.Esse Est Percipi.

אחת השאלות שאנו ניצבים בפניהם הן ככלל המין האנושי והן פעמים רבות עם עצמנו היא האם אנחנו לבד ביקום ואם לא, איפה כל צורות החיים האחרות? במהלך השנים גופים כגון NASA ו-SETI ניסו לענות על השאלה הזו ולאחרונה הגדירו לעצמן משימה לענות על השאלות הרלוונטיות לקיומם (או אי-קיומם) של חוצנים מתישהו ב10 עד 20 השנים הקרובות. תחושת הבלבול שלנו נובעת מגודלו העצום של חתך היקום בו אנו חיים (מה שמכונה "היקום הנראה" וגודלו נאמד בכ-93 מיליארד שנות-אור או 879.8 סקסטיליון קילומטר! מרחק שלוקח כ-93 מיליארד שנה לעבור אותו כאשר נעים במהירות האור!) מצד אחד ומ"השקט המופתי" שמקיף אותנו מצד שני ומכונה "הפרדוקס של פרמי", זה כמובן אינו פרדוקס במובן הפורמלי של המילה אלא בראיות הלא-אינטואיטיביות שניצבות מולנו. איפה כל החייזרים?

משוואת דרייק
ב-1961 האסטרופיסיקאי פרנק דרייק הגה את הרעיון של משוואה הסתברותית שכביכול אמורה לתת הערכה גסה לכמה ציוויליזציות תבוניות ישנן בגלקסיה ("שביל החלב"). המשוואה עצמה היא כדלקמן:

N=R^*Xf_pXn_eXf_lXf_iXf_cXL

כאשר:
N-מספר הציוויליזציות בגלקסיה שניתן לבצע עמן תקשורת רדיו
R^*-קצב יצירת הכוכבים (שמשות) בגלקסיה שלנו
f_p-החלק היחסי של השמשות שמוקפות ע"י פלנטות (כוכבי-לכת)
n_e-החלק היחסי של הפלנטות שמתאימות להיווצרות חיים
f_l-החלק היחסי של הפלנטות המתאימות להיווצרות חיים שבפועל מפתחות חיים בשלב כלשהו
f_i-החלק היחסי של פלנטות עם חיים שבשלב מסוים מתפתחים לחיים תבוניים (ציוויליזציות)
f_c-החלק היחסי של הציוויליזציות שהתפתחו שמפיקות גלי-רדיו/סימנים ניתנים לגילוי לחלל
L-משך הזמן הממוצע שציוויליזציה שולחת אותות לחלל

משוואות "דרייקיאניות" כמו הנ"ל (מכונה גם "בעיית פרמי" או "אומדן פרמי") יעילות כאשר רוצים לתת הערכה לכמות אובייקטים מסויימת ונבצרים מאיתנו נתונים מספריים מדויקים למשל אם נרצה לתת הערכה לכמה אחוז מתוך העצמאיים בגבעתיים הם שרברבים נוכל להסתכל על הנ"ל:

כ-56,000 איש גרים בגבעתיים
מתוכם 57.1% בגיל עבודה
מתוכם כ-98% עובדים
מתוכם 5.2% עצמאיים

כלומר שישנם 56000X0.571X0.98X0.052 או כ-1629 עצמאיים בגבעתיים.

שטחה של גבעתיים הוא כ-3.2 קמ"ר (3,200,000 מ"ר)
נניח כי כ-80% מתוך שטחה הוא מבני מגורים וכי גודל בית ממוצע 80 מ"ר
נניח כי בבית ממוצע שתי אסלות
נניח כי אסלה אחת דורשת טיפול שרברב פעם בשנה
נניח עוד כי לשרברב ממוצע כ-5 לקוחות שונים ביום
ישנם כ-247 ימי עבודה בממוצע

כלומר שישנן כ-3200000/80X0.8X2 או 64,000 אסלות ושבשנה ממוצעות שרברב יחיד מטפל ב-247X5 או 1235 אסלות (כלומר שרברב יחיד מטפל ב- 1235/64000X100 או כמעט 2% מכלל האסלות בגבעתיים) אזי בכדי שבשנה תטופלנה כלל האסלות צריכים להיות 64000/1235 או כ-52 שרברבים בגבעתיים והם מהווים כ- 52/1629X100 או כ-3.2% מכלל העצמאיים בגבעתיים.

לא רע בכלל בהתחשב בזה שבדפי זהב 81 תוצאות של שרברבים נותני-שירות בגבעתיים (כאשר חלקם ממוקמים בערים אחרות כך שהמספר האמיתי קטן מ-81 וקרוב יותר להערכה הגסה שלנו).

אם כן מדוע אנחנו עדיין בלבטים בנוגע למקומנו בגלקסיה ו/או ביקום? ראינו לאיזו תוצאה קרובה הגענו בניסיון שלנו להעריך כמה שרברבים ישנם בגבעתיים אז למה שלא פשוט נציב את הערכים הרצויים (גם אם חלקם ניחוש גס יותר מאשר האחרים כמו ההנחה שלנו בנוגע למספר הלקוחות השונים הממוצע של שרברב ביום) ונגלה כמה ציוויליזציות חוצניות רק יושבות ומחכות שנגלה אותן? הבעיות מתחלקות לשני סוגים:

א. נומריות- חלק מן הערכים במשוואת דרייק הם בעיתיים במיוחד מאחר ואין לנו אף מקרה פרט לכדוה"א עצמו לשם השוואה ואקסטרפולציה. אנו לא יודעים, למשל, לתת הערכה ל-f_l מאחר ואנחנו המקרה המתועד היחיד שבו פלנטה שיכולה לתמוך בצורה כלשהי של חיים בסופו של דבר תמכה בחיים בפועל ולכן אנחנו לגמרי בחשיכה בנוגע למה המקרה הכללי בו זה קורה והגודל של שבר זה ("החלק היחסי") יכול לקבל טווח גדול במיוחד של ערכים שיפיקו בסופו של דבר ערכים מאד שונים של N מקומץ זעיר של ציוויליזציות ועד עשרות מיליארדים. למעשה, אפילו על כדוה"א עצמו אנו לא בטוחים מה הסיכוי שחיים ישגשגו במקום שמתאים לקיום חיים ומה הם התנאים האבסולוטיים לקיום חיים מאחר וצורות חיים מסויימות מסוגלות להתקיים בתנאים קיצוניים כמו טמפרטורה קיצונית ו/או מחסור בחמצן ואור שמש.

ב.קונספטואלית- חלק מן הערכים כלל אינם מוגדרים היטב או מוגדרים בצורה שהיא משמעותית אנתרופוצנטרית ואינה כוללת בתוכה את האפשרות של חיים שאינם דומים לאלו שאנו מכירים כאן על כדוה"א כמו למשל f_i, ל-מה הכוונה בחיים "תבוניים"? האם דולפינים ושימפנזים נחשבים תבוניים לצורכי המשוואה? מי אמר שציוויליזציה צריכה להיות דומה לנו באיזושהי צורה, ניתן לדמיין גזע חוצני שמתפקד כקן נמלים ענק שכל פרט הוא חסר תכלית בפני עצמו אך ככלל הם מהווים סוג של "מח-כוורת" המסוגל לבצע הישגים טכנולוגיים מרשימים. אנו לחלוטין לא בטוחים בהגדרה של "תבונה" (כפי שדנתי בעבר בהקשר של נושאים קרובים) ממש כאן בינינו לבין עצמנו ובינינו ביחס לצורות חיים אחרות או למכונות אז כיצד אנו אמורים לכמת גודל שאנו לא בטוחים בסוג ההתנהגות שהוא אמור להכיל?

למרות הבעיות הנ"ל, מדענים והוגים שונים ניסו לתת הערכות שונות לגדלים המופיעים במשוואת דרייק ונעיף מבט בכמה מהם בכדי לקבל התרשמות על ההבדלים הנרחבים בטווח התוצאות האפשריות;

ההערכה של דרייק עצמו-
N=1X0.4X1X0.5X0.5X0.5X10,000=500

ההערכה של קרל סייגן-
כאן סייגן מסתכל על מודיפיקציה קלה של המשוואה ולוקח את הערך הראשון להיות מס' השמשות בגלקסיה ואת הערך האחרון להיות השבר היחסי מתוך זמן החיים של פלנטה בה ציוויליזציה טכנולוגית משגשגת (אבל ההמרה ממשוואה זו למקורית קלה).
N=400,000,000,000X0.25X2X0.5X0.1X0.1X0.00000001=10

ההערכה של ג'ו הנסון-
גם הפעם,כמו במקרה של סייגן, ג'ו הנסון מסתכל על מספר השמשות בגלקסיה והשבר היחסי מתוך זמן החיים של פלנטה בה ציוויליזציה טכנולוגית משגשגת.
N=100,000,000,000X1X0.04X0.13X0.1X0.1X0.01=52,000

ישנם עוד ניסיונות רבים לתת הערכות אופטימיות או פסימיות יותר למשוואת דרייק אך כפי שניתן לראות רק מהדוגמאות הללו קיים פער משמעותי בין התוצאות, דבר שמשאיר אותנו פחות או יותר איפה שהיינו קודם לכן בנוגע ל-מה עלינו לצפות מה"שכונה" הקוסמית שלנו.

משחק החיים של קונוויי והצעה להערכה יעילה יותר

אציע כעת כיוון דומה אך שונה במקצת לחישוב אומדן בעל שאיפות דומות כאשר ההתמקדות תהיה בלמזער עד כמה שניתן את הבעיות הנומריות ולא להשאיר כלל חורים ו/או בעיות קונספטואליות בפקטורים הנלקחים בחשבון. לשם כך נתחיל בלהסתכל על השאלה המרכזית שלנו- מה זה "חיים"?

על כדוה"א עצמו ישנן צורות-חיים רבות בעלות מאפיינים שונים ומשונים כמו תעופה, הישרדות בלחצים עצומים, אלמוות ביולוגי, ראייה ב-360 מעלות והיכולת לנתח מידע אבסטרקטי ולבנות טיעונים לוגיים-פילוסופיים על טיב התודעה אז כיצד נוכל להציע מה הוא המכנה המשותף לכל אלו?
נוכל אולי לדבר על חילוף חומרים אך נוכל לחשוב על מבנים מלאכותיים או תהליכים כימיים שאינם-חיים טבעיים המתנהגים באופן דומה אז מה בכל זאת מבדיל שולחן מכלב? אם נסתכל על המאפיינים המגדירים חיים הדבר שאמור לקפוץ לנו מיידית הוא רבייה, שהרי כל צורות החיים מבקטריה ועד קרנף מביאות צאצאים בצורה זו או אחרת בעוד שאובייקטים כגון שולחן או כוס קפה לא מפיקים "שכפול" לשולחנונים וכוסוניונים של קפה. אם כך המדד והסימן המעיד שלנו להימצאות חיים הוא מולקולות המסוגלות להעתקה-עצמית שהרי הן הבסיס לעמוד התווך המגדיר לנו את ההבדל בין "קסנומורף" לסתם ערימת מינרלים ומאחר שמולקולה שכזאת כמעט בוודאות תהיה בעלת זמן-חיים ארוך נוכל לפסול את המולקולות הפוטנציאליות שמכילות איזה שהם יסודות רדיואקטיביים (מולקולה הקיימת מספיק זמן לשכפול יחיד המתרחש בשנייה בודדת ומתפרקת כתוצאה מדעיכה רדיואקטיבית אינה מועילה לנו במיוחד בחיפוש אחר חיים בכלל וחיים מורכבים ו/או תבוניים בפרט) אך למזלנו עקב מספרם האטומי הגבוה אלו כנראה נדירים יחסית. לפני שנתחיל לדבר על כמה מולקולות המסוגלות להעתקה-עצמית יש, נוכל לבצע רדוקציה נוספת; לכל צורך ריאלי ופרקטי, צורת-חיים צריכה להיות במצב צבירה מוצק בטמפ' הפנים של הפלנטה עליה היא חייה שהרי חוצני נוזל או גז לא יאריכו ימים בלשון המעטה עקב העמידות הנמוכה של מצבי-הצבירה הללו ביחס למוצק. מאחר ומשמעותית סביר יותר שחיים יתפתחו בסמוך למקור אנרגיה זמין מאשר באזורים המרוחקים של החלל העמוק, עדיין יעיל לנו לדבר על מודיפיקציה של הערך הראשון במשוואת דרייק- מספר השמשות בגלקסיה. אם כן, נבחן את הפקטורים שלנו עד כה;
Ns- מספר השמשות בגלקסיה
n_p- פלנטות פר שמש בממוצע
f_sol- החלק היחסי של פלנטות ארציות המקיפות שמש בממוצע (אלו שפני השטח שלהן מוצק)
f_st- החלק היחסי של יסודות יציבים (דהיינו, לא-רדיואקטיביים) מתוך אלו הנמצאים בשטח הפנים של פלנטה ארצית ממוצעת
S- אחוז המולקולות המאפשרות העתקה-עצמית ממרחב המולקולות האפשריות מהיסודות על הפלנטה

