.Esse Est Percipi.

לעיתים זה נדמה כי היקום נחלק לשניים; ישויות המהוות את התכונות האובייקטיביות של המציאות ואלו המהוות
את הסובייקטיביות.
רושם זה נובע מהיחס הלא-סימטרי שלנו כלפי אירועים בהם אנו חמושים בקריטריון מוגדר,
אלו החשופים למחקר מדעי.

הדברים שמדע לא יכול לגלות
אנו מוצאים עצמנו בסיטואציה מוזרה בהחלט; עם הקדמה הטכנולוגית עולה גם היכולת שלנו להבין מה מרכיב את הקיום וכיצד,
דהיינו לגלות מה אובייקטיבי (מה הן העובדות על העולם) אך לאותן עובדות לא מצורפות
הנחיות כיצד לפרש אותן, איך עלינו להתנהג או מה עלינו לחשוב:


אנחנו יודעים בקירוב מתי עובר מרגיש כאב אך זה לא אומר לנו דבר על הנקודה בה הפלה
נחשבת רצח (אם בכלל).

אנחנו מבינים בהצלחה מרובה כיצד אור מתנהג ואיך מערכת הראייה עובדת אבל זה לא אומר
לנו האם צבעים קיימים בנפרד מהחוויה שלנו.

אנחנו יכולים למדוד אירועים מזעריים בדיוק רב פעם אחר פעם אבל אין לנו כיצד להסיק
מכך מי עלינו לשאוף להיות בתור בני אדם.

אנחנו יודעים מה הסיכונים האפשריים לילד הנולד מגילוי עריות, אך אין די בכך בכדי
לקבוע כי יחסים שכאלו פסולים מיסודם.

יש לנו מודלים מהימנים לתאר את מחזור הירח שנים רבות לעתיד ובכל זאת אנחנו מסתבכים
עם להסכים על מה זה אומר להיות חופשי (אם בכלל).

ההבנה ההנדסית-טכנית והגיאומטרית שלנו מוצלחות במיוחד ועדיין אנו לא בטוחים מה
הופך עיר, בניין או פסל ליפים.

קל להרים ידיים ולהכריז כי המציאות מכילה באופן אינהרנטי מסתורין; לעולם לא נוכל לפצח את כל השאלות כי הן בלתי-ניתנות לפיצוח ולעד
אספקטים מסויימים של הקיום יהיו כמו כתם רורשאך, מחכים לפרשנות של צופה חיצוני (גם
אם מרבית הצופים יתנו תשובות דומות) ללא רמז קלוש כי אלו בעלי תכונות ברות-מדידה
המגיבות (או שעתיד להגיב אי פעם) בהצלחה למיקרוסקופים/טלסקופים/צנטריפוגות/לייזרים
ו/או לסרגלים שלנו.
נדמה כי בכל שנעשה ובכל תגלית שנצליח לכבוש עדיין ככל שספר הדברים האובייקטיביים
על העולם יגדל, האספקטים הסובייקטיביים של אותן עובדות יישארו מחוץ להישג ידו של
המדע ושל כלי המדידה שלנו.
יכולנו לסיים פה, לסגור את הפוסט ולצאת בהרגשה שעשויה קצת לנחם (אחדים) כי העולם
(והמציאות בכלל) הוא מקום עשיר ומעניין ומה שהופך אותו לכזה הוא דווקא המקום
לשיפוט האישי שלנו, דבר שאף כלי טכנולוגי משוכלל לא יכול להשיג אך כאן בדיוק המקום
לשאול את השאלה שממשיכה לכרסם באחורה של הראש;


"אם המידע על אסתטיקה, צבע, מוסר, הומור, חופש, אמת וכדומה לא נגיש לאף אמצעי
מדידה (מתקדם ככל שיהיה); אז איך לעזאזל הוא נגיש למוח שלי?"

אינדקסיקלים והעדפות

"אינדקסיקל" היא מילה (או ביטוי) שהפירוש לה ניתן לפי ההקשר שבו היא נאמרת כגון
המילים "אני", "אתם", "היום", "אשתקד",
"כאן". על מנת שנוכל להבין משפט המכיל אינדקסיקלים עלינו לדעת דבר מה על
הסיטואציה והנסיבות שבהן המשפט נאמר, על ההיסטוריה שלו.
משפט כמו "היום הלכתי למכון" לא יעורר בנו את אותן אסוציאציות, הקשרים
ו/או ציפיות כאשר האדם שהוא Simulacra (אני) רושם לכם אותו כאן
ועכשיו וכאשר חבר או אחות יאמרו אותו בשנה הבאה, אנחנו מסתמכים על הידע הקודם שלנו
על (ההיכרות עם) הדובר בכדי לפענח במה מדובר (ואם יש צורך, גם בכדי להשלים את החסר; לאיזה מכון הלכתי היום? מכון יופי או מכון כושר?).
השימוש בשפות לוגיות שתוכננו במיוחד למנוע עמימות סמנטית כמו לוז'באן לא תצלחנה
לעקוף אי-הבנות שעלולות להיווצר מהסקה שגויה של פרשנות משפטים המכילים אינדקסיקלים
מאחר ועצם הקיום של שפה הוא עדות לתקשורת והכרח התקשורת הוא כי יהיו פרטים
המסוגלים לתקשר זה עם זה אך כל עוד ישנם למעלה משני אנשים בעולם, לעד תהיה יותר
מדרך (קונטקסט) אחת להבין משפט המתאר תלות במקום ו/או זמן.

התקשורת שלנו היא חרב פיפיות כי פרט ל-להקל עלינו ולאפשר נתיב לחלוק, להפיץ ולשכלל
מידע (סיפורים, פואמות, פלרטוט, בדיחות, למידה וכדומה) היא שמה לנו מכשול; היא מכילה בתוכה מילים המניחות את קיומו של הדובר בתור אובייקט
עצמאי כמובן מאליו (וראינו גם למה, עצם קיומה של שפה היא עדות לקיומם של דוברים
המתקשרים זה עם זה) אבל כשאנחנו לומדים את שפת אמנו לא מוצמדות למילים הוראות
מפעל. בתחילת דרכנו כדוברי השפה אנחנו פחות או יותר מנחשים את משמעות המילים לפי
כיצד אלו משפיעות על התנהגותם של הסובבים אותנו (הדוברים האחרים) ואנו בוטחים בהם
כי נדמה שהם בוטחים זה בזה ומבינים האחד את השני אך למעשה אנחנו עושים שגיאה (קלה)
בשיפוט; משמעות המילים אינה
מוחלטת ואנשים אינם מבינים זה את זה גם כאשר המילים שהוחלפו נדמות טריוויאליות.
כאשר ניתן להגדיר מילה בצורה אוסטנסיבית (הגדרה ע"י דוגמא) קל לנו לאמת כי דובר
אחר של שפתנו מגיב באופן דומה פחות או יותר לזה שלנו בהינתן סיטואציות דומות, כך
למשל אם אבקש מכם להצביע על כסא אוכל במהרה לראות כי כולכם תצביעו על אותו
האובייקט שאני הייתי מצביע עליו (או לפחות על אובייקט המשרת את אותה הפונקציה כמו
זה שאני הייתי מצביע עליו למקרה וישנם מספר כסאות בחדר) אבל מה קורה כאשר אין לנו
קריטריון חיצוני להשוות אליו את משמעות המילה? מניין לי כי כאשר אני מדבר על אהבה/סבל/כישלון/הומור/חופש
התחושות המתעוררות בכם וכי האסוציאציות (הדוגמאות) שעולות לכם דומות לאלו
המתעוררות בי ועולות לי?
קל לראות כי הרושם שלנו על מילים אלו מתבדר מהסיבה הפשוטה שהוא לא משפיע על
ההתנהגות שלנו באותו האופן אבל קשה במבט ראשון לראות מהיכן ההתבדרות הזאת נובעות; כיצד זה יתכן שפירושן של מילים כמו אהבה וכישלון תלויות בגישתו של
הדובר כלפיהן, תלויות בקונטקסט, אם אמרנו בתחילה כי זה הוא מאפיין של אינדקסיקלים?


המונחים בהם הגישות וההתנהגות שלנו מתבדרות תלויים בהעדפות שלנו, הם סוג של
אינדקסיקלים בתחפושת.

