.Esse Est Percipi.

-



-
הרעיון כי המציאות קבועה תמידית אינו חדש.

הפילוסוף היווני הקדום בן המאה החמישית לפני הספירה פרמנידס טען כי כל שקיים, קיים תמידית וכך הוא גם נשאר שהרי כל מה שלא-קיים פשוט לא-קיים (עמדה זו מובעת באמרה הטאוטולוגית "היש, ישנו והאין, איננו"). דבר מה שאינו-קיים, לא יכול לחולל שינוי (להשפיע באיזושהי צורה) או ליצור דבר מה (דהיינו, אין יצירה אקס ניהילו) כי הוא פשוט לא-קיים בכדי לעשות זאת אזי אם ישנו שינוי הוא חייב להיות אקס מאטריה אבל ,טוען עוד פרמנידס, ל-מה יכול דבר מה קיים להשתנות? בוודאי שלא ללהיות קיים כי הרי מה שקיים כבר קיים כלומר שאם מתחולל שינוי אקס מאטריה בו דבר מה קיים משפיע על דבר מה קיים, הוא יכול רק לשנותו ל-מה שאינו-קיים אבל מאחר שמה שאינו-קיים פשוט לא קיים, אין לקיים ל-מה להשתנות. מכאן, מסיק פרמנידס, שינוי הוא בלתי-אפשרי, המציאות היא קבועה, מאוחדת ונצחית והחוויה שלנו של שינוי היא לא יותר מאשליה.
ננסה לסכם בצורה קצת יותר פורמלית את הטיעון של פרמנידס נגד האפשרות של שינוי כך:

1. כל מה שקיים, קיים וכל מה שלא-קיים, לא-קיים (טאוטולוגיה)
|1א. אם דברים משתנים, אז שינוי קיים (מהגדרה ומקרה פרטי של 1)
2. בכדי לחולל שינוי (/להשתנות), בהכרח צריך להיות קיים (מ-1א)
3. מה שלא-קיים, לא יכול לחולל שינוי (/להשתנות) (קאונטרפוזיטיב של 2)
|3א. מה שלא-קיים, לא יכול לחולל שינוי במה שקיים (מקרה פרטי של 3)
|3ב. אם משהו יכול לחולל שינוי במה שקיים, אז המשהו הזה קיים (קאונטרפוזיטיב של 3ב, קצת שיניתי את הניסוח לצורך נוחות קריאה אבל קל לאמת שההצרנה תהיה זהה)
|3ג. אם יש שינוי אז הוא ממה שקיים ל-מה שקיים (מ-3ב)  
||3גא. מה שקיים כבר קיים (מ-1)
||3גב. שינוי הוא ממשהו למשהו אחר (מהגדרה)
|||3גבא. אם יש שינוי אז הוא ממה שקיים למשהו אחר שקיים (מ-3ג ומ-3גב)
||3גג. מה שקיים הוא לא משהו אחר ממה שקיים (מהגדרת זהות ומ-3גא)
4. אין שינוי (מודוס טולנס מ-3גבא ו-3גג)

קל לראות כי הטיעון הנ"ל אינו-תקף.
מרבית הכשלים בו קשורים לאקוויווקציה בהגדרות ולדיכוטומיה שקרית (בעיני הקפיצה ל-4 היא לא מודוס טולנס אמיתי כי יש עמימות בשימוש של המונח קיים) ובאופן כללי, אין בעיה להציע נקודות רבות היכן לתקוף את הטיעון של פרמנידס ולכן בוודאי שאיני מתכוון לנסות ולהגן עליו אך אני רוצה להציע (ולנסות להגן על) עמדה צנועה יותר, כזאת שאינה מערבת עמדה חותכת בנוגע לאפשרות של שינוי או האם המציאות משתנה בפועל אלא לאפשר פתח ללהטיל ספק בביטחון של החוויות שלנו ככאלו המעידות על זה שישנו שינוי אמיתי ביקום.
אני אציג שלושה טיעונים מודרניים יותר בעד להיות סקפטי כלפיי האפשרות שהמציאות משתנה, אחד כמקרה פרטי של אסטרטגיית הטלת הספק של רנה דקארט, האחר כטיעון אמפירי העושה פנייה לממצאים מתחומים כמו נוירולוגיה ופסיכולוגיה על כשלים והטיות סיסטמטיות של הקוגניציה האנושית, לבסוף הטיעון האישי שלי שאכנה "הטיעון מאינדקסיקליות" (שאני מוצא כחזק ביותר), הגורס כי בהסתמך על החוויה שלנו בלבד אין לנו כלל דרך להגדיר שינוי באופן שאנו מתיימרים להבין אותו- אנחנו לא באמת חווים את מה שאנחנו טוענים שאנחנו חווים. בפוסט הבא, אני אציע שלושה טיעוני נגד (כאלו המתנגדים לעמדה הסקפטית) שלכל אחד מהם נקודות חזקות יותר מול אחד מהטיעונים הסקפטיים ונקודות חלשות יותר מול האחרים אז עד אז תהיו במתח ו/או תנסו לבנות טיעוני נגד משלכם ונוכל להשוות אותם לאלו שלי.

הטיעון הקרטזי
ב-"הגיונות על הפילוסופיה הראשונית", דקארט מציע לנו ניסוי מחשבתי בכדי להטיל ספק בכל אספקט אפשרי של העולם. הוא מתאר מצב בו דמון (שד) רשע מהתל בנו ומשפיע על החושים והחשיבה שלנו בצורה כזאת שאינם עולים עוד בקנה אחד עם המציאות והאמת, כיצד אנו יכולים להיות בטוחים שאין דמון שכזה ממש עכשיו המשפיע עלינו? הרי אנו לא שונים מהמקביל לנו (שכן מהותל) ביכולת שלנו לגשת למידע על העולם, בדיוק כפי שאין הגירסא שלנו בניסוי המחשבתי יכולה להצדיק לעצמה את מקור האמונות שהיא מחזיקה בהן כך גם אין אנו יכולים להצדיק את האמונות הממשיות שלנו. הטיעון של דקארט אינו מתנגד ספציפית לרעיון שיש שינוי בעולם אך נוכל לקחת זאת כמקרה פרטי:

1. נדמה לנו שהעולם משתנה (הנחה מאינטואיציה)
1א. אנחנו מאמינים שהעולם משתנה (מ-1, ניסוח מחדש עם אותה משמעות)
2. אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהסיבות שלנו להאמין במשהו מוצדקות (כי למשל, אפשרי לוגית שדמון רשע מרמה אותנו) 

-


 