היתרון העצום באומדן הנ"ל (מעבר להתחמקות מניסוחים בעיתיים קונספטואלית) הוא ששלושת הגדלים הראשונים ניתנים לבדיקה ישירה על-ידי לוויינים וגשושי-חלל (וזה גם אכן מה שקורה בפועל) כך שחישוב ומציאת NsXn_pXf_solXf_st הוא אמפירי לחלוטין והודות לנתונים מטלסקופ החלל קפלר נוכל לבטא את המכפלה הנ"ל כקבוע יחיד; ההערכה כרגע עבור מספר השמשות ב"שביל החלב" היא זו שהשתמש בה ג'ו הנסון, כ-100 מיליארד, בעוד שעבור שלושת הערכים האחרים עדיין צריכים לאסוף עוד נתונים בכדי לתת תשובה שאיכשהו קרובה לוודאות אך עדיין נוכל לקבל אומדן כלשהו על סמך ממצאים של קפלר. בממוצע לכל שמש יש לפחות פלנטה אחת שמקיפה אותה והנתונים האמיתיים הם כנראה בין 5 ל-10 אז נקח 5 כהערכה שמרנית יותר. ההערכה כרגע היא שישנם כ-11 מיליארד אקזופלנטות ומתוך אלו שזוהו (1906) 26 הם בעלי נתונים המצביעים על ארציות כלומר שנוכל להפוך זאת להערכה ראשונית שאחוז האקזופלנטות הארציות הוא 100X26/1906 או כ-1.36% ולפי כך נשאר רק למצוא אומדן עבור אחוז היסודות היציבים בפלנטה שכזאת ומאחר שמתוך 115 יסודות שקיומם אושר 79 יציבים (כ68.7%) נוכל להניח שמרבית היסודות על שטח הפנים עצמו של הפלנטה הינם כאלו שאינם רדיואקטיביים או שזו זניחה ונוכל לקחת את בתור אומדן זמני (ושמרני במקצת) 0.9 . כל שנשאר כעת הוא להכפיל את הנתונים שהערכנו עד כה ונקבל 100,000,000,000X5X0.0136X0.9 או 6,120,000,000. כלומר שאם נרצה למצוא את P_N- אומדן למספר הפלנטות שמכילות צורות-חיים בגלקסיה כל שעלינו לעשות הוא לחשב;

P_N=6,120,000,000XS

עכשיו העניינים נהיים מורכבים יותר.
נכון, גם הערכה וחישוב של S היא שאלה אמפירית לחלוטין ואין לנו אף מונח שאינו מוגדר היטב (כמו למשל L במשוואת דרייק המקורית) אך זו שאלה קשה- מה הוא הגודל המינמלי של מולקולה המאפשרת העתקה-עצמית ומה הן המגבלות האנרגטיות על שכיחותה (וגודלה המירבי) של מולקולה כזאת? שאלות כגון אלו הן (למיטב ידיעתי) נכון לכרגע שאלות פתוחות בביולוגיה וביוכימיה אך ע"י חישוב קומבינטורי, חישובי אנרגיה ותרמודינמיקה ולקיחת כדוה"א כמקרה בוחן נוכל לקבל הערכה כללית ל-S אך רמת הסיבוכיות והדיוק בחישוב מהצורה הזו איננה מטרת הדיון ובמקום זאת ארצה להציע דרך אחרת, מעניינת יותר לטעמי, לקבלת איזשהו מושג על מה S יכול להיות.

ב-1970 המתמטיקאי הבריטי ג'ון קונוויי הגה אוטומט תאי דו-ממדי שכינה "Life".
אוטומט תאי הוא מודל חישובי שמוצג בעיקר בצורה ויזואלית ולו תכונות מעניינות רבות, אך "משחק החיים" הוא סוג של משחק לשחקן יחיד (וטכנית אף ל-0 שחקנים מאחר והתפתחות המשחק קבועה לחלוטין מהמצב ההתחלתי ולשחקן אין באמת השפעה על התפתחות ה"משחק") שבו ריבועים בדף משבצות מושחרים ונמחקים לפי החוקים הבאים:

1. ריבוע שחור יישאר שחור ב"דור" הבא אם יש לו שניים או שלושה ריבועים סמוכים שחורים
2. ריבוע שחור נמחק (נהיה לבן) ב"דור" הבא אם יש לו פחות משניים או יותר משלושה ריבועים סמוכים שחורים
3. ריבוע לבן יהפוך לשחור אם יש לו בדיוק שלושה ריבועים סמוכים שחורים

נניח (באופן גס מאד) שמתוך חלל חיפוש של ~40 יחידות מונומר כלשהו שיכול להיות מעורב ברפליקציה ישנה דרך אחת לבנות פפטיד בן 32 מונומרים שמהווה מולקולה המשכפלת עצמה כלומר מספר הדרכים לבחור 32 יחידות מונומר מתוך 40 הוא 76,904,685 כלומר כ- 1/76904685 או ~0.000000013  מהמקרים. נציב במשוואה המקורית שלנו ונקבל אומדן גס למספר הפלנטות שמכילות צורות-חיים בגלקסיה-

P_N=79.56~80

כ-80 פלנטות בלבד שמכילות את הבסיס לחיים כלשהם (דהיינו, שעל פניהן מולקולות המסוגלות לבצע רפליקציה). מתוך 950 קוואדריליון קילומטר המהווים את קוטרה של גלקסיית "שביל החלב" ומאות מילארדי פלנטות מה הפלא שלא פגשנו אף אחד שהרי הדבר המכנה המשותף לכל צורות החיים (שלא להתחיל לדבר על דרישות שרירותיות נוספות כמו "תבונה" או "שימוש בגלי-רדיו") נדיר במיוחד.

כחלק מהמסע שלי לפצח את שאלת התודעה (הן לשם האספקט האינטלקטואלי שבדבר והן כדי להבין מה הן אסטרטגיות יעילות והכרחיות להשגת חיי נצח) אני מוצא את עצמי פעמים רבות בוחן עמדות המנוגדות לציפיות שלי כי היי, משהו צריך לשנות את דעתי לכיוון הנכון כשאני טועה.

בהמשך להכנה לפוסטים עתידיים בנושא החלטתי להציג כאן אחת מהעמדות האלו, היכן הוגים אחרים ואני אישית רואים את הבעיתיות בעמדה זו ומה כן ניתן ללמוד ממנה הן על היגיון באופן כללי, הן על האינטואיציה שלנו בפרט והן על הקיום.

ליל החיים הלא-חווים

השפה היומיומית מקשה עלינו פעמים רבות לעשות הפרדות חשובות, מה שמשחק מכשול קריטי כאשר מנסים לפתור בעיות בעלות ליבה סמנטית.

באחרונה חוויתי אכזבה שכזאת מהשקפה שנראתה לנטייה הרדוקציוניסטית שלי מבטיחה במיוחד- מטריאליזם אלימינטיביסטי.

מטריאליזם אלימינטיביסטי (או פשוט "אלימינטיביזם") היא עמדה בפילוסופיה של התודעה הגורסת כי תופעות מנטליות מסויימות (כמו "אמונה","רצון" ולעיתים תמונות מנטליות או כאב) אינן מוגדרות טוב ולמעשה אינן קיימות למרות שההיגיון הפשוט (ה-"Common-sense") שלנו אומר אחרת.

במבט ראשון אלימינטיביזם עשוי להיראות מהצד כסקפטיות קיצונית ואף טירוף שהרי זה ברור כשמש שאני רוצה לכתוב פוסט בנושא שאלת הקוהרנטיות של "זומבים פילוסופיים", נקודות בהגותו של דייוויד צ'אלמרס ורעיונות מקוריים שלי אז אני פשוט עושה זאת, לא? אך אלימינטיביזם מתגלה כיעיל במיוחד כאשר אנו מנסים להסביר לעצמנו לעומק חלקים מתוך החוויה שלנו- באיזו נקודה בדיוק *רציתי* לכתוב את הפוסט? האם במהלך הכתיבה אני עדיין "רוצה" או שמרגע שהתחלתי הרצון נגמר? כשאני אומר את המשפט "אני מאמין שלא ירד גשם מחר" למה בדיוק אני מתכוון; שהפסוק "לא ירד גשם מחר" הוא בעל ערך אמת מבחינתי? לא אדון כאן על הטיעונים בעד ונגד אלימנטיביזם ואגע בקצרה על מקור האכזבה שלי- אנשי קש.

אני מאשים טיעונים אלימנטיביסטיים רבים בתקיפה של עמדות סמוכות בלבד והתחמקות (מכוונת או לא מכוונת) מלב הסוגיות אותן אנו מנסים להסביר כאשר אקח את עמדתו של גרי דרשר כמקרה בוחן;

דרשר תוקף את הרעיון של תודעה כאובייקט הקיים בפני עצמו וטוען שייחוס הקיום הזה הוא כזב פתטי ומשווה אותו לבדיחת הילדים-

"מה זה גדול, אדום ואוכל סלעים?"

"אוכל-הסלעים האדום הגדול"

דרשר מתאר כי בדיוק כפי שאתה מבחין בפרח, כך בדיוק אתה מבחין בעצם ההבחנה שלך אך שכאן זה נגמר. ההבחנה שלך כי אתה מבחין היא מילולית זה, הבחנה-בהבחנה! ולא אובייקט חדש שלא הכרנו קודם לכן (ודרשר כמובן ממשיך לתאר מודל אפשרי של המערכת הנוירולוגית החכמה שמאפשרת הקלטה ובחינה רקורסיבית שכזאת של זכרונות ומידע סנסורי).

הבעיה היא כזאת; דרשר תוקף את הטענה הלא-נכונה. פעמים רבות בשיח היומיומי אנו אומרים "אני מודע/ת" ומתכוונים ל-"תודעה" במובן של ההבחנה שלנו בפרט זה או אחר אך לא רק שאין זה הפירוש היחיד, זה גם אינו הפירוש המעניין או הבעייתי או זה שמרבית השיח על תודעה לוקח חלק סביבו.

