.Esse Est Percipi.

התזה והמטרות הטרנסהומניסטיות/אימורטליסטיות ניצבות בעיקר אל מול חשיבה דת'יסטית; זו הגורסת כי מוות הוא באיזשהו מובן "שלב טבעי", "חלק בלתי-נפרד" מהחיים, באופן אינהרנטי תופעה בלתי-ניתנת למניעה ואף לעיתים מייחסת לו ערך-חיובי. אך מרבית החשיבה הדת'יסטית נטמעת בנו מדורות עבר, משאריות תיאיסטיות ומהיעדר אסטרטגיות להנדסת הזדקנות-תאית זניחה בהווה (או במילים אחרות; אנחנו עדיין "רק" בדרך למצוא פתרון משמעותי לפתולוגיות המזוהות עם גילאים מתקדמים כגון מחלות-לב, סרטן, אלצהיימר וכדומה) כאשר אין ניסיון מכוון או זדוני לתמוך בתמותה (גם אם ההשלכות זהות לו אכן זה היה המצב). רוב האנשים שאנחנו מכירים ויוצא לנו לבוא איתם במגע הם דת'יסטים מבלי כלל לדעת או להבין זאת כי מעולם לא טרחו להציב בפניהם את האפשרות שמניעה גלובלית של מוות על כל צורותיו השונות זו מטרה לגיטימית ואפשרית שכדאי לעבוד (ולעבוד קשה) על מנת להגשים אותה.
תקפתי טיעונים דת'יסטיים שונים פעמים רבות והפעם אסתכל על עמדה אידיאולוגית שטכנית לסווגה כ-"תומכת במוות" יהיה לא נכון אך הנימה שלה בהחלט דומה והיא "אנטי-נטליזם".

"נטליזם" (ללא ה-"אנטי") היא אידיאולוגיה המייחסת ערך-חיובי לילודה ורבייה (עמדה שאני אישית בהחלט תומך בה) ומכאן קל לראות כי אנטי-נטליזם היא האנטי-תזה שלה; אידיאולוגיה המייחסת לילודה ורבייה ערך-שלילי.
מטרת הפוסט הנוכחי היא לא להציג טיעונים בעד נטליזם (למרות התמיכה שלי) אלא במתן תשובה לכמה מהטיעונים האנטי-נטליסטיים (ולעמדה קרובה אך נפרדת, "אפיליזם"- העמדה כי לחיים עצמם ישנו ערך-שלילי ולכן על אדם לבחור לסיים את חייו) ולהראות כי מעבר לכך שקיימת אלטרנטיבה, הטיעונים עצמם חלשים משנדמה במבט ראשון. כתמיד, אין לי הזמן או הרצון לעבור על כל טיעון שהוא הניתן להעלות על הדעת ולכן אתמקד בגרסאות הנפוצות.

הערת צד: פגיעה עצמית
הדגמתי בעבר כיצד אדם המביע תמיכה בלא לפגוע ברעהו בגלל מאפיין כלשהו של אותו אדם לא יכול להצדיק בצורה לוגית פגיעה בעצמו. הטיעון (הלא-לוגי) הנפוץ בעד הצדקה של פגיעה עצמית כלגיטימית (גם אם לא רצויה), מבוסס על כשל "תחינה מיוחדת" בו האדם מצהיר כי הקשר בינו לבין עצמו יוצא דופן אך ללא הסבר מדוע הוא שונה באספקט המדובר מאותו הקשר בדיוק בין אדם לחברו. בישראל נפוץ לשמוע את הביטוי (בפרט לאחר הערה על מנהגים פוגעניים ו/או הרס עצמי); "זכותי לפגוע בעצמי". הפוסט שקישרתי אליו בתחילת פיסקה זו עסק בלהפריך את הטיעון (הלא-לוגי) שמבוסס על הביטוי "אבל אני פוגע רק בעצמי" וכל ניואנס הרלוונטי למקרה המדובר יהיה רלוונטי גם כאן, אך בהכנה זו לתקיפה על אנטי-נטליזם (ובמידת מה גם על אפיליזם) אסתכל על השאלה בניסוח הספציפי הנ"ל- האם זו זכותו של אדם לפגוע בעצמו? (שימו לב, על השאלה האם יש לכך הצדקה לוגית כבר ענינו. כעת נבחן האם יש זכות כזאת גם אם ההענקה שלה היא לא-לוגית ולא-מוסרית כפי שלעיתים נוטה להיות המצב עם חוקים ונורמות חברתיות). מבלי להיכנס לכל אלפי הדקויות והפרשנויות; באופן מאד כללי, "זכות" היא איזשהו עיקרון של חופש או חובה של גוף מסוים כלפיי האדם שהוענקו לו ע"י מערכת חוקית מסוימת. הדגש החשוב כאן הוא כי "זכות" לא יכולה להתקיים במנותק מההקשר, עושה מעט מאד היגיון למשל לדבר על זכויות בסיסיות של חוצנים או של צורת חיים היפותטית אחרת כי אין לנו דרך להגות חיבור בין דבר מה שמעולם לא נתקלנו בו והוא מחוץ לספקטרום הפעילות האנושית ואבני-הבניין שמהוות אינטרס משותף לנו כבני-אדם (ו/או כאורגניזמים ארציים בכלל) לבין החוויה היומיומית שלנו והקונספטים שעליהם אנחנו בונים את האסטרטגיות שלנו להשגת אידיאל כזו או אחר. למשל יהיה זה לא-בלתי-אפשרי אך מאד לא פרקטי לדרוש ממדינה זרה יחס כלשהו שאינו עומד עם האינטרסים הסבירים של אזרחי אותה מדינה או אף של האזרח הסביר במדינה שממנה הגעת במקור (לא חסרות דוגמאות אבסורדיות ביזאריות שנעשו כלפיי גופים שונים כגון אנשים הדרשו הכרה בבעלותם על השמש) או לעמוד באמצע יער מבודד ולצפות ליחס מסוים ותגובות ספציפיות מחיות היער ורצף האירועים רק מתוקף היותך חפץ בערך חיובי אינהרנטי של עיקרון כלשהו. אם כן מה "הזכות לפגיעה עצמית" בכלל אומר? ישנה דרישה לכבד את הרצון של אדם לפגוע בעצמו ולתת לו להמשיך במנהג זה אך כל עוד פגיעה עצמית מזוהה (בצדק) עבור האידיאלים של מרביתנו ושל אופיין בניית החוקים שלנו ככזה בעלת ערך שלילי (אחרת גופים כגון ער"ן לא היו קיימים ולא הייתה לנו כל סיבה לספק שירותי הצלה באופן כה מהיר ויעיל כפי שאנו מנסים לעשות) זו אינה זכות. אז תחת איזו קטגוריה פגיעה עצמית כן נופלת?
קל לראות כי פגיעה עצמית מהווה:
א. מסוגלות פיזית- אתה יכול בפועל לפגוע בעצמך, אין אף חוק פיסיקלי המונע זאת ממך (גם אם יש לך מנגנוני הגנה ביולוגיים בלתי-מושלמים שמטים את הכף נגד פגיעה שכזאת).
ב. מסוגלות ליגלית-לוקלית- ספציפית בישראל פגיעה עצמית היא טכנית אינה עבירה על החוק (למרות שהיא כן עבירה על חוקי הדת) ולכן בלעשות כך אין האדם מוגדר כ-"עבריין" או "מעוול" אך זה רחוק מלהיות קונצנזוס אוניברסאלי ולמשל בסין התאבדות היא פשע וניסיון התאבדות כושל יסתיים בקנס ואף מעבר לכך.

העניין הוא אם כן כזה; מסוגלות פיזית וסוגיה המהווה טכנית איזור אפור בחקיקה הם אינם טיעונים משכנעים במיוחד (לפחות לא לאדם הרציונלי) בעד משהו. למרות שיש לי המסוגלות הפיזית להעמיד 20 צאצאים (דבר שאמור לקחת לי כ-180 חודשים, 15 שנה, אם אני במערכת יחסים מונוגמית אך נתעלם מזה כרגע) ולחנך אותם שלרצוח, לגנוב ולאנוס זה דברים רצויים ושעליהם להתמיד בכמה שיותר רצח ואונס במהלך חייהם ולמרות שטכנית אין שום חוק נגד זה ולכן בעושי זאת לא אחשב עבריין (אני לא כופה עליהם לרצוח ולאנוס, "רק" משריש להם את הערכים האלו) אך אני נוטה להאמין שמרבית האנשים לא יראו זאת בעין יפה. למה? כי למרות שאני מסוגל לזה פיזית וחוקית-לוקלית, זה יהיה מאד לא מוסרי מצידי. אם אנו תחת הרעיון כי זכויות הן דבר מה שמוענק לנו בהקשר של האידיאלים שאותה מערכת חוקים בדיוק המעניקה לנו אותן תומכת אזי השרשת ערכים בעלי פוטנציאל לשלול זכויות אלו (בפרט את אותן העקרונות בדיוק המוגדרים כזכויות אדם בסיסיות) תהיה מעשה שאולי אינו-שלילי בפני עצמו אך השלכותיו תהוונה התרסה ישירה כנגד אותו מנגנון (המדינה) שמתיימר להעניק לנו חופש לפעול כראות עינינו תחת החוק. פגיעה עצמית זו לא זכות ועצם זה שאנחנו בשלב בהיסטוריה שכלל מאפשר לדון בזה היא עדות לכמה רחוק המאבק שלנו על שימור עצמי כערך עליון ואידיאל אנושי ראוי (גם אם לדעת אנשים מסוימים שרירותי) הביא אותנו.

להיות "זכאי" למשהו בפירוש לא אומר לעשות כרצונך ללא הגבלה בכל עת שהיא, אותה "זכאות" שלנו היא בחסות מערכת ציפיות מסוימות מההתנהגות שלנו שסוכמו מראש על ידי אנשים בודדים ו/או גופים בעמדת כוח ומתוקף כך שנעמוד באותן ציפיות מה עלינו לצפות מאותם אינדיווידואלים ו/או גופים ובין היתר מה עלינו לצפות לקבל מהם. "חופש" אינו אומר כי הוא חופש בלתי מוגבל ואף מערכת חוקים/היררכיות סמכות סבירה לא יכולה לתמוך בהתנהגות המזוהה עם הרס עצמי אחרת מהר מאד היינו מוצאים עצמנו בבעיה לתפקד ולפעול מול ועם המערכות המדיניות השונות.

אך רגע, אולי זו לא "זכות" במובן הקלאסי של המילה אך האם זה שהאדם רוצה בזה אינה סיבה מספיקה לכבד, לשמור לאכוף רצון זה?
מעבר למובן מאליו שחייבת להיות רמת שרירותיות מסויימת בכל מערכת חוקים ושנורמה כזאת או אחרת חייבת להיות כוללנית ולוותר על ניואנסים מסויימים והעדפות של כל פרט ופרט בחברה, כפי שכל בן/בת-נוער החושק בבן/בת-זוג פוטנציאלי שאינו מחזיר לו/לה אהבה יאמר לכם: הדברים שאתה רוצה רחוקים מלהיות תמיד הדברים שאתה צריך. השיפוט שלנו את העולם לטוב ולרע מוטה בצורה משמעותית והמסקנות שלנו לגבי מה אנחנו חושבים שיעשה לנו טוב (בפרט בטווח הקצר) פעמים רבות רחוקות מאד ממה שיהיה יותר כדאי לנו לעשות בפועל (הדוגמא הבולטת ביותר בעולם המודרני היא עישון).

