.Esse Est Percipi.

אני משתדל לשמור על אופטימיות בנוגע לעתיד.
לא בהכרח כלפי העתיד האישי שלי אלא כלפי העתיד של המין האנושי כולו.
עקב הטרנדים האחרונים בהוליווד, הועלו חששות כלפי עתידיים אפשריים של העולם (כגון השתלטות בינה-מלאכותית על בני האדם והכחדתם או חורבן הציוויליזציה על ידי מלחמה גרעינית) אך אף לא אחד מהם מבוסס או סביר במיוחד ונדמה שיותר ויותר מדענים שוכחים שאקסטרפולציה בהיעדר ראיות מספקות מניבה מגמות שאולי תואמות את האינטואיציה שלנו אך לא את העולם בפרט והמציאות בכלל כפי שהם באמת.

אבל בתוך כל האופטימיות הזאת והאמונה כי בני אדם יכולים לפתור כל בעיה אם ישקיעו את המשאבים הקוגניטיביים (והכלכליים) שלהם ב-נ"ל עדיין ישנן מהמורות לא פשוטות בכלל המטרידות אותי ואם לא נזהר כעת הן עלולות לעצב את החברה שלנו לכיוונים שאינם-פרודוקטיביים על אף שהם עשויים להדמות לכאלו למראית עין. מה הם?

כמה מילים על "טוב","רע" והונוריפיקציה
בהינתן הסבר כלשהו חלה חובת שכנוע מיוחדת על נותן ההסבר לנמק מדוע דווקא לרעיון ספציפי מגיעה התווית "טוב" או "רע". הבעיה היא שהתוויות האלו הן תוצר של הליך של הונוריפיקציה בו אנו מעניקים לרעיון מסוים ערך אך כפי שכולנו יודעים מההתנסות היומיומית עם אנשים שלא מסכימים איתנו על זה שלמשל עגבניות טעימות (דהיינו, בעלות ערך חיובי בהתייחסות לפוטנציאל/תדירות אכילתן), אותו "ערך הונוריפיקטיבי" הוא אינדקסיקלי ותלוי במצב המדובר (בדוגמא שלנו, ההעדפות של הדובר) כלומר- עבור דובר מסוים המשפט "עגבניות טעימות" הוא נכון (אמיתי) ועבור אחר הוא אינו-נכון (שקרי). למעשה, בדרך כלל כאשר אנו אומרים ביום-יום על אובייקט כלשהו "זה טוב" אנו מתכוונים ל-"כך הייתי מעדיף שדברים יהיו".
אם ערך הוא סובייקטיבי ותלוי העדפות (למשל), איזה מן הסבר משכנע נוכל לתת שלא מסתכם בהונוריפיקציה (שלילית או חיובית) של מושגים מסויימים? התשובה היא כדאיות. ההסבר שנרצה לשאוף אליו (וכזה שנוכל לומר כי הוא משכנע או לא מבלי להתחשב ב-האם ההעדפות האישיות שלנו ומנגנוני הענקת הערך שלנו תואמים את אלו של המסביר/המשכנע) הוא כזה הנותן לנו את הכדאיות הרבה ביותר, זה שאילו נתייחס למסקנותיו כאל אמיתיות התנהגותנו תניב עבורנו ערך עתידי רב יותר מאשר אם נתייחס למסקנותיו כאל לא-אמיתיות למשל ציות לחוק; החוק מנוסח בצורה קזואיסטית, הוא מכתיב תגובות למעשים בצורה של "אם X אז Y" (כאשר Y בעל כדאיות מאד נמוכה כמו זמן שהייה בכלא או קנס כספי) ולא בצורה אבסולוטית כמו "לא תרצח" המניח כי למעשה ערך שלילי (ולכן אסור) באופן אינהרנטי במנותק מהמבצע. היתרון של הניסוח הקזואיסטי הוא בכך שהוא אינו כופה (בדר"כ) נקודות מוצא המשוחדות קונספטואלית לצד זה או אחר, האדם חופשי לבחור לבצע את הפשע אם זה מה שהוא רוצה ומעדיף אך החברה, החוק ורשות האכיפה יגיבו בהתאם ולכן אם האדם רציונלי ימנע מביצוע הפשע לא כי הוא "רע" אלא כי הוא בעל כדאיות נמוכה מאד עבורו (גזילת זכויות וגזילת אובייקטים שהוא אישית כן מזהה בהם ערך ובכך האינטראקציות הכוללות שלו עם ערכים סובייקטיביים
עבורו קטנות משמעותית דבר שמהגדרה אינו מעדיף אחרת מראש לא היה מזהה בהם ערך אלא בדברים אחרים).

מה לכל זה ולענייננו? איני מתכוון לנסות לשכנע אתכם כי התרחישים האפשריים שאמנה כעת הם "רעים" אלא אתמקד (כפי שאני משתדל לעשות תמיד
בהסברים ובטיעונים שלי) בלהראות שהכדאיות שלהם נמוכה מאשר העתידים שאינם מכילים את אותם תרחישים ולכן רצוי שנעשה כל שביכולתנו כדי להימנע מהם.

טרנדים ועתידים לא-רצויים
1. שחמטיזציה- כחלק מהשימוש ההולך וגובר שלנו באינטרנט בכלל וברשתות חברתיות בפרט, צורת החשיבה שלנו מתעצבת בהתאם לממשק בו אנו עושים שימוש. ההתעסקות היומיומית באפליקציות כמו "וואטסאפ" או התדיינות בפורומים, "פייסבוק" וכדומה מחייבת אותנו באינטראקציה דרך הצורה בה יוצרי האתר או האפליקציה המדוברים תכנתו ועצבו את הממשק אך לרוב המוחץ של שירשורי התגובות מבנה אינהרנטי משותף- כולם סריאליים. הדיונים שלנו דרך הרשת הם סדרתיים וליניאריים בניגוד לשיחות ודיונים בזמן-אמת באופן של פנים-מול-פנים (ואף טלפוני) החשופות ל-"רעש" רב יותר, סדר ורצף השיחה מוגדרים בצורה פחות חד-משמעית ולא קיימת חלוקה בין "דובר" ל-"מקשיב". בחרתי בשם "שחמטיזציה" לתיאור הטרנד מאחר ובשיחות רבות שלי על העניין תיארתי את התופעה כחשיבת "תורך-תורי"; אדם אחד הוא *ה*-מגיב בכל רגע נתון והאחר הוא המחכה לתגובה, דבר שאינו קרוב ל-להיות כל-כך מובנה בשיחות בזמן-אמת בהן הניתוח של כיצד להגיב נעשה בו-זמנית לקליטת התגובה (ההאזנה) והדינמיקה פעמים רבות חופפת ומקבילית מה שלא אפשרי כאשר עיבוד המלל של המשתתף האחר בשיחה הוא על בסיס תגובה-תגובה (רק לאחר שהתגובה כבר נכתבה ונמצאת "out there" ולא רק במוחו של המתדיין יכול המתדיין השני לנתח אותה ולחשוב על תגובה הולמת. ישנו עיכוב בין הקלט לפלט). עתיד בו בני-אדם הם "שחמטואידים" והאינטראקציות ביניהם מתבצעות דרך מבני שיחה מהצורה "תורך-תורי" הוא אינו "רע", אין
משהו פסול באופן מהותי בהתנהלות סדרתית לעומת התנהלות מקבילית אך אני טוען שאם נבחן את הסיבה שהמוח מראש התפתח לפעול בצורה מקבילית נראה למה נתיב שייעדו הוא "אדם שחמטואידי" הוא בעייתי; המוח מתפקד כפי שהוא כי אלו הדרישות והלחצים שהופעלו עלינו במהלך האבולוציה שלנו כדי לשרוד. הסיבה שהייתה העדפה ברורה למוח-מקבילי לעומת מוח-סדרתי ("שחמטואידי") היא בדיוק הסיבה למה עדיין לא הצלחנו להפיק רובוט המסוגל ללכת על שתיים מבלי שמשב רוח יפיל אותו, כי המציאות כאוטית. אירועים מחוץ לתנאי-מעבדה הם מבולגנים, לא-צפויים וכאוטיים. דמיינו אדם קדמון המגיב למדורה בהתאם (נהנה מחום האש, צוחק מבדיחה של חבר) כשלפתע נמר קופץ משיח קרוב ובמקום לעבד את ההשלכות האסוציאטיביות של מפגש עם נמר (שיובילו אותו למסקנה המתבקשת של לברוח) אותו קדמוני יחכה לראות אם הנמר אכן יאכל אותו. ברוב המוחץ של המקרים התרחיש הבדיוני הזה היה נגמר רע מאד עבור הקדמוני ההיפותטי שלנו. מוח-מקבילי (כזה החושב על ההשלכות בזמן שהאירועים עוד מתרחשים, כזה השקוע בחלומות בהקיץ על אירועים היפותטיים בו"ז שהוא חי את הסיטואציות הקונקרטיות וכזה שלעיתים נתקף פרנויה ספונטנית) מותאם יותר באופן משמעותי להתמודד עם יקום עוין לצורות-חיים כמו זה שאנו חיים בו מאשר מוח-סדרתי המגיב רק לאחר מעשה. החשש
שלי משחמטיזציה הוא אותו חשש שניתן לסכם בו את כל התרחישים האחרים שאציג כאן והוא שנקלע למצב של מקסימום לוקאלי; הטרנדים יובילו אותנו לסגל התנהגות ומערכות אמונות שמהוות את הפתרון הטוב ביותר עבור נסיבות מאד צרות אך המחיר יהיה שנהיה פחות מוכנים לסיטואציות אפשריות בהקשר הרחב יותר. אם נדבר ספציפית על עתיד שחמטואידי, חשיבה סדרתית יכולה להיות מותאמת ביותר עבור ציוויליזציה ללא טורפים טבעיים המתקשרת באמצעות רשת מידע אך מאחר וטורפים טבעיים אינם הגורם העוין היחיד בהקשר רחב יותר (כל שאר היקום כמו אסטרואידים או סופר-נובות ואף תופעות טבע מסוכנות שאינן ביולוגיות כגון התפרצות הר-געש או רעידות-אדמה). ישנם סיכונים אפשריים שהתמודדות איתם אינה אפשרית ממקסימום לוקאלי (התפרצות מגיפה פתאומית) גם אם הוא כן אופטימלי עבור סיטואציות אחרות (לתקשר דרך "וואטסאפ" או "פייסבוק"). במקום לבנות רובוטים שיותר ויותר דומים לנו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו הופכים ליותר ויותר רובוטיים.