מעולם לא הראו לי אהבה או סבל, אף אחד מהורי או מהגננות שלי לא הצביע עבורי על אחד
מאלו והגה את המילה המתאימה. כל המונחים האלו תלויים בהיסטוריה שלנו, בנסיבות בהן
שמענו אותם שוב ושוב (לעיתים אף בהקשרים סותרים) אך אף אחד מעולם לא ישב והסכים על
קריטריון למתי השימוש במילה ראוי;
מה שמבדיל "מצחיק" מ-"עבר" או "עתיד" הוא שיש לנו
קריטריון עבור השתיים האחרות מתי (דהיינו, באיזה הקשר) אנחנו (דוברי השפה) נתנהג
בהבנה כאשר דובר אחר הוגה אותן ("עבר" כאשר האירוע המדובר הוא בזיכרון
שלנו או תיעוד של זיכרון כזה ו-"עתיד" כאשר אין לנו זיכרון או תיעוד
שכזה אך אנו מצפים לכך שיהיה).
ה-"סבל"/ה-"כישלון"/ה-"חופש" וה-"יופי"
שלנו תלויים בהיכן אנו עומדים ומה ספגנו לאורך השנים (ההיסטוריה שלנו) לא פחות מה-"כאן"
וה-"עכשיו" שלנו אבל מעולם לא טרחו לעבור איתנו על אלו מילים הן קבועות
(אלו שניתן למצוא עבורן הגדרה אוסטנסיבית כמו "מים", "יד",
"נמר") ואלו מילים הן יותר כמו פונקציה, שהאופן שבה הן תשפענה על
ההתנהגות שלנו יהיו תלוי באירועים שעיצבו אותנו ובמה אנחנו מעדיפים.

משפט כמו "עגבניות הן טעימות" לא מכיל אמת הנגישה למוח שלי בלבד או
תכונה מוזרה השונה מהישג ידם של המדעים המדויקים אבל הוא כן מביע עובדה (אובייקטיבית)
על העולם; הוא מביע עובדה על
ההיסטוריה האישית שלי.
אם תיקחו מבנה אטומים זהה לזה שלי ותשימו אותו בסביבה זהה לזו שלי ותיתנו לו להגיב
לה במשך קצת יותר מ25.5 שנה גם הוא יתנהג בצורה שאילו הייתם מבחינים בו מהצד הייתם
אומרים כי הוא "אוהב עגבניות".


המילה "אני" היא קיצור דרך ללומר "כל מה שקרה לגוף הזה [אוסטנסיבית]
עד רגע הגיית המשפט".

סיכום
אין חורים במציאות או "מסתורין" מובנה והיקום לא נחלק דיכוטומית
לאובייקטיבי/סובייקטיבי.
"החורים" היחידים הם המגבלות בידע שלנו בתור מערכות לעיבוד מידע (מוחות)
אך אין זה אומר שלשאלות האלו אין תשובה, זה אומר שאנחנו צריכים קונצנזוס על מה
הקריטריון הראוי להשתמש בתשובות (זה שנתנהג כאילו אנו מבינים כאשר נשמע את רצף
הצלילים המהווה את המילה) וספק אם אי פעם נסכים על כזה כי כל עוד ישנו
"אני" בעל היסטוריה השונה מגוף אחר ההוגה מילה זו ההעדפות שלנו לעד תתבדרנה
וכנראה שתמיד יהיה את האחד שלא יאהב לאכול עגבניות, יהיו סיבותיו אשר יהיו.
-
זו הייתה שנה מאתגרת ועמוסה עבורי הן מקצועית והן אישית ואני רוצה להודות לכל מי
שקורא פה באיזו תדירות שלא תהיה ושתהיה לכם שנה טובה חברים. אני מקווה שאני מצליח
לגרד אצלכם משהו ולהוות נקודת מפנה חיובית בהיסטוריה הנסיבתית שלכם, קטנה ככל שתהיה.

אם הייתי צריך להמר על זה; הייתי אומר שיש סיכוי טוב שישבתם בשלב כלשהו עם עצמכם ותוך כדי שהשקפתם על בחירות העבר מנקודת הימצאותכם בהווה תהיתם על ווריאציה של השאלה- "מכל האנשים בעולם ומכל הדברים שהיו יכולים לקרות, למה זה קורה דווקא לי? למה אני, אני?".

השאלה הזאת שמכונה לעיתים "השאלה הורטיגואית" (Vertiginous question) או "הבעיה של הלי" (על שם בנג' הלי, פילוסוף מאונ' טורונטו, שניסה לנתח אותה באופן רשמי), הונצחה בסרט "Mr. Nobody" כאשר הדמות הראשית נמו (כשעדיין רק פעוט) מביט בהשתקפותו שלו ושואל "למה אני עצמי ולא מישהו אחר?". תהיות מסוג זה קשורות קשר הדוק לתפיסה סוליפסיסטית של המציאות- עמדות פילוסופיות המייחסות לנקודת המבט הסובייקטיבית, לפרספקטיבה של גוף ראשון, מעמד אונטולוגי ו/או אפיסטמי מיוחד לעומת זה של אנשים ו/או אובייקטים אחרים (שהרי אין אף אחד מאיתנו חולק חווית-עולם עם אף אחד אחר). הסוליפסיזם הקלאסי בגרסתו החלשה היא העמדה כי אחד יכול היות בטוח אך ורק בקיומה של חווית-העולם האישית שלו בעוד שבגרסתו החזקה ישנה הקביעה כי היחיד (זה המחזיק בעמדה) הוא הישות המודעת היחידה ביקום בעוד כל שאר הישויות הן זומבים פילוסופיים.

כעת אתן תשובה לבעיה של הלי- למה דווקא הוא עצמו או אני עצמי או אתם עצמכם, אך לאלו מכם המצפים לתשובה החושפת נדבך עמוק יותר של המציאות שלא ידעתם עליו עד היום מצפה אכזבה שכן התשובה לשאלה היא טריוויאלית ביותר. ראשית, נביט בעיקרון לוגי-מטאפיזי כללי ורק לאחר מכן נראה כיצד הוא מספק מענה לשאלה הורטיגואית.

עיקרון הסיבה המספקת
היסטורית, עיקרון הסיבה המספקת (הניסוח המודרני מיוחס למתמטיקאי, הלוגיקן והפילוסוף לייבניץ אך הוגים מוקדמים יותר הציעו רעיונות דומים) גורס כי "לכל דבר יש סיבה" (שימו לב שהעברתי ביקורת בעבר על מה שקראתי לו "משחק ה-למה", אבל אין זה יהיה רלוונטי למקרה זה). הניסוח הפשטני ביותר וזה שעליו נסתכל למקרה שלנו הוא זה:

לכל אירוע E כלשהו, אם E קרה אז הייתה סיבה מספקת עבור E לקרות

הניסוח הנ"ל עשוי להישמע מובן מאליו לאחדים (בפרט אלו התומכים בדטרמיניזם חזק כלשהו) או חלש ולא מתקף (או פשוט שגוי) לאחרים שהרי בניסוח זה אין מקום לאקראיות (כגון זו שיש באופן אינהרנטי בתנודות קוואנטיות או אמרגנטית במערכות כאוטיות כמו "חוק 30"), אבל ננסה להרחיב אותו מתוך הבנה של הרציונל מאחוריו.
הרעיון בעיקרון הסיבה המספקת הוא לנסות להראות זהות מטאפיזית בין אירועים בעולם לחלקים המרכיבים אותם תוך הבנה שחלקם הכרחיים (אלו המהווים השלכה לוגית בלתי-נמנעת ללא תלות במיקרו-חוקים, העובדות הפונדמנטליות, של היקום. למשל; אם ענף א' ארוך מענף ב' וגם ענף ב' ארוך מענף ג' אז בהכרח ענף א' ארוך מענף ג', תאוצת הכובד g הייתה יכולה באותה המידה להיות פי 80 בגודלה או 1 חלקי 44 בלבד אך הדבר לא היה משנה את הטרנזיטיביות בטיעון הנ"ל גם אם עצים וענפים בשני היקומים בהם g שונה היו נראים ומתנהגים אחרת באופן רדיקלי מביקום שלנו) ואחרים הם קונטינגנטיים; הם הגיעו להיות כפי שהם (עובדות "גבוהות" אמיתיות על העולם) משלל לחצים שאין הכרח לוגי כי דווקא הם יהיו התמונה המייצגת של היקום אך אלו אכן היו הלחצים בפועל (למשל; אין הכרח לוגי כי לפילים לא יהיו רגליים בשליש העובי ופי 30 באורכן אך העובדות בפועל על היקום, דהיינו חוקי הפיסיקה, עקרונות הנדסיים, עקרונות ביולוגיים והעובדות האמפיריות על ההתמודדויות האבולוציוניות של האבות הקדמונים של הפילים המודרניים הוביל זאת לכך כי פיל סוריאליסטי שכזה יהיה בלתי-אפשרי פיזית אך לוגית אין בעיה לדמיין יקום בו תנאיי-השפה של עובדותיו האמפיריות בשילוב עם חוקיו הפונדמנטליים מאפשרים היסטוריה קאונטרפקטואלית שתוצרה הסופי הוא פיל המזכיר את ציוריו של סלבדור דאלי).