-
 

וזו בדיוק הנקודה החשובה: אנחנו יכולים להסיק שהיה שינוי, לא חווינו את השינוי בשום שלב. ה-"שינוי" הוא דבר מה נוסף, הסבר או נרטיב שאנחנו מצמידים מנטלית כדי לנמק את החוויה שלנו, הוא לא חלק מהחוויה הוא סוג של אקסטרה שהמוח מדביק לדברים שהוא קולט בחושים כדי לעשות היגיון, אין בתיאור אובייקטיבי של האובייקטים הפיזיים המרכיבים את רשימת החוויות - תרנגולת עם N נוצות, תרנגולת עם N-1 נוצות, תרנגולות עם N-K נוצות, אני תולש נוצה אחת ותרנגולת מרוטה - שום דבר שבכלל דומה לתהליך/שינוי כחלק מהעולם הפיזי, הסיפור של ה-"למה" וה-"איך" הוא תוספת שלנו שהרי הדברים הפיזיים שגורמים לנו לומר "הזאת" כלל אינם זהים!
אותו "שינוי" הוא השם שאנחנו נותנים לנימוק שלנו לעצמנו למה השתמשנו באותו אינדקסיקל ("הזאת") לתאר שתי חוויות נבדלות של סידורים פיזיים שאינם זהים זה לזה. אנחנו יצרנו את הקשר בין האובייקטים, הוא לא נתון לנו מהעולם.
כעת נוכל לנסח את הטיעון מאינדקסיקליות באופן כללי:

1. אנחנו יכולים להיות בטוחים* במשהו רק אם חווינו אותו (נתון מהחושים ונובע ישירות מהטאטולוגיה "אני לא יודע את מה שאני לא יודע" ומההנחה שיש קשר אינטימי בין ידע וחוויה)
|1א. אם לא חווינו משהו אז אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בו (קאונטרפוזיטיב של 1 והצרנה של "רק אם", החלפתי נוסח לצורך נוחות קריאה)
2. אנחנו לא חווים שינוי (ראה הקדמה לטיעון: מקאונטרפוזיטיב של חוק לייבניץ ואופן השימוש באינדקסיקל "זה")
3. אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בשינוי (מודוס פוננס, מ-1א ו-2) 

*- השימוש ב-"בטוח" כאן הוא במובן האינטואיטיבי והיומיומי, אנחנו לא צריכים לדבר על וודאות אלא רק להראות שיש מספיק מקום לסקפטיות גם מעבר לחוסר הוודאות המוחלטת שיש תמיד.

-

-

סיכום
עברנו על מספר טיעונים הנבדלים מאד באופי שלהם זה מזה בשביל להדגים כיצד דבר כה טריוויאלי כמו שינוי ,שנדמה והוא תפור באופן אינטימי וחזק עם עצם הקיום שלנו ספציפית כבני-אדם ועם המציאות של היקום באופן כללי, אינו כה מובן מאליו. בשונה מהפילוסופים העתיקים (כגון פרמנידס וזנון) לא ניסינו להצהיר כי שינוי בוודאות לא אפשרי או לא לוגי אלא פשוט שגם אם הוא אכן אמיתי והעולם כן משתנה, אין לנו דרך לדעת זאת או לפחות לא באותו הביטחון שאנחנו חושבים עליו במבט ראשוני. בפוסט הבא נעבור על טיעוני נגד אפשריים ונראה אם בכל זאת יש לנו דרך להצדיק את האינטואיציה שלנו שהיקום אינו קבוע אבל בכל מקרה גם אם שינוי הוא כן סוג של אשליה וכל זה הווה נצחי אחיד שנמשך תמידית, אני מקווה שאני עושה אותו אחד שטוב לחיות בו ממש עכשיו גם אם אותו עכשיו לעולם לא מתחלף.

אם הייתי צריך להמר על זה; הייתי אומר שיש סיכוי טוב שישבתם בשלב כלשהו עם עצמכם ותוך כדי שהשקפתם על בחירות העבר מנקודת הימצאותכם בהווה תהיתם על ווריאציה של השאלה- "מכל האנשים בעולם ומכל הדברים שהיו יכולים לקרות, למה זה קורה דווקא לי? למה אני, אני?".

השאלה הזאת שמכונה לעיתים "השאלה הורטיגואית" (Vertiginous question) או "הבעיה של הלי" (על שם בנג' הלי, פילוסוף מאונ' טורונטו, שניסה לנתח אותה באופן רשמי), הונצחה בסרט "Mr. Nobody" כאשר הדמות הראשית נמו (כשעדיין רק פעוט) מביט בהשתקפותו שלו ושואל "למה אני עצמי ולא מישהו אחר?". תהיות מסוג זה קשורות קשר הדוק לתפיסה סוליפסיסטית של המציאות- עמדות פילוסופיות המייחסות לנקודת המבט הסובייקטיבית, לפרספקטיבה של גוף ראשון, מעמד אונטולוגי ו/או אפיסטמי מיוחד לעומת זה של אנשים ו/או אובייקטים אחרים (שהרי אין אף אחד מאיתנו חולק חווית-עולם עם אף אחד אחר). הסוליפסיזם הקלאסי בגרסתו החלשה היא העמדה כי אחד יכול היות בטוח אך ורק בקיומה של חווית-העולם האישית שלו בעוד שבגרסתו החזקה ישנה הקביעה כי היחיד (זה המחזיק בעמדה) הוא הישות המודעת היחידה ביקום בעוד כל שאר הישויות הן זומבים פילוסופיים.

כעת אתן תשובה לבעיה של הלי- למה דווקא הוא עצמו או אני עצמי או אתם עצמכם, אך לאלו מכם המצפים לתשובה החושפת נדבך עמוק יותר של המציאות שלא ידעתם עליו עד היום מצפה אכזבה שכן התשובה לשאלה היא טריוויאלית ביותר. ראשית, נביט בעיקרון לוגי-מטאפיזי כללי ורק לאחר מכן נראה כיצד הוא מספק מענה לשאלה הורטיגואית.