2. רובוטים סוג-ב' יקבלו התייחסות של רובוטים סוג-א' - שפה היא אחד הכלים החזקים ביותר שיש לנו. מילים נותנות לנו אפשרות להכליל ולדבר באופן סימבולי על תבניות, יחסים ורעיונות. הבעיה היא שכחלק מהנטייה שלנו להונוריפיקציה, אנחנו משליכים על אובייקטים שאנחנו מזהים בהם ערך מסוים ערכים אחרים הנתפסים
עבורנו בעלי טעם דומה וככל שהרעיון של ממשק "ידידותי למשתמש" הולך וצובר חשיבות, כך התדירות בה אנו עושים אנתרופומורפיזציה לאותם ממשקים עולה. כאשר תוכנה נטענת אנחנו אומרים על המחשב כי הוא "חושב" וגורמים בכירים מדברים על "סירי" במונחים של "הבנה". מבלי לשים לב, רעיונות של ביהביוריזם ו-פונקציונליזם חודרים יותר ויותר לתודעה החברתית שלנו דרך סרטים, ספרים, סדרות, אמרות של בעלי שם וכתרות בומבסטיות בעיתון. כששני אנשים (למשל) אוהבים הם מתנהגים בצורה מסויימת אז אולי אם מכשיר כלשהו יתנהג בצורה מספיק דומה (שבאופן אסוציאטיבי האנאלוגיה והקונטקסט "יקפצו" לכל אדם המכיר את
ההתנהגות המזוהה עם אהבה לראש) נוכל לומר כי אותו מכשיר אוהב גם הוא? הרי הקביעה של התווית "אהבה" על התנהגות ספציפית היא שרירותית ובאותה מידה יכולנו לייחס "אהבה" להתנהגות אחרת, לא? אז אולי אין זה מוצדק מצידנו לומר שאם המכשיר מתנהג בצורה שהיינו יכולים להחשיב אדם המתנהג כך כ-"אוהב" (גם אם היינו מרגישים שהוא מגושם במקצת ביישום ההתנהגות ביחס אלינו) הוא אינו אוהב "באמת"? אני רחוק מלחשוב או לטעון שבני-אדם אינם מכונות או אינם ניתנים
לשחזור, אך הבעיה בטיעון הכמו-ביהביוריסטי הזה נהיית ברורה כאשר בוחנים אותו מקרוב. נסתכל על המקרה של "סירי" ונכליל ממנו:

התוכנה "סירי" מתנהגת בצורה מספיק דומה ל-הבנה אנושית של שפה
-
לכן "סירי" מבינה שפה בצורה אנושית

או באופן כללי-

X* מתנהג בצורה מספיק דומה ל-X
-
לכן; X=*X            

(לא אגע כעת בשאלה "מה מסמיך תופעה להיות 'מספיק דומה' למודל כלשהו בכדי להיחשב כתופעה עצמה שהמודל מתאר?" כי ניתן להתייחס לביטוי כרגע באופן אינטואיטיבי כפי שכבר הודגם קודם, בתור זיהוי אסוציאטיבי של האחד עם השני והדקויות אינן רלוונטיות לנקודה המרכזית שברצוני להעביר). נבחן את הטיעון עבור דוגמא שהיא אינה צורה מודרנית של בינה מלאכותית (כמו "סירי");

קורקינט מבצע פונקציה של נסיעה בצורה מספיק דומה ל-פורשה
-
לכן קורקינט זה פורשה

האבסורד נובע מכך שהרעיון שלנו של מה "מספיק דומה" משקף טיעון אפיסטמולוגי, הוא משקף את הידע שלנו בנוגע ל-מה התכונות ההכרחיות של איזשהו אובייקט אבל לא בהכרח מבטא אמת אונטולוגית של מה קיים בפועל. קורקינט ופורשה מבצעים בקירוב את אותה הפונקציה; תחבורה והובלה מנקודה A לנקודה B, אך אין זה אומר שהם זהים באופן איכותי או שהם זהים עבור כל קונטקסט. כך בדיוק שפה מאנישה כלפי מערכות מומחה כמו "כחול עמוק" או "ווטסון" היא לא מבוססת,
ישנן דרכים רבות לבצע את אותה פונקציה/פעולה או לתת לה קירוב (כמו למשל טבלת-זיכרון. דוגמא מעניינת מעולם המתמטיקה לשתי פונקציות בעלות תכונה זהה
שאינטואיטיבית נדמה כי היא ייחודית למרות שהפונקציות שונות היא זו של לוגריתם ו-"הלוגריתם השקרי") אך מתוך כל אותם יחסים בין קלט ל-פלט אולי יש בדיוק
דרך אחת לבנות בן-אדם או לבצע פונקציה/פעולה שהיא אנושית ולא כמו-אנושית (בדומה ללוגריתם-השקרי) וגם אם היפותטית קיימת יותר מאחת, מניין לנו כי דווקא הדרך בה אנו משתמשים בהווה היא אחת מהדרכים הנכונות? זו טענה חזקה במיוחד וניסיון להצדיק אותה ללא ראיות חזקות בהתאם יעלה בתוהו. אבל מדוע כדאי לנו להימנע מהאנשה של מכשירים ש-"רק" מחקים אנושיות? למה עתיד בו נתייחס למכונית אוטומטית ו-"סופר-ידידותית-למשתמש" כבעלת אישיות ואוטונומיה אך אם זאת נטולת עולם-פנימי הוא פחות כדאי מאשר עתיד בו החפצים ה-"חכמים" שלנו לא יקבלו יחס שכזה? התשובה טמונה באחת מהנחות היסוד שלנו בציוויליזציה נאורה (לא ישראל) והיא הומאניות; אם אדם זכאי לזכויות,יחס ותנאים מסויימים רק מעצם היותו אדם ומכשיר בעל פעולה מספיק דומה לפעולה אנושית הוא אדם אזי אותו מכשיר זכאי גם הוא לאותם תנאים, זכויות ויחס. חישבו כמה משאבים, זמן וכסף נוסף צריכים להיות מושקעים בלממש ולהגן על זכויות של חפצים "מספיק דומים". הדבר ישנה בצורה דרסטית את הגישות והשיקולים המוסריים שלנו- אם לכל אדם הזכות לחיים וחפץ כלשהו הוא "מספיק-אדם" אזי לאותו חפץ הזכות לחיים. נעשה כרגע הפרדה לפי הכותרת של נקודה זו;

רובוט סוג-א': מכשיר שאופן פעולתו מעניק לו אוטונומיה, אחריות ואינטראקציה אותנטית ומקורית באופן זהה או דומה (ב-"דומה" הכוונה זהה מבחינת סוג מאחר וככל הנראה לחוות את העולם ולשקול אופציות כמו טוסטר שונה איכותית מחוויה-אנושית גם אם חוויה זו אינה נחותה יותר בשום מובן. באנאלוגיה, ההבדל צריך במקסימום להיות כמו ההבדל בין כחול ל-ירוק ולא כמו בין 5 ל-3) לזה של בן-אדם.
רובוט סוג-ב': מכשיר שאופן פעולתו יכול תחת הקשרים ספציפיים להתלכד עם ו/או להיות בעל נקודות השקה לפעולות שכאשר תבוצענה ע"י בן-אדם הדבר יעיד על אוטונומיה/אחריות/אינטראקציה אותנטית/מקריות או שילוב של כמה מהנ"ל.