-

-

חשוב לציין כי אירוע או עובדה קונטינגנטיים הם אינם שרירותיים, אי-ההכרחיות הלוגית של צורתם הנוכחית של פילים אינה גוררת כי מבנהו האנטומי של פיל אמיתי היא אקראית וכפי שראינו ישנם שלל מחוללים (פיסיקליים, הנדסיים, אבולוציוניים) שהביאו את צורתו הנוכחית של פיל להיות כפי שהיא.
אם כן, ננסה להרחיב את ניסוח עיקרון הסיבה המספקת כך שיכלול את ההבדלים בין הכרחיות לוגיות לקונטינגנטיות מהעובדות האמפיריות בפועל וישאיר מרחב גם למחוללי אירועים נטולי סיבה כגון אקראיות קוואנטית:

העיקרון של Simulacra
1: אם לומר שהאירועים E1,E2,..,Ek מתרחשים זהה ללומר שהאירוע E מתרחש וגם בהיסטוריה של היקום התרחשו האירועים E1,E2,..,Ek , אז בהיסטוריה של היקום התרחש אירוע E
2: אם חוק F כלשהו הפועל על אירועים E1,E2,..,Ek גורר אירוע E וגם בהיסטוריה של היקום התרחשו E1,E2,..,Ek בהתאם ל- F , אז בהיסטוריה של היקום התרחש אירוע E
3: אם אירוע אקראי כלשהו Q התרחש, חוק F כלשהו על Q גורר אירוע E וגם בהיסטוריה של היקום התרחש Q בהתאם ל- F אז בהיסטוריה של היקום התרחש אירוע E

כלומר, אם כל התנאים בלי אף יוצא מן הכלל בכדי שמשהו יקרה אכן קרו אז הדבר בהכרח חייב לקרות (גם אם חלק מאותם תנאים הם תנודות קוואנטיות אקראיות או כאוס אמרגנטי במערכות דטרמיניסטיות) ואם משהו קרה זו עדות לכך שכל התנאים להתרחשות הדבר כבר היו שם (הכרחיות או קונטינגנטיות) או שהוא אירוע אקראי (אין סיבה או שילוב סיבות לקיומו).

מה לכל זה ולבעיה של הלי?
אם אני (או אתם או הלי) קיים (והרי עצם זה שאני כותב שורות אלו היא עדות לכך שאני קיים ועצם זה שאתם קוראים שורות אלו היא עדות לכך שאתם קיימים) אזי או שאני אירוע אקראי ואין סיבה אמיתית ללמה אני אני (זו פשוט עובדה אמפירית על המציאות) או שכל התנאים ליצירת האדם הספציפי שהוא אני היו שם והרי אם כל התנאים בלי יוצא מן הכלל שם, מהגדרה הדבר אומר שאין מה שימנע את היווצרותי (לומר שלבלב מקיים את כל התנאים להיות לבלב בריא זה פשוט לומר שהלבלב בריא בפועל) ולכן בהכרח הקיום שלי הוא עובדה גבוהה על העולם.
תחשבו על זה כך; מישהו חייב להיות אתם (כי כל התנאים לזה שתהיו קיימים, קיימים גם הם) אבל אם אתם לא הייתם עצמכם כפי שאתם ברגע זה בהווה הדבר היה אומר שתנאי כלשהו (אולי המיקרוסקופי ביותר) שונה איכשהו מהמצב שלו עכשיו ואז בהכרח הייתם מישהו אחר.

סיכום
לפעמים לשאלות שנדמות הסבוכות ביותר ישנן תשובות טריוויאליות ומובנות מאליו.
אתם עצמכם (ואני עצמי והלי עצמו) כי זו האופציה היחידה.
לשאול "למה אני, אני?" לא מיוחד יותר או שונה מלשאול "למה הוא, הוא?"; אדם אחר הוא אדם אחר בגלל ספקטרום רחב של סיבות אשר חלקן לוגיות-הכרחיות, חלקן קונטינגנטיות-אמפיריות ואחרות אקראיות לחלוטין אך אותו הדבר בדיוק נכון גם לגבי כל אחד מאיתנו.          

הזמן דוחק בי לאחרונה במיוחד ואינו נדיב בשעות שינה, גם יחסית לעצמי.

ביום שישי הקרוב (31 ביולי) ב-10 בבוקר באוניברסיטת בר-אילן, בניין 43 בחלק הצפוני של הקמפוס (גם ידוע כ-"בית הסטודנט של המחלקה למדע, טכנולוגיה וחברה") תתקיים פגישה של העמותה הישראלית להארכת חיים שכל ייעודה הוא תכנון ציר הזמן של אירועים עיקריים ופעילות חברי העמותה בשנה הקרובה ובתור אחד מראשי הועד תעריכו נכונה כי אהיה נוכח.

ישנם הרבה דברים ששמתי לעצמי כמטרה בחיים האלו והרבה ייעדים שקרובים לליבי אך אף לא אחד מהם שווה את ההפיכה ל-"צלבן" או אוחז בחובו ערך אינהרנטי עמוק ויקר ערך כמו המטרה לרפא זקנה (וכך, בתקווה, לסלול את הדרך לאלמוות ביולוגי).

זו רחוקה מלהיות הפעם הראשונה בה אני מפרט במתכונת הנוכחית סיבות בעד ריפוי זקנה (או מפריך טיעוני נגד שאינם מבוססים) אבל הנה רשימה מקוצרת:

1. מתן קדימות לטיפול ומימון מחקר של בעיות הרווחות בגילאים מוקדמים יותר על פני גילאים מתקדמים זו גילנות

2. אם אכפת לנו מאנשים אחרים ומהעתיד האישי שלנו, המשפחה והחברים אל לנו להתעלם מהסבל שנזק-תאי מצטבר גורם למיליארדים של בני-אדם

3. 100,000 איש מתים מדי יום ברחבי העולם כתוצאה מפתולוגיות המזוהות עם זקנה ואם לא נעשה משהו בנידון אנו עלולים להגיע למצב של אוכלוסיה עולמית מבוגרת וצניחה מהירה לתת-אוכלוסין

4. גריאטריה זה עסק יקר

5. אמונה בעולם הבא היא הימור בלתי-מבוסס, החיים הנוכחיים הם מה שיש לנו. חיים רק פעם אחת, מה שאומר שצריך לשמור על הפעם האחת הזאת (ולא להשתמש בסמים/אלכוהול/סיגריות/לעשות בנג'י מגורדי-שחקים/לצנוח מצוק ו/או כל דבר אחר שמקצר את תוחלת-החיים ו/או פוגם באיכות החיים [מעבר לסוגיות המוסריות שבנושא] כפי שמנסים לשכנע אותנו פעמים רבות באמצעות לחץ חברתי ותמונות מנטליות של מה "מגניב", "מקובל" ו/או "סקסי") מכל פגע ולמקסם את הסיכויים שלנו לשרוד ולהעשיר את עצמנו.

6. הארכת תוחלת החיים היא מטרת-על; יותר זמן=יותר אפשרויות והסיכוי שלנו להגשים, להעשיר ולפתח את עצמנו בדרכים חדשות ומעניינות יגדל משמעותית גם הוא.

"אבל איך אני יכול לעזור?"

ריפרוף זריז לפוסטים ישנים יותר יחשוף שנשאלתי כאן בעבר את השאלה "מה אתה מציע לאנשים הפשוטים לעשות" ואני מוצא זאת בהחלט מוזר שהרי לפעול למען מטרה אינו-מוגבל אקסקלוסיבית לתת-קבוצה ספציפית ואזוטרית (כגון אוטודידקטים העוסקים בפילוסופיה). יצירתיות היא נחלת כל מי שניחן במוח גם ה-"פשוטים" (האם זו פניה לסמכות באופן סמוי?) שבינינו. אז בכל זאת, הנה רשימה קצרה וחלקית בלבד של כמה רעיונות ודרכי פעולה אפשריים (גם אם אינכם מעוניינים להירשם כחברים רשמיים של העמותה):

1. לתרום כסף לאירגונים כמו;

SENS

ALCOR

גם תרומה צנועה היא עדיין תרומה (אישית 0.5% מכל רכישה שאני עושה דרך "Amazon smile" הולך ל-SENS) 

Wireless Philosophy

TL;DR

Introduction to Higher Mathematics

TED-ED

אמרתי פעם לחבר, שפילוסוף טוב הוא כזה שממש טוב בלהשתמש בשפה-
פילוסוף טוב הוא אדם שלא-משתמש בשפה בצורה מרושלת.
אבל למה זה בעצם?