בעברית החיים אולי קצת יותר קלים שכן אנו יכולים לעשות שימוש בביטוי "חווית-עולם"; אותו מכלול גולמי בזמן-אמת של תחושות, מחשבות וכפי שנגדיר בהמשך- "קוואליות".

כאן צ'אלמרס נכנס לתמונה בהדגשו שוב ושוב "מה היא חוויה?" ו-למה שבכלל דבר כלשהו 'ירגיש' לנו כמו משהו? למה אנחנו לא פשוט מוציאים לפועל את כל הפעולות המכאניות שלנו ללא עולם-פנימי שנלווה אליהן (ונדמה כחסר-תועלת במונחים פונקציונליים לפחות בחלקו)? בכדי לנסות לענות על השאלה הזו ולהבהיר היכן אנו עומדים ביחס לתמונה פיזיקליסטית של המציאות צ'אלמרס קידם את הרעיון (למרות שהוא לא הגה אותו) של "זומבים פילוסופיים" (או "פ'-זומבים" או פשוט "זומים" כשההקשר ידוע)- ישויות היפותטיות הזהות לבני אדם לחלוטין במונחים פיזיים והתנהגותיים אך אינם חווים את המציאות, כלומר שפ'-זומבים אינם חווים קוואליות.

קוואליה הוא מונח בעל שימוש שונים אך קרובים ולעיתים תכופות נאמר בעל פירושים כמעט זהים אך בעלי הבדלים ודקויות חשובות. בצורה הכללית ביותר קוואליה זה מאפיין גולמי בסיסי כלשהו של חוויה;

כאשר אתם קוראים את המשפט הנוכחי, אתם חווים את ה-"אדומיות" שלו
והיא שונה מאשר החוויה של ה-"כחוליות" של המשפט הזה.

יש משמעות לאיך זה להיחשף (סובייקטיבית) לכל אחת מן החוויות הללו.

כאשר תשאלו פ'-זומבי באיזה צבע כל אחד מן המשפט הנ"ל הוא יענה נכונה, "אדום" ו-"כחול" בהתאמה.

אבל אין עבורו מה זה אומר לחוות יד-ראשונה אדום או כחול, אלו הייתם יכולים "לראות" דרך העיניים של הכפיל-הזומבי שלכם לא הייתם רואים דבר.

צ'אלמרס אומר את הדבר הבא; אני יודע יד-ראשונה שאני לא זומבי ואני מקווה שאתה לא זומבי, אז למה זה בעצם ואיך זה שנעשתה ה-"אקסטרה עבודה" כדי שפרט לתגובות האלקטרוכימיות בין הרשתית לקורטקס הויזואלי תהיה לנו גם קוואליה (כמו למשל, החוויה של לראות צבעים)? לפי צ'אלמרס חווית-עולם (קוואליות) היא עובדה נוספת על היקום לצד כל העובדות הפיזיות ולכן הוא מגדיר עצמו כדואליסט נטורליסטי.

על פניו הרעיון של כפיל-זומבי הזהה לי בכל מובן אך נטול חווית-עולם ("האורות דולקים אבל אין אף אחד בבית") קוסם במיוחד לאינטואיציה שלנו אך האם יש בסיס לרעיון הזה מבלי להניח מראש כי צורה מסויימת של דואליזם נכונה? נבחן צורה מסויימת של הטיעון הצ'אלמרסיאני בנוגע להיתכנות זומבים באופן פרמלי יותר;

Z0. חוויה קיימת ביקום שלנו

Z1. אנו יכולים לחשוב על "יקום-זומבי" הזהה לחלוטין לזה שלנו במבנה הפיזי אך בני-האדם בו הם זומבים (זהים לחלוטין במבנה הפיזי וההתנהגותי שלהם אך נטולי קוואליות מכל סוג).

Z2. היכולת לחשוב על "יקום-זומבי" מעידה כי יקום תאום שכזה אפשרי

Z3. "יקום-זומבי" אפשרי (מ-Z1 ו-Z2)

Z4. חוויה היא מרכיב נוסף ביקום שאינו-זומבי (מ-Z0 ו-Z3)

-

C. פיזיקליזם/מטריאליזם שקרי (כי ישנה לפחות עובדה אחת נוספת על היקום שלנו שאינה פיזית)

כאשר אנו מסתכלים על הווריאציה הנ"ל של הטיעון הצ'אלמרסיאני הנחה אחת בולטת כבעייתית במיוחד (אך היא לא היחידה), Z2.

האם היכולת לחשוב על משהו מעידה כי הוא אכן אפשרי? זה תלוי למה מתכוונים ב-"אפשרי"; כאשר אנו מדברים בפילוסופיה על הבלתי-אפשרי לרוב אנו עושים הפרדה בין בלתי-אפשרי פיזית לבלתי-אפשרי לוגית למשל לאכול 40,000 טון סוכריות או להגיע מחר בבוקר לגלקסיית אנדרומדה זה בלתי-אפשרי פיזית, אין סתירה עקרונית בעצם הרעיון אלא ברמה הטכנית לא ניתן לבצע זאת בעוד שלמשל ריבוע שהוא גם עיגול, רווק נשוי או מקביל מאונך הם בלתי-אפשריים לוגית, לעצם המונחים אין שום משמעות מאחר והם עומדים בסתירה לעצם ההגדרה של עצמם (רווק הוא מהגדרה אינו נשוי וריבוע הוא מהגדרה בעל ארבעה קודקודים ולכן לא עיגול).

אני יכול לדמיין בעיני רוחי כיצד אני בולס במהירות שיא (והודות לקיבה גמישה במיוחד) הר עצום של סוכריות או כיצד אני טס לי בחללית עתידנית דרך חור-תולעת לעבר אנדרומדה אבל בשום דרך אני לא יכול לדמיין רווק נשוי,מקביל מאונך או ריבוע שהוא עיגול. לא קיימת התאמה בין התיאור לקונספט כלשהו בחלל הקונספטים שקיימים במוח שלי וזה הוא אינו יותר משירשור מילים ריק מתוכן.

אם כך, האם זה שאני יכול לדמיין "קליפה" שמהווה את הכפיל-הזומבי הזהה לי בכל מובן פרט לחוויה אומר כי הרעיון של זומבים אינו-בלתי-אפשרי לוגית? גם הוא יושב ממש ברגעים אילו ביקום-הזומבי ומקליד על הרעיון של כפיל זומבי הזהה לו לחלוטין פיזית אך נטול חוויה למרות שלו כלל אין חוויה בעצמו. על פניו נראה כי האפשרות מונחת לחלוטין על האם כפיל שכזה יכול להתקיים פיזית (דבר שמהווה צרות צרורות לפיזיקליזם לפי Z0,Z1 ו-Z3) אך פה האינסטינקט האלימינטיביסטי שלנו צריך לזעוק שמשהו אינו כשורה; האם אני באמת מדמיין את מה שאני טוען שאני מדמיין?

כשאני מקליד שורות אילו וחושב מה הכפיל-הזומבי שלי עושה, אני רואה אותו מקליד גם הוא ולובש את אותו הסווטשירט ואותם המכנסיים, יש לו אותו הזקן כמו שלי וגם הוא לא מזמן התגלח והשאיר פאות אבל כשאני מנסה לדמיין מה עובר לו בראש אני רואה חושך. הוא לא רואה את הצורה של האותיות על המסך או את האצבעות שלו זזות בראיה ההיקפית ולמרות שגם לו כרגע מסתובב אותו החיידק בדיוק במערכת הוא לא מרגיש את כאב הגרון או את חום הגוף שלו עצמו (למרות שהוא טוען שכן). אבל הנה העניין;

אין לי שום דרך להבדיל אם אכן דמיינתי את הכפיל-הזומבי שלי או אם דמיינתי את עצמי ומיד לאחר מכאן דמיינתי חושך!

בסה"כ דמיינתי את עצמי מהצד וחושך כשניסיתי לעבור לגוף-ראשון!

מרגיש מוכר? מה אתם מדמיינים כשאתם מנסים לחשוב על ריבוע שהוא עיגול; ריבוע שמתחלף עם עיגול במהירות? חצי-חצי? אולי ארבעה קודקודים שמחוברים בקווים מעוגלים? אף לא אחד מהדברים האלו הוא באמת תמונה של ריבוע שהוא עיגול כי הרכבת תמונה כזאת היא בלתי-אפשרית!

צ'אלמרס ואחרים ממשיכים לטעון כי הרעיון כן קוהרנטי וכי יש טעם לדבר על האפשרות הלוגית של זומבים אבל גם אם במינימום נטען שהאפשרות-הלוגית של פ'-זומבים נתונה לדיון עדיין קשה לקבל את נכונות Z2 מאחר וגם אם זומבים אפשריים-לוגית, היכולת שלנו לדמיין דבר מה לא מבטיחה את אפשרות קיומו (לא מבלי להניח מראש שדואליזם נכון); אין לי כל בעיה לדמיין ארנב סגול עם פסים ירוקים וכנפיים אך אין זה אומר שארנב מיתולוגי שכזה אכן קיים בפועל או שהוא יכול להתקיים פיזית.

בינתיים נדמה כי אנו יכולים לישון בשקט, הזומבים לא באים. האמנם?

פאנץ' צ'אלמרסיאני

צ'אלמרס תומך (אמנם הוא יותר אגנוסטי כלפי העמדה הזו) בפאנפסייכיזם, עמדה שהזכרתי מספר פעמים בעבר.

העמדה הפאנפסייכיסטית באופן כללי גורסת כי חוויה (גם אם בצורה מאד מנוונת שלה) או לפחות המרכיבים לחוויה נמצאים בכל דבר. הניאו-דואליזם של צ'אלמרס (שלהבדיל מדואליזם קלאסי שתומך בקיומם של שני סוגים של דברים- פיזי ומנטלי, ניאו-דואליזם אינו עושה את ההפרדה ואומר כי קיים רק סוג אחד של דברים אך בעלי שני סוגים של תכונות- תכונות פיזיות ותכונות מנטליות) למעשה מציע חוויה כחלק אטומי מהמציאות והיקום. המדע באיזשהו שלב יצטרך לעצור בגלל מגבלות אינהרנטיות באמפיריות ולא יוכל לספק הסבר על למה ישנן אבני בנייה פונדמנטליות כאלו ולא אחרות כמו מסה ומטען-חשמלי, האם זה בלתי-אפשרי שחוויה היא גם אבן בנייה פונדמנטלית שכזאת? הקוהרנטיות של טיעון הזומבים של צ'אלמרס אולי מעלה ספקות אבל אני רוצה להציע כאן ניסוי מחשבתי אחר פרי מוחי שלמיטב ידיעתי צ'אלמרס לא ציין אותו במפורש שמסכם את הפואנטה, הפאנץ', במה שצ'אלמרס מנסה לומר ומה המחשבה על זומבים אמורה לגרום לנו לשים לב;

דמיינו לעצמכם מכונה גדולת מידות (זה יכול באותה המידה להיות חייזר שאינו חולק אף סנטימנט אנושי או מלאך ללא טלפתיה אבל הרעיון של מכונה קרוב יותר למציאות) שאט אט עושה את דרכה ביקום ומנתחת את ההתנהגות של אטומים בודדים ושל מבנים מורכבים יותר מאטומים כמו מים, מטאור או בניין משרדים. בסופו של דבר, המכונה מגיעה לכדור-ארץ ומתחילה לנתח התנהגות נמלים. היא מקרינה עליהן אור באורכי-גל שונים ומקליטה את התגובה שלהן, שופכת עליהם נוזלים שונים ומקליטה את התגובה שלהם ואף פוצעת ומלטפת אותן בצורות ודרכים שונות ומקליטה את התגובה שלהן. עם הזמן לאחר שבחנה מספיק נמלים בשביל מכסה סטטיסטית לעשות אקסטרפולציה וכך להסיק להבא מה היא כל התנהגות אפשרית של כל נמלה בכל סיטואציה. אחרי זמן רב המכונה עוברת ללטאת, דגים, כלבים, קופים ובסוף היא נתקלת גם בבני-אדם. בדיוק כפי שעשתה עם כל אטום ומבנה של אטומים- המכונה מקרינה על האדם אור באורכי-גל שונים ומקליטה את תגובותיו, משמיעה לו צלילים שונים (ביניהם גם משפטים בשפות שונות שהקליטה) ומקליטה את תגובותיו, שופכת עליו נוזלים ואף פוצעות אותו. השאלה היא אם כך זאת-

האם לאחר ניתוח כל התנהגות אנושית אפשרית בכל תרחיש אפשרי יש למכונה דרך לדעת איך אדום נראה לנו,איך רטיבות של מים מרגישה או מה הוא כאב לעומת איך אדם מגיב לאדום,רטיבות וכאב או מה הוא אומר על אדום,רטיבות וכאב?