לרגע אחד אני לא טוען (למרות שאחרים בהחלט כן טענו זאת) כי רובוטים סוג-א' אינם אפשריים, יום יבוא ובהחלט נבנה רובוטים סוג-א' וכשזה יקרה הם בהחלט יהיו זכאים לכל אותם הזכויות שאדם זכאי להם אך החשש הוא שאם מגמת ההאנשה תמשך, נגיע (שוב) למקסימום לוקאלי ונכריז כי "מדע הרובוטיקה" הניב הצלחה מסחררת כשבפועל נקריב חיים ונשקיע זמן, משאבים ורוח בהגנה על דבר מה שלא יחזיר לנו את הטובה ולא ישרת אותנו בצורה שלא היה משרת אותנו בלאו הכי עקב טבעו הצר.

3. הכחדה אידיאולוגית - גנים הם לא הדבר היחיד החשוף לאבולוציה. אובייקטים שונים פועלים לפי תהליכים קוואזי-דרוויניסטים ומסתגלים בצורות שונות לסביבה שלהם וללחצים חיצוניים. למעשה, התהליך הוא כה מופשט שהאובייקטים הנתונים לתהליך דרוויניסטי יכולים להיות אבסטרקטיים לחלוטין ולא להיות קיימים
באופן גשמי. דוגמא בולטת היא ממים; בדיוק כפי שגן הוא יחידה דיסקרטית של מידע גנטי, כך באופן אנלוגי הממים מהווים יחידות דיסקרטיות של מידע תרבותי. דוגמאות לממים יציבים ומוכרים כמעט לכולם הם ה-א"ב, חודשי השנה ואופנה. אבולוציה ממטית היא מהירה בהרבה מזו הביולוגית, טבעם של ממים (רעיונות מופשטים) מאפשר להם להיות מופצים ולהיטמע בקלות ומהירות רבים יותר מגנים המצריכים הליכים של הבשלה מינית, חיזור, רביה ומלחמות הישרדות תמידיות כמו גם הקלות בה הם עוברים מוטציה ומניבים רעיונות הסוטים במקצת מזה המקורי. השילוב של התמצית המופשטת של ממים ושל רשת שיתוף מידע מהירה כמו האינטרנט יוצרים מצב בו יעילות רבייה ומוטציה ממטית מקבלים דחיפה עצומה הודות לחומרה המהירה והאמינה של הטכנולוגיה ומוביל ל-מה שאני רואה כאנלוגי לזה של "הפיצוץ הקמבריוני" בו צצו בבת-אחת צורות חיים רבות לפני כ-540 מיליון שנה. טבעם ה-"נוח" של ממים יחד עם יעילותה של החומרה הטכנולוגית בהפצתם וההתרחקות המגמתית מהדת מובילים לעוד ועוד רעיונות ותת-רעיונות וקליקות ותת-קליקות לצוץ בה אנשים מגבשים אידיאולוגיות יותר ויותר ספציפיות (בעבר, הדת שימשה את מוקד הענקת המשמעות הדומיננטי ונתנה את הטון המכריע בנוגע לאלו דברים הם "ראויים" ואלו לא. כעת משכוחה של הדת נחלש, המניע למצוא משמעות ולגלות אלו דברים הם "ראויים" גדול מתמיד כי ההרגשה של יקום אדיש,בודד ואקראי היא באופן מובן מדכאת). העניין הוא כזה, כל עוד אנו לא מיישמים שימוש בקדמה טכנולוגית רדיקלית כדי להרחיב את האופקים שלנו (ואף נהפוך הוא, אנחנו מפשטים את העולם ודוחסים אותו לתבניות בדידות כמו שדנתי בנושא של שחמטיזציה) כך החוויה האנושית הולכת ומתקבעת ללא הצלחה לסגור את הפער עם כמות המידע החדש שנוצר כל יום, כל דקה ואף כל שניה. הכישלון הזה לשנות את החוויה האנושית בקצב שתואם את השינוי בסטטוס המידע יחד עם רגיעה טבעית בכמות הקליקות והרעיונות החדשים שצצים כל רגע יוביל אותנו למצב שהחוויה תהיה "עבשה"; רעיונות מקוריים ויצירתיות הם תוצר של ג'וקסטפוזיציה ("סמיכות") בין יחידות-רעיון בסיסיות יותר והשוואה לצורך נתון, כזה המשקף את החוויה האנושית של ההוגה את הרעיון. אם חלל יחידות-הרעיון הבסיסיות ילך ויקטן כתוצאה מפחות ופחות רעיונות שאדם בודד יכול להספיק להיחשף אליהם (ו-משחמטיזציה) שכמובן וסטטיסטית הם יהיו אותם הרעיונות שבלאו הכי דומיננטיים (אלו בעלי ההעברה הטובה ביותר ושקל ביותר לשכנע את שומעיהם כי הרעיון הוא כזה שיש להאמין ולתמוך בו) אזי בהכרח ככל שיעבור הזמן כמות הפרמוטציות הייחודיות שניתן לעשות תגיע לגבול אך מאחר וחשיפה לרעיונות שונים מהרעיונות הנפוצים (הדומיננטיים) תהיה קשה ונדירה יותר, נעמוד בפני סיטואציה בה מאגר הרעיונות החדשים יאזל ונוכל לתאר זאת כ-"הכחדה אידיאולוגית". קבוצות
רחבות במיוחד של אנשים יתמכו באידיאולוגיות זהות (אלו שהיו הדומיננטיות ביותר) ויהיו "סגורים" בתוך קליקות אנשים בעלי אידיאולוגיות זהות שניתן לכנות
"סופר-כתות", תהליך שניתן לראות כבר עכשיו במה שמכונה "סייברבאלקיזציה". עתיד שכזה הוא כמובן אינו "רע", החברה האנושית חוותה מבני ציוויליזציה
שונים בהרבה מזו הקיימת היום אך היו תקינות לחלוטין בעיניי הסטנדרטים שהיו קיימים אז אך הוא אינו כדאי מאחר והוא מנוגד לרעיון של קדמה. יש לנו אינספור סיבות לפתח את הפוטנציאל האנושי, את היצירתיות שלנו ולהילחם על החיים שלנו (הדבר היחיד שנותן לנו אופציה להעניק ערך לאובייקטים) בסביבה עוינת. הכחדה אידיאולוגית וציוויליזציה הבנויה מסופר-כתות גם היא (כמו העתידיים האפשריים האחרים) מקסימום לוקאלי; לחיות בחברה שכזאת מותאם מאד כאשר ישנם רעיונות שהוכיחו עצמם להיות היעילים ביותר והקלים ביותר לתמיכה אך אין דבר המבטיח לנו כי הרעיון הקל ביותר להפצה הוא זה המכין אותנו להתמודדויות אפשריות העשויות לסכן אותנו ו/או להעניק לנו רווח ותועלת בהחלטות עתידיות.

סיכום
נגעתי בכמה תרחישים עתידיים המטרידים אותי.
הנבואות הפסימיות הספציפיות האלו מפחידות אותי בהרבה מאשר העלילה של סרטים כגון "המחסל" ו-"מקס הזועם" כי אנו רואה אותם קורמים עור וגידים כבר עכשיו ובמקום שבינה-מלאכותית או כוח פוליטי ישעבדו את כולנו, אנו משתעבדים מרצון לטכנולוגיה לא-תבונית ולרעיונות שמהותם היחידה היא להיות קלים להפצה. לא נגעתי ברעיונות כיצד להימנע מכל אחד מהעתידים הללו אך לא חסרים כאלו והם אינם מתחבאים בתובנות יוצאות דופן בנוגע לעולם, אני משוכנע כי כל אחד ואחת מכם ניחנו בתבונה ומקוריות שאינהרנטיים במוחות של כל בני-האדם בכדי לחפש בתוך עצמכם מה היא ההתנהגות הראויה שאנחנו צריכים לשקף לחברה ולהטיף לה בכדי שנגיע לעתיד הטוב ביותר שיכול להיות לנו; כזה שיהיה מקסימום גלובלי.                 