ניתוח טיעונים אנטי-נטליסטיים
הערת הצד הנ"ל נועדה לשמש ככלי להשחזת האינטואיציה למקום ויחסי-הכוחות בין מה אנחנו יכולים לעשות, מה מותר לנו בחוק לעשות ומה ראוי שנעשה. הקשר שלה לתזה האנטי-נטליסטית חלש יחסית (והוא קרוב יותר לסוגיה האפיליסטית) אך הנימה דומה. כעת אבחן שלושה טיעונים מרכזיים ונפוצים בגישות אנטי-נטליסטיות המהווים סוג של עמודי תווך באידיאולוגיה ובקירוב גס טיעונים אנטי-נטליסטיים אחרים הם ווריאציות של אלו:

1. אסימטריה בנאטריאנית- דייוויד בנאטר הוא פילוסוף אנטי-נטליסט מודרני המבסס את טיעונו המרכזי בעד אנטי-נטליזם בצורה הבאה:
(0) לכאב יש ערך אינהרנטי שלילי ולהנאה ("עונג") יש ערך אינהרנטי חיובי
(א1) לנוכחות של כאב יש ערך שלילי
(א2) לנוכחות של הנאה יש ערך חיובי
(ב1) להיעדרות כאב יש ערך חיובי
(ב2) להיעדרות הנאה אין ערך שלילי אם אין מי שנחסכת ממנו הנאה זו

ישנן שתי טקטיקות שאכנה "טקטיקה אנטי-אנטי-נטליסטית 1" ו-"טקטיקה אנטי-אנטי-נטליסטית 2" המציעות עצמן מיידית בבחינה של הטיעון הנ"ל (הן לא האופציות היחידות אך הן אלו שנקודות המוצא שלהן הן הקרובות ביותר לאלו של בנאטר*). טקטיקה 1 תוקפת את הברור ביותר; האם יש הצדקה לאסימטריה בין (ב1) ל-(ב2)?
אולי אין זה בצדק שבנאטר זכה לייחוס שבכותרת הטיעון מאחר והוא רחוק מלהיות הראשון שטען כי היחס שלנו בין הנאה לכאב אינו זהה, הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר הטיף בעד גישה אפיליסטית במידת-מה בכך שטען שערכם של החיים הוא לבסוף שלילי מאחר ובשקלול הסופי עוצמת החוויה שלנו של סבל מתעלה על החוויה שלנו את תענוגות החיים. אפילו אם טיעון הבסיס של שופנהאואר נכון ואנו אכן נוטים לייחס יותר חשיבות לנתח מהחיים שסבלנו בו מאשר לזה שהתענגנו בו, כיצד ניתן להצדיק שהיעדר כאב מאדם שאינו קיים היא דבר חיובי בפני עצמו? נכון, הילדים שאין לי כרגע אינם מפסידים דבר בזה שאינם אוכלים גלידה אך הם בהחלט אינם מרוויחים מזה שהם לא נופלים ומשפשפים את הברך כי בכדי לשפשף את הברך אתה צריך שיהיו לך ברכיים מלכתחילה. בנאטר מתעלם מכך שהרעיונות של רווח והפסד קשורים קשר הדוק לרעיון של סוכנות (ובפרט לזה של סוכן רציונלי) אך בשביל שתהיה שקילת אפשרויות והעדפות חייב להיות שם סוכן שעושה את השקילה. אם היעדר הנאה אינu שלילי כשנחסך מאנשים לא קיימים כי אין הם יכולים להוות סוכן המעריך (הנקודה הזו תופיע מיד בטקטיקה 2) היעדר זה אזי מי נמצא שם כדי להעריך את היעדרות הכאב? אני חושד שבנאטר שוגה בסוג של אנתרופומורפיזציה ו/או כזב פתטי בכך שהוא מבלבל בין הקונספט של להיות אדם (וסוכן בכלל) לבין אדם אמיתי.
טקטיקה 2, אם כן, מקבלת את האסימטריה הבנאטריאנית (או השופנהאואריאנית) אך תוקפת את המסקנה: למה הכוונה ב-"נוכחות של X"? (כאב, הנאה). על מנת ש-ללדבר על נוכחות של דבר מה תהיה משמעות, עלינו לדעת מה אומר לחוות את אותה נוכחות (בדיוק מאותה סיבה אף לא אחד מאיתנו מסוגל לדמיין למשל צבע שאינו בספקטרום האור הנראה) וכשבנאטר מדבר איתנו בבחירת המילים המאד ספציפית של "נוכחות של כאב" הוא אינו מתכוון רק לזה שבמובן הטכני-מכאניסטי כואב לנו כי אז לא הייתה לנו סיבה להסכים עם (0) בטיעון הנ"ל. בנאטר אינו באמת מדבר על "כאב" כפי שכנראה צורות חיים אחרות מרגישות אלא על סבל, הוא דורש לא רק שהכאב יהיה שם אלא שגם נכיר בכך שהוא שם אחרת כיצד ניתן להצדיק טיעון שהערך הוא שלילי באופן אינהרנטי אם באמת לא אכפת לי מהכאב (לאו דווקא פיזי כמו פציעה)? אם כן המסקנה "...לכן לא מוסרי להביא ילדים" אינה בהכרח נובעת, הטיעון יהיה תקף כפי שהיה אם במקומו המסקנה הייתה "לכן צריך להנדס גנטית את הצאצאים שלנו כך שלא יחושו כאב" או "לכן חובה מוסרית עלינו לחנך את צאצאנו לערכים סטואיסטים".

*-קל לראות כי נקודת המוצא של בנאטר היא איזושהי צורה של תועלתנות. אפשר לתקוף את הטיעון עוד על סמך הקרקע הזו ולדחות את עצם הגישה על הסף אך מאחר ואני סוג של תועלתן בעצמי אני אתן לו את ההנחה הזאת בחינם גם אם אני חלוק על חלק מהפרטים.

2. "הטיעון המנצח"- בטיעון הזה (שגרסא כלשהי שלו נפוצה מאד בקרב אנשים רבים לאו דווקא בהקשרים אנטי-נטליסטיים/אפיליסטיים/דת'יסטיים) נתקלתי תחת הכותרת "לנצח בוויכוח האנטי-נטליסטי" בבלוג בשם "Say No To Life" ומכאן הכינוי "הטיעון המנצח" (שם שכמובן, כפי שקל לראות, הענקתי לו במידת מה של סרקזם). הוא מופנה ישירות לנטליסטים ואחרים שאינם מקבלים את התזה האנטי-נטליסטית והוא הולך באופן גס כך:

איזו סיבה לא-סובייקטיבית, לא-אישית, לא-רגשית, אובייקטיבית, רציונלית יש להמשיך את קיומו של המין האנושי?

גם כאן ישנה יותר מדרך אחת להתייחס לשאלה, אחת היא לפנות לנטורליזם ולאופן שבני אדם מהווים חלק מהטבע והעולם והשנייה היא לתקוף את עצם ההנחה ש-"אובייקטיביות" היא באיזשהו מובן מנחה טוב יותר מ-"סובייקטיביות" בכל הקשר שניתן להעלות על הדעת. אעבור על שתי הדרכים בזריזות:

א. התגובה הנטורליסטית- כפי שיצא לי לטעון בעבר, בתור אורגניזמים התפתחנו סביב שלוש פעילויות מרכזיות (שהשגתן ושימורן מצריכות הרבה מעבר לשלוש פונקציות ומערכות ביולוגיות) שאנו מזהים כבעלות ערך אינהרנטי:
השגת מזון
רבייה
הימנעות מטורפים

אלו הדברים שהמערכות האנטומיות שלנו בסופו של יום מוקדשות לשמר ולהשיג. עם הזמן מאחר והודות לשפה אנו מסוגלים להשוות אחד עם השני את המסקנות שלנו על איך העולם מתנהל, בנינו ציוויליזציות שהפכו להיות בפני עצמן מקור הכתבה של ערכים הסוטים במידת מה (גורעים ו/או מוסיפים) מהערכים המקוריים ש-"תוכנתנו" למקסם ע"י הלחצים האבולוציוניים וכעת אנו יכולים, לפחות עד גבול מסוים, לשקול האם הערכים שהאנטומיה שלנו נועדה עבורה מתאימים לנו או לא. התנאים הקונטינגנטיים (המקריים) של הסביבה הגיאולוגית, אקולוגית וכו' שעיצבו את המטרות הביולוגיות שלנו אמנם אינם בהכרח מקור של אמת אבסולוטית המסוגלים להכתיב לנו מה הוא "הטוב האמיתי" של היקום, אך יהיה צעד נועז לטעון בכל תוקף שהם לא מהווים איזשהו קירוב ל-מה המטרות האלו צריכות להיות.
הסיבה שכל מה שחי היום בהכרח מתרבה באיזושהי צורה היא פשוטה:
אם אי פעם הייתה צורת חיים שלא התרבתה, אחרי מספיק זמן (ללא יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן ו/או חסינות אבסולוטית לנזק פיזי) היא פשוט הייתה מתה מסיבה כזאת או אחרת (טורף, תאונה, מחלה) ולכן בהכרח לא הייתה יכולה להגיע לזמן שלנו כדי שנראה אותה.        
 להיות פרט יחיד זה חיסרון עצום להשיג את המטרות שלך, בפרט כשהיקום שאתה חי בו הוא עוין במיוחד ומכיל מיליוני דרכים פוטנציאליות למות מדובים ועד סופר-נובה.
קבוצה של פרטים בעלי ערכים ומטרות פחות או יותר משותפות (למשל: השגת מזון, רבייה והימנעות מטורפים) גם אם יש אי-הסכמה על הדקויות ביניהן, היא משמעותית חזרה יותר ובעלת יתרון אסטרטגי להשגת המטרות והערכים של חברי הקבוצה. בדיוק כפי שראינו בניתוח של האסימטריה הבנאטריאנית, אם סבל הוא הבעיה אנחנו יכולים פשוט למקסם את ההנאה שלנו ואת ההימנעות מסבל (במיליוני דרכים שונות) ונוכל פשוט להפוך את האספקט הזה של "הטיעון ה-(הכביכול)-מנצח" ולומר "כן, יש סיבה אובייקטיבית רציונלית שכזאת. יותר סוכנים רציונלים הפועלים במשותף למקסם את ההנאה שלהם הם אובייקטיבית בעלי סיכוי גבוהה יותר להצליח בכך אם הם יפיקו עוד סוכנים רציונלים (דהיינו, יתרבו) בעלי מטרות דומות מאשר קבוצת סוכנים שכזאת שאינה מפיקה עוד סוכנים באופן זה".