וזו הנקודה האמיתית של צ'אלמרס, מה שהוא מכנה "הבעיה הקשה של התודעה", איך עוברים מהמידע היבש שמתאר מה קורה מבחוץ "לתוך" העולם הפנימי של איך דברים נראים ומרגישים? שתי גישות נפוצות (ושתיהן נוסו על ידי האלימינטיביסט דניאל דנט בשלב זה או אחר) בניסיון לסתור טיעונים הדומים לניסוי המחשבתי שהצעתי הן כדלקמן-

א. ניהיליזם של קוואליה- אם אנו יודעים את כל הדרכים בהן האדם מגיב לכל קלט אפשרי מהמכונה, מה נשאר להסביר? אנחנו נראה את התגובה שלו לאור באורך -גל של 701 ננומטר או כשמרסקים לו את הברך בפטיש, מה חסר? אם יהיה לנו את הידע על השיפוט של האדם על כל קלט אפשרי מהמכונה איזה מקום יש לקוואליה להתקיים? כל אי-המדידות ואי-הרלוונטיות של קוואליה לצורכי חיזוי (וההתאמה המוחלטת עם מה האדם מעיד וורבאלית) גורמים לניהיליסט להסיק שלמעשה קוואליה לא קיימת, כולנו זומבים. עמדה שאחזור אליה בקרוב ונדמה כי היא מחזקת רעיון זה (אך אדגים כיצד ניתן להפוך את הצלחת על פיה) היא כפי שציינתי קודם לכן- אין זה מוזר שאני עצמי לא יכול להבדיל ביני לבין הכפיל-הזומבי שלי? הרי גם הוא יושב וכותב על קוואליות וחוויות עולם אך הוא מעולם לא ראה או הרגיש אותן, מה עשוי לגרום לו לעשות צעד מוזר שכזה?

ב. קוואליה היא פיזית- הגישה השניה אינה שוללת את הקיום של קוואליה אך גורסת כי אם היה לנו מילולית את כל המידע הפיזי-ההתנהגותי של האדם אז כן היינו יכולים להסיק את עולמו הפנימי. בעיניי השקפה זו הבעיה היא באינטואיציה שלנו ונובעת מכך שכמות המידע הפיזי היא עצומה מכדי שנוכל להכיל אותה במכונה בודדת או בכלל אך אילו באורח פלא כן הייתה לנו גישה אליו היינו למעשה בעלי יכולות ידיעה שנדמים כקסם. דנט עשה שימוש בטיעון דומה לזה בתגובה לניסוי מחשבתי אחר בשם "החדר של מרי" שאדון בו בפוסט נפרד.

נדמה כי לפיזיקליסטים יש תשובה להכל וגם אם אתם מתנגדים למסקנות שלהם, הטיעונים שלהם הם לפחות משהו ששווה לדון בו והם מערימים קושי ניכר לרעיון של חוויה כמאפיין פרטי הנפרד מהעולם הפיזי. אז האם סופית הכחדנו זומבים (או שהשלמנו עם זה שכולנו כאלו)? אני רוצה להקדיש את החלק האחרון בפוסט לכמה מהרעיונות האישיים שלי שנותנים מאבק אחרון לצורות מסויימות של שלילת-קיומם של זומבים ושל הפרדה בין העולם הפנימי לחיצוני אך שלא כמו צ'אלמרס, ה"זומבים" שלי אינם מנסים לסתור תפיסה פיזיקליסטית (ולמעשה ההיפך הוא הנכון, הם נשענים עליה בניסיון להפריך רעיון אחר) ומערימים קושי לשני רעיונות אחרים בנוגע לתודעה, חוויה, אינטליגנציה ויצירתיות אנושיים- פונקציונליזם ומבחן טיורינג.

ליל כל הקודשים; זומבים, שדים, כפילי-זיכרון ומכונות

פונקציונליזם בפילוסופיה של הנפש היא גישה הטוענת כי מצבים מנטליים מוגדרים לפי הפונקציה אותה הם משרתים ביחס למצבים מנטליים אחרים והמערכת הגדולה יותר בה הם נמצאים. נוכל להמחיש זאת בעזרת דוגמא לא מהעולם המנטלי אלא מעולם האנטומיה- הכבד מסנן דם מרעלנים, אזי גם אם אבנה מסנן דם שעשוי ממכוניות או גבינה צהובה המסנן שלי יהיה כבד. באופן דומה ע"פ פונקציונליזם מאחר וגירוי של קבוצת עצב-C גורם לכאב אזי בהכרח גירוי קבוצת עצבים C הוא כאב. הרעין מאחורי פונקציונליזם (והסיבה שהוא זכה לפופולריות רבה) הוא לא להיות מוגבלים להרכב הספציפי של מערכת (ואז נוכל אולי לטעון כי החומר הוא מה שמיוחד) וכי מרבית הסיכויים (לטענת פיזיקליסטיים) שמבנים פיזיים יהיו בעלי התפקיד הפונקציונלי המתאים (למרות שתיאורטית אין סתירה בין פונקציונליזם לדואליזם). רעיון פופולרי שהולך יד ביד עם גישה זו הוא "מבחן טיורינג"- אם שופט אנושי חיצוני אינו מסוגל להבדיל בין אדם למכונה באינטרקציה עם השניים אזי המכונה שקולה לאדם (טכנית טיורינג מעולם לא טען שהמכונה תהיה "מודעת" או שהיא תחווה קוואליות אבל פעמים רבות נעשה שימוש על ידי אנשים בכוונה כזו). את ההתנגדות האישית שלי לצורות מסוימות של פונקציונליזם אסכם כעת בשלושה חלקים:

(*)כפילי-זיכרון

נדרש מאדם לענות על שאלות באריתמטיקה; חיבור, חיסור, כפל וחילוק.

לצידו מובא כפיל הזהה לו בכל מובן פרט לההבדל הבא- המוח שלו מחווט בצורה שונה במקצת (כלומר קיים הבדל פיזי אך סמוי מן העין) הנותנת לו זיכרון יוצא דופן לעובדות חשבוניות. "כפיל-הזיכרון" הזה זוכר את לוח החיבור, החיסור,הכפל והחילוק עד 1000X1000 כלומר שכל פעולה שלא-גדולה משני מספרים ארבע-ספרתיים הוא שולף ישירות מהזיכרון וללא-חישוב אך הזמן שלוקח לו לשלוף את העובדה מהזיכרון הוא הזמן שלוקח לאדם המקורי לחשב את התשובה.

מאחר והם זהים בכל פרט לאסטרטגיה שלהם והחיווט המוחי, שופט חיצוני לא יוכל בשום צורה להבדיל מי הוא מי (הגינונים שלהם בעת החישוב/שליפה זהים) והם אינם יכולים להיות באותו מצב מנטלי מאחר והאחד מחשב והשני נזכר למרות שהמבנה המוחי הכולל שנעשה בשימוש בחשבון-מנטלי של השניים משחק את אותו תפקיד פונקציונלי. נמחיש נקודה זו בצורה פורמאלית יותר מחוץ לניסוי המחשבתי הנ"ל שיכול להוות מלכודת אינטואיטיבית;

(*)מכונות

נדבר על שתי סוגי מכונות שלצורך העניין נקרא להן מכונה-A ומכונה-*A ונגדיר אותן בצורה הבאה:

מכונה A- בהינתן שאלות חישוב Q1,Q2,Q3,...,Qk המכונה מבצעת חישוב C1,C2,C3,...,Ck בהתאמה ומחזירה פתרונות נכונים S1,S2,S3,...,Sk בהתאמה.

מכונה *A- בהינתן שאלות חישוב Q1,Q2,Q3,...,Qk המכונה שולפת מטבלת-זיכרון M1,M2,M3,...,Mk בהתאמה ומחזירה פתרונות נכונים S1,S2,S3,...,Sk בהתאמה.

העניין הוא אם כן כזה- בכל מערכת שארכיב, מכונה-A ומכונה-*A ישחקו את אותו תפקיד פונקציונלי.

שופט חיצוני ייכשל לזהות ע"פ יחסי קלט-פלט בלבד (ללא הסתכלות על הרכיבים עצמם) האם המכונה שלפניו היא מסוג-A או מסוג-*A.

מדוע זה רלוונטי לנו כאשר אנו חושבים על בני-אדם? ניגש לעוד ניסוי מחשבתי הלוקח את הרעיון של כפילי-מוחות צעד אחד קדימה ואז נדבר על המסקנות ממנו.

(*)שד גוריאני

כעת נסתכל על הכללה של כפיל-המוחות, נוכל לחשוב על שד (או רובוט או מכונה אם תרצו) הזהה לאדם כלשהו לחלוטין פרט לסידור הנוירולוגי שלו-

לשד זיכרון מופלא והוא שינן מבעוד מועד את כל התגובות והתשובות האפשריות שהאדם יכול לתת בכל סיטואציה אפשרית (קחו בחשבון שכפי שראינו קודם לכן יצירת טבלת-זיכרון שכזאת סביר להניח אינה ברת-ביצוע במציאות ומספר הכניסות שלה גדול בהרבה ממספר האטומים ביקום הנראה אבל אין סתירה לוגית לעשות זאת). שופט שואל את האדם והשד שאלות שונות ומשונות ובודק כיצד כל אחד מהם מגיב כאשר השד כמובן מתמהמהה במתן התשובה ועושה את אותם הגינונים בדיוק כפי שהיו עושה האדם. עבור השד, לעשות כאילו הוא חושב על התשובה זו חלק מהתשובה מאחר והוא שינן זאת מראש.

האם התרחיש הזה נשמע לכם מוכר? ניתן להשוות אותו לניסוי המחשבתי של "החדר הסיני" רק שהמוקצנות של הגדרת המצב (השד אינו יודע רק "מניפולציות על סמלים" כפי שניסח זאת ג'ון סרל אלא כל תגובה אפשרית לכל סיטואציה אפשרית) מאפשרת לשד לחמוק מטיעונים דנטיאניים על כך שהיחס בינו לבין המידע פגום מאחר ולשד אין מידע חדש ללמוד על הסיטואציה במונחים של התנהגות מהסביבה (בפרט כאשר אתה מנסה להתכחש לקיומו של עולם-פנימי וקוואליות). האדם והשד (או הרובוט) זהים לחלוטין פונקציונלית אך שונים במצב המנטליים שלהם, דבר שמהווה בעיה לצורות נאיביות של פונקציונליזם.