כחלק מהמסע שלי לפצח את שאלת התודעה (הן לשם האספקט האינטלקטואלי שבדבר והן כדי להבין מה הן אסטרטגיות יעילות והכרחיות להשגת חיי נצח) אני מוצא את עצמי פעמים רבות בוחן עמדות המנוגדות לציפיות שלי כי היי, משהו צריך לשנות את דעתי לכיוון הנכון כשאני טועה.

בהמשך להכנה לפוסטים עתידיים בנושא החלטתי להציג כאן אחת מהעמדות האלו, היכן הוגים אחרים ואני אישית רואים את הבעיתיות בעמדה זו ומה כן ניתן ללמוד ממנה הן על היגיון באופן כללי, הן על האינטואיציה שלנו בפרט והן על הקיום.

ליל החיים הלא-חווים

השפה היומיומית מקשה עלינו פעמים רבות לעשות הפרדות חשובות, מה שמשחק מכשול קריטי כאשר מנסים לפתור בעיות בעלות ליבה סמנטית.

באחרונה חוויתי אכזבה שכזאת מהשקפה שנראתה לנטייה הרדוקציוניסטית שלי מבטיחה במיוחד- מטריאליזם אלימינטיביסטי.

מטריאליזם אלימינטיביסטי (או פשוט "אלימינטיביזם") היא עמדה בפילוסופיה של התודעה הגורסת כי תופעות מנטליות מסויימות (כמו "אמונה","רצון" ולעיתים תמונות מנטליות או כאב) אינן מוגדרות טוב ולמעשה אינן קיימות למרות שההיגיון הפשוט (ה-"Common-sense") שלנו אומר אחרת.

במבט ראשון אלימינטיביזם עשוי להיראות מהצד כסקפטיות קיצונית ואף טירוף שהרי זה ברור כשמש שאני רוצה לכתוב פוסט בנושא שאלת הקוהרנטיות של "זומבים פילוסופיים", נקודות בהגותו של דייוויד צ'אלמרס ורעיונות מקוריים שלי אז אני פשוט עושה זאת, לא? אך אלימינטיביזם מתגלה כיעיל במיוחד כאשר אנו מנסים להסביר לעצמנו לעומק חלקים מתוך החוויה שלנו- באיזו נקודה בדיוק *רציתי* לכתוב את הפוסט? האם במהלך הכתיבה אני עדיין "רוצה" או שמרגע שהתחלתי הרצון נגמר? כשאני אומר את המשפט "אני מאמין שלא ירד גשם מחר" למה בדיוק אני מתכוון; שהפסוק "לא ירד גשם מחר" הוא בעל ערך אמת מבחינתי? לא אדון כאן על הטיעונים בעד ונגד אלימנטיביזם ואגע בקצרה על מקור האכזבה שלי- אנשי קש.

אני מאשים טיעונים אלימנטיביסטיים רבים בתקיפה של עמדות סמוכות בלבד והתחמקות (מכוונת או לא מכוונת) מלב הסוגיות אותן אנו מנסים להסביר כאשר אקח את עמדתו של גרי דרשר כמקרה בוחן;

דרשר תוקף את הרעיון של תודעה כאובייקט הקיים בפני עצמו וטוען שייחוס הקיום הזה הוא כזב פתטי ומשווה אותו לבדיחת הילדים-

"מה זה גדול, אדום ואוכל סלעים?"

"אוכל-הסלעים האדום הגדול"

דרשר מתאר כי בדיוק כפי שאתה מבחין בפרח, כך בדיוק אתה מבחין בעצם ההבחנה שלך אך שכאן זה נגמר. ההבחנה שלך כי אתה מבחין היא מילולית זה, הבחנה-בהבחנה! ולא אובייקט חדש שלא הכרנו קודם לכן (ודרשר כמובן ממשיך לתאר מודל אפשרי של המערכת הנוירולוגית החכמה שמאפשרת הקלטה ובחינה רקורסיבית שכזאת של זכרונות ומידע סנסורי).

הבעיה היא כזאת; דרשר תוקף את הטענה הלא-נכונה. פעמים רבות בשיח היומיומי אנו אומרים "אני מודע/ת" ומתכוונים ל-"תודעה" במובן של ההבחנה שלנו בפרט זה או אחר אך לא רק שאין זה הפירוש היחיד, זה גם אינו הפירוש המעניין או הבעייתי או זה שמרבית השיח על תודעה לוקח חלק סביבו.

בעברית החיים אולי קצת יותר קלים שכן אנו יכולים לעשות שימוש בביטוי "חווית-עולם"; אותו מכלול גולמי בזמן-אמת של תחושות, מחשבות וכפי שנגדיר בהמשך- "קוואליות".

כאן צ'אלמרס נכנס לתמונה בהדגשו שוב ושוב "מה היא חוויה?" ו-למה שבכלל דבר כלשהו 'ירגיש' לנו כמו משהו? למה אנחנו לא פשוט מוציאים לפועל את כל הפעולות המכאניות שלנו ללא עולם-פנימי שנלווה אליהן (ונדמה כחסר-תועלת במונחים פונקציונליים לפחות בחלקו)? בכדי לנסות לענות על השאלה הזו ולהבהיר היכן אנו עומדים ביחס לתמונה פיזיקליסטית של המציאות צ'אלמרס קידם את הרעיון (למרות שהוא לא הגה אותו) של "זומבים פילוסופיים" (או "פ'-זומבים" או פשוט "זומים" כשההקשר ידוע)- ישויות היפותטיות הזהות לבני אדם לחלוטין במונחים פיזיים והתנהגותיים אך אינם חווים את המציאות, כלומר שפ'-זומבים אינם חווים קוואליות.

קוואליה הוא מונח בעל שימוש שונים אך קרובים ולעיתים תכופות נאמר בעל פירושים כמעט זהים אך בעלי הבדלים ודקויות חשובות. בצורה הכללית ביותר קוואליה זה מאפיין גולמי בסיסי כלשהו של חוויה;

כאשר אתם קוראים את המשפט הנוכחי, אתם חווים את ה-"אדומיות" שלו
והיא שונה מאשר החוויה של ה-"כחוליות" של המשפט הזה.

יש משמעות לאיך זה להיחשף (סובייקטיבית) לכל אחת מן החוויות הללו.

כאשר תשאלו פ'-זומבי באיזה צבע כל אחד מן המשפט הנ"ל הוא יענה נכונה, "אדום" ו-"כחול" בהתאמה.

אבל אין עבורו מה זה אומר לחוות יד-ראשונה אדום או כחול, אלו הייתם יכולים "לראות" דרך העיניים של הכפיל-הזומבי שלכם לא הייתם רואים דבר.

צ'אלמרס אומר את הדבר הבא; אני יודע יד-ראשונה שאני לא זומבי ואני מקווה שאתה לא זומבי, אז למה זה בעצם ואיך זה שנעשתה ה-"אקסטרה עבודה" כדי שפרט לתגובות האלקטרוכימיות בין הרשתית לקורטקס הויזואלי תהיה לנו גם קוואליה (כמו למשל, החוויה של לראות צבעים)? לפי צ'אלמרס חווית-עולם (קוואליות) היא עובדה נוספת על היקום לצד כל העובדות הפיזיות ולכן הוא מגדיר עצמו כדואליסט נטורליסטי.

על פניו הרעיון של כפיל-זומבי הזהה לי בכל מובן אך נטול חווית-עולם ("האורות דולקים אבל אין אף אחד בבית") קוסם במיוחד לאינטואיציה שלנו אך האם יש בסיס לרעיון הזה מבלי להניח מראש כי צורה מסויימת של דואליזם נכונה? נבחן צורה מסויימת של הטיעון הצ'אלמרסיאני בנוגע להיתכנות זומבים באופן פרמלי יותר;

Z0. חוויה קיימת ביקום שלנו

Z1. אנו יכולים לחשוב על "יקום-זומבי" הזהה לחלוטין לזה שלנו במבנה הפיזי אך בני-האדם בו הם זומבים (זהים לחלוטין במבנה הפיזי וההתנהגותי שלהם אך נטולי קוואליות מכל סוג).

Z2. היכולת לחשוב על "יקום-זומבי" מעידה כי יקום תאום שכזה אפשרי

Z3. "יקום-זומבי" אפשרי (מ-Z1 ו-Z2)

Z4. חוויה היא מרכיב נוסף ביקום שאינו-זומבי (מ-Z0 ו-Z3)

-

C. פיזיקליזם/מטריאליזם שקרי (כי ישנה לפחות עובדה אחת נוספת על היקום שלנו שאינה פיזית)

כאשר אנו מסתכלים על הווריאציה הנ"ל של הטיעון הצ'אלמרסיאני הנחה אחת בולטת כבעייתית במיוחד (אך היא לא היחידה), Z2.