שפה היא הדרך שלנו לתאר את העולם, מילים מתייחסות לאובייקטים (במובן הרחב, הן מתייחסות בין היתר גם ליחסים מופשטים כמו "ראשוני" ו/או למילים אחרות כמו המילה "פסוקית") ולפיכך המילים שאנחנו בוחרים להוציא מהפה שלנו (או לכתוב או להקליד ובמובנים שלא אתמקד בהם כלל כרגע גם המילים שאנחנו בוחרים לקרוא) משקפות את המודל הפנימי שלנו על העולם; את העולם כפי שהוא נראה דרך העיניים שלנו.
הפילוסוף (המוצלח) הוא זה שלא-משתמש בשפה בצורה מרושלת לא במובן של יישום דיבור/כתיבה/הקלדה הנאמן לחוקי התחביר ו/או הדקדוק של השפה אותה הוא מדבר (הוא יכול באותה המידה לדבר בצפנים וקודים) אלא במובן שמילותיו מתארות מחשבות שנשקלו בקפידה, הלגיטימציה של תיאור אובייקט כלשהי באמצעות המילה הספציפית שנבחרת לתאר את אותו האובייקט נבחנה לעומק פעמים רבות במטרה לשקף איזושהי אמת על העולם ולהתייחס לאובייקט (שוב, במובן הרחב) "הנכון" ולכזה ש:
א. אנו יכולים לומר עליו כי הוא אכן קיים ללא צורך לתכנת מחדש את המנגנון המכריע שלנו בדינם של מה דברים קיימים.
ב. כזה שקיומו משנה לנו ושאנו מפיקים תועלת בלדבר עליו. נוכל בקלות להגדיר מונחים ונאולוגיזמים ("תחדישים" בעברית) שאין לנו כל צורך בהם גם אם ההגדרה שלהם קבילה לחלוטין והתיאור שלהם הוא כזה של מצב אותנטי שאפשרי שיתקיים בעולם (למשל נוכל להגדיר את המונח "ינואו-פרסונטבלואיד" לתאר אדם המחזיק בכרטיס ביקור רשמי של עצמו במהלך חודש ינואר. ההגדרה קבילה לחלוטין ללא סתירות פנימיות או מונחים מעורפלים מדי והיא אכן מתארת מצב אפשרי ולגיטימי של העולם ובפועל מאות מיליוני אנשים אכן עונים על ההגדרה הזו כל שנה אבל איזה צורך יש בה? החוכמה היא ללכד ולזקק תיאור לקטגוריה שנוכל להפיק ממנה תועלת לצורך פיתרון בעיה ספציפית ו/או כשנתקל בבעיות עתידיות).

אם כן, מה הפלא שבאותה שיחה ובשיחות בנושאים דומים עוד הוספתי ואמרתי כי "פילוסופיה היא דיבוג (debugging) של שפה"?

רוב הזמן שיחות על מטאפיזיקה, מוסר, גבולות הידע ונושאים קרובים (אלו יותר ואלו פחות) אחרים "לכודים" יחד עם פרופסורים לפילוסופיה מאחורי דלתות הפקולטה או במוחם של "ווירדואז" אינטרנטיים נטולי-פנים המנהלים בלוג נידח ומשקיעים כמות לא-פרופורציונלית (כפי שאחדים עשויים לטעון) של זמן ומשאבים קוגניטיביים במחשבות ו/או שיחות על רעיונות כמו למשל; "איך אני יכול להצדיק את ההחלטה שלי לומר כי דבר מה הוא 'יפה'?", "מה ההבדל (אם ישנו) בין הליך מכאני עם חוויה להליך מכאני נטול-חוויה?", "מה היא תוכנית יעילה למיקסום הסיכויים שלנו לחיות לנצח?", "איך כדאי לי להתייחס לכפילים שלי?" ו-"מתי נכון לומר על משהו שהוא 'לח' לעומת 'רטוב' ומה ההבדל (אם ישנו) בין השניים?" (אחרי דיון על זה האחרון משתתפי השיח הגיעו למסקנה כי דבר מה הוא 'לח' אם הנוזל בו הוא ספוח ו/או על שכבתו החיצונית מתאדה מהר יותר ממהירות הנזילה, מה שאומר שאובייקטים לחים נהיים רגעית רטובים ברגעי סחיטה! מי היה מאמין!) אך לא תמיד כך המצב ופה ושם בפינות אינטרנטיות או מדיה פופולארית אחרת ישנו מי שטורח לנסות ולנקז החוצה שאלות ושיח שנפוצים בעיקר בין כותבי מאמרים, סופרים עיוניים וחובבי-פאזלים/חידות קשים/ות במיוחד ולהגניבם לתודעת הכלל גם אם רק בקצת.
"אבל!",יזנק כל מי שאי פעם ניסה לפשט ולהעביר רעיון ובפרט רעיון סבוך, "יש כאן בעיה" יאמר בצדק והבעיה היא בעיית אופטימיזציה ושיקולים של רווח והפסד. אי אפשר בסרטון בן כמה דקות או פרק בסדרה להעביר כל נקודה ונקודה ולבצע אנליזה ומטא-אנליזה כשרק רוצים להסביר בכלליות מה הרעיון ולכן יש מחיר לשלם, מה הוא? סבתי המנוחה הייתה מרבה לחרוז; "עצלן תופר בחוט ארוך לחסוך בהשחלה ומה סופו של העצלן? להתחיל מהתחלה", ואת הפתגם המוכר יותר; "החיפזון מן השטן", אך למה זה בעצם? מה הולך לאיבוד כאשר אני תופר בחוט ארוך וכשאני נוהג בחיפזון? מה שפיכת כמות מידע רבה בצורה נטולת-עידון (יחסית) ו/או מהירות גוזלים ממני? אם נעצור לחשוב מספר רגעים ונזכר בכל הפעמים בהן חוסר-עידון ו/או מהירות גזלו מאיתנו הצלחה בסיטואציה כלשהי נראה כי מה שנגזל מעצלן ונחפז הם משאבים,זמן ואסטרטגיה לתקן ולהימנע מטעויות. החוט הארוך של התופר העצלן מקשה עליו לעקוב אחרי שגיאות קלות בשיפוט של כמה מהחוט למשוך ומתי והמהירות של הנחפז מונעת ממנו לתכנן ולעבור על דברים שעשויים להשתבש בזמן-אמת כשתוכניתו תממש ותצא לפועל. העצלן והנחפז נכשלים בדיבוג.

אני יודע שזו הייתה הקדמה ארוכה במיוחד אך היא הכרחית כי אל לנו להיחפז ועל מנת שהאנליזה שלנו תהיה מוצלחת עליה להיות מעודנת ומדויקת ולא גסה ו-"חפיפניקית" אחרת נחטא בדיוק באותו הדבר שאנו מתיימרים להעביר עליו ביקורת (לא שזה יהפוך את הביקורת ללא מוצדקת כמובן אך ברצוננו להיות יעילים ומהימנים יותר אחרת ניפול לאותם הפחים בדיוק שאנו חושפים בניתוח שלנו ואם ברצוננו להשתמש בשפה באופן שאינו-מרושל העיכוב הוא הכרחי).

כעת אתמקד בדוגמא ספציפית למקרה שכזה, פינה אינטרנטית בעלת מטרה מבורכת לגרות את התאים האפורים של אלו החשופים לה אך שבמהלך היישום (אותו פיתרון היוריסטי שנבחר לבעיית האופטימיזציה של מתן סיקור תמציתי יחסית של רעיון מורכב וסבוך) נאבד חלק מרכזי של האנליזה והתוצר הוא טיעונים שנובעים משימוש מרושל בשפה.

"אבל למה זה משנה לך?" עשוי לשאול אחד
"למי אכפת?" אולי ישאל אחר

לדיונים סמנטיים לחלוטין שתכליתם היא יותר אימון לקראת שאלות "גדולות" ולא באמת בעלי ערך אינהרנטי עמוק כמו הדיון על "לח-לעומת-רטוב" זה אולי לא אמור לשנות וכנראה שכמעט לכל חברי האוכלוסייה באמת לא יהיה אכפת אם המטלית היא "לחה" או "רטובה" או אם קורנפלקס הוא סוג של מרק אבל מה אם מה שמונח על הכף הוא "האם זה מוסרי להתאבד" או "למה זה לא בסדר לשנוא אדם בהתבסס על צבע עורו"? מה אם התשובה לשאלה יכולה מילולית לשנות את הצורה שבה אנו חושבים, את היחס שלנו לאנשים ולעולם ואת המעשים שצפוי לראות מאיתנו בעתיד?
הפינה האינטרנטית הזו היא ערוץ היוטיוב "Wisecrack" או יותר ספציפית, רשימת הצפייה "8-BIT PHILOSOPHY".
הסרטון החדש ברשימה (נכון לרגעים אלו- 15/7/2015 , 17:19) שם לעצמו למטרה לדבר על כמה מהרעיונות הפילוסופיים מאחורי יקום המשחקים של "Bioshock" והוא מחולק (באופן מרומז) לשלושה חלקים המיוצגים (שלא במפתיע) ע"י הנושאים בהם היוצרים בחרו להתמקד:
1. אובג'קטיביזם [0:32-4:29]
2. אקספשנליזם אמריקאי [4:45-8:46]
3. בחירה חופשית [8:49-12:32]

לאלו הקוראים כאן בקביעות או קוואזי-קביעות אחד הסעיפים הללו אמור לקפוץ במיוחד שהרי הוא נושא שנידון כאן מספר פעמים והוא הרעיון של בחירה חופשית, מה זה אומר להיות "חופשי" והאם זה בכלל אמור לשנות למישהו מאיתנו (לא שישנה בעיה ספציפית בלדבר על הנושאים האחרים או שיוצרי הסרטון בהכרח עשו להם חסד לעומת זה השלישי אלא שהזמן והמשאבים הם סופיים אז סביר וראוי לצפות שאתמקד במיוחד ואשקיע אחר צהריים או יותר בזה שיש לי אישית עניין בו).