ב. התגובה של סובייקט כלגיטימי- אני מוצא את ההנחה שהבלוגר עושה כמאד מוזרה. נניח שהתגובה הנטורליסטית שלי אינה הייתה נגישה לנו ואכן לא הייתה סיבה אובייקטיבית לעשות זאת, אז מה? אנחנו לא צריכים סיבות אובייקטיביות בכדי לעשות דברים, כל החוויה האנושית וכל הדברים שאנו מייחסים להם ערך הגדול במשמעות מהערך של החומר המרכיב את אותו האובייקט הם עדות חזקה לכך שדבר מה יכול להיות לגיטימי גם אם הוא סובייקטיבי. למונה ליזה אין רק ערך בחומר שהיא עושיה ממנו אלא גם ערך אסתטי וערך היסטורי, היא אייקון שמייצג עבורנו פריצות דרך של הרוח האנושית גם אם אינך מתרשם במיוחד מאופן הביצוע ביחס למדדים של היום או מבחירת הצבע שמרכיב את התמונה. לכסף אין ערך אינהרנטי, האם עלי להסיק מכך שגישה "אנטי כסף-יסטית" היא נכונה? זה יהיה אבסורד בדיוק כמו לשלול את הלגיטימציה לחוות יופי רק כי יופי הוא תופעה מנטלית ולא עובדה אובייקטיבית על היקום. גם אם הבאת ילדים לעולם הייתה בעלת ערך סובייקטיבי ורגשי בלבד, אז מה? המסקנה מכך היא ממש לא שההיפך הוא בהכרח נכון ושלא-להביא ילדים זה דבר "טוב","כדאי" או "רצוי" אחרת לפי אותו היגיון בדיוק אין סיבה אחת שלא נוותר גם על יופי, כסף, אסתטיקה מוסיקלית, ביורוקרטיה, מתמטיקה וכל קונסטרוקציה אנושית אחרת. אם ניתן לעצמנו לחשוב שהטיעון "המנצח", מנצח את הרצון שלנו להביא ילדים אזי אם אנחנו עקביים הטיעון ניצח גם כל הישג אנושי חשוב משחר ההיסטוריה שהרי מטוסים, אינטרנט, סבון ואנטיביוטיקה הם לא באיזשהו מובן "אובייקטיבי" טובים, הם יעילים לנו בדיוק כמו שילד יכול להיות גם אם היעילות הזו היא רק האושר שאדם עשוי לחוות מהיותו הורה.

3. "כל עריסה היא קבר"- הכותרת בספרה של שרה פרי "Every Cradle Is a Grave" מסכם בצורה טובה את טיעון שכולנו שמענו פעמים רבות: "כולנו מתים בסוף".
מסיבות שאינן נהירות לי, אנשים רבים שדוגלים באיזושהי צורה של דת'יזם (גם אם לא במודע) בטוחים שדווקא זה ה-טיעון המנצח ולא העמדה שסקרנו בטיעון מספר 2. אך באופן מצחיק זה גם הטיעון הקל ביותר לתקוף ולו מסיבה אחת פשוטה, אני מסכים עם הטיעון לחלוטין (פרט לכוכבית קטנה שאגע בה מיד) אך המסקנה "לכן למות זה בסדר" פשוט לא נובעת ממנו. הטיעון שכולנו מתים בסוף עם כוכבית קטנה שאומרת; "כל עוד לא הצלחנו לרפא את המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים זקנה, דבר שיותר ויותר גופים ביניהם חברות ענק כגון גוגל עובדים עליו, ברירת-המחדל של הפיזיולוגיה שלנו היא שבנקודה כלשהי נמות ממחלה כזאת או אחרת" הוא נכון ולמעשה זה בדיוק היה מוסר ההשכל שניסיתי להעביר במשל שלי- "ההתרסקות האיטית". במשל, אלו שלקחו חלק בטיסה נתנו לעצמם לחוש נינוחים ורגועים מבלי לטרוח לנסות לשפר את מצבם כי ההתרסקות הייתה רחוקה מהם מאד מבחינת זמן אך וודאית ובמקום להשקיע את האנרגיה והאינטלקט שלהם בלהינצל הם פשוט השקיעו את אותם האנרגיה והאינטלקט בדיוק בלתרץ לעצמם למה ההתרסקות היא כנראה דבר חיובי. למקרה שזה לא היה ברור מהרצינות שבה אני לוקח את הרעיון של הארכת חיים (אני חבר מנהל בעמותה הישראלית להארכת חיים), ברור לי לחלוטין שאם (והאם זה הדגש החשוב פה) לא נצליח לרפא את המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים זקנה אזי כמעט בוודאות מוחלטת עד 2105 כל בני דורי (ילידי 1990) כולל עבדכם הנאמן הכותב שורות אלו יהיו מתים ואין זה מפתיע שבדיוק ידיעה זו היא הדבר שהוביל אותי לתמוך בחקר הארכת חיים ולחסוך לחברות בחברת הקריוניקה "אלקור". אם כן, קל לראות כי מהטיעון "ללא אסטרטגיות רפואיות למניעת זקנה כולנו נמות" לא נובעת המסקנה "למות/להתאבד זה בסדר/טוב/צודק/ראוי" ו/או "אתה צריך למות/להתאבד" ולמעשה זה כשל לוגי של "משתי עוולות יוצא צדק". כפי שראינו בגישה הנטורליסטית כתגובה לטיעון מספר 2, אנו מזהים מסיבות אבולוציוניות ערך שלילי ללמות ואין בכך שום בעיה גם אם מוות היה בלתי-נמנע ברמה העקרונית (והוא בפירוש לא כזה) אבל זה שדבר מה הנתפס בעינינו כשלילי הוא בלתי-נמנע לא מהווה הצדקה לוגית לדבר שלילי אחר (גם אם מסדר גודל קטן יותר) או לעותק של אותו הדבר. באנאלוגיה: המסקנה מזה שאלכוהול וסיגריות הם חוקיים היא לא שהרואין צריך להיות חוקי גם הוא, אלא שאלכוהול (לפחות זה באחוזים גבוהים, כמה בדיוק זו שאלה אמפירית שניתן לענות עליה באמצעות מדע ושיקולים של משאבים) וסיגריות צריכים להיות לא-חוקיים גם הם. נוכחות של רוע מסוג אחד לא מהווה לגיטימציה לרוע מסוג אחר או להכפלה של אותו רוע (אם הרבצת לי זה לא אומר שזה "בסדר"/"טוב"/"כדאי"/"רצוי" שגם אני ארביץ לך) בפרט כשיש לנו מה לעשות נגדו.

סיכום
ישנם עוד טיעונים אנטי-נטליסטיים/אפיליסטיים רבים שכלל לא נגעתי בהם או כי ניתן בקלות לעשות להם רדוקציה לאחד משלושת הטיעונים הנ"ל או כי אני לא רואה כיצד הם מהווים איזשהו משקל רציני בעד אנטי-נטליזם (הדוגמא הבולטת ביותר היא כנראה פנייה לפיצוץ אוכלוסין, נקודה שרבים אחרים ואנוכי תקפתי והפרכתי פעמים רבות כאן ובעוד הזדמנויות). מי שרוצה לפגוע בעצמו כן יעשה זאת וזו אכן טרגדיה עצומה ופוטנציאל אנושי לעשות טוב (ולהעריך חוויה של תענוג והנאה) המושלך לוואקום.
בסופו של יום נקודת המוצא של הטרנסהומניסט/אימורטליסט/נטליסט לא באמת שונה משל האנטי-נטליסט/אפיליסט/דת'יסט, הצדדים השונים שהאידיאולוגיות תופסות נובעות מזיהוי של אותה עובדה על הקיום: החיים ממש קשים והיקום ממש עוין.
אך במקום להיכנע ולהשליך עצמנו לתהום הנשייה כפי שהאפיליסט וחבריו רוצים, אלו מאיתנו המאמינים בפוטנציאל האנושי ליצור משמעות וביכולת הבלתי-תיאמן של בני אדם לפתור בעיות ימשיכו לפעול על מנת להפוך את היקום למקום שקצת יותר נעים לחיות בו, גם אם רק בקצת.

לסיום אשאיר אתכם עם קטע מתוך הסרט של ליגת הצדק "Justice League: Crisis on Two Earths" בו באטמן וכפיל שלו מיקום מקביל, "אוולמן" (Owlman) נאבקים לאחר שאוולמן נהיה אובססיבי עם רעיון פירוניסטי-ניהיליסטי כי מאחר ועל כל החלטה שהוא מקבל ישנם אינסוף כפילים שלו שקיבלו החלטה הפוכה ביקום מקביל אז בסופו של דבר שום דבר ממה שהוא עושה לא משנה ולכן הוא מחליט להרוס גרסא ראשונית של העולם ובכך להרוג את כל מי שאי פעם חי או יחיה כי כביכול זה האקט היחיד שיהיו משמעותי. אוולמן, בדומה לבלוגר מ-"Say No To Life" מפספס את העובדה שמשמעות היא לא עובדה פיסיקלית על היקום אלא סה"כ הגישה והמעשים שלנו והבחירה לזהות את אופן הקיום הסובייקטיבי הזה וללמוד לחיות איתו (ובכך להפוך ל-מה שאלבר קאמי כינה "גיבור אבסורדי") היא מספיקה בפני עצמה ללא תלות במה כפיל שלו מיקום מקביל עשה או לא עשה.           

הזמן דוחק בי לאחרונה במיוחד ואינו נדיב בשעות שינה, גם יחסית לעצמי.

ביום שישי הקרוב (31 ביולי) ב-10 בבוקר באוניברסיטת בר-אילן, בניין 43 בחלק הצפוני של הקמפוס (גם ידוע כ-"בית הסטודנט של המחלקה למדע, טכנולוגיה וחברה") תתקיים פגישה של העמותה הישראלית להארכת חיים שכל ייעודה הוא תכנון ציר הזמן של אירועים עיקריים ופעילות חברי העמותה בשנה הקרובה ובתור אחד מראשי הועד תעריכו נכונה כי אהיה נוכח.

ישנם הרבה דברים ששמתי לעצמי כמטרה בחיים האלו והרבה ייעדים שקרובים לליבי אך אף לא אחד מהם שווה את ההפיכה ל-"צלבן" או אוחז בחובו ערך אינהרנטי עמוק ויקר ערך כמו המטרה לרפא זקנה (וכך, בתקווה, לסלול את הדרך לאלמוות ביולוגי).

זו רחוקה מלהיות הפעם הראשונה בה אני מפרט במתכונת הנוכחית סיבות בעד ריפוי זקנה (או מפריך טיעוני נגד שאינם מבוססים) אבל הנה רשימה מקוצרת:

1. מתן קדימות לטיפול ומימון מחקר של בעיות הרווחות בגילאים מוקדמים יותר על פני גילאים מתקדמים זו גילנות

2. אם אכפת לנו מאנשים אחרים ומהעתיד האישי שלנו, המשפחה והחברים אל לנו להתעלם מהסבל שנזק-תאי מצטבר גורם למיליארדים של בני-אדם

3. 100,000 איש מתים מדי יום ברחבי העולם כתוצאה מפתולוגיות המזוהות עם זקנה ואם לא נעשה משהו בנידון אנו עלולים להגיע למצב של אוכלוסיה עולמית מבוגרת וצניחה מהירה לתת-אוכלוסין

4. גריאטריה זה עסק יקר

5. אמונה בעולם הבא היא הימור בלתי-מבוסס, החיים הנוכחיים הם מה שיש לנו. חיים רק פעם אחת, מה שאומר שצריך לשמור על הפעם האחת הזאת (ולא להשתמש בסמים/אלכוהול/סיגריות/לעשות בנג'י מגורדי-שחקים/לצנוח מצוק ו/או כל דבר אחר שמקצר את תוחלת-החיים ו/או פוגם באיכות החיים [מעבר לסוגיות המוסריות שבנושא] כפי שמנסים לשכנע אותנו פעמים רבות באמצעות לחץ חברתי ותמונות מנטליות של מה "מגניב", "מקובל" ו/או "סקסי") מכל פגע ולמקסם את הסיכויים שלנו לשרוד ולהעשיר את עצמנו.