האם היכולת לחשוב על משהו מעידה כי הוא אכן אפשרי? זה תלוי למה מתכוונים ב-"אפשרי"; כאשר אנו מדברים בפילוסופיה על הבלתי-אפשרי לרוב אנו עושים הפרדה בין בלתי-אפשרי פיזית לבלתי-אפשרי לוגית למשל לאכול 40,000 טון סוכריות או להגיע מחר בבוקר לגלקסיית אנדרומדה זה בלתי-אפשרי פיזית, אין סתירה עקרונית בעצם הרעיון אלא ברמה הטכנית לא ניתן לבצע זאת בעוד שלמשל ריבוע שהוא גם עיגול, רווק נשוי או מקביל מאונך הם בלתי-אפשריים לוגית, לעצם המונחים אין שום משמעות מאחר והם עומדים בסתירה לעצם ההגדרה של עצמם (רווק הוא מהגדרה אינו נשוי וריבוע הוא מהגדרה בעל ארבעה קודקודים ולכן לא עיגול).

אני יכול לדמיין בעיני רוחי כיצד אני בולס במהירות שיא (והודות לקיבה גמישה במיוחד) הר עצום של סוכריות או כיצד אני טס לי בחללית עתידנית דרך חור-תולעת לעבר אנדרומדה אבל בשום דרך אני לא יכול לדמיין רווק נשוי,מקביל מאונך או ריבוע שהוא עיגול. לא קיימת התאמה בין התיאור לקונספט כלשהו בחלל הקונספטים שקיימים במוח שלי וזה הוא אינו יותר משירשור מילים ריק מתוכן.

אם כך, האם זה שאני יכול לדמיין "קליפה" שמהווה את הכפיל-הזומבי הזהה לי בכל מובן פרט לחוויה אומר כי הרעיון של זומבים אינו-בלתי-אפשרי לוגית? גם הוא יושב ממש ברגעים אילו ביקום-הזומבי ומקליד על הרעיון של כפיל זומבי הזהה לו לחלוטין פיזית אך נטול חוויה למרות שלו כלל אין חוויה בעצמו. על פניו נראה כי האפשרות מונחת לחלוטין על האם כפיל שכזה יכול להתקיים פיזית (דבר שמהווה צרות צרורות לפיזיקליזם לפי Z0,Z1 ו-Z3) אך פה האינסטינקט האלימינטיביסטי שלנו צריך לזעוק שמשהו אינו כשורה; האם אני באמת מדמיין את מה שאני טוען שאני מדמיין?

כשאני מקליד שורות אילו וחושב מה הכפיל-הזומבי שלי עושה, אני רואה אותו מקליד גם הוא ולובש את אותו הסווטשירט ואותם המכנסיים, יש לו אותו הזקן כמו שלי וגם הוא לא מזמן התגלח והשאיר פאות אבל כשאני מנסה לדמיין מה עובר לו בראש אני רואה חושך. הוא לא רואה את הצורה של האותיות על המסך או את האצבעות שלו זזות בראיה ההיקפית ולמרות שגם לו כרגע מסתובב אותו החיידק בדיוק במערכת הוא לא מרגיש את כאב הגרון או את חום הגוף שלו עצמו (למרות שהוא טוען שכן). אבל הנה העניין;

אין לי שום דרך להבדיל אם אכן דמיינתי את הכפיל-הזומבי שלי או אם דמיינתי את עצמי ומיד לאחר מכאן דמיינתי חושך!

בסה"כ דמיינתי את עצמי מהצד וחושך כשניסיתי לעבור לגוף-ראשון!

מרגיש מוכר? מה אתם מדמיינים כשאתם מנסים לחשוב על ריבוע שהוא עיגול; ריבוע שמתחלף עם עיגול במהירות? חצי-חצי? אולי ארבעה קודקודים שמחוברים בקווים מעוגלים? אף לא אחד מהדברים האלו הוא באמת תמונה של ריבוע שהוא עיגול כי הרכבת תמונה כזאת היא בלתי-אפשרית!

צ'אלמרס ואחרים ממשיכים לטעון כי הרעיון כן קוהרנטי וכי יש טעם לדבר על האפשרות הלוגית של זומבים אבל גם אם במינימום נטען שהאפשרות-הלוגית של פ'-זומבים נתונה לדיון עדיין קשה לקבל את נכונות Z2 מאחר וגם אם זומבים אפשריים-לוגית, היכולת שלנו לדמיין דבר מה לא מבטיחה את אפשרות קיומו (לא מבלי להניח מראש שדואליזם נכון); אין לי כל בעיה לדמיין ארנב סגול עם פסים ירוקים וכנפיים אך אין זה אומר שארנב מיתולוגי שכזה אכן קיים בפועל או שהוא יכול להתקיים פיזית.

בינתיים נדמה כי אנו יכולים לישון בשקט, הזומבים לא באים. האמנם?

פאנץ' צ'אלמרסיאני

צ'אלמרס תומך (אמנם הוא יותר אגנוסטי כלפי העמדה הזו) בפאנפסייכיזם, עמדה שהזכרתי מספר פעמים בעבר.

העמדה הפאנפסייכיסטית באופן כללי גורסת כי חוויה (גם אם בצורה מאד מנוונת שלה) או לפחות המרכיבים לחוויה נמצאים בכל דבר. הניאו-דואליזם של צ'אלמרס (שלהבדיל מדואליזם קלאסי שתומך בקיומם של שני סוגים של דברים- פיזי ומנטלי, ניאו-דואליזם אינו עושה את ההפרדה ואומר כי קיים רק סוג אחד של דברים אך בעלי שני סוגים של תכונות- תכונות פיזיות ותכונות מנטליות) למעשה מציע חוויה כחלק אטומי מהמציאות והיקום. המדע באיזשהו שלב יצטרך לעצור בגלל מגבלות אינהרנטיות באמפיריות ולא יוכל לספק הסבר על למה ישנן אבני בנייה פונדמנטליות כאלו ולא אחרות כמו מסה ומטען-חשמלי, האם זה בלתי-אפשרי שחוויה היא גם אבן בנייה פונדמנטלית שכזאת? הקוהרנטיות של טיעון הזומבים של צ'אלמרס אולי מעלה ספקות אבל אני רוצה להציע כאן ניסוי מחשבתי אחר פרי מוחי שלמיטב ידיעתי צ'אלמרס לא ציין אותו במפורש שמסכם את הפואנטה, הפאנץ', במה שצ'אלמרס מנסה לומר ומה המחשבה על זומבים אמורה לגרום לנו לשים לב;

דמיינו לעצמכם מכונה גדולת מידות (זה יכול באותה המידה להיות חייזר שאינו חולק אף סנטימנט אנושי או מלאך ללא טלפתיה אבל הרעיון של מכונה קרוב יותר למציאות) שאט אט עושה את דרכה ביקום ומנתחת את ההתנהגות של אטומים בודדים ושל מבנים מורכבים יותר מאטומים כמו מים, מטאור או בניין משרדים. בסופו של דבר, המכונה מגיעה לכדור-ארץ ומתחילה לנתח התנהגות נמלים. היא מקרינה עליהן אור באורכי-גל שונים ומקליטה את התגובה שלהן, שופכת עליהם נוזלים שונים ומקליטה את התגובה שלהם ואף פוצעת ומלטפת אותן בצורות ודרכים שונות ומקליטה את התגובה שלהן. עם הזמן לאחר שבחנה מספיק נמלים בשביל מכסה סטטיסטית לעשות אקסטרפולציה וכך להסיק להבא מה היא כל התנהגות אפשרית של כל נמלה בכל סיטואציה. אחרי זמן רב המכונה עוברת ללטאת, דגים, כלבים, קופים ובסוף היא נתקלת גם בבני-אדם. בדיוק כפי שעשתה עם כל אטום ומבנה של אטומים- המכונה מקרינה על האדם אור באורכי-גל שונים ומקליטה את תגובותיו, משמיעה לו צלילים שונים (ביניהם גם משפטים בשפות שונות שהקליטה) ומקליטה את תגובותיו, שופכת עליו נוזלים ואף פוצעות אותו. השאלה היא אם כך זאת-

האם לאחר ניתוח כל התנהגות אנושית אפשרית בכל תרחיש אפשרי יש למכונה דרך לדעת איך אדום נראה לנו,איך רטיבות של מים מרגישה או מה הוא כאב לעומת איך אדם מגיב לאדום,רטיבות וכאב או מה הוא אומר על אדום,רטיבות וכאב?

