסטוריה הנסיבתית שלכם, קטנה ככל שתהיה.

-

אם יש משהו שאני שונא זו רומנטיזציה.

ב-“רומנטיזציה“ אני לא מתכוון בהכרח לקלישאות רומנטיות או ”קיטש“ אלא למובן הרחב יותר של הגישה המחשבתית שאנשים נוקטים בה כלפי חפצים, אירועים, זכרונות, רעיונות, אפשרויות, אנשים אחרים ועצמם המתאפיינת ביתר תשומת-לב, עניין ו/או התעסקות עם טעמים אסתטיים, חזרתיות, קביעות, טקסיות, היפר-אינדיווידואליות, סימטריה ורגשות. רומנטזיציה שורפת כמויות עצומות של משאבים וזמן על התעסקות בשולי ובטפל במקום בתוכן וב-“בשר“ של סיטואציות; בעיות היו יכולות להיפתר פי כמה סדרי גודל של מהירות ויעילות לולא רק אלו המנסים לפתור אותן היו מוכנים להסתכל על הדרישות שלהם מנקודת-מבט שכלתנית יותר ולהיות מוכנים לעשות מה שעובד על מנת להשיג מטרה במקום להתמקד באופי של הדרך/הביצוע ובאיך הפיתרון אמור ”להיראות“. ישנם שני מחוללים עיקריים המתדלקים את השנאה שלי להתנהגויות ומחשבות רומנטיות פעם אחר פעם והם מהווים גם את שורש הבעייתיות שאני רואה בגישה כזאת כדרך חיים:

א. אי-קוהרנטיות - הגישה הרומנטית פשוט לא עושה שום היגיון לא משנה איך מסתכלים על זה. ספקטרום האמונות וההתעסקות בערכים קבועים ובלתי-משתנים היא מהשורש פסולה מאחר והיא לא מייצגת באופן מהימן את המציאות והחוקים לפיהם היא מתפתחת; האדם שוגה בכזב פתטי (“misplaced concreteness“) ומבלבל את עולם האנאלוגיות והדימויים של השפה (ולרוב אלו הם בעלי טיב אידיוסינקרטי וסובייקטיבי ביותר) עם אובייקטים ממשיים שלא רק שאינם קיימים במציאות באופן עצמאי מאמונתו של הרומנטיקן (בשום שלב שהוא) אלא גם אינם יכולים להתקיים מסיבות לוגיות/פיזיקליות/ביולוגיות/חוקיות ו/או חברתיות. הדוגמא הבולט ביותר היא המחשבה כאילו תכונות אופי, כוונות ו/או רצונות של אדם הם משהו הנפרד מההתנהגות שלו בפועל, איזו משמעות יש ל-"כוונות טובות" אם ההתנהגות והבחירות מולידות תמיד הרס? איזו משמעות יש ללומר על מישהו שהוא נבון או טוב-לב אם אין דוגמאות קונקרטיות וממשיות שיוצרות מגמה משמעותית של התנהגות כזאת?

ב. חוסר תועלת- הגישה הרומנטית היא מסוכנת ורעילה בכך שהיא מרחיקה אותנו ממה שחשוב. אם לאדם כלשהו מטרה שתעשה אותו מאושר, הדבר הנבון לעשות הן פורמלית והן ע“י השכל הישר הוא לפעול למען אותה מטרה; התעסקות בלתי-פוסקת בתת-מטרות שעשויות להשפיע על ההווה המיידי (בפרט כאלו שתחום השפעתן הוא סובייקטיבי ואידיוסינקרטי) רק מהוות מכשול והתנגדות מיותרת והכל בגלל פחד מסבל, עצלות או אי-רצון להשתנות. רואים זו היטב במחשבה כי קיים ”עצמי“ אחיד לאורך כל נקודה וכל אירוע החיים וכי יש לשמור על אותו עצמי כקבוע ולהימנע מלהשתנות ללא-תלות בנסיבות העולם, צרכים אישיים ו/או לחצים מהסביבה; רומנטיזציה של האישיות. אני לא אומר להיות נטול עקרונות או קווים אדומים, אך הגישה לאותם עקרונות שהאדם מחזיק צריכה להיות ממקום של מסקנות עם נימוקים לגיטימיים ומוצדקים ולא ממקום של "קדושה" הדורשת כבוד רק כי ככה האדם החליט בשלב מוקדם יותר של חייו.
דוגמא בולטת אחרת היא הניסיון להדגיש ו/או לשאוף לשיוויון מוחלט של פלט ותוצר בין אנשים אך מובן שגישה כזאת נידונה לכישלון כי אין זה המצב; אנשים אינם זהים לזה לזה והתוצרים של אחדים טובים בהרבה מאלו של אחרים ואין סוג של מאזניים אינהרנטיים (וגם לא יכולים להיות; מי קובע את השנתות של הסקאלה?) הלוקחים מתחום אחד של אדם הכישרוני בתחום אחר או יותר, אין ההתעסקות האובססיבית בהשוואה בין האחד לאחר ובפעולה למען שיוויון בתוצאות (לא בזכויות) מעבר לאוננות רגשית ומנטלית. 
זה לא פאשיזם או ”להיות קר“, זו עובדה בסיסית או אף טרואיזם על האונטולוגיה של בני-אדם כישויות עצמאיות בעולם.

הפיתרון אם כן פשוט, אל תעשו את זה.
אני לא מדבר על סטואיזם אבסולוטי או התכחשות לרגשות, ההווה המיידי חשוב גם בזכות עצמו ורגשות הן כלי להניע אותנו ולגבש מטרות ושאיפות מלכתחילה אך עוד לא קרה שאדם הציב לעצמו מטרה והשיג אותה בגלל שהשקיע זמן ואנרגיות במטרות-ביניים ללא גבולות מוגדרים או ללא הצדקה חזקה ללמה שירדוף אחריהן.

מטרה X תעשה אתכם מאושרים ודרך A היא הפיתרון היחיד? אז פשוט תעשו A

אל תבזבזו את הזמן שלכם ו/או של היקרים לך על ניסיונות למצוא פתרונות אזוטרים B,C,D "טובים יותר" כשאתם יודעים כבר מה הדבר שיעבוד; לא רק שזה כשל לוגי ("כשל נירוונה"), זה גם לא ריאלי דהיינו לא עולה בקנה אחד עם אופן פעולתו של העולם (ואתם לא תצליחו לשנות אופן פעולה זה).

מה הכי גרוע שיכול לקרות, יהיה לכם רע או קשה?

אז מה, לא עדיף שתקבלו את מה שאתם רוצים?

החיים כאוטיים והרבה פעמים יחס הסיבה והתוצאה בין אירועים שקול לאקראיות, אל תעשו את הדברים יותר קשים או מסובכים ממה שהם כבר חייבים להיות וממה שהם כבר בפועל.