סיכום

אחרי שדנו בקוהרנטיות (או ליתר דיוק, חוסר-הקוהרנטיות) של הרעיון של "זומבים פילוסופיים", ראינו את הרעיון מאחורי הניסיון להגדיר אותם וכי למרות שאינטואיטיבית הוא נראה ברור עדיין נערמים לנו קשיים. הקושי לגשר בין הממלכה הפיזית לעולם הקוואליות (שנדמות כרוחות רפאים) הוא בהחלט קושי מורגש ושווה לדבר עליו (צ'אלמרס ואחרים קוראים לזה "הפער ההסברי"). דיברתי על הרעיונות האישיים שלי (למרות שרבים מהם אני עוד נמנה מלהעלות על הכתב כאן) בנוגע לבעיות בגישה הפונקציונליסטית ולמבחנים דמויי מבחן-טיורינג המנסים להגדיר אדם לפי יחסי הקלט-פלט שלו. אנו יכולים להעביר את הדיון את הרדוקציה הבאה:

M1. אין מגבלה לוגית בבניית טבלת-זיכרון גוריאנית (כמו השד)

M2. אין דרך להבדיל על סמך יחסי קלט-פלט בלבד בין אדם לטבלת-זיכרון הגוריאנית שלו

M3.1. פונקציונליזם נאיבי אינו מספק תמונה מלאה של מה הם מצבים מנטליים (מ-M1 ו-M2, שכן היזכרות היא אינה מצב מנטלי זהה לחישוב הן מילולית כמו פתירת תרגיל אלגברי והן פיגורטיבית כמו לחשוב על תגובה שנונה בזמן-אמת)

M3.2. מבחן-טיורינג נאיבי אינו כלי מספק בכדי לברור ולהכריע בנוגע לחוויה (מ-M2 ו-M3.1)

-

האם טבלת-זיכרון/שד גוריאני/ת שכזה מספיק בשביל שתהיה חוויה? "הבעיה הקשה" עודנה עומדת וגם אם חיסלנו את כל הזומבים נדמה שישנם עוד שדים המחכים בדרך שלנו לפיתרון.

~

משל ההתרסקות האיטית

ביום שהיה נדמה ככל הימים, עשתה את דרכה טיסה מעל לאוקינוס.

על הטיסה היו אנשים מכל סוג ומכל צבע, גברים ונשים בשלל גוונים וגדלים ישבו זה לצד זה ללא תבנית מוגדרת.

כאשר חלפו מעל רכס הרים קרה לפתע דבר מה בלתי צפוי לטיסה סטנדרטית שכזאת שעשרות אלפי זהות לה טסות מדי שבוע.

"נוסעים נכבדים" נשמע ממערכת הכריזה, "כאן הטייס שלכם" המשיך ולקח נשימה כבדה.

"נדמה כי אנו עומדים להתרסק" הצליח לסיים לבסוף, מהסס לומר דבר מה נוסף.

נשמעה זעקת בהלה והחלו הנוסעים לדרוש הסברים, המטוס הרגיש יציב לגמרי ולא היה ניתן לומר בוודאות מהתבוננות מהצד כי אכן עתידם להתמזג בפתאומיות עם הקרקע.

טייס המשנה יצא מחדר ההגאים ופנה לקהל הנוסעים בנימה לא-רשמית ככל שהצליח;

"אני יודע שזה יוצא דופן.." ניסה לדבר ללא גימגום, "דיברנו עם מרכז הבקרה הקרוב ואין להם הסבר לזה, נדמה כי אנחנו מתרסקים אבל...טוב..לאט במיוחד" הצליח לסיים מקווה שאיכשהו הפך את האבסורד לאמין.

רחש רב נשמע במטוס, הנוסעים דיברו ביניהם על שהטייסים טענו שעומד לקרות.

"זה בלתי-אפשרי" אמר אחד, "אין לכם הוכחה!" צעקה אחרת.

ילד התחיל לבכות.

"אנחנו באמת נתרסק?" שואל את אמו, דמעה זולגת על פני לחיו הורדרדה ועד הסנטר.

האם התחבטה במקצת, ליטפה את ראשו וענתה "זה בסדר" מחייכת ומנשקת את ראשו "זה בסדר כי נהיה ביחד" הוסיפה וחיבקה את בנה חזק ככל שיכלה.

"אני חושב שכדאי שננצל את הזמן שיש לנו לטובה" התרומם איש עסקים ממקומו שליד דלת המטוס, מנסה להביט לכל עבר.

צוות הטיסה הצטרף אל נוסעיו ושתי קבוצות שבכל טיסה אחרת היו זרות זו לזו לפתע חשו קירבה עקב גורלם המשותף.

דיילת הוציאה גיטרה מחפציה האישיים והחלו לשיר כולם, מנסים להשכיח מעצמם את גורלם הקרב.

"טיסה 73120A האם שומעים אותי??" צרח מרכז הבקרה דרך הקשר למשמע הנגינה והצחוק.

"מרכז בקרה שומעים היטב, כאן הטייס" השיב הטייס, שיכור במקצת מיין שפתחו כדי לשמח את ליבם.

רעש סטטי נשמע דרך הקשר ולבסוף המשיך "יצרנו קשר עם מספר מדענים ומומחים בתחום, יכול להיות שיש לנו דרך לעזור לכם" אמר הנציג של מרכז הבקרה.

"אנחנו לא סובלים" ענה הטייס, מגהק קלות בין מילה למילה. "האירוע דווקא בסהכ קירב פה את כולם, אין פאניקה" הוסיף וחייך גדול עלה על פניו.

הנציג, חרד לחיי הנוסעים והצוות, היה מבולבל.

"טיסה 73120A אתם תמותו!" זעק לבסוף , "אתם חייבים לשתף פעולה!" הוסיף במהירות.

אך מאמציו היו לשווא.

חלפו השנים והטיסה כבר החלה לקבל צורה של מטוס הנוסק כלפי מטה.

נוסעי המטוס והצוות דאגו לעצמם ע"י צייד ציפורים, פיתחו כלים לבישול וכשמאסו בסרטים המוקרנים ייצרו חדשים משל עצמם.

כל אחד מאותו מגוון האנשים שעל טיסה 73120A מצא דרך משלו להעסיק עצמו ולהסיח דעתו מההתרסקות העתידה לבוא, חלקם ציירו ואחרים כתבו וכל פעם שמרכז הבקרה ניסה לשכנע אותם לפעול ושעוד יש להם סיכוי להינצל אלו השיבו כי הם מרוצים;

"הידיעה שנתרסק קירבה אותי למשפחה שלי" אמרה נוסעת אחת,

"מאחר שטבע הדברים הוא ליפול אל הקרקע, הייעוד שלנו הוא להתרסק" אמר איש דת שהיה בין הנוסעים,

"רק כאשר גילינו שנתרסק יכולנו למצות את הפוטנציאל שלנו" אמרה פרופסור שעשתה את דרכה במקור לקבל פרס על מפעל-חייה,

"עדיף שנתרסק, אחרת אנו תופסים מקום לטיסות חדשות שרוצות לצאת לדרך" אמר עורך-דין שהיה אמור לראות את משפחתו.

הזמן עבר והמטוס כבר היה קרוב במיוחד אל הקרקע, שנים של שהות באוויר הפכו את מרבית הנוסעים לחלשים וחולים אך אלו המשיכו לטעון כי בלאו הכי עתידים להתרסק אז מה הטעם בלנסות לרפא עצמם מצבירי מחלות שצברו בחלוף עשורי ההתרסקות האיטית.

הזמן אזל והמטוס פגע בקרקע.

כל הצוות וכל הנוסעים- החכמים, הטיפשים, השמנים, הרזים, הגבוהים, הנמוכים ניספו כלא היו.

****

אז מה מוסר ההשכל? שעוד לא מאוחר לרפא (את כל המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים כ) זקנה ועוד לא מאוחר לעצור מוות מיותר. האנשים על טיסה 73120A עשו רציונליזציה (כל אחד מהם בדרכו שלו) על מנת להסיח את דעתם ולהשלים עם ההתרסקות הצפויה אבל בניסיון שלהם לא להרגיש חרדה הם נמנעו מלשנות את העתיד.

כל הפעולות שלהם- מרשימות, מתוחכמות ויצירתיות ככל שהיו- לא תרמו לדבר פרט להרגשתם האישית, הם יכלו להקשיב לאזהרות וההנחיות של מרכז הבקרה והם יכלו לנסות להפעיל את אותו האינטילקט בדיוק שהתשמשו בו לצוד, להמציא וליצור על מנת להציל את עצמם מהתרסקות וודאית אך בחרו שלא לעשות זאת כי העדיפו להעסיק עצמם במחשבות שנדמו חיוביות כשחיו אותן אך היו חסרות תועלת ברגע האמת (הפגיעה בקרקע).

אנשים חושבים שמוות וזקנה רחוקים מהם (במרחק עשורים רבים, כמו ההתרסקות האיטית) אז הם מעדיפים לא לחשוב על זה ולהתרכז בהווה אבל שוכחים שהעתיד מעוצב על ידי ההחלטות שלנו והוא הופך להיות ההווה שניה אחר שניה ושנה אחר שנה.

*****

כמה מילים ל-2015 בפרט ולשנה חדשה בכלל

עוד לא מאוחר להיכנס לכושר.

עוד לא מאוחר להפסיק לעשן.

עוד לא מאוחר ללמוד את מה שאתם רוצים.

עוד לא מאוחר ללכת אחרי החלום שלכם.

עוד לא מאוחר להחליף חברים אם אלו לא חברי-אמת.

עוד לא מאוחר למנוע זיהום-אוויר ולעבור לרכב חשמלי.

עוד לא מאוחר למנוע התחממות גלובלית.

עוד לא מאוחר להירשם לקריוניקה ועוד לא מאוחר לעשות שינוי.

העתיד תלוי בנו ובהחלטות שלנו ואיזה משוב שניתן לסביבה ייעצב את העתיד שנחייה בו.

עוד לא מאוחר לעשות את העולם מקום שנעים להיות בו.

זו הייתה שנה מעולה עבורי ברמה האישית ואני מתכוון להמשיך לעבוד ולעשות כל שנה פוריה ועשירה בדיוק כמוהה ואני מאחל לכם את אותו הדבר.

אני כותב הרבה על תודעה.

מדבר על הנושא עוד יותר וחושב עליו יותר משתי הפעולות הקודמות יחדיו.

כבר הרבה מאד זמן שמצאתי את עצמי במבוי סתום, זה הרגיש שלא משנה לאיזה כיוון אני מסתכל ואיפה שאני לא מחפש אני לא מצליח לגבש עמדה מוצקה על תודעה או לגשר בין רעיונות סותרים שנדמו נכונים.

דשתי פעם אחר פעם בעובדות, בהיגיון, במה שסביר ובמה שאני יודע מהניסיון של להיות בן אנוש החווה את המציאות הגשמית ומכל פיסות המידע שברשותי לא הצלחתי להרכיב תמונה המתקבלת על הדעת (משחק מילים חצי-מכוון).

חודשים ארוכים ניסיתי להקטין את מספר ההנחות שלי והמשכתי להתנודד בין שתי עמדות עיקריות (כמו מרבית הפעמים בהגדרות מהסוג שאפרט מיד אנשים שונים נטו להשתמש במונח בצורות קרובות אך מעט שונות ואנסה לתאר עמדה כללית ופשוטה ככל שאוכל);

אלימינטביזם מטריאליסטי- אין תודעות, לפחות לא במובן שאנחנו "מרגישים" או חושבים שיש.