עיקרון הסיבה המספקת
היסטורית, עיקרון הסיבה המספקת (הניסוח המודרני מיוחס למתמטיקאי, הלוגיקן והפילוסוף לייבניץ אך הוגים מוקדמים יותר הציעו רעיונות דומים) גורס כי "לכל דבר יש סיבה" (שימו לב שהעברתי ביקורת בעבר על מה שקראתי לו "משחק ה-למה", אבל אין זה יהיה רלוונטי למקרה זה). הניסוח הפשטני ביותר וזה שעליו נסתכל למקרה שלנו הוא זה:

לכל אירוע E כלשהו, אם E קרה אז הייתה סיבה מספקת עבור E לקרות

הניסוח הנ"ל עשוי להישמע מובן מאליו לאחדים (בפרט אלו התומכים בדטרמיניזם חזק כלשהו) או חלש ולא מתקף (או פשוט שגוי) לאחרים שהרי בניסוח זה אין מקום לאקראיות (כגון זו שיש באופן אינהרנטי בתנודות קוואנטיות או אמרגנטית במערכות כאוטיות כמו "חוק 30"), אבל ננסה להרחיב אותו מתוך הבנה של הרציונל מאחוריו.
הרעיון בעיקרון הסיבה המספקת הוא לנסות להראות זהות מטאפיזית בין אירועים בעולם לחלקים המרכיבים אותם תוך הבנה שחלקם הכרחיים (אלו המהווים השלכה לוגית בלתי-נמנעת ללא תלות במיקרו-חוקים, העובדות הפונדמנטליות, של היקום. למשל; אם ענף א' ארוך מענף ב' וגם ענף ב' ארוך מענף ג' אז בהכרח ענף א' ארוך מענף ג', תאוצת הכובד g הייתה יכולה באותה המידה להיות פי 80 בגודלה או 1 חלקי 44 בלבד אך הדבר לא היה משנה את הטרנזיטיביות בטיעון הנ"ל גם אם עצים וענפים בשני היקומים בהם g שונה היו נראים ומתנהגים אחרת באופן רדיקלי מביקום שלנו) ואחרים הם קונטינגנטיים; הם הגיעו להיות כפי שהם (עובדות "גבוהות" אמיתיות על העולם) משלל לחצים שאין הכרח לוגי כי דווקא הם יהיו התמונה המייצגת של היקום אך אלו אכן היו הלחצים בפועל (למשל; אין הכרח לוגי כי לפילים לא יהיו רגליים בשליש העובי ופי 30 באורכן אך העובדות בפועל על היקום, דהיינו חוקי הפיסיקה, עקרונות הנדסיים, עקרונות ביולוגיים והעובדות האמפיריות על ההתמודדויות האבולוציוניות של האבות הקדמונים של הפילים המודרניים הוביל זאת לכך כי פיל סוריאליסטי שכזה יהיה בלתי-אפשרי פיזית אך לוגית אין בעיה לדמיין יקום בו תנאיי-השפה של עובדותיו האמפיריות בשילוב עם חוקיו הפונדמנטליים מאפשרים היסטוריה קאונטרפקטואלית שתוצרה הסופי הוא פיל המזכיר את ציוריו של סלבדור דאלי).

-

-

חשוב לציין כי אירוע או עובדה קונטינגנטיים הם אינם שרירותיים, אי-ההכרחיות הלוגית של צורתם הנוכחית של פילים אינה גוררת כי מבנהו האנטומי של פיל אמיתי היא אקראית וכפי שראינו ישנם שלל מחוללים (פיסיקליים, הנדסיים, אבולוציוניים) שהביאו את צורתו הנוכחית של פיל להיות כפי שהיא.
אם כן, ננסה להרחיב את ניסוח עיקרון הסיבה המספקת כך שיכלול את ההבדלים בין הכרחיות לוגיות לקונטינגנטיות מהעובדות האמפיריות בפועל וישאיר מרחב גם למחוללי אירועים נטולי סיבה כגון אקראיות קוואנטית:

העיקרון של Simulacra
1: אם לומר שהאירועים E1,E2,..,Ek מתרחשים זהה ללומר שהאירוע E מתרחש וגם בהיסטוריה של היקום התרחשו האירועים E1,E2,..,Ek , אז בהיסטוריה של היקום התרחש אירוע E
2: אם חוק F כלשהו הפועל על אירועים E1,E2,..,Ek גורר אירוע E וגם בהיסטוריה של היקום התרחשו E1,E2,..,Ek בהתאם ל- F , אז בהיסטוריה של היקום התרחש אירוע E
3: אם אירוע אקראי כלשהו Q התרחש, חוק F כלשהו על Q גורר אירוע E וגם בהיסטוריה של היקום התרחש Q בהתאם ל- F אז בהיסטוריה של היקום התרחש אירוע E

כלומר, אם כל התנאים בלי אף יוצא מן הכלל בכדי שמשהו יקרה אכן קרו אז הדבר בהכרח חייב לקרות (גם אם חלק מאותם תנאים הם תנודות קוואנטיות אקראיות או כאוס אמרגנטי במערכות דטרמיניסטיות) ואם משהו קרה זו עדות לכך שכל התנאים להתרחשות הדבר כבר היו שם (הכרחיות או קונטינגנטיות) או שהוא אירוע אקראי (אין סיבה או שילוב סיבות לקיומו).

מה לכל זה ולבעיה של הלי?
אם אני (או אתם או הלי) קיים (והרי עצם זה שאני כותב שורות אלו היא עדות לכך שאני קיים ועצם זה שאתם קוראים שורות אלו היא עדות לכך שאתם קיימים) אזי או שאני אירוע אקראי ואין סיבה אמיתית ללמה אני אני (זו פשוט עובדה אמפירית על המציאות) או שכל התנאים ליצירת האדם הספציפי שהוא אני היו שם והרי אם כל התנאים בלי יוצא מן הכלל שם, מהגדרה הדבר אומר שאין מה שימנע את היווצרותי (לומר שלבלב מקיים את כל התנאים להיות לבלב בריא זה פשוט לומר שהלבלב בריא בפועל) ולכן בהכרח הקיום שלי הוא עובדה גבוהה על העולם.
תחשבו על זה כך; מישהו חייב להיות אתם (כי כל התנאים לזה שתהיו קיימים, קיימים גם הם) אבל אם אתם לא הייתם עצמכם כפי שאתם ברגע זה בהווה הדבר היה אומר שתנאי כלשהו (אולי המיקרוסקופי ביותר) שונה איכשהו מהמצב שלו עכשיו ואז בהכרח הייתם מישהו אחר.

סיכום
לפעמים לשאלות שנדמות הסבוכות ביותר ישנן תשובות טריוויאליות ומובנות מאליו.
אתם עצמכם (ואני עצמי והלי עצמו) כי זו האופציה היחידה.
לשאול "למה אני, אני?" לא מיוחד יותר או שונה מלשאול "למה הוא, הוא?"; אדם אחר הוא אדם אחר בגלל ספקטרום רחב של סיבות אשר חלקן לוגיות-הכרחיות, חלקן קונטינגנטיות-אמפיריות ואחרות אקראיות לחלוטין אך אותו הדבר בדיוק נכון גם לגבי כל אחד מאיתנו.          