6. הארכת תוחלת החיים היא מטרת-על; יותר זמן=יותר אפשרויות והסיכוי שלנו להגשים, להעשיר ולפתח את עצמנו בדרכים חדשות ומעניינות יגדל משמעותית גם הוא.

"אבל איך אני יכול לעזור?"

ריפרוף זריז לפוסטים ישנים יותר יחשוף שנשאלתי כאן בעבר את השאלה "מה אתה מציע לאנשים הפשוטים לעשות" ואני מוצא זאת בהחלט מוזר שהרי לפעול למען מטרה אינו-מוגבל אקסקלוסיבית לתת-קבוצה ספציפית ואזוטרית (כגון אוטודידקטים העוסקים בפילוסופיה). יצירתיות היא נחלת כל מי שניחן במוח גם ה-"פשוטים" (האם זו פניה לסמכות באופן סמוי?) שבינינו. אז בכל זאת, הנה רשימה קצרה וחלקית בלבד של כמה רעיונות ודרכי פעולה אפשריים (גם אם אינכם מעוניינים להירשם כחברים רשמיים של העמותה):

1. לתרום כסף לאירגונים כמו;

SENS

ALCOR

גם תרומה צנועה היא עדיין תרומה (אישית 0.5% מכל רכישה שאני עושה דרך "Amazon smile" הולך ל-SENS) 

Wireless Philosophy

TL;DR

Introduction to Higher Mathematics

TED-ED

אמרתי פעם לחבר, שפילוסוף טוב הוא כזה שממש טוב בלהשתמש בשפה-
פילוסוף טוב הוא אדם שלא-משתמש בשפה בצורה מרושלת.
אבל למה זה בעצם?

שפה היא הדרך שלנו לתאר את העולם, מילים מתייחסות לאובייקטים (במובן הרחב, הן מתייחסות בין היתר גם ליחסים מופשטים כמו "ראשוני" ו/או למילים אחרות כמו המילה "פסוקית") ולפיכך המילים שאנחנו בוחרים להוציא מהפה שלנו (או לכתוב או להקליד ובמובנים שלא אתמקד בהם כלל כרגע גם המילים שאנחנו בוחרים לקרוא) משקפות את המודל הפנימי שלנו על העולם; את העולם כפי שהוא נראה דרך העיניים שלנו.
הפילוסוף (המוצלח) הוא זה שלא-משתמש בשפה בצורה מרושלת לא במובן של יישום דיבור/כתיבה/הקלדה הנאמן לחוקי התחביר ו/או הדקדוק של השפה אותה הוא מדבר (הוא יכול באותה המידה לדבר בצפנים וקודים) אלא במובן שמילותיו מתארות מחשבות שנשקלו בקפידה, הלגיטימציה של תיאור אובייקט כלשהי באמצעות המילה הספציפית שנבחרת לתאר את אותו האובייקט נבחנה לעומק פעמים רבות במטרה לשקף איזושהי אמת על העולם ולהתייחס לאובייקט (שוב, במובן הרחב) "הנכון" ולכזה ש:
א. אנו יכולים לומר עליו כי הוא אכן קיים ללא צורך לתכנת מחדש את המנגנון המכריע שלנו בדינם של מה דברים קיימים.
ב. כזה שקיומו משנה לנו ושאנו מפיקים תועלת בלדבר עליו. נוכל בקלות להגדיר מונחים ונאולוגיזמים ("תחדישים" בעברית) שאין לנו כל צורך בהם גם אם ההגדרה שלהם קבילה לחלוטין והתיאור שלהם הוא כזה של מצב אותנטי שאפשרי שיתקיים בעולם (למשל נוכל להגדיר את המונח "ינואו-פרסונטבלואיד" לתאר אדם המחזיק בכרטיס ביקור רשמי של עצמו במהלך חודש ינואר. ההגדרה קבילה לחלוטין ללא סתירות פנימיות או מונחים מעורפלים מדי והיא אכן מתארת מצב אפשרי ולגיטימי של העולם ובפועל מאות מיליוני אנשים אכן עונים על ההגדרה הזו כל שנה אבל איזה צורך יש בה? החוכמה היא ללכד ולזקק תיאור לקטגוריה שנוכל להפיק ממנה תועלת לצורך פיתרון בעיה ספציפית ו/או כשנתקל בבעיות עתידיות).

אם כן, מה הפלא שבאותה שיחה ובשיחות בנושאים דומים עוד הוספתי ואמרתי כי "פילוסופיה היא דיבוג (debugging) של שפה"?

רוב הזמן שיחות על מטאפיזיקה, מוסר, גבולות הידע ונושאים קרובים (אלו יותר ואלו פחות) אחרים "לכודים" יחד עם פרופסורים לפילוסופיה מאחורי דלתות הפקולטה או במוחם של "ווירדואז" אינטרנטיים נטולי-פנים המנהלים בלוג נידח ומשקיעים כמות לא-פרופורציונלית (כפי שאחדים עשויים לטעון) של זמן ומשאבים קוגניטיביים במחשבות ו/או שיחות על רעיונות כמו למשל; "איך אני יכול להצדיק את ההחלטה שלי לומר כי דבר מה הוא 'יפה'?", "מה ההבדל (אם ישנו) בין הליך מכאני עם חוויה להליך מכאני נטול-חוויה?", "מה היא תוכנית יעילה למיקסום הסיכויים שלנו לחיות לנצח?", "איך כדאי לי להתייחס לכפילים שלי?" ו-"מתי נכון לומר על משהו שהוא 'לח' לעומת 'רטוב' ומה ההבדל (אם ישנו) בין השניים?" (אחרי דיון על זה האחרון משתתפי השיח הגיעו למסקנה כי דבר מה הוא 'לח' אם הנוזל בו הוא ספוח ו/או על שכבתו החיצונית מתאדה מהר יותר ממהירות הנזילה, מה שאומר שאובייקטים לחים נהיים רגעית רטובים ברגעי סחיטה! מי היה מאמין!) אך לא תמיד כך המצב ופה ושם בפינות אינטרנטיות או מדיה פופולארית אחרת ישנו מי שטורח לנסות ולנקז החוצה שאלות ושיח שנפוצים בעיקר בין כותבי מאמרים, סופרים עיוניים וחובבי-פאזלים/חידות קשים/ות במיוחד ולהגניבם לתודעת הכלל גם אם רק בקצת.
"אבל!",יזנק כל מי שאי פעם ניסה לפשט ולהעביר רעיון ובפרט רעיון סבוך, "יש כאן בעיה" יאמר בצדק והבעיה היא בעיית אופטימיזציה ושיקולים של רווח והפסד. אי אפשר בסרטון בן כמה דקות או פרק בסדרה להעביר כל נקודה ונקודה ולבצע אנליזה ומטא-אנליזה כשרק רוצים להסביר בכלליות מה הרעיון ולכן יש מחיר לשלם, מה הוא? סבתי המנוחה הייתה מרבה לחרוז; "עצלן תופר בחוט ארוך לחסוך בהשחלה ומה סופו של העצלן? להתחיל מהתחלה", ואת הפתגם המוכר יותר; "החיפזון מן השטן", אך למה זה בעצם? מה הולך לאיבוד כאשר אני תופר בחוט ארוך וכשאני נוהג בחיפזון? מה שפיכת כמות מידע רבה בצורה נטולת-עידון (יחסית) ו/או מהירות גוזלים ממני? אם נעצור לחשוב מספר רגעים ונזכר בכל הפעמים בהן חוסר-עידון ו/או מהירות גזלו מאיתנו הצלחה בסיטואציה כלשהי נראה כי מה שנגזל מעצלן ונחפז הם משאבים,זמן ואסטרטגיה לתקן ולהימנע מטעויות. החוט הארוך של התופר העצלן מקשה עליו לעקוב אחרי שגיאות קלות בשיפוט של כמה מהחוט למשוך ומתי והמהירות של הנחפז מונעת ממנו לתכנן ולעבור על דברים שעשויים להשתבש בזמן-אמת כשתוכניתו תממש ותצא לפועל. העצלן והנחפז נכשלים בדיבוג.

אני יודע שזו הייתה הקדמה ארוכה במיוחד אך היא הכרחית כי אל לנו להיחפז ועל מנת שהאנליזה שלנו תהיה מוצלחת עליה להיות מעודנת ומדויקת ולא גסה ו-"חפיפניקית" אחרת נחטא בדיוק באותו הדבר שאנו מתיימרים להעביר עליו ביקורת (לא שזה יהפוך את הביקורת ללא מוצדקת כמובן אך ברצוננו להיות יעילים ומהימנים יותר אחרת ניפול לאותם הפחים בדיוק שאנו חושפים בניתוח שלנו ואם ברצוננו להשתמש בשפה באופן שאינו-מרושל העיכוב הוא הכרחי).

כעת אתמקד בדוגמא ספציפית למקרה שכזה, פינה אינטרנטית בעלת מטרה מבורכת לגרות את התאים האפורים של אלו החשופים לה אך שבמהלך היישום (אותו פיתרון היוריסטי שנבחר לבעיית האופטימיזציה של מתן סיקור תמציתי יחסית של רעיון מורכב וסבוך) נאבד חלק מרכזי של האנליזה והתוצר הוא טיעונים שנובעים משימוש מרושל בשפה.

"אבל למה זה משנה לך?" עשוי לשאול אחד
"למי אכפת?" אולי ישאל אחר

לדיונים סמנטיים לחלוטין שתכליתם היא יותר אימון לקראת שאלות "גדולות" ולא באמת בעלי ערך אינהרנטי עמוק כמו הדיון על "לח-לעומת-רטוב" זה אולי לא אמור לשנות וכנראה שכמעט לכל חברי האוכלוסייה באמת לא יהיה אכפת אם המטלית היא "לחה" או "רטובה" או אם קורנפלקס הוא סוג של מרק אבל מה אם מה שמונח על הכף הוא "האם זה מוסרי להתאבד" או "למה זה לא בסדר לשנוא אדם בהתבסס על צבע עורו"? מה אם התשובה לשאלה יכולה מילולית לשנות את הצורה שבה אנו חושבים, את היחס שלנו לאנשים ולעולם ואת המעשים שצפוי לראות מאיתנו בעתיד?
הפינה האינטרנטית הזו היא ערוץ היוטיוב "Wisecrack" או יותר ספציפית, רשימת הצפייה "8-BIT PHILOSOPHY".
הסרטון החדש ברשימה (נכון לרגעים אלו- 15/7/2015 , 17:19) שם לעצמו למטרה לדבר על כמה מהרעיונות הפילוסופיים מאחורי יקום המשחקים של "Bioshock" והוא מחולק (באופן מרומז) לשלושה חלקים המיוצגים (שלא במפתיע) ע"י הנושאים בהם היוצרים בחרו להתמקד:
1. אובג'קטיביזם [0:32-4:29]
2. אקספשנליזם אמריקאי [4:45-8:46]
3. בחירה חופשית [8:49-12:32]

לאלו הקוראים כאן בקביעות או קוואזי-קביעות אחד הסעיפים הללו אמור לקפוץ במיוחד שהרי הוא נושא שנידון כאן מספר פעמים והוא הרעיון של בחירה חופשית, מה זה אומר להיות "חופשי" והאם זה בכלל אמור לשנות למישהו מאיתנו (לא שישנה בעיה ספציפית בלדבר על הנושאים האחרים או שיוצרי הסרטון בהכרח עשו להם חסד לעומת זה השלישי אלא שהזמן והמשאבים הם סופיים אז סביר וראוי לצפות שאתמקד במיוחד ואשקיע אחר צהריים או יותר בזה שיש לי אישית עניין בו).