היקום הוא פיסיקלי לחלוטין ולכן עולם "מנטלי" פשוט אינו יכול להתקיים וההרגשה כי החוויה שלנו את המציאות היא יותר מאינטראקציות המתארות חישובים היא במובן כלשהו אשליה. מחשב מבצע אינטראקציות המתארות חישובים ולכן נחוצה רק התוכנה "הנכונה" בכדי לקבל את מה שאנחנו מכנים "חווית-עולם" במחשב.*

*- החלק האחרון אינו נמצא בהגדרה הישירה של אלימינטביזם אלא הוא שילוב עם עמדה קומפיוטיישנליסטית (אפרט מעט בהמשך).

נטורליזם ביולוגי- תופעות כמו תודעה והבנה הן מאפיינים של מוחות הנובעים מאינטראקצות נוירולוגיות ואינם ניתנים לרדוקציה כפונקציות על סמלים (כלומר, הן אינן חישוב במובן הטיורינגי של המילה).

הזמן עבר, עיבדתי את המידע ונתקעתי ביותר ויותר דרכים המובילות לקירות,תהומות,חושך ומבנים בלתי-אפשריים המזכירים את ציוריו של אשר.

אם אנחנו פוסלים דואליזם, איפה "הבנה" יכולה להתחבא?

ככל שתנסה לפרק את המערכת שלך (המוח) ככה נראה פחות סביר שהיא יכולה לצוץ והסיכוי שההרגשה הבעייתית נובעת מניסוח לא חד-משמעי (אני אחזור לזה בהמשך ולמעשה יש לזה קשר הדוק לתובנה שהובילה אותי להצליח לגבש לפחות פרוטו-עמדה ולהבין איפה אני עומד) גדל משמעותית.

החדר הסיני

הדבר שמצאתי את עצמי חוזר אליו מכיוונים שונים שוב ושוב בכמעט עשור האחרון הוא ניסוי מחשבתי שהגה ג'ון סרל (ה"אבא" של נטורליזם ביולוגי, אגב) שאני בטוח שרובכם נתקלתם בו לפחות פעם אחת בצורה זו או אחרת המכונה "החדר הסיני". במהלך השנים אותו ניסוי היפותטי זכה להתייחסות וביקורת רבה ואמנע מלגעת בכל הנקודות אך אתמקד לפחות בסכימה כללית של האסטרטגיות העיקריות שננקטו במטרה לנסות להפריך את הטיעון, מה עמדתי לגביהן, מה תגובתו של סרל ומה עמדתי בנוגע לתגובתו. כצפוי, החדר הסיני זכה לגירסאות ו-וריאציות רבות ואתן כאן את הפשוטה,הכללית והנפוצה ביותר:

אדם (או סרל עצמו בגירסאות מסויימות) יושב בחדר סגור בעל שני צוהרים בלבד ולפניו ספר הוראות.

מצוהר אחד נכנסות שאלות בסינית והאדם (בעזרתו של הספר) עוקב אחר ההוראות המצויינות בפניו ובהתאם לכל סימן מצייר סימן אחר לפי הכתוב.**

**- חשוב לציין כי המדריך/ספר-הוראות הנ"ל אינו מילון, לא רשום בו מה הסימנים אומרים אלא רק פונקציות שמתאימות בין סט סמלים אחד לסט סמלים אחר.

לאחר שהאדם בחדר עוקב אחרי ההוראות במלואן הוא מוציא את התשובה מהצוהר השני.

לאדם העומד מבחוץ יראה כאילו האדם בפנים יודע סינית על בוריה בעוד שבפועל אינו מבין כלל סינית והכתוב נדמה לו כציורים חסרי פשר.

ווריאציה כלשהי של טיעון-נגד נפוץ היא זו המכונה "תשובת המערכת" והיא משתמשת בתקיפת עצם השימוש של סרל ב-"להבין" (הבטחתי שאגיע לזה וכי זה חלק מפתח בתובנה הסופית אבל עדיין לא, תהיו סבלניים), הטיעון אומר שסרל נכשל בייחוסו את ה"הבנה" לאדם בחדר ולמעשה הוא אינו מעבר למעבד מרכזי כלשהו המהווה רק חלק מהמערכת בעוד שהחדר ככלל+האדם כן מבין סינית.

אתחיל בעמדתי ואעבור לתגובתו של סרל;

הטיעון הזה הוא בעיניי אבסורד והוא עושה הוזלה והחלשה של פירוש עצם המילה "הבנה" ואם אנו מנמיכים את הסף של מה שאנחנו מוכנים להכניס תחת הגדרה והדגמה של "להבין" כך שהחדר בתרחיש הנ"ל מקיים אותה היא מפסיקה להיות יעילה מאחר ובאותה המידה ניתן לומר שמכונית שנוהגים בה מבינה בתכנון-תנועה וטלוויזיה המציגה ערוץ קומדיה מבינה בהומור. אילו לא יותר מכלים המשרתים את צרכיו ומגביריו את כישוריו של האדם ואין בהם מעבר לחפץ דומם ולא נוכל ללמוד מהם דבר על הכללת אותן הפונקציות בדיוק (תכנון-תנועה,הומור) למקרים אחרים (אין דבר במבנה המכאני של מכונית המאפשר להסיק כיצד להשתלב בתנועה עמוסה, לחנות ברוורס, להתחמק מילד הקופץ בפתאומיות לכביש וכו').

דוגמא טובה המסכמת את עמדתי כלפיי "תשובת המערכת"  היא מה שאני מכנה "טיעון הטכנודע":

אני לא יודע אם זה עדיין קיים היום אבל לפני כמה שנים טובות היה בטכנודע בחיפה מחשבון אנאלוגי ממסילות וכדורי ביליארד (כמו שאתם מנחשים, הוא תפס נפח של כמעט שליש מחדר סטנדרטי) שהיה ניתן לחשב בעזרתו את ארבעת פעולות החשבון הבסיסיות עד מספרים ארבע-ספרתיים (9999). ה"מחשבון" היה למעשה אוסף מסילות, חלקן בעלות צירים המאפשרים תנועה חלקית במידת הצורך וחלקן בעלות מחסומים העולים ויורדים בהתאם לחישוב הנדרש. הכנסת המספרים והפעולה דרשו הזזת ידיות מכאניות שהינדסו את המסילות בצורה כזו התואמת שערים לוגיים ספציפיים, דבר שהבטיח לך כי רק כדורי הביליארד הרצויים יתגלגלו לתחתית וייתנו לך ייצוג של התוצאה.

הריאליזציה של התוצאה הסופית היא לחלוטין במוחו של אדם חיצוני המתבונן בכדורי הביליארד המגיעים לתחתית, בשום שלב בתהליך אין אחסון של מספרים והסיבה שאנו מכנים את המבנה כמחשבון נובעת לחלוטין מהנוכחות שלנו כבני אדם מאחר והקונספט של מה הן פעולות אריתמטיות (חיבור, חיסור, כפל, חילוק) ומה הוא מספר נמצא במוחנו מלכתחילה למרות שבפועל אילו כדורי ביליארד (פיזיים וממשיים לחלוטין) הגולשים על מסילות (אמיתיות וגשמיות) בצורה כזה שהונדסה בהתאמה ובכוונה תחילה עם תבניות שאנחנו מכירים בתור בני אדם (חשבון). לו המבנה הנ"ל היה נוצר באקראי באמצעות סלעים ומים לפני מיליוני שנים ללא מערכת עיבוד מידע חיצונית המסוגלת לזהות את התבניות (מוח) אותה היא מייצרת (תוצאות של תרגילי חשבון) או לו היא הייתה מייצרת תבניות שאינן אינטואיטיביות לאדם ממוצע (כמו למשל חישוב שארית החלוקה בשורש 2 של הספרות המיליארד ואילך של קוסינוס 14) לא היה דבר המכתיר את המערכת כ"מחשבון" או חושב שהסלעים (כדורי ביליארד) בתחתית הם מעבר לרעש רנדומלי, דברים פשוט קיימים וזה לא שלמסילות ו/או לכדורים יש הבנה של חשבון או מודעות לזה שהסידור שלהם מנוצל באיזושהי דרך.

זה דומה מאד ל"פראידוליה", כאשר בעקבות יכולת זיהוי תבניות גבוהה במיוחד של המין האנושי אנו נוטים הרבה פעמים למצוא חוקיות לא מכוונת במידע כמו למשל פנים בעץ או בטוסט- התפתחנו (כמו גם חיות תבוניות אחרות) לזהות מידע רלוונטי ולהנדס את הסביבה שלנו ככה שתפעל בסימביוזה עם המידע הזה וזה הרי בדיוק מחשב/מכונית/כל מכשיר אחר, כלי שהינדסנו לצורך כלשהו המתאים למידע שאנחנו מכירים ומזהים (כמו למשל מכונית לתכנון-תנועה ומידע ויזואלי-מוטורי). בדיוק כמו שבאמנות נעשה הרבה פעמים ניצול מכוון של הקונספטים המוקדמים שלנו על המידע שאנחנו נוטים לשים לב אליו ולייחס לו חשיבות (כמו אשליית הגולגולת של דאלי) כך למעשה מחשבון כדורי הביליארד או גירסאות אחרות כמו מחשבון אבני דומינו מראים לנו שבעזרת הינדוס נכון, אירוע שהוא לחלוטין פיסיקלי (פגיעה ונפילה של אבני דומינו) יכול לשרת את זיהוי התבניות ועיבוד המידע האריתמטי שלנו.

החלק הנ"ל בדיון נותן את ההרגשה של דיונים אחרים, "האם מתמטיקה היא המצאה או תגלית?"/"האם מספרים קיימים במציאות?".

לא אגע בזה כאן (גם כי זה סוטה מהנושא המרכזי וגם כדי שאוכל בעתיד לעשות על זה פוסט נפרד) ואתם יכולים להסיק את עמדתי מהפירוט שנתתי על טיעון הטכנודע אך זו נקודה טובה לעצור ולדבר על אחד הדברים שהזכרתי בתחילת הקטע- העמדה הקומפיוטיישנליסטית.

קומפיוטיישנליזם

מהמילה "קומפיוטיישן" ("חישוב", באנגלית), היא עמדה בפילוסופיה של התודעה שבמובן הרחב שלה טוענת כי תודעה ו/או המוח הם מחשב (או שקולים לו לחלוטין) וכי מצבים מנטליים הם למעשה צורות של חישובים (גם אם ספציפיים במיוחד).

בשימוש המודרני והפופולרי, קומפיוטיישנליזם "חזק" (או לעיתים, קומפיוטיישנליזם "טהור") מסתכל על תודעה כתוכנה הרצה על המוח (החומרה) וכי כל העולם הפנימי הוא תגובות דטרמיניסטיות לחלוטין באופן שהוא ניתוח סימבולי/פורמלי ואלגוריתמי בלבד (בדיוק כפי שפועל מחשב רגיל) שאינו סמנטי בשום צורה דהיינו, אין "הבנה" (אני מקווה שכעת הסיבה שקישרתי בין העמדה המדוברת לאלימינטביזם ברורה יותר). 