התזה והמטרות הטרנסהומניסטיות/אימורטליסטיות ניצבות בעיקר אל מול חשיבה דת'יסטית; זו הגורסת כי מוות הוא באיזשהו מובן "שלב טבעי", "חלק בלתי-נפרד" מהחיים, באופן אינהרנטי תופעה בלתי-ניתנת למניעה ואף לעיתים מייחסת לו ערך-חיובי. אך מרבית החשיבה הדת'יסטית נטמעת בנו מדורות עבר, משאריות תיאיסטיות ומהיעדר אסטרטגיות להנדסת הזדקנות-תאית זניחה בהווה (או במילים אחרות; אנחנו עדיין "רק" בדרך למצוא פתרון משמעותי לפתולוגיות המזוהות עם גילאים מתקדמים כגון מחלות-לב, סרטן, אלצהיימר וכדומה) כאשר אין ניסיון מכוון או זדוני לתמוך בתמותה (גם אם ההשלכות זהות לו אכן זה היה המצב). רוב האנשים שאנחנו מכירים ויוצא לנו לבוא איתם במגע הם דת'יסטים מבלי כלל לדעת או להבין זאת כי מעולם לא טרחו להציב בפניהם את האפשרות שמניעה גלובלית של מוות על כל צורותיו השונות זו מטרה לגיטימית ואפשרית שכדאי לעבוד (ולעבוד קשה) על מנת להגשים אותה.
תקפתי טיעונים דת'יסטיים שונים פעמים רבות והפעם אסתכל על עמדה אידיאולוגית שטכנית לסווגה כ-"תומכת במוות" יהיה לא נכון אך הנימה שלה בהחלט דומה והיא "אנטי-נטליזם".

"נטליזם" (ללא ה-"אנטי") היא אידיאולוגיה המייחסת ערך-חיובי לילודה ורבייה (עמדה שאני אישית בהחלט תומך בה) ומכאן קל לראות כי אנטי-נטליזם היא האנטי-תזה שלה; אידיאולוגיה המייחסת לילודה ורבייה ערך-שלילי.
מטרת הפוסט הנוכחי היא לא להציג טיעונים בעד נטליזם (למרות התמיכה שלי) אלא במתן תשובה לכמה מהטיעונים האנטי-נטליסטיים (ולעמדה קרובה אך נפרדת, "אפיליזם"- העמדה כי לחיים עצמם ישנו ערך-שלילי ולכן על אדם לבחור לסיים את חייו) ולהראות כי מעבר לכך שקיימת אלטרנטיבה, הטיעונים עצמם חלשים משנדמה במבט ראשון. כתמיד, אין לי הזמן או הרצון לעבור על כל טיעון שהוא הניתן להעלות על הדעת ולכן אתמקד בגרסאות הנפוצות.

הערת צד: פגיעה עצמית
הדגמתי בעבר כיצד אדם המביע תמיכה בלא לפגוע ברעהו בגלל מאפיין כלשהו של אותו אדם לא יכול להצדיק בצורה לוגית פגיעה בעצמו. הטיעון (הלא-לוגי) הנפוץ בעד הצדקה של פגיעה עצמית כלגיטימית (גם אם לא רצויה), מבוסס על כשל "תחינה מיוחדת" בו האדם מצהיר כי הקשר בינו לבין עצמו יוצא דופן אך ללא הסבר מדוע הוא שונה באספקט המדובר מאותו הקשר בדיוק בין אדם לחברו. בישראל נפוץ לשמוע את הביטוי (בפרט לאחר הערה על מנהגים פוגעניים ו/או הרס עצמי); "זכותי לפגוע בעצמי". הפוסט שקישרתי אליו בתחילת פיסקה זו עסק בלהפריך את הטיעון (הלא-לוגי) שמבוסס על הביטוי "אבל אני פוגע רק בעצמי" וכל ניואנס הרלוונטי למקרה המדובר יהיה רלוונטי גם כאן, אך בהכנה זו לתקיפה על אנטי-נטליזם (ובמידת מה גם על אפיליזם) אסתכל על השאלה בניסוח הספציפי הנ"ל- האם זו זכותו של אדם לפגוע בעצמו? (שימו לב, על השאלה האם יש לכך הצדקה לוגית כבר ענינו. כעת נבחן האם יש זכות כזאת גם אם ההענקה שלה היא לא-לוגית ולא-מוסרית כפי שלעיתים נוטה להיות המצב עם חוקים ונורמות חברתיות). מבלי להיכנס לכל אלפי הדקויות והפרשנויות; באופן מאד כללי, "זכות" היא איזשהו עיקרון של חופש או חובה של גוף מסוים כלפיי האדם שהוענקו לו ע"י מערכת חוקית מסוימת. הדגש החשוב כאן הוא כי "זכות" לא יכולה להתקיים במנותק מההקשר, עושה מעט מאד היגיון למשל לדבר על זכויות בסיסיות של חוצנים או של צורת חיים היפותטית אחרת כי אין לנו דרך להגות חיבור בין דבר מה שמעולם לא נתקלנו בו והוא מחוץ לספקטרום הפעילות האנושית ואבני-הבניין שמהוות אינטרס משותף לנו כבני-אדם (ו/או כאורגניזמים ארציים בכלל) לבין החוויה היומיומית שלנו והקונספטים שעליהם אנחנו בונים את האסטרטגיות שלנו להשגת אידיאל כזו או אחר. למשל יהיה זה לא-בלתי-אפשרי אך מאד לא פרקטי לדרוש ממדינה זרה יחס כלשהו שאינו עומד עם האינטרסים הסבירים של אזרחי אותה מדינה או אף של האזרח הסביר במדינה שממנה הגעת במקור (לא חסרות דוגמאות אבסורדיות ביזאריות שנעשו כלפיי גופים שונים כגון אנשים הדרשו הכרה בבעלותם על השמש) או לעמוד באמצע יער מבודד ולצפות ליחס מסוים ותגובות ספציפיות מחיות היער ורצף האירועים רק מתוקף היותך חפץ בערך חיובי אינהרנטי של עיקרון כלשהו. אם כן מה "הזכות לפגיעה עצמית" בכלל אומר? ישנה דרישה לכבד את הרצון של אדם לפגוע בעצמו ולתת לו להמשיך במנהג זה אך כל עוד פגיעה עצמית מזוהה (בצדק) עבור האידיאלים של מרביתנו ושל אופיין בניית החוקים שלנו ככזה בעלת ערך שלילי (אחרת גופים כגון ער"ן לא היו קיימים ולא הייתה לנו כל סיבה לספק שירותי הצלה באופן כה מהיר ויעיל כפי שאנו מנסים לעשות) זו אינה זכות. אז תחת איזו קטגוריה פגיעה עצמית כן נופלת?
קל לראות כי פגיעה עצמית מהווה:
א. מסוגלות פיזית- אתה יכול בפועל לפגוע בעצמך, אין אף חוק פיסיקלי המונע זאת ממך (גם אם יש לך מנגנוני הגנה ביולוגיים בלתי-מושלמים שמטים את הכף נגד פגיעה שכזאת).
ב. מסוגלות ליגלית-לוקלית- ספציפית בישראל פגיעה עצמית היא טכנית אינה עבירה על החוק (למרות שהיא כן עבירה על חוקי הדת) ולכן בלעשות כך אין האדם מוגדר כ-"עבריין" או "מעוול" אך זה רחוק מלהיות קונצנזוס אוניברסאלי ולמשל בסין התאבדות היא פשע וניסיון התאבדות כושל יסתיים בקנס ואף מעבר לכך.