עכשיו אנו מגיעים ל-"בשר" שלשמו מלאכת התבלון וההשחזה עליהם התעכבתי ארוכות נועדו, בואו נעבור ונבחן כל טיעון על דטרמיניזם, בחירה, יחס סיבה-תוצאה ו-חופש שהדובר בסרטון מציג ואני מקווה שלכשנסיים אני אצליח להשאיר בכם מן הרושם שהשקעת זמן בשיח סמנטי טהור כגון "מה ההבדל בין 'לח' ל-'רטוב'?" עשויה בהחלט להיות שווה את הזמן אם היא מכינה אותנו לא לקנות בקלות זריזות-ידיים (אי-)לוגית ולא ליפול לאותם פחים של חיפזון ו/או חוט ארוך שעלול לשלול מאיתנו את הרושם שהבחירות שלנו משמעותיות או שיש לנו אחריות כלפי העתיד.

[9:26]
Andrew Ryan reminds us, we all make choices. But in the end, our choices make us.
So if we make choices we must be free. But then again, if our choices make us then how can we be free to make them?

יש שתי בעיות מרכזיות עם הטיעון הזה (והאחת משפיעה על השנייה), נבחן כל אחת מהן לחוד:
1. פרדוקס סוריטס- האם זה נשמע לכם מוכר? תיאור של שלבים בדידים (כמו למשל; לבחור אם לאכול תפוח או אגס) שמאחר והשינוי שכל אחד תורם בפני עצמו (כאשר הוא נבחן תחת זכוכית מגדלת) הוא חלק מוגדר וזניח מהמערכת הכוללת (אוהב-תפוחים-מושבע או אוהב-אגסים-מושבע) הכיצד זה יתכן שהמערכת משמרת או מאבדת מפעולתה או מהותה? ההיגיון הזה הוא למעשה אותו ההיגיון שמוליד את "פרדוקס סוריטס" או בשמו היותר מוכר "פרדוקס הערימה";
א. גרגר חול בודד אינו-מהווה ערימה
ב. הוספת גרגר חול בודד אינה יכולה להוות את ההבדל בין ערימה ל-לא-ערימה

נסתכל על הדוגמא של האדם המתלבט בין אכילת תפוח לאכילת אגס;
א. אדם יהיה "אוהב-X-מושבע" אם ברוב המקרים הוא יבחר ב-X על פני אפשרויות אחרות
ב. לבחור באפשרות שאינה-X פעם בודדת אינה יכולה להוות את ההבדל בין אוהב-X-מושבע ל-לא-אוהב-X-מושבע

אך זה אבסורד, לפי חשיבה זו לא משנה כמה אגסים ובאיזו תדירות אוהב-התפוחים-המושבע יאכל הוא לעולם לא יהפוך לאוהב-אגסים-מושבע שהרי גם אם מאזן האכילה היה 49.9999%:50.0001% בין אגסים לתפוחים שנאכלו, עוד אכילה אחת לא תוכל לשנות כלום (לפי הנחה (ב) שלנו). אם כן, אני מקווה כעת כי הצליל המוכר של פרדוקס הערימה הוא רם וברור:
א. אדם יהיה "חופשי" אם לא נבחר שהוא יהיה כך* (אם נבחר עבורו ולא על ידיו, הוא לא חופשי)
ב. אף בחירה בודדת שאדם שאינו "חופשי"** עושה (או יותר נכון, שמתרחשת לו) אינה יכולה להפוך אותו לאדם חופשי

*-מדוע זו הגדרה לגיטימית לחופש? בחירות של ראש ממשלה שונות מאד מבחירות של האזרח ה"פשוט" והנה עדיין אזרח פשוט יכול להפוך לראש ממשלה אם הדבר נבחר עבורו (בהצבעה למשל). האם זה אומר שאזרח פשוט שנבחר ברוב קולות להיות ראש ממשלה אינו יכול לנצל את האפשרויות שלו ככזה? האם הוא מוגבל עקרונית במובן זה או אחר על פני ראש ממשלה שהמליך את עצמו?

**-מה היא "בחירה לא-חופשית"? ממה היא לא-חופשית בדיוק? האפשרות לבחור היא האפשרות לחשוב על עתידיים אפשריים (מה שאקרא לו בהמשך "קאונטרפקטואלים") ובהתאם להעדפות והיגיון ליישם את המסקנה שנדמית כ-אופטימלית על ידי איזשהו סדר-פעולות. זה כל ה-"חופש" שבחירה צריכה בהנחה שלא נכפה עלי דבר בניגוד להעדפות שלי ו/או בניגוד להיגיון.

אתם עשויים להיות לא-משוכנעים שאכן הדמיון לפרדוקס הערימה רלוונטי פה ולטעון שבחירות הן לא כמו הורדת גרגרי חול אך האם זה נכון? האם אף בחירה לא יכולה להשפיע ו-"לשחרר" אדם ש-"נבחר עבורו" (ע"י גרסאות עבר של עצמו) להיות היכן שהוא נמצא? כדי להבין אם הדבר אפשרי נענה על שאלה כללית יותר: האם תהליך יכול להפגין תכונה שאף אחד משלביו לא? התשובה היא חד-משמעית כן ותכונות כאלו (תכונות שמופיעות מתוך התהליך השלם ולא מאף אחד מחלקי התהליך בפני עצמו) נקראות "תכונות אמרגנטיות". הדוגמא הבנאלית ביותר היא "רטיבות"- אף מולקולת מים (למשל) אינה מתנהגת כנוזל בפני עצמה אך סך המערכת (נגיד, כוס מים) כן (אילו היינו מתפתים להיגיון של פרדוקס הערימה היינו טוענים כי אף הוספה של מולקולה בודדת לא יכולה לגרום להופעת רטיבות). דוגמאות בנאליות פחות נמצאות בשפע בטבע; הופעת כנפיים מצורות חיים שאבותיהם היו נטולי-כנפיים, הופעת יונקים (שכל אבותיהם היו זוחלים) וכו' אך הדוגמאות המעניינות ביותר בעיני באות דווקא מעולם המתמטיקה ומדעי-המחשב בנושא שנגעתי בו בעבר בהקשר שונה לחלוטין, אוטומטון תאי. אוטומטה תאית ידועה ונחקרת רבות בדיוק עקב הנטייה של המערכת להתנהגות לא-צפויה ולהופעות תבניות בהרצה שלה שלא היה דרך לחזות את הופעתן (ולכן ישנם אוטומטונים ספציפיים המשמשים כאלגוריתם לייצר מספרים [פסאודו-]אקראיים) לפני שההרצה הושלמה. אפילו באוטומטה הפשוטה ביותר כמו "כלל 90" רואים הופעה של תבנית לא-צפויה ("משולש סירפינסקי"), האוטומטה מורכבת מתאים הנצבעים בשחור או לבן לפי חוקיות מסויימת אך במהלך התהליך מתגלה חוקיות חדשה (דהיינו; משולשים הולכים וגדלים ועותקים של הגרסאות הקודמות בהתאם לחזקות של 2). האם זו אשליה? האם מאחר והאוטומטה מורכבת מריבועים קטנים וכללים על איך לצבוע כל ריבוע ביחס לשכניו ההופעה של המשולשים ושל החוקיות היא בלתי-אפשרית? משולש סירפינסקי בהחלט מתגלה ויזואלית ובהחלט ניתן להוכיח שהמשולשים מתקדמים לפי החוקיות הזו וזו בהחלט דרך נכונה לחזות את התנהגות המערכת בעתיד אז איזו משמעות יש ללומר שמאחר וחוקיות הריבועים יוצרת את המשולשים, החוקיות של המשולשים לא יכולה ליצור את הריבועים? היא בפירוש כן, יכולתי להתחיל מהמשולשים עצמים ולא לדעת בכלל מה הוא "כלל 90" או "אוטומטון תאי" ולהגיע בדיוק לאותה תוצאה אז מה זה משנה מה היה "קודם"?

-

-

אף אחד אינו נציג רציונלי של המין האנושי כשהוא תינוק אבל אין זה אומר שבגלל שההחלטות שלך היו מוגבלות לאלו שתינוק או ילד יכולים לעשות אין לך אפשרות להשתחרר מהחלטות העבר ולהיות אדם חושב המסוגל לשקול את עתידיו האפשריים בצורה (פחות-או-יותר) לא משוחדת, אם אני לא יודע מה לומר לבחורה היום או כמה הוא השורש הריבועי של 2 (1.41421356237309504) אין זה אומר שאם אלמד (מניסיון שבא עם הזמן או בישיבה מכוונת על הנושא) לא אוכל לדעת זאת אף פעם והאדם החדש שהוא אני (אני של אתמול+הידע של היום) אינו חופשי פחות ממני לבחור ומאחר שהידע שלו גדול יותר משהיה יום לפני כן הוא אם כבר חופשי יותר וזה מביא אותנו לבעיה השנייה.

2. אקוויווקציה- זריזות הידיים היא ב-"אנחנו" המסתורי הזה שאליו מתייחסות המילים "us" ו-"we", בואו נתרגם את הטיעון לעברית:
"אם הבחירות שלנו עושות אותנו, איך אנחנו חופשיים לעשות אותן?"
ההרגשה של בעייתיות נובעת רק אם אנחנו איכשהו מתבלבלים בין ה-"אנחנו" שהמילה "שלנו" מתייחסת אליו ל-"אנחנו" שהמילה "אותנו" מתייחסת אליו. זוכרים את הגרסא שלי שלא יודעת מה לומר לבחורה או כמה זה שורש 2? זו אותה גרסא שקיבלה את ההחלטה ללמוד ולכן התוצר שלה (אני+הידע) לא צריך (ובאיזשהו מובן מאד חלש, לא "יכול") לקבל את ההחלטה ללמוד שהרי הוא כבר יודע, אבל זה שהגרסא שלו מינוס ידע בחרה לעצב עצמה כדי להיות בדיוק הוא לא אומר שהוא לא חופשי לעשות את הבחירות שלו; אוהב-התפוחים-המושבע לשעבר בחר לאורך זמן להיות אוהב-אגסים-מושבע, באיזה מובן אוהב-האגסים-המושבע בהווה אינו חופשי? החלק הראשון של הטיעון ("אם הבחירות שלנו עושות אותנו") פונה לשני "אנחנו" שונים, אחד בעבר והשני בהווה, אז מי הוא בדיוק ה-"אנחנו" בחלק השני של הטיעון ("איך אנחנו חופשיים לעשות אותן?")? הרי זה ברור שהבחירות שעשיתי אתמול ("אם הבחירות שלנו") הן לא הבחירות שאני עושה היום ולא הבחירות שאעשה מחר ("לעשות אותן") אז למה בכלל לדרוש מגרסא עתידית שלי להיות "חופשית" בלעשות בחירה בעבר של עצמה? זו דרישה אבסורדית ואם איכשהו הדובר הצליח לשכנע עצמו שזו באמת הגדרה לגיטימית של חופש אז אני לא רואה סיבה אחת ריאלית (יש הרבה לא-ריאליות) להרגיש שזה איזשהו הפסד גדול אם אין לנו אותו (ז"א, את החופש לבחור מההווה ו/או העתיד את העבר).***

***- אחד עשוי לחשוב כי זה אומר שהעבר באיזושהי צורה "שולט" בהווה או בעתיד אבל אין זה כך, העתיד לא יכול להיקבע ללא ההווה (הרגע שבו אתה מחליט)!