וזו הנקודה האמיתית של צ'אלמרס, מה שהוא מכנה "הבעיה הקשה של התודעה", איך עוברים מהמידע היבש שמתאר מה קורה מבחוץ "לתוך" העולם הפנימי של איך דברים נראים ומרגישים? שתי גישות נפוצות (ושתיהן נוסו על ידי האלימינטיביסט דניאל דנט בשלב זה או אחר) בניסיון לסתור טיעונים הדומים לניסוי המחשבתי שהצעתי הן כדלקמן-

א. ניהיליזם של קוואליה- אם אנו יודעים את כל הדרכים בהן האדם מגיב לכל קלט אפשרי מהמכונה, מה נשאר להסביר? אנחנו נראה את התגובה שלו לאור באורך -גל של 701 ננומטר או כשמרסקים לו את הברך בפטיש, מה חסר? אם יהיה לנו את הידע על השיפוט של האדם על כל קלט אפשרי מהמכונה איזה מקום יש לקוואליה להתקיים? כל אי-המדידות ואי-הרלוונטיות של קוואליה לצורכי חיזוי (וההתאמה המוחלטת עם מה האדם מעיד וורבאלית) גורמים לניהיליסט להסיק שלמעשה קוואליה לא קיימת, כולנו זומבים. עמדה שאחזור אליה בקרוב ונדמה כי היא מחזקת רעיון זה (אך אדגים כיצד ניתן להפוך את הצלחת על פיה) היא כפי שציינתי קודם לכן- אין זה מוזר שאני עצמי לא יכול להבדיל ביני לבין הכפיל-הזומבי שלי? הרי גם הוא יושב וכותב על קוואליות וחוויות עולם אך הוא מעולם לא ראה או הרגיש אותן, מה עשוי לגרום לו לעשות צעד מוזר שכזה?

ב. קוואליה היא פיזית- הגישה השניה אינה שוללת את הקיום של קוואליה אך גורסת כי אם היה לנו מילולית את כל המידע הפיזי-ההתנהגותי של האדם אז כן היינו יכולים להסיק את עולמו הפנימי. בעיניי השקפה זו הבעיה היא באינטואיציה שלנו ונובעת מכך שכמות המידע הפיזי היא עצומה מכדי שנוכל להכיל אותה במכונה בודדת או בכלל אך אילו באורח פלא כן הייתה לנו גישה אליו היינו למעשה בעלי יכולות ידיעה שנדמים כקסם. דנט עשה שימוש בטיעון דומה לזה בתגובה לניסוי מחשבתי אחר בשם "החדר של מרי" שאדון בו בפוסט נפרד.

נדמה כי לפיזיקליסטים יש תשובה להכל וגם אם אתם מתנגדים למסקנות שלהם, הטיעונים שלהם הם לפחות משהו ששווה לדון בו והם מערימים קושי ניכר לרעיון של חוויה כמאפיין פרטי הנפרד מהעולם הפיזי. אז האם סופית הכחדנו זומבים (או שהשלמנו עם זה שכולנו כאלו)? אני רוצה להקדיש את החלק האחרון בפוסט לכמה מהרעיונות האישיים שלי שנותנים מאבק אחרון לצורות מסויימות של שלילת-קיומם של זומבים ושל הפרדה בין העולם הפנימי לחיצוני אך שלא כמו צ'אלמרס, ה"זומבים" שלי אינם מנסים לסתור תפיסה פיזיקליסטית (ולמעשה ההיפך הוא הנכון, הם נשענים עליה בניסיון להפריך רעיון אחר) ומערימים קושי לשני רעיונות אחרים בנוגע לתודעה, חוויה, אינטליגנציה ויצירתיות אנושיים- פונקציונליזם ומבחן טיורינג.

ליל כל הקודשים; זומבים, שדים, כפילי-זיכרון ומכונות

פונקציונליזם בפילוסופיה של הנפש היא גישה הטוענת כי מצבים מנטליים מוגדרים לפי הפונקציה אותה הם משרתים ביחס למצבים מנטליים אחרים והמערכת הגדולה יותר בה הם נמצאים. נוכל להמחיש זאת בעזרת דוגמא לא מהעולם המנטלי אלא מעולם האנטומיה- הכבד מסנן דם מרעלנים, אזי גם אם אבנה מסנן דם שעשוי ממכוניות או גבינה צהובה המסנן שלי יהיה כבד. באופן דומה ע"פ פונקציונליזם מאחר וגירוי של קבוצת עצב-C גורם לכאב אזי בהכרח גירוי קבוצת עצבים C הוא כאב. הרעין מאחורי פונקציונליזם (והסיבה שהוא זכה לפופולריות רבה) הוא לא להיות מוגבלים להרכב הספציפי של מערכת (ואז נוכל אולי לטעון כי החומר הוא מה שמיוחד) וכי מרבית הסיכויים (לטענת פיזיקליסטיים) שמבנים פיזיים יהיו בעלי התפקיד הפונקציונלי המתאים (למרות שתיאורטית אין סתירה בין פונקציונליזם לדואליזם). רעיון פופולרי שהולך יד ביד עם גישה זו הוא "מבחן טיורינג"- אם שופט אנושי חיצוני אינו מסוגל להבדיל בין אדם למכונה באינטרקציה עם השניים אזי המכונה שקולה לאדם (טכנית טיורינג מעולם לא טען שהמכונה תהיה "מודעת" או שהיא תחווה קוואליות אבל פעמים רבות נעשה שימוש על ידי אנשים בכוונה כזו). את ההתנגדות האישית שלי לצורות מסוימות של פונקציונליזם אסכם כעת בשלושה חלקים:

(*)כפילי-זיכרון

נדרש מאדם לענות על שאלות באריתמטיקה; חיבור, חיסור, כפל וחילוק.

לצידו מובא כפיל הזהה לו בכל מובן פרט לההבדל הבא- המוח שלו מחווט בצורה שונה במקצת (כלומר קיים הבדל פיזי אך סמוי מן העין) הנותנת לו זיכרון יוצא דופן לעובדות חשבוניות. "כפיל-הזיכרון" הזה זוכר את לוח החיבור, החיסור,הכפל והחילוק עד 1000X1000 כלומר שכל פעולה שלא-גדולה משני מספרים ארבע-ספרתיים הוא שולף ישירות מהזיכרון וללא-חישוב אך הזמן שלוקח לו לשלוף את העובדה מהזיכרון הוא הזמן שלוקח לאדם המקורי לחשב את התשובה.

מאחר והם זהים בכל פרט לאסטרטגיה שלהם והחיווט המוחי, שופט חיצוני לא יוכל בשום צורה להבדיל מי הוא מי (הגינונים שלהם בעת החישוב/שליפה זהים) והם אינם יכולים להיות באותו מצב מנטלי מאחר והאחד מחשב והשני נזכר למרות שהמבנה המוחי הכולל שנעשה בשימוש בחשבון-מנטלי של השניים משחק את אותו תפקיד פונקציונלי. נמחיש נקודה זו בצורה פורמאלית יותר מחוץ לניסוי המחשבתי הנ"ל שיכול להוות מלכודת אינטואיטיבית;

(*)מכונות

נדבר על שתי סוגי מכונות שלצורך העניין נקרא להן מכונה-A ומכונה-*A ונגדיר אותן בצורה הבאה:

מכונה A- בהינתן שאלות חישוב Q1,Q2,Q3,...,Qk המכונה מבצעת חישוב C1,C2,C3,...,Ck בהתאמה ומחזירה פתרונות נכונים S1,S2,S3,...,Sk בהתאמה.

מכונה *A- בהינתן שאלות חישוב Q1,Q2,Q3,...,Qk המכונה שולפת מטבלת-זיכרון M1,M2,M3,...,Mk בהתאמה ומחזירה פתרונות נכונים S1,S2,S3,...,Sk בהתאמה.

העניין הוא אם כן כזה- בכל מערכת שארכיב, מכונה-A ומכונה-*A ישחקו את אותו תפקיד פונקציונלי.

שופט חיצוני ייכשל לזהות ע"פ יחסי קלט-פלט בלבד (ללא הסתכלות על הרכיבים עצמם) האם המכונה שלפניו היא מסוג-A או מסוג-*A.

מדוע זה רלוונטי לנו כאשר אנו חושבים על בני-אדם? ניגש לעוד ניסוי מחשבתי הלוקח את הרעיון של כפילי-מוחות צעד אחד קדימה ואז נדבר על המסקנות ממנו.

(*)שד גוריאני

כעת נסתכל על הכללה של כפיל-המוחות, נוכל לחשוב על שד (או רובוט או מכונה אם תרצו) הזהה לאדם כלשהו לחלוטין פרט לסידור הנוירולוגי שלו-

לשד זיכרון מופלא והוא שינן מבעוד מועד את כל התגובות והתשובות האפשריות שהאדם יכול לתת בכל סיטואציה אפשרית (קחו בחשבון שכפי שראינו קודם לכן יצירת טבלת-זיכרון שכזאת סביר להניח אינה ברת-ביצוע במציאות ומספר הכניסות שלה גדול בהרבה ממספר האטומים ביקום הנראה אבל אין סתירה לוגית לעשות זאת). שופט שואל את האדם והשד שאלות שונות ומשונות ובודק כיצד כל אחד מהם מגיב כאשר השד כמובן מתמהמהה במתן התשובה ועושה את אותם הגינונים בדיוק כפי שהיו עושה האדם. עבור השד, לעשות כאילו הוא חושב על התשובה זו חלק מהתשובה מאחר והוא שינן זאת מראש.