העניין הוא אם כן כזה; מסוגלות פיזית וסוגיה המהווה טכנית איזור אפור בחקיקה הם אינם טיעונים משכנעים במיוחד (לפחות לא לאדם הרציונלי) בעד משהו. למרות שיש לי המסוגלות הפיזית להעמיד 20 צאצאים (דבר שאמור לקחת לי כ-180 חודשים, 15 שנה, אם אני במערכת יחסים מונוגמית אך נתעלם מזה כרגע) ולחנך אותם שלרצוח, לגנוב ולאנוס זה דברים רצויים ושעליהם להתמיד בכמה שיותר רצח ואונס במהלך חייהם ולמרות שטכנית אין שום חוק נגד זה ולכן בעושי זאת לא אחשב עבריין (אני לא כופה עליהם לרצוח ולאנוס, "רק" משריש להם את הערכים האלו) אך אני נוטה להאמין שמרבית האנשים לא יראו זאת בעין יפה. למה? כי למרות שאני מסוגל לזה פיזית וחוקית-לוקלית, זה יהיה מאד לא מוסרי מצידי. אם אנו תחת הרעיון כי זכויות הן דבר מה שמוענק לנו בהקשר של האידיאלים שאותה מערכת חוקים בדיוק המעניקה לנו אותן תומכת אזי השרשת ערכים בעלי פוטנציאל לשלול זכויות אלו (בפרט את אותן העקרונות בדיוק המוגדרים כזכויות אדם בסיסיות) תהיה מעשה שאולי אינו-שלילי בפני עצמו אך השלכותיו תהוונה התרסה ישירה כנגד אותו מנגנון (המדינה) שמתיימר להעניק לנו חופש לפעול כראות עינינו תחת החוק. פגיעה עצמית זו לא זכות ועצם זה שאנחנו בשלב בהיסטוריה שכלל מאפשר לדון בזה היא עדות לכמה רחוק המאבק שלנו על שימור עצמי כערך עליון ואידיאל אנושי ראוי (גם אם לדעת אנשים מסוימים שרירותי) הביא אותנו.

להיות "זכאי" למשהו בפירוש לא אומר לעשות כרצונך ללא הגבלה בכל עת שהיא, אותה "זכאות" שלנו היא בחסות מערכת ציפיות מסוימות מההתנהגות שלנו שסוכמו מראש על ידי אנשים בודדים ו/או גופים בעמדת כוח ומתוקף כך שנעמוד באותן ציפיות מה עלינו לצפות מאותם אינדיווידואלים ו/או גופים ובין היתר מה עלינו לצפות לקבל מהם. "חופש" אינו אומר כי הוא חופש בלתי מוגבל ואף מערכת חוקים/היררכיות סמכות סבירה לא יכולה לתמוך בהתנהגות המזוהה עם הרס עצמי אחרת מהר מאד היינו מוצאים עצמנו בבעיה לתפקד ולפעול מול ועם המערכות המדיניות השונות.

אך רגע, אולי זו לא "זכות" במובן הקלאסי של המילה אך האם זה שהאדם רוצה בזה אינה סיבה מספיקה לכבד, לשמור לאכוף רצון זה?
מעבר למובן מאליו שחייבת להיות רמת שרירותיות מסויימת בכל מערכת חוקים ושנורמה כזאת או אחרת חייבת להיות כוללנית ולוותר על ניואנסים מסויימים והעדפות של כל פרט ופרט בחברה, כפי שכל בן/בת-נוער החושק בבן/בת-זוג פוטנציאלי שאינו מחזיר לו/לה אהבה יאמר לכם: הדברים שאתה רוצה רחוקים מלהיות תמיד הדברים שאתה צריך. השיפוט שלנו את העולם לטוב ולרע מוטה בצורה משמעותית והמסקנות שלנו לגבי מה אנחנו חושבים שיעשה לנו טוב (בפרט בטווח הקצר) פעמים רבות רחוקות מאד ממה שיהיה יותר כדאי לנו לעשות בפועל (הדוגמא הבולטת ביותר בעולם המודרני היא עישון).

ניתוח טיעונים אנטי-נטליסטיים
הערת הצד הנ"ל נועדה לשמש ככלי להשחזת האינטואיציה למקום ויחסי-הכוחות בין מה אנחנו יכולים לעשות, מה מותר לנו בחוק לעשות ומה ראוי שנעשה. הקשר שלה לתזה האנטי-נטליסטית חלש יחסית (והוא קרוב יותר לסוגיה האפיליסטית) אך הנימה דומה. כעת אבחן שלושה טיעונים מרכזיים ונפוצים בגישות אנטי-נטליסטיות המהווים סוג של עמודי תווך באידיאולוגיה ובקירוב גס טיעונים אנטי-נטליסטיים אחרים הם ווריאציות של אלו:

1. אסימטריה בנאטריאנית- דייוויד בנאטר הוא פילוסוף אנטי-נטליסט מודרני המבסס את טיעונו המרכזי בעד אנטי-נטליזם בצורה הבאה:
(0) לכאב יש ערך אינהרנטי שלילי ולהנאה ("עונג") יש ערך אינהרנטי חיובי
(א1) לנוכחות של כאב יש ערך שלילי
(א2) לנוכחות של הנאה יש ערך חיובי
(ב1) להיעדרות כאב יש ערך חיובי
(ב2) להיעדרות הנאה אין ערך שלילי אם אין מי שנחסכת ממנו הנאה זו