[9:52]
If all action can be boiled down to cause and effect, then all of our actions are bound by an external force
[10:03]
may think you are free to click off this video right now. But keep in mind that if you do there is a REASON you are doing so

שוב, נבחן כל בעייתיות בנפרד:
1. פישוט-יתר- מה אתם מדמיינים כאשר אתם קוראים את הציטוט הראשון מהסרטון? האם זה משהו כמו כדור שלג מתגלגל או אולי שני כדורי ביליארד מתנגשים? עלה עף ברוח? התיאור של פעולה (ואיכשהו הקפיצה למסקנה) כ-"לא יותר מ" (can be boiled down) סיבה ותוצאה הוא בהחלט מוזר. לא שהמעשים שלנו לא באים כתגובה לקלטים מהסביבה אבל התיאור של המעשים שלנו בתור "לא יותר מ" הוא מאד מטעה, האם בזה שאיני מתנהג כאדם הלוקה בנפשו ועושה כרצוני מבלי לחשוב על ההשלכות ומבלי לקחת בחשבון את פעולות הסביבה אני לא חופשי? אולי במובנים מסויימים אבל זה לא מובנים שאמורים לשנות לי משהו  שהרי אם אכפת לי מחברי איזו סיבה שבעולם יש שלא אשקול את התנהגותי לפני שאני פועל? האם חברים הם מגבלה? רק אם אני אתאמץ להגדיר אותם כך. התמונה בראש של "לא יותר מ"-כדור ביליארד או כדור שלג או עלה ברוח מפשטת בצורה חמדנית את הרגישות הסנסורית של אורגניזמים בכלל ובני-אדם בפרט לסביבה שלהם (באיזה מובן בדיוק לשקול מהלכים בשחמט דומה לעלה ברוח או לשני כדורי ביליארד מתנגשים? לא באף מובן שאמור לשנות לנו משהו). לומר כי הפעולות שלנו הן "לא יותר מסיבה ותוצאה" זה סוג של מה שהפילוסוף (שהוזכר כאן בעבר) דניאל דנט קורא לו "משאבת אינטואיציה" (intuition pump); הניסוח הזה נועד "לשאוב מאיתנו החוצה" את האינטואיציה שהחלק החשוב פה הוא זה שקלט א' גרר פלט ב' אבל הנ"ל מתעלם לחלוטין מהיישום של פונקציה מורכבת שממקסמת על פני כל העתידיים האפשריים את הפלט האופטימלי בהתאם לקלטים מהסביבה (משהו שעלה ו/או כדור ביליארד לא יכולים לעשות). אם החלק החשוב בלהחליט כיצד לפעול הוא איכשהו להיות מנותקי סיבה במקום (הרושם שיש לנו של) להגיב בצורה הטובה ביותר לקלטים חיצוניים, אז עלינו להתנהג באקראיות (נגעתי בעבר בלמה להתנהג בצורה אקראית זה לא להיות חופשי אבל אגע זאת שוב גם כאן בהמשך) לפי הכתבה של מונה-גייגר המתאים קפיצות אקראיות טהורות של התפרקות רדיו-אקטיבית לדרכי פעולה (אם זה נשמע לכם אבסורד, האינטואיציה שלכם במקום הנכון. החלק שאכפת לנו ממנו כאשר אנו בוחרים הוא בפירוש לא זה המוצג לכאורה). החלק החשוב (זה שעושה את ההבדל) הוא מה קורה בין הסיבה לתוצאה.

2. שפה דואליסטית- מילותיו של הדובר יוצרות רושם מוזר. השימוש במילה "חיצוני" (external) יוצר את הרושם שהכוחות הפועלים הם מחוץ למשהו אבל מחוץ למה? בכדי להיות חיצוני בהכרח יש משהו שהוא "פנימי", אתה לא יכול להיות חיצוני מבלי להיות חיצוני למשהו אבל אם אני הגוף שלי והגוף שלי הוא פיזי לחלוטין (דהיינו, עושה אינטראקציות בין חומר לחומר) מה בדיוק נשאר? הדובר מנסה לצייר תמונה בדמיון שלנו של נקודת מבט סובייקטיבית, חווית-עולם מרחפת נטולת-גוף שכזאת הנדחפת פאסיבית ממקום למקום אך אין רחוק יותר מהאמת; אילו הגוף שלי היה רק מקבל פאסיבי של כוחות חיצוניים ללא ההשפעה בפני עצמו זה היה סותר את חוקי ניוטון!, היינו נאלצים להתמודד עם סוג של סינגולריות כל פעם שבני-אדם חווים תנאים ו/או כוחות סביבתיים שבה התגובה שלנו הייתה נעלמת ונבלעת או לשנות מחדש את המחשבה שלנו על עצמנו ולהודות בדואליזם (דהיינו, להכריז שאנו חווית-עולם שמשום מה מוצמדות לגוף). הפעולות שלי הן בעצמן כוחות חיצוניים ביחס לאובייקטים שהם לא אני, איזו עוד הגדרה קוהרנטית יכולה להיות לחופש להשפיע על הסביבה בהווה?

3. שפה דואליסטית II- זוכרים את החוט הארוך של העצלן? מכיוון והחוט ארוך, לעצלן ההיפותטי שלנו קל יותר להשחיל אך קשה יותר לעקוב אחרי טעויות ותזוזות מעודנות עם היד ולכן הוא מסתכן בכך שאם הוא ינסה למשוך עוד חוט הוא ימשוך בטעות יותר מדי וה-"למשוך יותר מדי" זה בדיוק מה שקורה כאן, נוכל לאמץ לעצמנו חריזה (מוצלחת פחות) רלוונטית יותר שתהווה פאראפרזה על המקורית: "פילוסוף הרוצה לחסוך בזמן ודיו קופץ למסקנות, ומה סופו של הפילוסוף? שטיעוניו לא יכילו אמיתות!". אם המסקנות שנובעות מהשימוש במילה "חיצוני" נשמעו לכם אבסורדיות, המסקנות שנובעות מלטעון שאם יש לך רציונל (reason) לנמק בחירה אז הבחירה לא חופשית הן ביזאריות לחלוטין, זה טיעון שאמנם הלך ודעך מאד בשנים האחרונות אבל כמו שאתם רואים הוא בהחלט לא נעלם בקרב "דטרמיניסטים חזקים" ו-"אינקומפטיבליסטים" (לעומת קומפטיבליסטים, מי שלא רואה סתירה בין דטרמיניזם ובחירה חופשית, כמוני). איך הסיבות שלי לבחור משהו הופכות את הבחירה ללא שלי? אז של מי היא בדיוק? האם זה שהרעיונות שלי הם בין-היתר השפעה של לחצים חברתיים (למשל) הופך אותם לפחות שלי? אנחנו רוצים שתהיה סיבה לבחירות שלנו, בדיוק לפי הסיבות לדברים שאנחנו עושים יש לנו איך להפריד בין זה שהיה לו "מזל" לבין זה שהתאמן לאורך שנים ולפיכך הישגיו הם תוצר של כישרון. אילו איכשהו החופש שלנו לבחור היה תלוי בלבחור ללא סיבה שוב אנו מוצאים עצמנו בעולם בו כולם מתהלכים לפי הכתבה של מונה-גייגר אך מי יותר חופשי בעיניכם; השחמטאי שברגע של הברקה מזהה את הדרך להנחית "מט" על יריבו או אלקטרון שנע ללא-חוקיות סביב אטום?

4. משחק ה-"למה?"- כולנו מכירים גרסא כזו או אחרת של "משחק הלמה";
אדם א': "למה a?"
אדם ב': "כי b"
אדם א': "אבל למה b?"
אדם ב': "כי c"
אדם א': "אז למה c?"
אדם ב': "כי d"

וכן הלאה באופן רקורסיבי. מתי המשחק נגמר? כשלאחד הצדדים נמאס. אין זה כלל משנה שהסבר מכל סוג שהוא צריך להיגמר איפשהו (באקסיומות שהוא מתבסס עליהן או בתופעות שהקיום שלהן נלקח כפונדמנטלי) כי תמיד אני אוכל באופן מכאני לחלוטין להגות את המשפט "למה X?" עבור כל X שהוא. זה שתמיד ניתן לשאול "למה" משהו קרה במטרה למצוא איזושהי סיבה שאיכשהו שרשרת התשובות הקודמות לא סיפקה לנו לא אומר שיש לזה משמעות בדיוק כמו שזה שאני יכול לומר "כל ה-מחר-ים הכחולים הם פלאפל" לא אומר שיכול להיות יותר מ-"מחר" אחד, שאיכשהו מחר יכול להיות כחול ו/או פלאפל. תיאורטית המשחק לא יגמר אף פעם אבל אין זה אומר שלא מצאנו הסבר מספק הרבה לפני הצלילה המיותרת הזו לאינסוף ולמעשה, זו גרסא של כשל לוגי שהזכרתי בעבר בשם "black-holing".

[10:17]
Our "choice" in our actions is merely an illusion.