בכדי לעשות קצת סדר, אשים את עיקריי הגישה הקומפ' בחלוקה גסה במקצת לסעיפים:

א.תודעה זו תוכנה/מערכת הפעלה

ב.המוח עצמו לא משמעותי (כפי שאין זה משנה אם אני מפעיל את המשחק "נוירושימה הקס!" על האייפד או על האייפון)

ג.אם זה מתנהג כמו תודעה, יש לזה תודעה (דהיינו, מבחן טיורינג הוא מדד ודאי)

המשמעות של נכונות קומפיוטיישנליזם חזק היא שאני, אתם, הכלבים שלי, דג וכו' וכל מה שאנחנו חווים דרך החושים שלנו לא שונה בשום דרך ממה שמחשב "רגיל" עושה (גם אם זה מורכב להפליא ודורש אלגוריתמים ספציפיים במיוחד) כבר עכשיו ושבהינתן התוכנה "הנכונה" יהיה ניתן למחשב לחוות אותי, אתכם, את הכלבים שלי, דג וכל דבר אחר שנרצה בדיוק באותה המידה שאנחנו חווים את העולם כעת והכל רק עניין של הוראות.

מונח שהשתמשתי בו בעבר הוא "בינה מלאכותית חזקה" (או פשוט "בינה חזקה"), אותו תבע סרל כדי להבדיל בינה מלאכותית בעלת חווית-עולם סובייקטיבית הדומה לזו של צורות חיים ביולוגיות ובפרט בני אדם להבדיל מ"בינה חלשה"- כזו שאינה שונה ממחשבון או טוסטר גם אם ההתנהגות שהיא מדגימה נדמית לנו כתבונית להפליא (ניצול של זיהוי התבניות שלנו הודות לכך שהקונספט של מה זה "התנהגות תבונית" נמצא אצלנו מלכתחילה כצופה חיצוני). אם העמדה הקומפיוטיישנליסטית נכונה, להפרדה "בינה חזקה"/"בינה חלשה" אין כלל משמעות וכל הבינות (של אדם, כלב או מחשב) הן "חזקות" אם אתה מאמין בקיום תודעה (כמו למשל פאנפסייכיזם חלש) או "חלשות" אם אינך מאמין בקיום תודעה (כמו אלימינטביזם חזק).

עוד נחזור לזה ונראה בדיוק איפה שלושת הסעיפים של קומפ' חזק נופלים (גם אם לא לחלוטין) אבל בינתיים נראה מה יש לסרל לומר על "תגובת המערכת".

חוזרים לחדר

סרל לא טרח (עבור מרבית טיעוני-הנגד מסוג "תשובת המערכת") להיכנס לרזולוציות בהן נגעתי אני ב"טיעון הטכנודע" ובהקדמה לו והגיב בפשטות-

תשכחו מהחדר, האדם משנן את כל הספר והוא כעת זוכר את כללי ההמרה בע"פ ויוצא להסתובב חופשי בעולם.

לאדם אין כלל מושג מה המילה בסינית "לפרגוד" למרות שהוא מסוגל להשיב על כל שאלה בסינית שמישהו יכול להעלות על הדעת בנוגע לפרגודים וקל להכליל את הטיעון כך שבמקום שהאדם שינן את עמודי הספר המתארים חוקי מעבר מרצף-סמלים לרצף-סמלים הוא שינן חוקי מעבר מרצף-צלילים לרצף-צלילים והדבר מאפשר לו לשוחח בסינית למרות שאינו מבין אף מילה הנאמרת לו או את הצלילים היוצאים מפיו ועדיין אם ישאל בשפתו שלו מה המילה הסינית ל"המבורגר" לא ידע ולא תהיה לו דרך לדעת.

נסתכל על שתיים מן התשובות העיקריות לתגובתו של סרל ונתחיל מהסתכלות על הפחות מעניינת מבין השתיים (היותר מעניינת גרמה לי לבחון מחדש את מה שאני חושב על הבנה והובילה אותי בסוף לגבש איזושהי פרוטו-עמדה בנוגע לדיון) הדומה בתוכן שלה ל"תשובת המערכת";

טיעון-הנגד אומר כי האדם אולי במודע (המערכת כולה) אינו יכול להבין סינית אך שתת-מערכת כלשהי במוחו כן מבינה באיזשהו אופן בלתי-מודע.

פעם נוספת אני מזהה כאן אבסורד- כמו בהקדמה ל"טיעון הטכנודע", יש כאן החלשה אסטרונומית של הגדרת מה זה "להבין" כך שניתן לטעון שחפצים דוממים מביעים איזושהי הבנה. להבין משהו הוא בהכרח תהליך מודע אחרת עמוד רחוב באיזשהו מובן לא-מודע יודע/מבין/מחשב נפח של גליל (הצורה שלו) ומכונית בצורה לא-מודעת מבינה שכאשר היא גולשת במדרון יש המרה בין אנרגיה פוטנציאלית לאנרגיה קינטית. אם אנו מחלישים את ההגדרה כך שיישום סינתטי או הינדוס של חפצים דומים לשרת צורך אנושי נכנסים תחתיה היא חדלה מלהיות יעילה והדיון הופך ריק.

כעת נבחן את התשובה המעניינת יותר לתגובתו של סרל כאשר ווריאציות שונות שלה זכו לשם "תשובת הרובוט" ובקווים כלליים היא הולכת כך:

סרל צודק, החדר אינו מבין סינית והאדם לאחר השינון אינו מבין סינית.

חוסר ההבנה נובעת מקשר לא-נכון (ומוגבל) בין האדם למידע (השפה הסינית) ואילו האדם לאחר השינון היה יוצא ונמצא באינטראקציה עם כותבי הספר, דוברי סינית אחרים ו/או מטייל בסין עצמה הוא כן היה לומד להבין סינית.

אילו היית מחבר מחשב בעל התוכנה המתאימה לחיישנים כגון מצלמות ומקנה לו גוף המאפשר אינטראקציה עם הסביבה (דהיינו, רובוט) הוא כן היה לומד גם הוא להבין את המידע אותו הוא מנתח.

ראשית אציין את מחשבותיי על "תשובת הרובוט" ואז אדבר על תגובתו של סרל ועל הבעיה שלי עם תגובתו.

אני מסכים, האדם אכן ילמד להבין סינית בדיוק כפי שהוא מבין את שפת אמו לאחר אינטראקציה "נכונה" עם סביבתו אך מה ש"תשובת הרובוט" מזניחה היא את ההנחה שלנו כי האדם מראש בכלל מסוגל לייצר הבנה. אילו הרובוט שלנו לא יכול ליצור הבנה (מאיזו סיבה שלא תהיה; אלגוריתמים לא מתאימים, חומרה לא מתאימה, חוסר בנשמה קסומה מטאפיזית) שום אינטראקציה שבעולם לא תעזור לו לפחות לא באופן ברור מאליו. 

תגובתו של סרל היא כזאת; אין זה כלל משנה אם תחבר לו מצלמה/זרוע-גישוש, זה בסהכ יהיה עוד עבודה לאדם בחדר. תוכל לדמיין ספר נוסף וצוהר נוסף דרכו עוברים 0ים ו1ים (ההמרה של התמונה המתקבלת) והאדם בהתאם להוראות יוציא מה שלאדם חיצוני יראה כאילו הוא מביט בתמונה לפרטים למרות שבפועל אין לאדם אף דרך לדעת באיזו תמונה מדובר ואין דבר ברצפים הבינאריים שמרמז לו על תוכן התמונה.

וכאן הרגשתי שמשהו לא בסדר מצידו של סרל, סוג של רמאות "קלה".

יצאנו מהחדר, התגברנו על כמה מגבלות תפיסתיות שהדיון העלה, עברנו לדבר על אינטראקציה עם העולם. למה החזרת אותנו לתוך החדר?

הרגשתי שהדרך שלי הגיעה לקיר אבל לא התייאשתי וניסיתי להכליל זאת בעצמי;

האדם משנן גם את הספר השני, איך זה יבוא לידי ביטוי?

הוא כבר חווה ראייה אז הכישרון של להמיר רצף בינארי שמתאר תמונה לרצף אחר הוא אחד התלוש מהמציאות ואין כלל דרך להעמידו במבחן-האינטראקציה ש"תשובת הרובוט" מציעה. הניסוי שלי נתקל בקיר פעם נוספת והייתי תקוע.

אולי הסיבה שזה נתקע היא כי זו באמת פשוט התשובה? הרי בן אדם עצמו אינו באמת מעביר תמונה ממשית דרך העיניים אלא המרה של האור לאותות אלקטרוכימיים ואם זה עובד אולי גם האנאלוגיה הדיגיטלית (או אחרת) תעבוד?

אם ההבנה "לא נמצאת" שם (באינטראקציות עצמן) אז איפה היא?

המקום היחיד שהזנחתי, המקום היחיד שפתרתי רק בחצי-מילה או על רגל אחת או שלא נכנסתי לעובי הקורה היה אותו אחד שהבטחתי בתחילת קטע זה שאחזור אליו והנה- מה זה להבין? כשאני אומר שאני מבין מה זה פרגוד או מה הוא המבורגר, למה אני מתכוון? אני שומע את המילה "המבורגר" ואני נזכר כשאכלתי אחד, מה היה עליו, איך הוא הריח, איך הוא הרגיש, איפה הייתי, את הצחוק עם חברים סביב השולחן, את השיער הבלונדיני של המלצרית, את הסלידה מהמעשנים בחוץ ואז זה הכה בי. הבנה זה אסוציאציות.

אני לא מתכוון שאסוציאציות תורמות להבנה או שהבנה מייצרת אסוציאציות אלא שהבנה זה ה-אסוציאציות עצמן!

אף זיכרון לבד בפני עצמו הוא לא הבנה, דבר המונצח ע"י מה שרבים מכירים מימי התיכון או היסודי- שינון למבחן לא אומר שאתה מבין את החומר או שתדע ליישם אותו בתחומים אחרים (אסוציאציות!). הרובוט שלנו? הוא בסה"כ שתי מכונות טיורינג (פס נייר עם טוש שעוקב אחרי הוראות) העומדות אחת ליד השניה, האחת משנה סמלים לפי חוקי השפה הסינית והאחרת משנה מספרים לפי חוקי ניתוח תמונה אז בוודאי שלא תצוץ הבנה- אין אסוציאציות! אבל מה זו אסוציאציה? החיווט והניתוק הפיזי של נוירונים!

מבלי לשים לב התשובה הייתה שם כל הזמן, התחבאה בטיעונים אחרים שנתתי קודם לכן והיא ווריאציה של ההתנגדות למה שמכונה "העלאת תודעה"- התהליך ההיפותטי של העברת התודעה מהמוח למחשב.

אני ואתם המוח הפיזי שלנו.

אנחנו אוסף של נוירונים המתקשרים אחד עם השני ומשנים את המבנה הפיזי שלהם בהתאם למידע חדש שהם מקבלים.

חווית-עולם והבנה (או אם תרצו, ההרגשה של הבנה) הם לא חישוב בדיוק כפי שעמוד לא מחשב נפח של גליל, תודעה/הבנה/חווית-עולם אלו לא תכונות של מוח, זו הצורה שבה קיום של מוח בא לידי ביטוי. רשמתי זאת ב"בשר קסום", להיות מוח=להיות חווית-עולם.