עכשיו אנו מגיעים ל-"בשר" שלשמו מלאכת התבלון וההשחזה עליהם התעכבתי ארוכות נועדו, בואו נעבור ונבחן כל טיעון על דטרמיניזם, בחירה, יחס סיבה-תוצאה ו-חופש שהדובר בסרטון מציג ואני מקווה שלכשנסיים אני אצליח להשאיר בכם מן הרושם שהשקעת זמן בשיח סמנטי טהור כגון "מה ההבדל בין 'לח' ל-'רטוב'?" עשויה בהחלט להיות שווה את הזמן אם היא מכינה אותנו לא לקנות בקלות זריזות-ידיים (אי-)לוגית ולא ליפול לאותם פחים של חיפזון ו/או חוט ארוך שעלול לשלול מאיתנו את הרושם שהבחירות שלנו משמעותיות או שיש לנו אחריות כלפי העתיד.

[9:26]
Andrew Ryan reminds us, we all make choices. But in the end, our choices make us.
So if we make choices we must be free. But then again, if our choices make us then how can we be free to make them?

יש שתי בעיות מרכזיות עם הטיעון הזה (והאחת משפיעה על השנייה), נבחן כל אחת מהן לחוד:
1. פרדוקס סוריטס- האם זה נשמע לכם מוכר? תיאור של שלבים בדידים (כמו למשל; לבחור אם לאכול תפוח או אגס) שמאחר והשינוי שכל אחד תורם בפני עצמו (כאשר הוא נבחן תחת זכוכית מגדלת) הוא חלק מוגדר וזניח מהמערכת הכוללת (אוהב-תפוחים-מושבע או אוהב-אגסים-מושבע) הכיצד זה יתכן שהמערכת משמרת או מאבדת מפעולתה או מהותה? ההיגיון הזה הוא למעשה אותו ההיגיון שמוליד את "פרדוקס סוריטס" או בשמו היותר מוכר "פרדוקס הערימה";
א. גרגר חול בודד אינו-מהווה ערימה
ב. הוספת גרגר חול בודד אינה יכולה להוות את ההבדל בין ערימה ל-לא-ערימה

נסתכל על הדוגמא של האדם המתלבט בין אכילת תפוח לאכילת אגס;
א. אדם יהיה "אוהב-X-מושבע" אם ברוב המקרים הוא יבחר ב-X על פני אפשרויות אחרות
ב. לבחור באפשרות שאינה-X פעם בודדת אינה יכולה להוות את ההבדל בין אוהב-X-מושבע ל-לא-אוהב-X-מושבע

אך זה אבסורד, לפי חשיבה זו לא משנה כמה אגסים ובאיזו תדירות אוהב-התפוחים-המושבע יאכל הוא לעולם לא יהפוך לאוהב-אגסים-מושבע שהרי גם אם מאזן האכילה היה 49.9999%:50.0001% בין אגסים לתפוחים שנאכלו, עוד אכילה אחת לא תוכל לשנות כלום (לפי הנחה (ב) שלנו). אם כן, אני מקווה כעת כי הצליל המוכר של פרדוקס הערימה הוא רם וברור:
א. אדם יהיה "חופשי" אם לא נבחר שהוא יהיה כך* (אם נבחר עבורו ולא על ידיו, הוא לא חופשי)
ב. אף בחירה בודדת שאדם שאינו "חופשי"** עושה (או יותר נכון, שמתרחשת לו) אינה יכולה להפוך אותו לאדם חופשי

*-מדוע זו הגדרה לגיטימית לחופש? בחירות של ראש ממשלה שונות מאד מבחירות של האזרח ה"פשוט" והנה עדיין אזרח פשוט יכול להפוך לראש ממשלה אם הדבר נבחר עבורו (בהצבעה למשל). האם זה אומר שאזרח פשוט שנבחר ברוב קולות להיות ראש ממשלה אינו יכול לנצל את האפשרויות שלו ככזה? האם הוא מוגבל עקרונית במובן זה או אחר על פני ראש ממשלה שהמליך את עצמו?

**-מה היא "בחירה לא-חופשית"? ממה היא לא-חופשית בדיוק? האפשרות לבחור היא האפשרות לחשוב על עתידיים אפשריים (מה שאקרא לו בהמשך "קאונטרפקטואלים") ובהתאם להעדפות והיגיון ליישם את המסקנה שנדמית כ-אופטימלית על ידי איזשהו סדר-פעולות. זה כל ה-"חופש" שבחירה צריכה בהנחה שלא נכפה עלי דבר בניגוד להעדפות שלי ו/או בניגוד להיגיון.

אתם עשויים להיות לא-משוכנעים שאכן הדמיון לפרדוקס הערימה רלוונטי פה ולטעון שבחירות הן לא כמו הורדת גרגרי חול אך האם זה נכון? האם אף בחירה לא יכולה להשפיע ו-"לשחרר" אדם ש-"נבחר עבורו" (ע"י גרסאות עבר של עצמו) להיות היכן שהוא נמצא? כדי להבין אם הדבר אפשרי נענה על שאלה כללית יותר: האם תהליך יכול להפגין תכונה שאף אחד משלביו לא? התשובה היא חד-משמעית כן ותכונות כאלו (תכונות שמופיעות מתוך התהליך השלם ולא מאף אחד מחלקי התהליך בפני עצמו) נקראות "תכונות אמרגנטיות". הדוגמא הבנאלית ביותר היא "רטיבות"- אף מולקולת מים (למשל) אינה מתנהגת כנוזל בפני עצמה אך סך המערכת (נגיד, כוס מים) כן (אילו היינו מתפתים להיגיון של פרדוקס הערימה היינו טוענים כי אף הוספה של מולקולה בודדת לא יכולה לגרום להופעת רטיבות). דוגמאות בנאליות פחות נמצאות בשפע בטבע; הופעת כנפיים מצורות חיים שאבותיהם היו נטולי-כנפיים, הופעת יונקים (שכל אבותיהם היו זוחלים) וכו' אך הדוגמאות המעניינות ביותר בעיני באות דווקא מעולם המתמטיקה ומדעי-המחשב בנושא שנגעתי בו בעבר בהקשר שונה לחלוטין, אוטומטון תאי. אוטומטה תאית ידועה ונחקרת רבות בדיוק עקב הנטייה של המערכת להתנהגות לא-צפויה ולהופעות תבניות בהרצה שלה שלא היה דרך לחזות את הופעתן (ולכן ישנם אוטומטונים ספציפיים המשמשים כאלגוריתם לייצר מספרים [פסאודו-]אקראיים) לפני שההרצה הושלמה. אפילו באוטומטה הפשוטה ביותר כמו "כלל 90" רואים הופעה של תבנית לא-צפויה ("משולש סירפינסקי"), האוטומטה מורכבת מתאים הנצבעים בשחור או לבן לפי חוקיות מסויימת אך במהלך התהליך מתגלה חוקיות חדשה (דהיינו; משולשים הולכים וגדלים ועותקים של הגרסאות הקודמות בהתאם לחזקות של 2). האם זו אשליה? האם מאחר והאוטומטה מורכבת מריבועים קטנים וכללים על איך לצבוע כל ריבוע ביחס לשכניו ההופעה של המשולשים ושל החוקיות היא בלתי-אפשרית? משולש סירפינסקי בהחלט מתגלה ויזואלית ובהחלט ניתן להוכיח שהמשולשים מתקדמים לפי החוקיות הזו וזו בהחלט דרך נכונה לחזות את התנהגות המערכת בעתיד אז איזו משמעות יש ללומר שמאחר וחוקיות הריבועים יוצרת את המשולשים, החוקיות של המשולשים לא יכולה ליצור את הריבועים? היא בפירוש כן, יכולתי להתחיל מהמשולשים עצמים ולא לדעת בכלל מה הוא "כלל 90" או "אוטומטון תאי" ולהגיע בדיוק לאותה תוצאה אז מה זה משנה מה היה "קודם"?

-

-

אף אחד אינו נציג רציונלי של המין האנושי כשהוא תינוק אבל אין זה אומר שבגלל שההחלטות שלך היו מוגבלות לאלו שתינוק או ילד יכולים לעשות אין לך אפשרות להשתחרר מהחלטות העבר ולהיות אדם חושב המסוגל לשקול את עתידיו האפשריים בצורה (פחות-או-יותר) לא משוחדת, אם אני לא יודע מה לומר לבחורה היום או כמה הוא השורש הריבועי של 2 (1.41421356237309504) אין זה אומר שאם אלמד (מניסיון שבא עם הזמן או בישיבה מכוונת על הנושא) לא אוכל לדעת זאת אף פעם והאדם החדש שהוא אני (אני של אתמול+הידע של היום) אינו חופשי פחות ממני לבחור ומאחר שהידע שלו גדול יותר משהיה יום לפני כן הוא אם כבר חופשי יותר וזה מביא אותנו לבעיה השנייה.