פילוסוף הרוצה לחסוך בזמן ודיו קופץ למסקנות, ומה סופו של הפילוסוף? שטיעוניו לא יכילו אמיתות.
מה הפילוסוף עושה בזה שהוא קופץ למסקנות? הוא נחפז וחיפזון, כזכור, הוא מהשטן.
עכשיו אנו סוף-סוף רואים מה נמצא בקצה של אותו חוט ארוך, כיצד זריזות הידיים והסחת-הדעת של קוסם מושכים קהל תמים הבולע פיתיון להאמין לדברים יותר ויותר בלתי-אפשריים עד שנדמה לבסוף כי אותו קוסם איכשהו מצליח להפוך את חוקי הטבע על הראש. זוכרים את מה שקראתי לו "קאונטרפקטואלים"? כשמם כן הם, דברים המנוגדים (counter) לעובדות (factual); מנוגדים לאיך שהעולם בפועל. אבל לא כל מצב מנוגד לאיך שהעולם בפועל מעניין אותנו כשאנו מתלבטים ו/או מנסים לקבל החלטה (דהיינו מנסים לבחור), אנו רוצים להחזיק מול העיניים את אותם מצבים שהם לא כמו שהעולם בפועל כרגע אבל שהוא כן יכול להיות בעתיד ואחרי שפענחנו מה הוא העתיד שהיינו מעדיפים אנו רוצים להבין איזה סט פעולות יביאו את העולם למצב הדומה ביותר לקאונטרפקטואל המועדף עלינו. קבלת החלטה היא שקילה ומידול קאונטרפקטואלים ולפעול בהתאם להחלטה שקיבלנו זה יישום של פונקציה מקבוצת הקאונטרפקטואלים האפשריים בתור עתיד לקבוצת הפקטואלים (העובדות, איך שהעולם בפועל). אתמול השורה הזו הייתה קאונטרפקטואל וברגעים אלו ממש (16/07/2015 15:53) אני מיישם פונקציה מאותו קאונטרפקטואל לעולם הממשי. אם כן, מה זה אומר שהשקילה הזאת של קאונטרפקטואלים (choice) לפני ביצוע הפעולה (our actions) היא "רק" (merely) אשליה? האם האזורים הרלוונטיים במוח שלנו כשאנו חושבים על דרך פעולה אופטימלית (האונה המצחית, הניאוקורטקס) התפתחו לחלוטין כדי להחזיק אשליה שאינה יכולה להשפיע על המציאות? מה זה אומר על כל העדויות שלנו הן מהחוויה היומיומית ("מה עדיף לי, לנסוע מז'בוטינסקי בשעה הזאת או מקפלן?") והן מסריקות מוחיות בזמן-אמת ע"י fMRI? אם המסקנות שלנו מכל אותן עדויות שגויות והבחירה שלנו (השקילה של הקאונטרפקטואלים) אין משחקת תפקיד בהסבר על השתלשלות אירועים שבה השקילה לקחה חלק הדבר אומר שכל ההתלבטויות הן אפיפנומנליות מה שהופך את היקום למקום מוזר בהחלט ואת ההסברים שלנו לאיך היקום עובד למוזרים שבעתיים; עיקרון חשוב שהוזכר כאן מספר פעמים בעבר הוא "תערו של אוקהם". הרעיון מאחורי ה-"תער" הוא שההסברים הסבירים יותר לתופעה הם אלו שמכילים כמה שפחות גורמים מעורבים למשל אם אני יכול להסביר גרוויטציה במונחים של עקמומיות של החלל איזה טעם יש לי בלחשוב שגרוויטציה היא תוצר של חלל עקום וגם שדים שמושכים חפצים למרכז מסה? השדים לא עושים שום עבודה אמיתית ולא תורמים להסבר שלי דבר אז למה להניח שהם קיימים? התער מגלח אותם. אם כן אני מקווה שהאינטואיציה שהצלחתי לשאוב מכם היא זו; תערו של אוקהם לא אוהב תופעות אפיפנומנליות כי הן לא תורמות דבר לתיאוריה אבל אנחנו יודעים ששקילת אופציות, דהיינו שקילת קאונטרפקטואלים, היא אמיתית כי אנחנו יכולים למדוד אותה אז אם היא אכן קיימת אבל המסקנה כי היא תורמת להשתלשלות האירועים ביקום היא שקרית או "אשליה" אזי הווה אומר שיש ביקום תופעות ש-"סתם" נמצאות בו בלי להתערב בחוקי טבע אחרים לכאן או לכאן דהיינו (טוען דובר הסרטון) [שקילת-] הבחירות שלנו. אם כן, ההסבר שדובר הסרטון מבקש לספק הוא מסובך ולכן פחות סביר אבל האם יש דרך אלגנטית יותר לצאת ממה שנדמה לנו כתסבוכת הזאת מאשר לטעון בעד סבירות נמוכה ו-"מוזרות" (לטעמנו האסתטי בכל הנוגע להסברים קוסמיים) של תופעות אפיפנומנליות? אכן יש ולמעשה כבר ראינו אותה. אם הסיבות שלי להזיז את היד לעבר התפוח הן כי שקלתי את ההעדפות שלי בין תפוח ואגס ואם הסיבות שלי ל-לשקול בין תפוח ואגס הן כי הוצגה בפני הדילמה הזו, האם זה נכון לומר שמה ש-"גרם" (באיזושהי פרסוניפיקציה ואנתרופומורפיזציה נטולת-פנים של מידע סנסורי) לי "באמת" להזיז את היד לעבר התפוח זה הצגת הבעיה בעוד שהשקילה שהתרחשה בין השניים היא "רק" (merely) אשליה? התשובה היא לא כי זה יפר את כל התפיסה שלנו של לוקליות בפיסיקה או בדומה לאיך שניסחנו זאת מוקדם יותר בפוסט: העבר לא יכול לדלג על ההווה כדי לקבוע ישירות את העתיד. אם השקילה שלנו הייתה מתווך אפיפנומלי שאינו תורם דבר להסבר שלנו על הנסיבתיות בין הצגת הבעיה ליישום מסקנת השקילה שלנו (הפעולה לאחר הבחירה) התפיסה שלנו של זמן לא הייתה עושה היגיון ולא היינו יכולים לנסח את עקרונות הפיסיקה הבסיסיים שעליהם אנחנו מתבססים (למשל, חוק שימור תנע: אם כדור א' פוגע בכדור ב' וכדור ב' פוגע בכדור ג' הודות לתנע החדש שלו, הכיצד בדיוק כדור א' היה יכול להעביר תנע ישירות ל-ג' ללא מגע ישיר?). העתיד "נקבע" בעזרת הבחירות שלנו בהווה ולא למרות הבחירות שלנו בהווה. מבלי להבין זאת, הדובר מבלבל בין הרעיון של דטרמיניזם (לאירועים יש אירועים מקדימים שיכולים להוות איזשהו מושג של "הסיבה" לאירוע הבא בעקבותיהם) לבין הדוקטרינה של "פאטאליזם"- העמדה (המיסטית בסה"כ כי מה שהיא מתארת זה בדיוק הרעיון של "גורל" ו-"ייעוד") הגורסת כי העתיד של דברים קבוע וידוע מראש (ידוע למי בדיוק? קבוע איפה?) ובדיוק מכיוון ואין לנו שום דרך לספק ראיה לפאטאליזם מטאפיזי קוסמי שכל חוקי הטבע חותרים במטרה ל-"גורל" מוחלט אין לנו שום סיבה שבעולם לחשוב שזו דוקטרינה נכונה (בדיוק כמו השדים מושכי-החפצים שלנו). השימוש במילה "אשליה" נועד להלהיט את קהל הצופים בבית ולפתות אותם לעקוב אחרי חוט ארוך מאד אבל קשה לבצע תנועות מעודנות עם חוטים ארוכים במיוחד ואם לא נזהרים עלולים למשוך יותר מדי ואז סופנו להתחיל מהתחלה.   
 
[10:48]
a possible way out of the problem of free will-the multiverse-an infinite number of worlds to choose from
[11:00]
seems to be a way out of the deterministic universe

1. פנייה למכאניקה-קוואנטית והיפותזת העולמות המרובים- אחד מהרעיונות שצצו עם גילויים במכאניקה קוואנטית הוא שהאקראיות האינהרנטית בהתנהגות של חלקיקים (ולכן, של היקום) ואי-הוודאות ההכרחית בכיצד תופעות ברמת החלקיק מתנהגות מהוות איזשהו מרווח להחלטות אנושיות לקחת מקום ולהשפיע על המציאות באופן שאיכשהו יקום דטרמיניסטי (זה שאנחנו יודעים ,הודות לאקראיות-הקוואנטית, שאנחנו לא חיים בו) לא מאפשר. אבל מאיפה הרעיון הזה שאקראיות היא באיזושהי צורה "בחירה"? אם אקח קוביה ועל כל אחת מפאותיה אכתוב דרך פעולה אחרת ואפעל רק לפי תוצאות הטלתה, באיזה שלב בחרתי במשהו (חוץ מעצם ההטלה למרות שניתן לחשוב על מתקן שיחליט באקראי עבורי גם מתי להגריל ומתי לא)? אקראיות מוחלטת לא הייתה מאפשרת לנו "לדחוס" את הטבע לחוקים מוגדרים ומהימנים (אלו שבזכותם בין היתר אתם מסוגלים לקרוא שורות אלו ואני מסוגל להקליד אותן) ולא היינו יכולים לזהות תבניות באותה היעילות שאנו עושים על בסיס קבוע. הכיצד ללכת ברחוב ושלפתע, ללא אזהרה מוקדמת, הראש שלי יגדל כנפיים סגולות ויעוף לשמש בעוד שיד שמאל שלי תהפוך לזר חמניות מהווה באיזושהי צורה "חופש" רב יותר מאשר לדעת שבסבירות גבוהה מאד אני אגיע לחנות באופן קוואזי-צפוי וללא בעיה? אקראיות מוחלטת לא טובה יותר בשום צורה מדטרמיניזם מוחלט, בדיוק להיפך! אי-אפשר להכין את עצמך מראש לבלתי-ניתן לחיזוי, היכולת שלנו לתכנן לעתיד ולהימנע מסכנות מסתמכת ישירות על העובדה שברמה המאקרוסקופית (זו שאנו, עצמים בגודל "בינוני", חיים בה) המציאות וחוקי הטבע הם בקירוב טוב (מאד) דטרמיניסטיים ומכילים הרבה מאד רגולציות, מחזורים וקוואזי-מחזורים. היכולת שלך לבחור בצורה רציונלית היא פחות או יותר אפסית תחת מספיק אקראיות ו-"רעש" אז פנייה לאקראיות כאיזשהו "מוצא אחרון" לא עוזר לנו. הפנייה בקטע היא פחות ישירות לרעיון של אקראיות קוואנטית אך אנו לא רוצים להיחפז, הנקודה הזו הכרחית כטיעון צד בשביל הנקודה הבאה.

2. דטרמיניסט-"מספיק"-חזק – קודם ראינו כי דובר הסרטון ניסה למשוך אותנו בזריזות-ידיים וורבאלית להשתכנע ש-"משחק הלמה" לא משאיר לבחירות שלנו מקום להשפיע על המציאות אבל הטענה הזאת לא יכולה לחיות בדו-קיום עם הטענה שהוא מציג כעת; לבחור מתוך "עולמות מרובים" (מכאניזם שאינו-דטרמיניסטי באופן פעולתו) יכול "לשחרר" אותנו (מי הסוהר שכלא אותנו כאן?) מהיקום הדטרמיניסטי. אולי זה אכן כך אם התפיסה שלנו של "מה הוא דטרמיניזם?" כוללת איפשהו את ההנחה שדטרמיניזם איכשהו מהווה חלק "אקסטרה" ליקום הספציפי שלנו, כלומר אם איכשהו ברשימת החוקים של הטבע יש את המילה "דטרמיניזם" באחד הסעיפים ושאיכשהו יקום עם רשימה זהה לחלוטין פרט למילה "דטרמיניזם" שונה מהראשון אבל זה אבסורד. אם דטרמיניסט חזק (לטענת הדובר) הוא זה ששולל בחירה חופשית כי ניתן לדבר על הפעולות שלנו במונחים של סיבה ותוצאה אז דטרמיניסט חזק שחושב שאי-אפשר לדבר כך ביקום שמציג מכאניזם שפעולתו אינה-דטרמיניסטית (למשל; לבחור את כל האופציות במקביל [גם סותרות] כפי שקורה ברעיון של multiverse כפי שהוא מוצג ב-Bioshock) הוא כנראה דטרמיניסט שאינו חזק "מספיק". הדבר ש-"גרם" לגיבור המשחק לעבור ליקומים אחרים/לחזור בזמן/כל מכאניזם לא-דטרמיניסטי אחר הוא זה שאינו היה מרוצה מאיך שהדבר קרו בפעם "המקורית", איפה המגבלה בלדבר על אירועים במונחים של סיבה ותוצאה? אם "משחק הלמה" האינסופי הוא טיעון לגיטימי (וכפי שראינו הוא לא) נגד בחירה חופשית במקרה הראשון הוא בהחלט גם טיעון לגיטימי במקרה הנוכחי. עמדת הדובר אינה-קוהרנטית, היא מכילה סתירה אך זו בדיוק הבעיה עם דברים מן השטן (כמו חפזון).