עכשיו נעיף מבט מחדש בעקרונות הקומפיוטיישנליזם החזק:

א. המוח הוא אוסף נוירונים (שכל אחד מהם הוא "חפץ דומם" בפני עצמו) ממשיים המשנים את המבנה הפיזי שלהם בדומה למחשבון כדורי הביליארד של הטכנודע, הם לא יוצרים שום חישוב בדיוק כפי שאין חישוב בתנועה של מסילות וכדורים אלא אם כן אנו יוצרים החלשה של המונח "חישוב". תודעה/הבנה זו לא תוכנה כי אין הפרדה בין המידע על האסוציאציה לבין התנועה הפיזית של הנוירונים. דוגמא טובה לזה היא היכולת שלנו לתפוס כדור הנמסר לנו מבלי לפתור משוואות טנזוריות, הארכיטקטורה של המוח שלנו מאפשרת לבצע את קוארדינציית העין-יד באופן מכאני.

ב. המוח רלוונטי מאד, הוא אוסף נוירונים בתנועה ומוחות שונים מבטאים חשיפה למידע שונה (לכן כל אחד הוא אדם השונה מחברו גם אם בין רוב האנשים יש דימיון משמעותי כתוצאה מחשיפות תרבותיות). המחשה טובה היא הטיעון ה"טמפורוספטיאלי" שהשתמשתי בו ב"בשר קסום" לדבר נגד אחדות הזהות ביני ובין הסימלוץ שלי- גם אם כל אחד מאיתנו היה עושה במדויק את אשר השני היה עושה לו היה בנעליו אנו לא חולקים ולא יכולים לחלוק את אותו המיקום באותו הזמן ולכן מהגדרה איננו זהים וההתבדרות בבחירות שלנו תהיה מיידית (אני עומד מצד ימין ומקבל החלטות בהתאם ללעמוד בצד ימין והוא עומד בצד שמאל ומקבל החלטות בהתאם ללעמוד בצד שמאל, זו בחירה קטנה ושולית כרגע אבל תנו לזה זמן והשינויים הללו בבחירות יצטברו האחד על השני. אני כבר הרבה זמן רוצה לכתוב סיפור קצר המביע את ההתבדרות המדוברת ואעשה זאת בעתיד הקרוב).

ג. מבחן טיורינג בניסוחו המקורי ("חבר עט" המדגים התכתבות כמו זו שעושים כיום בעזרת חלון צ'אט) חלש מדי בכדי להכריע אבל גירסא חזקה יותר שלו- כזו הדורשת הישגים נרחבים כמו אלו שהיינו מצפים מכל אדם אחר המודגמים לאורך חיים שלמים ולא רק אירוע בודד היא אולי לא ודאית אך היא הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות מבחינה אמפירית.

אז מה אני עושה מכל זה? אני אעמיד זו ביחד על ידי הגדרה של גירסא מעט חזקה יותר של נטורליזם ביולוגי (אני כרגע אקרא לה "אסוציאטיביזם חלש" אך בעתיד אולי אמצא שם מתאים יותר)-

אסוציאטיביזם חלש-

א. מה שאנחנו מכנים "הבנה" הוא (לפחות בעיקרו) אסוציאציות בין פרטי מידע והן תוצר ישיר ו/או מזוהות לחלוטין עם נוירופלסטיות; החיווט והניתוק התמידי בין נוירונים.

ב. אסוציאציות הן תכונה של מערכת ומוחות הן דוגמא למערכת המביעה אסוציאטיביות (דהיינו, מכילה ומבטאת אסוציאציות).

כמה הבהרות להגדרה הנ"ל-

אין זה אומר שאסוציאציות זו הדרך היחידה לייצר הבנה.

אין זו אומר שזו הצורה היחידה של הבנה (למרות שזה תלוי לחלוטין במה אנחנו מוכנים להכניס תחת ההגדרה של "להבין").

אין זו אומר שרק למוחות יכולות להיות אסוציאציות ו/או שרק מוחות מסוגלים להבין.

אין זה אומר שכל חיווט/ניתוק של נוירונים מספיק ליצירת אסוציאציות ולפיכך הבנה.

אסוציאציות הן תנאי הכרחי להבנה אך ההגדרה משאירה את השאלה האם הוא תנאי מספיק, פתוחה.

למען השלמות אגדיר גם "אסוציאטיביזם חזק" למרות שאיני תומך בעמדה זו-

אסוציאטיביזם חזק-

רק מוחות ביולוגיים מסוגלים לחיווט מחדש המניב אסוציאציות ולכן רק אלו מסוגלים להבנה סמנטית של מידע.

חיזוקים וטיעונים נוספים בעד אסוציאטיביזם

א. התובנה שלי כי הבנה היא אסוציאציות וכי אלו נוירופלסטיקה עומדת בצורה יפה עם תובנה אחרת שהייתה לי-

פעמים רבות בדיון מהסוג ישנה הזנחה של העובדה כי לא נולדת מודע לעצמך. נולדת גוף והתודעה "נרכשה" במהלך הדרך. מדוע זאת? כי כאשר אתה תינוק עוד אין לך אסוציאציות לשום דבר! לא יכולה להיות מודעת עצמית (הבנה כי אתה גוף פיזי ספציפי לעומת גופים פיזיים אחרים) כאשר אין לך קונספטים מוקדמים להיקשר אליהם בדומה ללזהות כי בחדר יש חמישה כסאות רק לאחר זיכרון ותפיסה של מה זה אומר כשיש 5 ממשהו או כי כדורי ביליארד סודרו כדי לייצג תוצאות אריתמטיות.

ב. זה עובד במקום סמוך מאד לתורת תודעה בשם "תיאוריית המידע המשולב" של פרופ' ג'וליו טונוני.

עיקריי תורתו ניתנים לסיכום כך:

חיישן אור (פוטודיודה) יכול להימצא בשני מצבים- קולט אור או לא קולט.

אדם יכול לשמש כפוטודיודה, לדווח האם יש אור או אין אור אך נמצא פה הבדל מהותי;

כאשר האדם מבחין כי יש חושך הוא מבחין גם כי החושך הזה הוא אינו עיקצוץ ברגל, אינו הצבע אדום, אינו הרגשת בדידות, אינו העיר רומא, אינו עוגת יום ההולדת שלו מגיל 4 וכדומה. המוח עושה אינטגרציה בין החושים השונים וקישוריות המידע הגבוהה הזו (אותו "רעש" סנסורי הנמצא גם כאשר אתהמנסה להתמקד במשימה בודדת) היא היוצרת את החוויה של תודעה ולכן למחשב (סטנדרטי) לעולם לא תהיה תודעה כי לא יכולה להיות לו.

טונוני לא קורא לזה בשם אסוציאציות והוא מדבר יותר על האספקט של מערך המידע (למרות שהוא נוגע גם בסידור הפיזי והוא אכן מהווה חלק קריטי עם התוצאות האמפיריות שהוא הצליח לייצר) אבל אני מרוצה שהגענו למסקנות דומות מאד וסמוכות זו לזו כמעט עד לכדי חפיפה מכיווני מחשבה שונים.

ג. כל הפעולות שאנו מחשיבים "אנושיות במיוחד" מזוהות עם אסוציאציות- פיתרון בעיות, יצירת מטאפורות, חיזוי מה אנשים אחרים חושבים, היכולות לשחק בהצלחה רבה משחקים כמו "דיקסיט" או "ת'!נק".

ד. עבדכם הנאמן נמנה עם 4% מהעולם בעלי תופעה נוירולוגית המכונה "סינסתזיה", מצב בו החושים "מעורבבים" יחדיו ומידע חושי מסוג אחד מעורר חושים אחרים כגון שיוך צבע לאותיות ומספרים. סינסתזיה היא תוצר של עודף קשרים בין נוירונים בנקודות ספציפיות במוח היוצרים רובד נוסף של חוויה. ל"סימלוץ" של סינסתזיה או מידע יבש עליה אין פשר בתור חישוב והיא תוצר המזוהה לחלוטין עם מבנה פיזי (לקוי) של נוירונים והקשרים ביניהם.

ועכשיו אסכם את עיקרי העמדה שלי כלפיי תודעה (עד כה)-

1) אין תודעות, לפחות לא במובן שרוב האנשים חושבים או מאמינים שיש להם- המציאות היא אינטראקציות פיזיות לחלוטין ורבים מהמצבים המנטליים שאנשים מתארים לא קיימים כי הם לא יכולים להתקיים או שהם הגזמה ועיוות של תופעות צנועות בהרבה. כמות מכובדת ביותר של מה שאנשים "מרגישים" זו למעשה תחושה פיזית בגוף כגון לחץ בחזה, צמרמורת וכו'.

2) "הבנה" היא תוצר של אסוציאציות בין פרטי מידע הנובעת מהמכאניזם הפיזי של נוירופלסטיקה. המוח דומה יותר לשעון מחוגים מאשר ללינוקס.

3) תיתכן בינה מלאכותית חזקה אבל היא לא תהיה לפטופ או אייפון סטנדרטיים של ימינו, היא פשוט עניין גם של חומרה נכונה (כזו התומכת באסוציאציות- חיווט המשנה עצמו בהתאם למידע אליו הוא נחשף).***

4)אנחנו מכונות עיבוד מידע לכל דבר אבל אנחנו לא רק מחשבים.

***- מכונה אסוציאטיבית עוד לא בהכרח חושבת או מבינה את סביבתה אבל זה בהחלט הצעד הראשון.

סיכום

יש לי הרבה מאד שאלות-

מה זו אסוציאציה?

אלו חיווטים/ניתוקים יוצרים אסוציאציות?

האם צבא, נחיל, ארמדה של מכונות טיורינג הנמצאות באינטראקציה תמידית המשפיעה על המבנה שלהן כתוצאה מהמידע העובר בהן ייצרו את התחושה של תודעה? אם כן, אלו סוגי אינטראקציה ושינוי הן צריכות?

אלו שאלות טובות ועוד אין לי תשובה אבל בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני יודע איפה לחפש.

כמה מילים הרחוקות מעט מהנושא שדנתי בו אך אני מוצא זאת כנקודה טובה להזכירן-

ישנו סוג של טרנד בשנים האחרונות במדע לעבור תהליך של אבסטרקטיזציה, הכללה ואפלטוניזם/ניאו-אפלטוניזם.

אתם מוחות פיזיים שעשויים מחלקיקים באינטראקציה אמיתית, אתם לא חישובים במטא-חלל בעלי מידע נוסף הבא לידי ביטוי כגוף.

אין משוואות, יש רק כדורים אמיתיים שמתגלגלים על מסילות אמיתיות.

תחומים כמו תורת המיתרים או היפותזת העולומות המרובים לא הניבו אף תוצאה או מתן תחזית שניתן לאמת במבחנים אמפיריים ועם סיבה טובה- הם נכשלים בכזב פתטי ומייחסים ממשיות לאובייקטים שהם בהגדרה לא כאלו.

זה שניתן לתאר את המרחב באמצעות נקודות ושיוך קוארדינטות לנקודות הללו לא אומר שהן אכן קיימות, אין ראשית צירים וחלל ומרחק הם תוצר של החושים שלנו כאשר אין אובייקט פיזי אחר המונע מאיתנו תנועה.

חישובים, משוואות ומודלים עוזרים לנו לתת תחזיות מדוייקות ולשפר את חיינו אך אין זה אומר שאותן משוואות או אותם המודלים באמת נמצאים שם, הם כלי לחשוב על תבניות.

אתם לא המודל שמתאר אתכם, אתם מוח שכתוצאה מהחשיפה שלו למידע לאורך שנים הפך להיות (הנוירונים טעו לפרש אותו כיחידה אחת כזאת) מה שאתם אומרים עליו "אני".

לקריאה נוספת:

עוד טיעונים בעד ונגד החדר הסיני

התנגדות לקומפ'

עוד על נטורליזם ביולוגי

עוד על תיאוריית המידע המשולב של תודעה