2. אקוויווקציה- זריזות הידיים היא ב-"אנחנו" המסתורי הזה שאליו מתייחסות המילים "us" ו-"we", בואו נתרגם את הטיעון לעברית:
"אם הבחירות שלנו עושות אותנו, איך אנחנו חופשיים לעשות אותן?"
ההרגשה של בעייתיות נובעת רק אם אנחנו איכשהו מתבלבלים בין ה-"אנחנו" שהמילה "שלנו" מתייחסת אליו ל-"אנחנו" שהמילה "אותנו" מתייחסת אליו. זוכרים את הגרסא שלי שלא יודעת מה לומר לבחורה או כמה זה שורש 2? זו אותה גרסא שקיבלה את ההחלטה ללמוד ולכן התוצר שלה (אני+הידע) לא צריך (ובאיזשהו מובן מאד חלש, לא "יכול") לקבל את ההחלטה ללמוד שהרי הוא כבר יודע, אבל זה שהגרסא שלו מינוס ידע בחרה לעצב עצמה כדי להיות בדיוק הוא לא אומר שהוא לא חופשי לעשות את הבחירות שלו; אוהב-התפוחים-המושבע לשעבר בחר לאורך זמן להיות אוהב-אגסים-מושבע, באיזה מובן אוהב-האגסים-המושבע בהווה אינו חופשי? החלק הראשון של הטיעון ("אם הבחירות שלנו עושות אותנו") פונה לשני "אנחנו" שונים, אחד בעבר והשני בהווה, אז מי הוא בדיוק ה-"אנחנו" בחלק השני של הטיעון ("איך אנחנו חופשיים לעשות אותן?")? הרי זה ברור שהבחירות שעשיתי אתמול ("אם הבחירות שלנו") הן לא הבחירות שאני עושה היום ולא הבחירות שאעשה מחר ("לעשות אותן") אז למה בכלל לדרוש מגרסא עתידית שלי להיות "חופשית" בלעשות בחירה בעבר של עצמה? זו דרישה אבסורדית ואם איכשהו הדובר הצליח לשכנע עצמו שזו באמת הגדרה לגיטימית של חופש אז אני לא רואה סיבה אחת ריאלית (יש הרבה לא-ריאליות) להרגיש שזה איזשהו הפסד גדול אם אין לנו אותו (ז"א, את החופש לבחור מההווה ו/או העתיד את העבר).***

***- אחד עשוי לחשוב כי זה אומר שהעבר באיזושהי צורה "שולט" בהווה או בעתיד אבל אין זה כך, העתיד לא יכול להיקבע ללא ההווה (הרגע שבו אתה מחליט)!

[9:52]
If all action can be boiled down to cause and effect, then all of our actions are bound by an external force
[10:03]
may think you are free to click off this video right now. But keep in mind that if you do there is a REASON you are doing so

שוב, נבחן כל בעייתיות בנפרד:
1. פישוט-יתר- מה אתם מדמיינים כאשר אתם קוראים את הציטוט הראשון מהסרטון? האם זה משהו כמו כדור שלג מתגלגל או אולי שני כדורי ביליארד מתנגשים? עלה עף ברוח? התיאור של פעולה (ואיכשהו הקפיצה למסקנה) כ-"לא יותר מ" (can be boiled down) סיבה ותוצאה הוא בהחלט מוזר. לא שהמעשים שלנו לא באים כתגובה לקלטים מהסביבה אבל התיאור של המעשים שלנו בתור "לא יותר מ" הוא מאד מטעה, האם בזה שאיני מתנהג כאדם הלוקה בנפשו ועושה כרצוני מבלי לחשוב על ההשלכות ומבלי לקחת בחשבון את פעולות הסביבה אני לא חופשי? אולי במובנים מסויימים אבל זה לא מובנים שאמורים לשנות לי משהו  שהרי אם אכפת לי מחברי איזו סיבה שבעולם יש שלא אשקול את התנהגותי לפני שאני פועל? האם חברים הם מגבלה? רק אם אני אתאמץ להגדיר אותם כך. התמונה בראש של "לא יותר מ"-כדור ביליארד או כדור שלג או עלה ברוח מפשטת בצורה חמדנית את הרגישות הסנסורית של אורגניזמים בכלל ובני-אדם בפרט לסביבה שלהם (באיזה מובן בדיוק לשקול מהלכים בשחמט דומה לעלה ברוח או לשני כדורי ביליארד מתנגשים? לא באף מובן שאמור לשנות לנו משהו). לומר כי הפעולות שלנו הן "לא יותר מסיבה ותוצאה" זה סוג של מה שהפילוסוף (שהוזכר כאן בעבר) דניאל דנט קורא לו "משאבת אינטואיציה" (intuition pump); הניסוח הזה נועד "לשאוב מאיתנו החוצה" את האינטואיציה שהחלק החשוב פה הוא זה שקלט א' גרר פלט ב' אבל הנ"ל מתעלם לחלוטין מהיישום של פונקציה מורכבת שממקסמת על פני כל העתידיים האפשריים את הפלט האופטימלי בהתאם לקלטים מהסביבה (משהו שעלה ו/או כדור ביליארד לא יכולים לעשות). אם החלק החשוב בלהחליט כיצד לפעול הוא איכשהו להיות מנותקי סיבה במקום (הרושם שיש לנו של) להגיב בצורה הטובה ביותר לקלטים חיצוניים, אז עלינו להתנהג באקראיות (נגעתי בעבר בלמה להתנהג בצורה אקראית זה לא להיות חופשי אבל אגע זאת שוב גם כאן בהמשך) לפי הכתבה של מונה-גייגר המתאים קפיצות אקראיות טהורות של התפרקות רדיו-אקטיבית לדרכי פעולה (אם זה נשמע לכם אבסורד, האינטואיציה שלכם במקום הנכון. החלק שאכפת לנו ממנו כאשר אנו בוחרים הוא בפירוש לא זה המוצג לכאורה). החלק החשוב (זה שעושה את ההבדל) הוא מה קורה בין הסיבה לתוצאה.

2. שפה דואליסטית- מילותיו של הדובר יוצרות רושם מוזר. השימוש במילה "חיצוני" (external) יוצר את הרושם שהכוחות הפועלים הם מחוץ למשהו אבל מחוץ למה? בכדי להיות חיצוני בהכרח יש משהו שהוא "פנימי", אתה לא יכול להיות חיצוני מבלי להיות חיצוני למשהו אבל אם אני הגוף שלי והגוף שלי הוא פיזי לחלוטין (דהיינו, עושה אינטראקציות בין חומר לחומר) מה בדיוק נשאר? הדובר מנסה לצייר תמונה בדמיון שלנו של נקודת מבט סובייקטיבית, חווית-עולם מרחפת נטולת-גוף שכזאת הנדחפת פאסיבית ממקום למקום אך אין רחוק יותר מהאמת; אילו הגוף שלי היה רק מקבל פאסיבי של כוחות חיצוניים ללא ההשפעה בפני עצמו זה היה סותר את חוקי ניוטון!, היינו נאלצים להתמודד עם סוג של סינגולריות כל פעם שבני-אדם חווים תנאים ו/או כוחות סביבתיים שבה התגובה שלנו הייתה נעלמת ונבלעת או לשנות מחדש את המחשבה שלנו על עצמנו ולהודות בדואליזם (דהיינו, להכריז שאנו חווית-עולם שמשום מה מוצמדות לגוף). הפעולות שלי הן בעצמן כוחות חיצוניים ביחס לאובייקטים שהם לא אני, איזו עוד הגדרה קוהרנטית יכולה להיות לחופש להשפיע על הסביבה בהווה?

3. שפה דואליסטית II- זוכרים את החוט הארוך של העצלן? מכיוון והחוט ארוך, לעצלן ההיפותטי שלנו קל יותר להשחיל אך קשה יותר לעקוב אחרי טעויות ותזוזות מעודנות עם היד ולכן הוא מסתכן בכך שאם הוא ינסה למשוך עוד חוט הוא ימשוך בטעות יותר מדי וה-"למשוך יותר מדי" זה בדיוק מה שקורה כאן, נוכל לאמץ לעצמנו חריזה (מוצלחת פחות) רלוונטית יותר שתהווה פאראפרזה על המקורית: "פילוסוף הרוצה לחסוך בזמן ודיו קופץ למסקנות, ומה סופו של הפילוסוף? שטיעוניו לא יכילו אמיתות!". אם המסקנות שנובעות מהשימוש במילה "חיצוני" נשמעו לכם אבסורדיות, המסקנות שנובעות מלטעון שאם יש לך רציונל (reason) לנמק בחירה אז הבחירה לא חופשית הן ביזאריות לחלוטין, זה טיעון שאמנם הלך ודעך מאד בשנים האחרונות אבל כמו שאתם רואים הוא בהחלט לא נעלם בקרב "דטרמיניסטים חזקים" ו-"אינקומפטיבליסטים" (לעומת קומפטיבליסטים, מי שלא רואה סתירה בין דטרמיניזם ובחירה חופשית, כמוני). איך הסיבות שלי לבחור משהו הופכות את הבחירה ללא שלי? אז של מי היא בדיוק? האם זה שהרעיונות שלי הם בין-היתר השפעה של לחצים חברתיים (למשל) הופך אותם לפחות שלי? אנחנו רוצים שתהיה סיבה לבחירות שלנו, בדיוק לפי הסיבות לדברים שאנחנו עושים יש לנו איך להפריד בין זה שהיה לו "מזל" לבין זה שהתאמן לאורך שנים ולפיכך הישגיו הם תוצר של כישרון. אילו איכשהו החופש שלנו לבחור היה תלוי בלבחור ללא סיבה שוב אנו מוצאים עצמנו בעולם בו כולם מתהלכים לפי הכתבה של מונה-גייגר אך מי יותר חופשי בעיניכם; השחמטאי שברגע של הברקה מזהה את הדרך להנחית "מט" על יריבו או אלקטרון שנע ללא-חוקיות סביב אטום?