האם התרחיש הזה נשמע לכם מוכר? ניתן להשוות אותו לניסוי המחשבתי של "החדר הסיני" רק שהמוקצנות של הגדרת המצב (השד אינו יודע רק "מניפולציות על סמלים" כפי שניסח זאת ג'ון סרל אלא כל תגובה אפשרית לכל סיטואציה אפשרית) מאפשרת לשד לחמוק מטיעונים דנטיאניים על כך שהיחס בינו לבין המידע פגום מאחר ולשד אין מידע חדש ללמוד על הסיטואציה במונחים של התנהגות מהסביבה (בפרט כאשר אתה מנסה להתכחש לקיומו של עולם-פנימי וקוואליות). האדם והשד (או הרובוט) זהים לחלוטין פונקציונלית אך שונים במצב המנטליים שלהם, דבר שמהווה בעיה לצורות נאיביות של פונקציונליזם.

סיכום

אחרי שדנו בקוהרנטיות (או ליתר דיוק, חוסר-הקוהרנטיות) של הרעיון של "זומבים פילוסופיים", ראינו את הרעיון מאחורי הניסיון להגדיר אותם וכי למרות שאינטואיטיבית הוא נראה ברור עדיין נערמים לנו קשיים. הקושי לגשר בין הממלכה הפיזית לעולם הקוואליות (שנדמות כרוחות רפאים) הוא בהחלט קושי מורגש ושווה לדבר עליו (צ'אלמרס ואחרים קוראים לזה "הפער ההסברי"). דיברתי על הרעיונות האישיים שלי (למרות שרבים מהם אני עוד נמנה מלהעלות על הכתב כאן) בנוגע לבעיות בגישה הפונקציונליסטית ולמבחנים דמויי מבחן-טיורינג המנסים להגדיר אדם לפי יחסי הקלט-פלט שלו. אנו יכולים להעביר את הדיון את הרדוקציה הבאה:

M1. אין מגבלה לוגית בבניית טבלת-זיכרון גוריאנית (כמו השד)

M2. אין דרך להבדיל על סמך יחסי קלט-פלט בלבד בין אדם לטבלת-זיכרון הגוריאנית שלו

M3.1. פונקציונליזם נאיבי אינו מספק תמונה מלאה של מה הם מצבים מנטליים (מ-M1 ו-M2, שכן היזכרות היא אינה מצב מנטלי זהה לחישוב הן מילולית כמו פתירת תרגיל אלגברי והן פיגורטיבית כמו לחשוב על תגובה שנונה בזמן-אמת)

M3.2. מבחן-טיורינג נאיבי אינו כלי מספק בכדי לברור ולהכריע בנוגע לחוויה (מ-M2 ו-M3.1)

-

האם טבלת-זיכרון/שד גוריאני/ת שכזה מספיק בשביל שתהיה חוויה? "הבעיה הקשה" עודנה עומדת וגם אם חיסלנו את כל הזומבים נדמה שישנם עוד שדים המחכים בדרך שלנו לפיתרון.

~

מעבר לנקודה בפני עצמה, הפוסט הנוכחי מהווה הקדמה לפוסט עתידי שאני עובד עליו.

הוא יהיה יעיל עבורי להתייחסות עתידית ויוריד חלק מעומס הכתיבה.

בכמה הזדמנויות הזכרתי את ההתנגדות שלי לרעיון של "העלאת תודעה" ("העברה" היפותטית של חווית-העולם של הפרט למחשב) כצורה של המשכיות או השגת אלמוות והדגמתי בקצרה היכן הוא נופל ולמה מהגדרה אנו נתקלים בבעיה.
בקטע הזה לא אדבר על מה זה תודעה (ולמה היא לא קיימת במובן שאנחנו חושבים/מרגישים שהיא קיימת) אלא על בעיה אפיסטמולוגית שנובעת מהעלאה היפותטית שכזאת, אני קורא לה "בעית אימות-הזהות".

בעית אימות-הזהות
דמיינו את התרחיש הבא;
אתם עומדים לעבור תהליך חדשני שבו כל נוירון שלכם בהתאם ייסרק ותופעל סימולציה מדוייקת להפליא של דרך הפעולה של אותו נוירון במחשב-על חזק במיוחד כאשר המוח שלכם מינוס הנוירון (תופעת לוואי של הסריקה היא הרס של הנוירון, מחיר הדיוק הגבוהה) יחובר אחרי כל ניתוק וסריקה למחשב כך שהנוירון-סימלוץ יגיב בזמן אמת לקלטים משאר הנוירונים העוד-לא-מסומלצים. התהליך ממשיך עבור כל אחד ואחד מהנוירונים שלכם עד שבסופו של דבר כל המוח הפיזי הושמד ומורצת סימולציה שפועלת באופן זהה לחלוטין למוח המקורי שלכם.

פילוסופים ומדעני-מוח מגיעים למקום בכדי לראות את הפלא המדעי המודרני ונותנים לסימולציה קלטים שונים בכדי לראות האם כל פלט שלה באמת יהיה זהה ברמת התוכן לפלט שהמוח הבשרי שלכם היה נותן.

הנה שורש הבעיה:

(*) אתם לא טיפשים, הייתם סקפטיים בנוגע לעניין והכרתם את כל הרעיון של כפילי-מוחות ושל חוק לייבניץ. ידעתם ש"העלאה" מצריכה בהכרח הנחות (שלפחות נראות) דואליסטיות.

(*) מאחר והסימלוץ שלכם הוא כפיל-מוח (העולם המנטלי; קבלת ההחלטות,זכרונות אופי וכדומה שלו זהה לזה שלכם) גם הוא מרגע שהגיח לאוויר העולם (הדיגיטלי) סקפטי לחלוטין ומודע היטב להשלכות האפשריות של התהליך המתואר.

(*) הדבר האחרון שהסימלוץ שלכם זוכר זה שהוא עבר את התליך והתעורר בתוך המחשב שהרי הזכרונות שלכם זהים והזיכרון האחרון שלכם היה שפירקו את המוח שלכם נוירון אחר נוירון+ה"התעוררות" שהיא כבר מערכת הזיכרון שלו (הרי ההיפוקמפוס שלכם כבר היה מפורק לחלוטין בשלב זה ואינו היה מסוגל "להקליט" שום מידע).

(*) מבחינת הסימלוץ שלכם התהליך הצליח באורח פלא! למרות הסקפטיות שלו הנה, הוא מרגיש כאילו חווית-העולם שלו היתה רציפה לחלוטין! עבורו בשום שלב הוא לא איבד הכרה כי הזכרונות שלו=הזכרונות שלך עד רגע המוות (כשהמוח נהרס)+הזכרונות מתוך המחשב עצמו.

(*) מאחר ואתם ידעתם את הנ"ל גם הסימלוץ שלכם יודע זאת ולכן אין לו שום דרך להוכיח שהוא אינו "רק" כפיל-מוח או אף לשכנע את עצמו שהוא היה גם הגוף הבשרי המקורי.

הבעיה אם כן היא זאת-

U1- או ש"העלאת תודעה" משמרת את חווית-העולם האישית שלך (=מצליחה) או שלא (=יוצרת כפיל-מוח)

1.U2- אם היא הצליחה, אין לך דרך לשכנע צופה חיצוני (כמו פילוסוף או מדען-מוח) שאתה ה"בשרי" ולא כפיל-מוח (שהרי כל כפילי-המוחות שלך זהים לך לחלוטין באופי, בידע ובקבלת ההחלטות)

U2.2- אם היא הצליחה, אין לך דרך לשכנע את עצמך שאתה ה"בשרי" ולא כפיל-מוח (כי מן הסתם שאדם תמיד ירגיש בתור עצמו אבל כל הזכרונות שלך מועתקים. תנסו לדמיין שיבוט גנטי עם זכרונות מושתלים או תאום זהה שלמד את אותם הדברים בדיוק כמו התאום שלו)

U3- אם היא לא הצליחה, כפיל-המוח שלך ירגיש כאילו הוא אתה ולא יוכל לשכנע את עצמו או אחרים שהוא לא כפיל-מוח

-

U4- אין לנו דרך לדעת אם "העלאה" עובדת

לעת עתה נשאיר זאת כך.