ישנן שתי טקטיקות שאכנה "טקטיקה אנטי-אנטי-נטליסטית 1" ו-"טקטיקה אנטי-אנטי-נטליסטית 2" המציעות עצמן מיידית בבחינה של הטיעון הנ"ל (הן לא האופציות היחידות אך הן אלו שנקודות המוצא שלהן הן הקרובות ביותר לאלו של בנאטר*). טקטיקה 1 תוקפת את הברור ביותר; האם יש הצדקה לאסימטריה בין (ב1) ל-(ב2)?
אולי אין זה בצדק שבנאטר זכה לייחוס שבכותרת הטיעון מאחר והוא רחוק מלהיות הראשון שטען כי היחס שלנו בין הנאה לכאב אינו זהה, הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר הטיף בעד גישה אפיליסטית במידת-מה בכך שטען שערכם של החיים הוא לבסוף שלילי מאחר ובשקלול הסופי עוצמת החוויה שלנו של סבל מתעלה על החוויה שלנו את תענוגות החיים. אפילו אם טיעון הבסיס של שופנהאואר נכון ואנו אכן נוטים לייחס יותר חשיבות לנתח מהחיים שסבלנו בו מאשר לזה שהתענגנו בו, כיצד ניתן להצדיק שהיעדר כאב מאדם שאינו קיים היא דבר חיובי בפני עצמו? נכון, הילדים שאין לי כרגע אינם מפסידים דבר בזה שאינם אוכלים גלידה אך הם בהחלט אינם מרוויחים מזה שהם לא נופלים ומשפשפים את הברך כי בכדי לשפשף את הברך אתה צריך שיהיו לך ברכיים מלכתחילה. בנאטר מתעלם מכך שהרעיונות של רווח והפסד קשורים קשר הדוק לרעיון של סוכנות (ובפרט לזה של סוכן רציונלי) אך בשביל שתהיה שקילת אפשרויות והעדפות חייב להיות שם סוכן שעושה את השקילה. אם היעדר הנאה אינu שלילי כשנחסך מאנשים לא קיימים כי אין הם יכולים להוות סוכן המעריך (הנקודה הזו תופיע מיד בטקטיקה 2) היעדר זה אזי מי נמצא שם כדי להעריך את היעדרות הכאב? אני חושד שבנאטר שוגה בסוג של אנתרופומורפיזציה ו/או כזב פתטי בכך שהוא מבלבל בין הקונספט של להיות אדם (וסוכן בכלל) לבין אדם אמיתי.
טקטיקה 2, אם כן, מקבלת את האסימטריה הבנאטריאנית (או השופנהאואריאנית) אך תוקפת את המסקנה: למה הכוונה ב-"נוכחות של X"? (כאב, הנאה). על מנת ש-ללדבר על נוכחות של דבר מה תהיה משמעות, עלינו לדעת מה אומר לחוות את אותה נוכחות (בדיוק מאותה סיבה אף לא אחד מאיתנו מסוגל לדמיין למשל צבע שאינו בספקטרום האור הנראה) וכשבנאטר מדבר איתנו בבחירת המילים המאד ספציפית של "נוכחות של כאב" הוא אינו מתכוון רק לזה שבמובן הטכני-מכאניסטי כואב לנו כי אז לא הייתה לנו סיבה להסכים עם (0) בטיעון הנ"ל. בנאטר אינו באמת מדבר על "כאב" כפי שכנראה צורות חיים אחרות מרגישות אלא על סבל, הוא דורש לא רק שהכאב יהיה שם אלא שגם נכיר בכך שהוא שם אחרת כיצד ניתן להצדיק טיעון שהערך הוא שלילי באופן אינהרנטי אם באמת לא אכפת לי מהכאב (לאו דווקא פיזי כמו פציעה)? אם כן המסקנה "...לכן לא מוסרי להביא ילדים" אינה בהכרח נובעת, הטיעון יהיה תקף כפי שהיה אם במקומו המסקנה הייתה "לכן צריך להנדס גנטית את הצאצאים שלנו כך שלא יחושו כאב" או "לכן חובה מוסרית עלינו לחנך את צאצאנו לערכים סטואיסטים".

*-קל לראות כי נקודת המוצא של בנאטר היא איזושהי צורה של תועלתנות. אפשר לתקוף את הטיעון עוד על סמך הקרקע הזו ולדחות את עצם הגישה על הסף אך מאחר ואני סוג של תועלתן בעצמי אני אתן לו את ההנחה הזאת בחינם גם אם אני חלוק על חלק מהפרטים.

2. "הטיעון המנצח"- בטיעון הזה (שגרסא כלשהי שלו נפוצה מאד בקרב אנשים רבים לאו דווקא בהקשרים אנטי-נטליסטיים/אפיליסטיים/דת'יסטיים) נתקלתי תחת הכותרת "לנצח בוויכוח האנטי-נטליסטי" בבלוג בשם "Say No To Life" ומכאן הכינוי "הטיעון המנצח" (שם שכמובן, כפי שקל לראות, הענקתי לו במידת מה של סרקזם). הוא מופנה ישירות לנטליסטים ואחרים שאינם מקבלים את התזה האנטי-נטליסטית והוא הולך באופן גס כך:

איזו סיבה לא-סובייקטיבית, לא-אישית, לא-רגשית, אובייקטיבית, רציונלית יש להמשיך את קיומו של המין האנושי?

גם כאן ישנה יותר מדרך אחת להתייחס לשאלה, אחת היא לפנות לנטורליזם ולאופן שבני אדם מהווים חלק מהטבע והעולם והשנייה היא לתקוף את עצם ההנחה ש-"אובייקטיביות" היא באיזשהו מובן מנחה טוב יותר מ-"סובייקטיביות" בכל הקשר שניתן להעלות על הדעת. אעבור על שתי הדרכים בזריזות:

א. התגובה הנטורליסטית- כפי שיצא לי לטעון בעבר, בתור אורגניזמים התפתחנו סביב שלוש פעילויות מרכזיות (שהשגתן ושימורן מצריכות הרבה מעבר לשלוש פונקציות ומערכות ביולוגיות) שאנו מזהים כבעלות ערך אינהרנטי:
השגת מזון
רבייה
הימנעות מטורפים