4. משחק ה-"למה?"- כולנו מכירים גרסא כזו או אחרת של "משחק הלמה";
אדם א': "למה a?"
אדם ב': "כי b"
אדם א': "אבל למה b?"
אדם ב': "כי c"
אדם א': "אז למה c?"
אדם ב': "כי d"

וכן הלאה באופן רקורסיבי. מתי המשחק נגמר? כשלאחד הצדדים נמאס. אין זה כלל משנה שהסבר מכל סוג שהוא צריך להיגמר איפשהו (באקסיומות שהוא מתבסס עליהן או בתופעות שהקיום שלהן נלקח כפונדמנטלי) כי תמיד אני אוכל באופן מכאני לחלוטין להגות את המשפט "למה X?" עבור כל X שהוא. זה שתמיד ניתן לשאול "למה" משהו קרה במטרה למצוא איזושהי סיבה שאיכשהו שרשרת התשובות הקודמות לא סיפקה לנו לא אומר שיש לזה משמעות בדיוק כמו שזה שאני יכול לומר "כל ה-מחר-ים הכחולים הם פלאפל" לא אומר שיכול להיות יותר מ-"מחר" אחד, שאיכשהו מחר יכול להיות כחול ו/או פלאפל. תיאורטית המשחק לא יגמר אף פעם אבל אין זה אומר שלא מצאנו הסבר מספק הרבה לפני הצלילה המיותרת הזו לאינסוף ולמעשה, זו גרסא של כשל לוגי שהזכרתי בעבר בשם "black-holing".

[10:17]
Our "choice" in our actions is merely an illusion.

פילוסוף הרוצה לחסוך בזמן ודיו קופץ למסקנות, ומה סופו של הפילוסוף? שטיעוניו לא יכילו אמיתות.
מה הפילוסוף עושה בזה שהוא קופץ למסקנות? הוא נחפז וחיפזון, כזכור, הוא מהשטן.
עכשיו אנו סוף-סוף רואים מה נמצא בקצה של אותו חוט ארוך, כיצד זריזות הידיים והסחת-הדעת של קוסם מושכים קהל תמים הבולע פיתיון להאמין לדברים יותר ויותר בלתי-אפשריים עד שנדמה לבסוף כי אותו קוסם איכשהו מצליח להפוך את חוקי הטבע על הראש. זוכרים את מה שקראתי לו "קאונטרפקטואלים"? כשמם כן הם, דברים המנוגדים (counter) לעובדות (factual); מנוגדים לאיך שהעולם בפועל. אבל לא כל מצב מנוגד לאיך שהעולם בפועל מעניין אותנו כשאנו מתלבטים ו/או מנסים לקבל החלטה (דהיינו מנסים לבחור), אנו רוצים להחזיק מול העיניים את אותם מצבים שהם לא כמו שהעולם בפועל כרגע אבל שהוא כן יכול להיות בעתיד ואחרי שפענחנו מה הוא העתיד שהיינו מעדיפים אנו רוצים להבין איזה סט פעולות יביאו את העולם למצב הדומה ביותר לקאונטרפקטואל המועדף עלינו. קבלת החלטה היא שקילה ומידול קאונטרפקטואלים ולפעול בהתאם להחלטה שקיבלנו זה יישום של פונקציה מקבוצת הקאונטרפקטואלים האפשריים בתור עתיד לקבוצת הפקטואלים (העובדות, איך שהעולם בפועל). אתמול השורה הזו הייתה קאונטרפקטואל וברגעים אלו ממש (16/07/2015 15:53) אני מיישם פונקציה מאותו קאונטרפקטואל לעולם הממשי. אם כן, מה זה אומר שהשקילה הזאת של קאונטרפקטואלים (choice) לפני ביצוע הפעולה (our actions) היא "רק" (merely) אשליה? האם האזורים הרלוונטיים במוח שלנו כשאנו חושבים על דרך פעולה אופטימלית (האונה המצחית, הניאוקורטקס) התפתחו לחלוטין כדי להחזיק אשליה שאינה יכולה להשפיע על המציאות? מה זה אומר על כל העדויות שלנו הן מהחוויה היומיומית ("מה עדיף לי, לנסוע מז'בוטינסקי בשעה הזאת או מקפלן?") והן מסריקות מוחיות בזמן-אמת ע"י fMRI? אם המסקנות שלנו מכל אותן עדויות שגויות והבחירה שלנו (השקילה של הקאונטרפקטואלים) אין משחקת תפקיד בהסבר על השתלשלות אירועים שבה השקילה לקחה חלק הדבר אומר שכל ההתלבטויות הן אפיפנומנליות מה שהופך את היקום למקום מוזר בהחלט ואת ההסברים שלנו לאיך היקום עובד למוזרים שבעתיים; עיקרון חשוב שהוזכר כאן מספר פעמים בעבר הוא "תערו של אוקהם". הרעיון מאחורי ה-"תער" הוא שההסברים הסבירים יותר לתופעה הם אלו שמכילים כמה שפחות גורמים מעורבים למשל אם אני יכול להסביר גרוויטציה במונחים של עקמומיות של החלל איזה טעם יש לי בלחשוב שגרוויטציה היא תוצר של חלל עקום וגם שדים שמושכים חפצים למרכז מסה? השדים לא עושים שום עבודה אמיתית ולא תורמים להסבר שלי דבר אז למה להניח שהם קיימים? התער מגלח אותם. אם כן אני מקווה שהאינטואיציה שהצלחתי לשאוב מכם היא זו; תערו של אוקהם לא אוהב תופעות אפיפנומנליות כי הן לא תורמות דבר לתיאוריה אבל אנחנו יודעים ששקילת אופציות, דהיינו שקילת קאונטרפקטואלים, היא אמיתית כי אנחנו יכולים למדוד אותה אז אם היא אכן קיימת אבל המסקנה כי היא תורמת להשתלשלות האירועים ביקום היא שקרית או "אשליה" אזי הווה אומר שיש ביקום תופעות ש-"סתם" נמצאות בו בלי להתערב בחוקי טבע אחרים לכאן או לכאן דהיינו (טוען דובר הסרטון) [שקילת-] הבחירות שלנו. אם כן, ההסבר שדובר הסרטון מבקש לספק הוא מסובך ולכן פחות סביר אבל האם יש דרך אלגנטית יותר לצאת ממה שנדמה לנו כתסבוכת הזאת מאשר לטעון בעד סבירות נמוכה ו-"מוזרות" (לטעמנו האסתטי בכל הנוגע להסברים קוסמיים) של תופעות אפיפנומנליות? אכן יש ולמעשה כבר ראינו אותה. אם הסיבות שלי להזיז את היד לעבר התפוח הן כי שקלתי את ההעדפות שלי בין תפוח ואגס ואם הסיבות שלי ל-לשקול בין תפוח ואגס הן כי הוצגה בפני הדילמה הזו, האם זה נכון לומר שמה ש-"גרם" (באיזושהי פרסוניפיקציה ואנתרופומורפיזציה נטולת-פנים של מידע סנסורי) לי "באמת" להזיז את היד לעבר התפוח זה הצגת הבעיה בעוד שהשקילה שהתרחשה בין השניים היא "רק" (merely) אשליה? התשובה היא לא כי זה יפר את כל התפיסה שלנו של לוקליות בפיסיקה או בדומה לאיך שניסחנו זאת מוקדם יותר בפוסט: העבר לא יכול לדלג על ההווה כדי לקבוע ישירות את העתיד. אם השקילה שלנו הייתה מתווך אפיפנומלי שאינו תורם דבר להסבר שלנו על הנסיבתיות בין הצגת הבעיה ליישום מסקנת השקילה שלנו (הפעולה לאחר הבחירה) התפיסה שלנו של זמן לא הייתה עושה היגיון ולא היינו יכולים לנסח את עקרונות הפיסיקה הבסיסיים שעליהם אנחנו מתבססים (למשל, חוק שימור תנע: אם כדור א' פוגע בכדור ב' וכדור ב' פוגע בכדור ג' הודות לתנע החדש שלו, הכיצד בדיוק כדור א' היה יכול להעביר תנע ישירות ל-ג' ללא מגע ישיר?). העתיד "נקבע" בעזרת הבחירות שלנו בהווה ולא למרות הבחירות שלנו בהווה. מבלי להבין זאת, הדובר מבלבל בין הרעיון של דטרמיניזם (לאירועים יש אירועים מקדימים שיכולים להוות איזשהו מושג של "הסיבה" לאירוע הבא בעקבותיהם) לבין הדוקטרינה של "פאטאליזם"- העמדה (המיסטית בסה"כ כי מה שהיא מתארת זה בדיוק הרעיון של "גורל" ו-"ייעוד") הגורסת כי העתיד של דברים קבוע וידוע מראש (ידוע למי בדיוק? קבוע איפה?) ובדיוק מכיוון ואין לנו שום דרך לספק ראיה לפאטאליזם מטאפיזי קוסמי שכל חוקי הטבע חותרים במטרה ל-"גורל" מוחלט אין לנו שום סיבה שבעולם לחשוב שזו דוקטרינה נכונה (בדיוק כמו השדים מושכי-החפצים שלנו). השימוש במילה "אשליה" נועד להלהיט את קהל הצופים בבית ולפתות אותם לעקוב אחרי חוט ארוך מאד אבל קשה לבצע תנועות מעודנות עם חוטים ארוכים במיוחד ואם לא נזהרים עלולים למשוך יותר מדי ואז סופנו להתחיל מהתחלה.   
 