[11:09-12:32]

בשארית הסרטון נעשית השוואה מוזרה בין הצורה בה המשחק מתוכנן לבין טבען של בחירות בחיים והדובר שוב מבלבל שלא במשים בין הרעיון של דטרמיניזם לזה של פאטאליזם [12:09 you are fated]. במה בדיוק Bioshock דומה לחיים האמיתיים? איך האינטראקציה עם המשחק היא באיזושהי צורה אנאלוגיה קבילה ורצינית לאינטראקציה עם הסביבה בעולם הממשי? הדובר סותר את עצמו וטוען שמצד אחד יש לך האפשרות לסרב ללחוץ X לנצח אך שמצד שני המשחק מוכיח שהסירוב הזה הוא אשליה. ההחלטה של יוצר המשחק לא לשים את הקטע בתור סצינת מעבר (cutscene) אלא לתת לך את האפשרות "לאשר" את סצינת המעבר צריכה לגרור מסקנות על הטעם שלו עיצוב משחקי מחשב ולא על המטאפיזיקה של קבלת החלטות. ברגע האחרון הדובר מצהיר כי הבחירה היחידה שלך היא לסגור את המשחק אך בכך למעשה מפריך את כל מה שאמר לפני כן שהרי זו בדיוק דוגמא לעד כמה היקום של Bioshock והצורה בה המשחק מעוצב אינם מהווים מדד שבכלל דומה לצורה בה אנחנו מגבשים ומוציאים לפועל החלטות.

סיכום
נתתי מוקדם יותר חריזת אזהרה לפילוסוף נחפז אז הנה חריזת עידוד לפילוסוף הקפדן;
פילוסוף זהיר שוקל היטב את מילותיו, ומה הרוויח הפילוסוף? את חוזק טיעוניו!

למי אכפת אם המטלית היא לחה או רטובה או אם המבורגר זה מקרה פרטי של קציצה? כנראה שלא להרבה אנשים אבל מה אם לתרגל מדי פעם את שתי השאלות הנ"ל יעזור לנו לראות דרך זריזות-ידיים? להבדיל בין השאלות שכן אכפת לנו מהן כמו מה ההבדל בין שיעבוד לחופש? או בין אשליה למציאות? שפה היא לא רק דרך תקשורת, היא כלי שלנו לפענח ולהבין את העולם ואם השפה שלנו תהיה מרושלת ההבנה שלנו את העולם תהיה מרושלת גם היא.
 

זה יהיה פוסט שונה מבדר"כ ותכננתי לכתוב אותו בנסיבות קצת אחרות אך אחת מהקיבולות המרשימות של המוח היא היכולת למצוא קשרים בין דברים שנדמים בלתי-קשורים.

בסוף השבוע הקרוב ימלאו 170 לאיליה מצ'ניקוב , חתן פרס נובל לרפואה לשנת 1908 ואחד מהאבות של הגרונטולוגיה.

למי מכם הקורא כאן בקביעות או באופן קוואזי-קבוע, יודע את הקשר העמוק שלי עם מלחמה במחלות אותם אנו קולקטיבית מגדירים כזקנה , את ההצעות שלי לפתור מוות מסיבות שונות ,את התשובות שלי לטיעונים דת'יסטיים ואולי קצת על הפעילות האקטיבית שלי בנושא.

הפעם הייתי שמח לא להפנות אתכם לעצומה נידחת יחסית אלא לכנס של העמותה הישראלית להארכת חיים.

לציון חייו של מצ'ניקוב ולהגדלת המודעות להארכת-חיים בריאים יארך סמינר ביום שישי הקרוב ב-15 למאי בשעה 11 באוניברסיטת בר-אילן; בניין 605 ("בניין שטרן" באזור "מורשת ישראל" בחלק הצפוני של הקמפוס), חדר 012 וכמובן שהכניסה חופשית ומבורכת.

באופן שלא אופייני לי מאחר ואיני מרבה לצאת מהבית, גם אני אהיה שם. ההרצאה העיקרית היא של דר' איליה סטמבלר ורק אולי אם יתאפשר דר' סטמבלר יתן לי בטובו לומר מילה או שתיים (אחרי הכל, הוא כבר עזר לי לפרסם מאמר שלי בנושא ). פרטים נוספים ניתן לראות כאן או כאן ולמרות שאני יודע שלקום ולהגיע ב-11 בבוקר לבר-אילן זה לא בהכרח איך שרוב האנשים מעוניינים להעביר את שישי בבוקר אני חושב שהמטרה של לרפא אלצהיימר,פרקינסון,סרטן, מחלות-לב וכדומה חשובה מספיק.

תאונה

אתמול במיון היו לי המון מחשבות על גיבוי-המוח וננובוטים.

נכפה עלי ועל זוגתי להיות מעורבים כצד ג' בתאונה קשה במיוחד;

בעודנו עומדים באדום שלישיים בתור, בצד השני של הצומת בנתיב הנגדי מונית התנגשה במאונך ברכב אחר (אם תדמיינו את הצומת כמע' צירים, המיקום של הרכב שלי היה ברביע הרביעי עם הפנים לכיוון אחד והרכב שהתנגשו בו היה ברביע השני עם הפנים 180 מעלות כאשר שנינו במקביל לאותו ציר Y). הרכב שהתנגשו בו המשיך להאיץ, פגע באי-התנועה ועקב המתקף הרב קפץ באוויר כך שהחלק התחתון של צמיגו הקדמי משמאל היה בגובה של בערך 1.3 מטר (הרכב קיבל זווית קלה במרחב מאחר ולא הייתה האטה שווה בציר ה-X כפי שהייתה בציר ה-Y כתוצאה ממהתנגשות באי-התנועה) ונחת מכל השורה דווקא על קדמת הרכב שלי. למזלנו העצום, תנאיי-ההתחלה וזמן-התגובה היו בדיוק כאלו שיצאנו בזול (בהנחה שחבלות,שריטות,כוויות חיכוך,נקעים ושן שבורה זה זול כמובן) ואחרי שהזעקנו כוחות חירום פינינו את עצמנו (קצת צולעים אבל בחתיכה אחת) לבית-החולים תל-השומר.

הרופא ששובר לעצמו את היד

אני לא מרבה לדבר על פוליטיקה ועל מצב המדינה (וגם כשכן, זה כמעט תמיד בצורה מאד אבסטרקטית) כי אני מוצא זאת מיותר להאריך במילים על דברים שכל בר-דעת יכול לראות בקלות אם רק יפתח את עיניו וכי אני מוצא נושאים אחרים מעניינים וחשובים בהרבה אבל לצערי לעיתים נכפה עלינו להאריך במילים כי גם דברים מעניינים וחשובים פחות עדיין חשובים במידה.

מעבר לרשלנות בביצוע ההליכיים הלוגיסטיים בהרשמה, לפחים עמוסים במיוחד ולאשפה המפוזרת ברחבי המסדרונות והשירותים- זה לא מתקבל על הדעת שאנשי צוות רפואי יעשנו. 

אני לא מתכוון להרחיב במילים על עצם זה שהם עברו על החוק ועישנו במקום שאסור ועל הכשלים הלוגיים והחוצפה שבתשובות שלהם מאחר ובזה כבר טיפלתי עם הגורמים המתאימים אבל עצם הרעיון שמוסד שמקדיש עשרות מיליוני שקלים בשנה לטפל באלפי חולים ולמגר את מחלות הסרטן בו בעת נותן יד במנהג מגונה שמהווה את הגורם העיקרי לסוגים רבים של סרטן ומחלות רב-מערכתיות אחרות הוא אבסורדי.

מעבר לזה שבהגדרה אדם הפוגע בסביבתו (ומבהיר כי כלל לא אכפת לו כשמעירים לו) הוא סוציופת וכאלו יש למגר מהחברה ומעבר לזה שגם אם בעולם היפותטי וסגור הרמטית (שרחוק מאד מהמציאות) עדיין אין ולא יכולה להיות הצדקה לוגית לפגיעה עצמית, איך הייתם מגיבים בשומעכם על רופא השובר לעצמו את היד להנאתו האישית? אני בספק שבאופן אינטואיטיבי הייתם רואים זאת בעין יפה ו/או מרגישים בנוח לעבור אצלו טיפול. חובתו המוסרית של רופא גבוהה במיוחד ולקיחת חלק בפעולות המנוגדות לעבודתו והגדרת שליחותו יוצרת קונפליקט של ניגוד אינטרסים (בין אם סמוי ובין אם גלוי) ומעמידות את בית-החולים בפרט ואת מערכת הבריאות בישראל בכלל כבדיחה סאטירית.

סיכום

אנחנו רוצים לחיות. אם לא, מה זה משנה אם נמות בעוד 70/80/90 שנה או מחר בבוקר? מה הטעם לחכות לקץ אם לטענת האדם אין רווח בדרך אליו?

כל בר-דעת רוצה לשמור על ולהוקיר את עצמו ואת הקרובים לו (אני בספק כמה אנשים יאמרו שהם רוצים לחלות באלצהיימר,סרטן ומחלות אחרות או שחלילה האנשים שיקרים לו יחלו באחת מהנ"ל). החיים כל כך שווים שיחיו אותם כי הם כל-כך לא-טריוויאלים ובני אדם, גם הגרועים שבגרועים שבהם, הם כל-כך יוצאי דופן מכל דבר אחר ביקום הפיזיקליסטי שלנו. כ~20 שניות לפני התאונה אמרתי לזוגתי שאני אוהב את החיים שלי (גם אם הם לא היו תמיד ועדיין לא פשוטים) וכשעשינו את דרכנו למיון הוספתי "ואני עדיין אוהב אותם". אני שמח שזכיתי לשרוד עוד יום כי היי אחרי הכל אם חלילה יקרה לי משהו תצטרכו למצוא בלוגר אנליטי אחר שתוהה על השאלות הגדולות של היקום. אני מקווה שהפוסטים שלי מעשירים אתכם, מעוררים אתכם לחשוב ולהטיל ספק בנאמר לכם ובהנחות היסוד של האינטואיציה שלכם (גם אם זה קונצנזוס חברתי) ואני מקווה שנגעתי בכם גם אם רק בקצת.

סעו בזהירות.

-

-