אלו הדברים שהמערכות האנטומיות שלנו בסופו של יום מוקדשות לשמר ולהשיג. עם הזמן מאחר והודות לשפה אנו מסוגלים להשוות אחד עם השני את המסקנות שלנו על איך העולם מתנהל, בנינו ציוויליזציות שהפכו להיות בפני עצמן מקור הכתבה של ערכים הסוטים במידת מה (גורעים ו/או מוסיפים) מהערכים המקוריים ש-"תוכנתנו" למקסם ע"י הלחצים האבולוציוניים וכעת אנו יכולים, לפחות עד גבול מסוים, לשקול האם הערכים שהאנטומיה שלנו נועדה עבורה מתאימים לנו או לא. התנאים הקונטינגנטיים (המקריים) של הסביבה הגיאולוגית, אקולוגית וכו' שעיצבו את המטרות הביולוגיות שלנו אמנם אינם בהכרח מקור של אמת אבסולוטית המסוגלים להכתיב לנו מה הוא "הטוב האמיתי" של היקום, אך יהיה צעד נועז לטעון בכל תוקף שהם לא מהווים איזשהו קירוב ל-מה המטרות האלו צריכות להיות.
הסיבה שכל מה שחי היום בהכרח מתרבה באיזושהי צורה היא פשוטה:
אם אי פעם הייתה צורת חיים שלא התרבתה, אחרי מספיק זמן (ללא יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן ו/או חסינות אבסולוטית לנזק פיזי) היא פשוט הייתה מתה מסיבה כזאת או אחרת (טורף, תאונה, מחלה) ולכן בהכרח לא הייתה יכולה להגיע לזמן שלנו כדי שנראה אותה.        
 להיות פרט יחיד זה חיסרון עצום להשיג את המטרות שלך, בפרט כשהיקום שאתה חי בו הוא עוין במיוחד ומכיל מיליוני דרכים פוטנציאליות למות מדובים ועד סופר-נובה.
קבוצה של פרטים בעלי ערכים ומטרות פחות או יותר משותפות (למשל: השגת מזון, רבייה והימנעות מטורפים) גם אם יש אי-הסכמה על הדקויות ביניהן, היא משמעותית חזרה יותר ובעלת יתרון אסטרטגי להשגת המטרות והערכים של חברי הקבוצה. בדיוק כפי שראינו בניתוח של האסימטריה הבנאטריאנית, אם סבל הוא הבעיה אנחנו יכולים פשוט למקסם את ההנאה שלנו ואת ההימנעות מסבל (במיליוני דרכים שונות) ונוכל פשוט להפוך את האספקט הזה של "הטיעון ה-(הכביכול)-מנצח" ולומר "כן, יש סיבה אובייקטיבית רציונלית שכזאת. יותר סוכנים רציונלים הפועלים במשותף למקסם את ההנאה שלהם הם אובייקטיבית בעלי סיכוי גבוהה יותר להצליח בכך אם הם יפיקו עוד סוכנים רציונלים (דהיינו, יתרבו) בעלי מטרות דומות מאשר קבוצת סוכנים שכזאת שאינה מפיקה עוד סוכנים באופן זה".

ב. התגובה של סובייקט כלגיטימי- אני מוצא את ההנחה שהבלוגר עושה כמאד מוזרה. נניח שהתגובה הנטורליסטית שלי אינה הייתה נגישה לנו ואכן לא הייתה סיבה אובייקטיבית לעשות זאת, אז מה? אנחנו לא צריכים סיבות אובייקטיביות בכדי לעשות דברים, כל החוויה האנושית וכל הדברים שאנו מייחסים להם ערך הגדול במשמעות מהערך של החומר המרכיב את אותו האובייקט הם עדות חזקה לכך שדבר מה יכול להיות לגיטימי גם אם הוא סובייקטיבי. למונה ליזה אין רק ערך בחומר שהיא עושיה ממנו אלא גם ערך אסתטי וערך היסטורי, היא אייקון שמייצג עבורנו פריצות דרך של הרוח האנושית גם אם אינך מתרשם במיוחד מאופן הביצוע ביחס למדדים של היום או מבחירת הצבע שמרכיב את התמונה. לכסף אין ערך אינהרנטי, האם עלי להסיק מכך שגישה "אנטי כסף-יסטית" היא נכונה? זה יהיה אבסורד בדיוק כמו לשלול את הלגיטימציה לחוות יופי רק כי יופי הוא תופעה מנטלית ולא עובדה אובייקטיבית על היקום. גם אם הבאת ילדים לעולם הייתה בעלת ערך סובייקטיבי ורגשי בלבד, אז מה? המסקנה מכך היא ממש לא שההיפך הוא בהכרח נכון ושלא-להביא ילדים זה דבר "טוב","כדאי" או "רצוי" אחרת לפי אותו היגיון בדיוק אין סיבה אחת שלא נוותר גם על יופי, כסף, אסתטיקה מוסיקלית, ביורוקרטיה, מתמטיקה וכל קונסטרוקציה אנושית אחרת. אם ניתן לעצמנו לחשוב שהטיעון "המנצח", מנצח את הרצון שלנו להביא ילדים אזי אם אנחנו עקביים הטיעון ניצח גם כל הישג אנושי חשוב משחר ההיסטוריה שהרי מטוסים, אינטרנט, סבון ואנטיביוטיקה הם לא באיזשהו מובן "אובייקטיבי" טובים, הם יעילים לנו בדיוק כמו שילד יכול להיות גם אם היעילות הזו היא רק האושר שאדם עשוי לחוות מהיותו הורה.

3. "כל עריסה היא קבר"- הכותרת בספרה של שרה פרי "Every Cradle Is a Grave" מסכם בצורה טובה את טיעון שכולנו שמענו פעמים רבות: "כולנו מתים בסוף".
מסיבות שאינן נהירות לי, אנשים רבים שדוגלים באיזושהי צורה של דת'יזם (גם אם לא במודע) בטוחים שדווקא זה ה-טיעון המנצח ולא העמדה שסקרנו בטיעון מספר 2. אך באופן מצחיק זה גם הטיעון הקל ביותר לתקוף ולו מסיבה אחת פשוטה, אני מסכים עם הטיעון לחלוטין (פרט לכוכבית קטנה שאגע בה מיד) אך המסקנה "לכן למות זה בסדר" פשוט לא נובעת ממנו. הטיעון שכולנו מתים בסוף עם כוכבית קטנה שאומרת; "כל עוד לא הצלחנו לרפא את המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים זקנה, דבר שיותר ויותר גופים ביניהם חברות ענק כגון גוגל עובדים עליו, ברירת-המחדל של הפיזיולוגיה שלנו היא שבנקודה כלשהי נמות ממחלה כזאת או אחרת" הוא נכון ולמעשה זה בדיוק היה מוסר ההשכל שניסיתי להעביר במשל שלי- "ההתרסקות האיטית". במשל, אלו שלקחו חלק בטיסה נתנו לעצמם לחוש נינוחים ורגועים מבלי לטרוח לנסות לשפר את מצבם כי ההתרסקות הייתה רחוקה מהם מאד מבחינת זמן אך וודאית ובמקום להשקיע את האנרגיה והאינטלקט שלהם בלהינצל הם פשוט השקיעו את אותם האנרגיה והאינטלקט בדיוק בלתרץ לעצמם למה ההתרסקות היא כנראה דבר חיובי. למקרה שזה לא היה ברור מהרצינות שבה אני לוקח את הרעיון של הארכת חיים (אני חבר מנהל בעמותה הישראלית להארכת חיים), ברור לי לחלוטין שאם (והאם זה הדגש החשוב פה) לא נצליח לרפא את המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים זקנה אזי כמעט בוודאות מוחלטת עד 2105 כל בני דורי (ילידי 1990) כולל עבדכם הנאמן הכותב שורות אלו יהיו מתים ואין זה מפתיע שבדיוק ידיעה זו היא הדבר שהוביל אותי לתמוך בחקר הארכת חיים ולחסוך לחברות בחברת הקריוניקה "אלקור". אם כן, קל לראות כי מהטיעון "ללא אסטרטגיות רפואיות למניעת זקנה כולנו נמות" לא נובעת המסקנה "למות/להתאבד זה בסדר/טוב/צודק/ראוי" ו/או "אתה צריך למות/להתאבד" ולמעשה זה כשל לוגי של "משתי עוולות יוצא צדק". כפי שראינו בגישה הנטורליסטית כתגובה לטיעון מספר 2, אנו מזהים מסיבות אבולוציוניות ערך שלילי ללמות ואין בכך שום בעיה גם אם מוות היה בלתי-נמנע ברמה העקרונית (והוא בפירוש לא כזה) אבל זה שדבר מה הנתפס בעינינו כשלילי הוא בלתי-נמנע לא מהווה הצדקה לוגית לדבר שלילי אחר (גם אם מסדר גודל קטן יותר) או לעותק של אותו הדבר. באנאלוגיה: המסקנה מזה שאלכוהול וסיגריות הם חוקיים היא לא שהרואין צריך להיות חוקי גם הוא, אלא שאלכוהול (לפחות זה באחוזים גבוהים, כמה בדיוק זו שאלה אמפירית שניתן לענות עליה באמצעות מדע ושיקולים של משאבים) וסיגריות צריכים להיות לא-חוקיים גם הם. נוכחות של רוע מסוג אחד לא מהווה לגיטימציה לרוע מסוג אחר או להכפלה של אותו רוע (אם הרבצת לי זה לא אומר שזה "בסדר"/"טוב"/"כדאי"/"רצוי" שגם אני ארביץ לך) בפרט כשיש לנו מה לעשות נגדו.