[10:48]
a possible way out of the problem of free will-the multiverse-an infinite number of worlds to choose from
[11:00]
seems to be a way out of the deterministic universe

1. פנייה למכאניקה-קוואנטית והיפותזת העולמות המרובים- אחד מהרעיונות שצצו עם גילויים במכאניקה קוואנטית הוא שהאקראיות האינהרנטית בהתנהגות של חלקיקים (ולכן, של היקום) ואי-הוודאות ההכרחית בכיצד תופעות ברמת החלקיק מתנהגות מהוות איזשהו מרווח להחלטות אנושיות לקחת מקום ולהשפיע על המציאות באופן שאיכשהו יקום דטרמיניסטי (זה שאנחנו יודעים ,הודות לאקראיות-הקוואנטית, שאנחנו לא חיים בו) לא מאפשר. אבל מאיפה הרעיון הזה שאקראיות היא באיזושהי צורה "בחירה"? אם אקח קוביה ועל כל אחת מפאותיה אכתוב דרך פעולה אחרת ואפעל רק לפי תוצאות הטלתה, באיזה שלב בחרתי במשהו (חוץ מעצם ההטלה למרות שניתן לחשוב על מתקן שיחליט באקראי עבורי גם מתי להגריל ומתי לא)? אקראיות מוחלטת לא הייתה מאפשרת לנו "לדחוס" את הטבע לחוקים מוגדרים ומהימנים (אלו שבזכותם בין היתר אתם מסוגלים לקרוא שורות אלו ואני מסוגל להקליד אותן) ולא היינו יכולים לזהות תבניות באותה היעילות שאנו עושים על בסיס קבוע. הכיצד ללכת ברחוב ושלפתע, ללא אזהרה מוקדמת, הראש שלי יגדל כנפיים סגולות ויעוף לשמש בעוד שיד שמאל שלי תהפוך לזר חמניות מהווה באיזושהי צורה "חופש" רב יותר מאשר לדעת שבסבירות גבוהה מאד אני אגיע לחנות באופן קוואזי-צפוי וללא בעיה? אקראיות מוחלטת לא טובה יותר בשום צורה מדטרמיניזם מוחלט, בדיוק להיפך! אי-אפשר להכין את עצמך מראש לבלתי-ניתן לחיזוי, היכולת שלנו לתכנן לעתיד ולהימנע מסכנות מסתמכת ישירות על העובדה שברמה המאקרוסקופית (זו שאנו, עצמים בגודל "בינוני", חיים בה) המציאות וחוקי הטבע הם בקירוב טוב (מאד) דטרמיניסטיים ומכילים הרבה מאד רגולציות, מחזורים וקוואזי-מחזורים. היכולת שלך לבחור בצורה רציונלית היא פחות או יותר אפסית תחת מספיק אקראיות ו-"רעש" אז פנייה לאקראיות כאיזשהו "מוצא אחרון" לא עוזר לנו. הפנייה בקטע היא פחות ישירות לרעיון של אקראיות קוואנטית אך אנו לא רוצים להיחפז, הנקודה הזו הכרחית כטיעון צד בשביל הנקודה הבאה.

2. דטרמיניסט-"מספיק"-חזק – קודם ראינו כי דובר הסרטון ניסה למשוך אותנו בזריזות-ידיים וורבאלית להשתכנע ש-"משחק הלמה" לא משאיר לבחירות שלנו מקום להשפיע על המציאות אבל הטענה הזאת לא יכולה לחיות בדו-קיום עם הטענה שהוא מציג כעת; לבחור מתוך "עולמות מרובים" (מכאניזם שאינו-דטרמיניסטי באופן פעולתו) יכול "לשחרר" אותנו (מי הסוהר שכלא אותנו כאן?) מהיקום הדטרמיניסטי. אולי זה אכן כך אם התפיסה שלנו של "מה הוא דטרמיניזם?" כוללת איפשהו את ההנחה שדטרמיניזם איכשהו מהווה חלק "אקסטרה" ליקום הספציפי שלנו, כלומר אם איכשהו ברשימת החוקים של הטבע יש את המילה "דטרמיניזם" באחד הסעיפים ושאיכשהו יקום עם רשימה זהה לחלוטין פרט למילה "דטרמיניזם" שונה מהראשון אבל זה אבסורד. אם דטרמיניסט חזק (לטענת הדובר) הוא זה ששולל בחירה חופשית כי ניתן לדבר על הפעולות שלנו במונחים של סיבה ותוצאה אז דטרמיניסט חזק שחושב שאי-אפשר לדבר כך ביקום שמציג מכאניזם שפעולתו אינה-דטרמיניסטית (למשל; לבחור את כל האופציות במקביל [גם סותרות] כפי שקורה ברעיון של multiverse כפי שהוא מוצג ב-Bioshock) הוא כנראה דטרמיניסט שאינו חזק "מספיק". הדבר ש-"גרם" לגיבור המשחק לעבור ליקומים אחרים/לחזור בזמן/כל מכאניזם לא-דטרמיניסטי אחר הוא זה שאינו היה מרוצה מאיך שהדבר קרו בפעם "המקורית", איפה המגבלה בלדבר על אירועים במונחים של סיבה ותוצאה? אם "משחק הלמה" האינסופי הוא טיעון לגיטימי (וכפי שראינו הוא לא) נגד בחירה חופשית במקרה הראשון הוא בהחלט גם טיעון לגיטימי במקרה הנוכחי. עמדת הדובר אינה-קוהרנטית, היא מכילה סתירה אך זו בדיוק הבעיה עם דברים מן השטן (כמו חפזון).

[11:09-12:32]

בשארית הסרטון נעשית השוואה מוזרה בין הצורה בה המשחק מתוכנן לבין טבען של בחירות בחיים והדובר שוב מבלבל שלא במשים בין הרעיון של דטרמיניזם לזה של פאטאליזם [12:09 you are fated]. במה בדיוק Bioshock דומה לחיים האמיתיים? איך האינטראקציה עם המשחק היא באיזושהי צורה אנאלוגיה קבילה ורצינית לאינטראקציה עם הסביבה בעולם הממשי? הדובר סותר את עצמו וטוען שמצד אחד יש לך האפשרות לסרב ללחוץ X לנצח אך שמצד שני המשחק מוכיח שהסירוב הזה הוא אשליה. ההחלטה של יוצר המשחק לא לשים את הקטע בתור סצינת מעבר (cutscene) אלא לתת לך את האפשרות "לאשר" את סצינת המעבר צריכה לגרור מסקנות על הטעם שלו עיצוב משחקי מחשב ולא על המטאפיזיקה של קבלת החלטות. ברגע האחרון הדובר מצהיר כי הבחירה היחידה שלך היא לסגור את המשחק אך בכך למעשה מפריך את כל מה שאמר לפני כן שהרי זו בדיוק דוגמא לעד כמה היקום של Bioshock והצורה בה המשחק מעוצב אינם מהווים מדד שבכלל דומה לצורה בה אנחנו מגבשים ומוציאים לפועל החלטות.

סיכום
נתתי מוקדם יותר חריזת אזהרה לפילוסוף נחפז אז הנה חריזת עידוד לפילוסוף הקפדן;
פילוסוף זהיר שוקל היטב את מילותיו, ומה הרוויח הפילוסוף? את חוזק טיעוניו!

למי אכפת אם המטלית היא לחה או רטובה או אם המבורגר זה מקרה פרטי של קציצה? כנראה שלא להרבה אנשים אבל מה אם לתרגל מדי פעם את שתי השאלות הנ"ל יעזור לנו לראות דרך זריזות-ידיים? להבדיל בין השאלות שכן אכפת לנו מהן כמו מה ההבדל בין שיעבוד לחופש? או בין אשליה למציאות? שפה היא לא רק דרך תקשורת, היא כלי שלנו לפענח ולהבין את העולם ואם השפה שלנו תהיה מרושלת ההבנה שלנו את העולם תהיה מרושלת גם היא.