בעתיד הקרוב אעשה התייחסות לבעית אימות-הזהות כשאדון אחת ולתמיד באספקטים שונים של העלאה, מה זה אומר לנו על תודעה וחווית-עולם ועל אסטרטגיות שאולי (אבל רק אולי) עשויות לעבוד.

לגישות מבטיחות יותר להארכת-חיים ואלמוות-ביולוגי אני ממליץ לכם להעיף מבט כאן:

1. SENS

2. ALCOR

משל ההתרסקות האיטית

ביום שהיה נדמה ככל הימים, עשתה את דרכה טיסה מעל לאוקינוס.

על הטיסה היו אנשים מכל סוג ומכל צבע, גברים ונשים בשלל גוונים וגדלים ישבו זה לצד זה ללא תבנית מוגדרת.

כאשר חלפו מעל רכס הרים קרה לפתע דבר מה בלתי צפוי לטיסה סטנדרטית שכזאת שעשרות אלפי זהות לה טסות מדי שבוע.

"נוסעים נכבדים" נשמע ממערכת הכריזה, "כאן הטייס שלכם" המשיך ולקח נשימה כבדה.

"נדמה כי אנו עומדים להתרסק" הצליח לסיים לבסוף, מהסס לומר דבר מה נוסף.

נשמעה זעקת בהלה והחלו הנוסעים לדרוש הסברים, המטוס הרגיש יציב לגמרי ולא היה ניתן לומר בוודאות מהתבוננות מהצד כי אכן עתידם להתמזג בפתאומיות עם הקרקע.

טייס המשנה יצא מחדר ההגאים ופנה לקהל הנוסעים בנימה לא-רשמית ככל שהצליח;

"אני יודע שזה יוצא דופן.." ניסה לדבר ללא גימגום, "דיברנו עם מרכז הבקרה הקרוב ואין להם הסבר לזה, נדמה כי אנחנו מתרסקים אבל...טוב..לאט במיוחד" הצליח לסיים מקווה שאיכשהו הפך את האבסורד לאמין.

רחש רב נשמע במטוס, הנוסעים דיברו ביניהם על שהטייסים טענו שעומד לקרות.

"זה בלתי-אפשרי" אמר אחד, "אין לכם הוכחה!" צעקה אחרת.

ילד התחיל לבכות.

"אנחנו באמת נתרסק?" שואל את אמו, דמעה זולגת על פני לחיו הורדרדה ועד הסנטר.

האם התחבטה במקצת, ליטפה את ראשו וענתה "זה בסדר" מחייכת ומנשקת את ראשו "זה בסדר כי נהיה ביחד" הוסיפה וחיבקה את בנה חזק ככל שיכלה.

"אני חושב שכדאי שננצל את הזמן שיש לנו לטובה" התרומם איש עסקים ממקומו שליד דלת המטוס, מנסה להביט לכל עבר.

צוות הטיסה הצטרף אל נוסעיו ושתי קבוצות שבכל טיסה אחרת היו זרות זו לזו לפתע חשו קירבה עקב גורלם המשותף.

דיילת הוציאה גיטרה מחפציה האישיים והחלו לשיר כולם, מנסים להשכיח מעצמם את גורלם הקרב.

"טיסה 73120A האם שומעים אותי??" צרח מרכז הבקרה דרך הקשר למשמע הנגינה והצחוק.

"מרכז בקרה שומעים היטב, כאן הטייס" השיב הטייס, שיכור במקצת מיין שפתחו כדי לשמח את ליבם.

רעש סטטי נשמע דרך הקשר ולבסוף המשיך "יצרנו קשר עם מספר מדענים ומומחים בתחום, יכול להיות שיש לנו דרך לעזור לכם" אמר הנציג של מרכז הבקרה.

"אנחנו לא סובלים" ענה הטייס, מגהק קלות בין מילה למילה. "האירוע דווקא בסהכ קירב פה את כולם, אין פאניקה" הוסיף וחייך גדול עלה על פניו.

הנציג, חרד לחיי הנוסעים והצוות, היה מבולבל.

"טיסה 73120A אתם תמותו!" זעק לבסוף , "אתם חייבים לשתף פעולה!" הוסיף במהירות.

אך מאמציו היו לשווא.

חלפו השנים והטיסה כבר החלה לקבל צורה של מטוס הנוסק כלפי מטה.

נוסעי המטוס והצוות דאגו לעצמם ע"י צייד ציפורים, פיתחו כלים לבישול וכשמאסו בסרטים המוקרנים ייצרו חדשים משל עצמם.

כל אחד מאותו מגוון האנשים שעל טיסה 73120A מצא דרך משלו להעסיק עצמו ולהסיח דעתו מההתרסקות העתידה לבוא, חלקם ציירו ואחרים כתבו וכל פעם שמרכז הבקרה ניסה לשכנע אותם לפעול ושעוד יש להם סיכוי להינצל אלו השיבו כי הם מרוצים;

"הידיעה שנתרסק קירבה אותי למשפחה שלי" אמרה נוסעת אחת,

"מאחר שטבע הדברים הוא ליפול אל הקרקע, הייעוד שלנו הוא להתרסק" אמר איש דת שהיה בין הנוסעים,

"רק כאשר גילינו שנתרסק יכולנו למצות את הפוטנציאל שלנו" אמרה פרופסור שעשתה את דרכה במקור לקבל פרס על מפעל-חייה,

"עדיף שנתרסק, אחרת אנו תופסים מקום לטיסות חדשות שרוצות לצאת לדרך" אמר עורך-דין שהיה אמור לראות את משפחתו.

הזמן עבר והמטוס כבר היה קרוב במיוחד אל הקרקע, שנים של שהות באוויר הפכו את מרבית הנוסעים לחלשים וחולים אך אלו המשיכו לטעון כי בלאו הכי עתידים להתרסק אז מה הטעם בלנסות לרפא עצמם מצבירי מחלות שצברו בחלוף עשורי ההתרסקות האיטית.

הזמן אזל והמטוס פגע בקרקע.

כל הצוות וכל הנוסעים- החכמים, הטיפשים, השמנים, הרזים, הגבוהים, הנמוכים ניספו כלא היו.

****

אז מה מוסר ההשכל? שעוד לא מאוחר לרפא (את כל המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים כ) זקנה ועוד לא מאוחר לעצור מוות מיותר. האנשים על טיסה 73120A עשו רציונליזציה (כל אחד מהם בדרכו שלו) על מנת להסיח את דעתם ולהשלים עם ההתרסקות הצפויה אבל בניסיון שלהם לא להרגיש חרדה הם נמנעו מלשנות את העתיד.

כל הפעולות שלהם- מרשימות, מתוחכמות ויצירתיות ככל שהיו- לא תרמו לדבר פרט להרגשתם האישית, הם יכלו להקשיב לאזהרות וההנחיות של מרכז הבקרה והם יכלו לנסות להפעיל את אותו האינטילקט בדיוק שהתשמשו בו לצוד, להמציא וליצור על מנת להציל את עצמם מהתרסקות וודאית אך בחרו שלא לעשות זאת כי העדיפו להעסיק עצמם במחשבות שנדמו חיוביות כשחיו אותן אך היו חסרות תועלת ברגע האמת (הפגיעה בקרקע).

אנשים חושבים שמוות וזקנה רחוקים מהם (במרחק עשורים רבים, כמו ההתרסקות האיטית) אז הם מעדיפים לא לחשוב על זה ולהתרכז בהווה אבל שוכחים שהעתיד מעוצב על ידי ההחלטות שלנו והוא הופך להיות ההווה שניה אחר שניה ושנה אחר שנה.

*****

כמה מילים ל-2015 בפרט ולשנה חדשה בכלל

עוד לא מאוחר להיכנס לכושר.

עוד לא מאוחר להפסיק לעשן.

עוד לא מאוחר ללמוד את מה שאתם רוצים.

עוד לא מאוחר ללכת אחרי החלום שלכם.

עוד לא מאוחר להחליף חברים אם אלו לא חברי-אמת.

עוד לא מאוחר למנוע זיהום-אוויר ולעבור לרכב חשמלי.

עוד לא מאוחר למנוע התחממות גלובלית.

עוד לא מאוחר להירשם לקריוניקה ועוד לא מאוחר לעשות שינוי.

העתיד תלוי בנו ובהחלטות שלנו ואיזה משוב שניתן לסביבה ייעצב את העתיד שנחייה בו.

עוד לא מאוחר לעשות את העולם מקום שנעים להיות בו.

זו הייתה שנה מעולה עבורי ברמה האישית ואני מתכוון להמשיך לעבוד ולעשות כל שנה פוריה ועשירה בדיוק כמוהה ואני מאחל לכם את אותו הדבר.