סיכום
ישנם עוד טיעונים אנטי-נטליסטיים/אפיליסטיים רבים שכלל לא נגעתי בהם או כי ניתן בקלות לעשות להם רדוקציה לאחד משלושת הטיעונים הנ"ל או כי אני לא רואה כיצד הם מהווים איזשהו משקל רציני בעד אנטי-נטליזם (הדוגמא הבולטת ביותר היא כנראה פנייה לפיצוץ אוכלוסין, נקודה שרבים אחרים ואנוכי תקפתי והפרכתי פעמים רבות כאן ובעוד הזדמנויות). מי שרוצה לפגוע בעצמו כן יעשה זאת וזו אכן טרגדיה עצומה ופוטנציאל אנושי לעשות טוב (ולהעריך חוויה של תענוג והנאה) המושלך לוואקום.
בסופו של יום נקודת המוצא של הטרנסהומניסט/אימורטליסט/נטליסט לא באמת שונה משל האנטי-נטליסט/אפיליסט/דת'יסט, הצדדים השונים שהאידיאולוגיות תופסות נובעות מזיהוי של אותה עובדה על הקיום: החיים ממש קשים והיקום ממש עוין.
אך במקום להיכנע ולהשליך עצמנו לתהום הנשייה כפי שהאפיליסט וחבריו רוצים, אלו מאיתנו המאמינים בפוטנציאל האנושי ליצור משמעות וביכולת הבלתי-תיאמן של בני אדם לפתור בעיות ימשיכו לפעול על מנת להפוך את היקום למקום שקצת יותר נעים לחיות בו, גם אם רק בקצת.

לסיום אשאיר אתכם עם קטע מתוך הסרט של ליגת הצדק "Justice League: Crisis on Two Earths" בו באטמן וכפיל שלו מיקום מקביל, "אוולמן" (Owlman) נאבקים לאחר שאוולמן נהיה אובססיבי עם רעיון פירוניסטי-ניהיליסטי כי מאחר ועל כל החלטה שהוא מקבל ישנם אינסוף כפילים שלו שקיבלו החלטה הפוכה ביקום מקביל אז בסופו של דבר שום דבר ממה שהוא עושה לא משנה ולכן הוא מחליט להרוס גרסא ראשונית של העולם ובכך להרוג את כל מי שאי פעם חי או יחיה כי כביכול זה האקט היחיד שיהיו משמעותי. אוולמן, בדומה לבלוגר מ-"Say No To Life" מפספס את העובדה שמשמעות היא לא עובדה פיסיקלית על היקום אלא סה"כ הגישה והמעשים שלנו והבחירה לזהות את אופן הקיום הסובייקטיבי הזה וללמוד לחיות איתו (ובכך להפוך ל-מה שאלבר קאמי כינה "גיבור אבסורדי") היא מספיקה בפני עצמה ללא תלות במה כפיל שלו מיקום מקביל עשה או לא עשה.           

אנו, אנשי ההווה, פונים לאנשי הרוח והמדעים של העתיד בכלל ולאנשי הרפואה של העשורים הבאים והמאות הבאות בפרט.

ניצבת בפנינו שאלה שגילה הכרונולוגי בהיסטוריה האנושית צנוע יחסית לשאלות המעסיקות את התודעה הקולקטיבית של בני-האדם מאז שהגיחו באופן הדרגתי-דרוויניסטי על פני האדמה אך עומקה האינטלקטואלי והשלכותיה הפרקטיות חשובות לא-פחות (ואף מספר מונים יותר) משאלות פילוסופיות בעלות נימה דומה; מה היא מטרת הרפואה?
לפני זמנם של הרופאים, היו הפרוטו-אנשים (אלו שעתידים היו להוליד אותנו, האדם המודרני) נתונים לחסדי הגורל ולדרכם של כלל צורות החיים על הפלנטה:
א. מיקסום אסטרטגיות להשגת מזון
ב. מינום הזדמנויות עבור טורפים
ג. רבייה

שלושת אבני הבניין הנ"ל המאפיינות התנהגות אורגניזמית הביאו למשוב היזון חיובי של שיפורים רקורסיביים עד שלבסוף הצעדים האסטרטגיים שנקט הפרוטו-אדם הביאו להגחת כלים המאפשרים לא רק מניעה מוקדמת אלא גם תיקון שגיאות העבר; זו הייתה לידתה של הרפואה.
פרוטו-אדם שדרך פעולתו באחת משלושת המטרות האינהרנטיות של אורגניזמים ארציים (מזון, הימנעות-טורפים, רבייה) נפגמה עקב יד המקרה ו/או החלטה טקטית שגויה היה יכול כעת לחזור (גם אם באופן חלקי) לתפקוד במישורים הללו פעם נוספת, דבר שהיה בלתי-אפשרי בזמנים הטרום-רפואיים.
אם כן עכשיו משזיהינו את הערכים האורגניזמטים האינהרנטיים ואת ההבדל בין היסטוריה טרום-רפואית לפוסט-רפואית נוכל לאמת בקלות יחסית כי השימוש שאנו עושים ברפואה הוא כזה למען החזרת מערכת אנטומית כזאת או אחרת לפונקציונאליות הויטאלית שלה. אך מה נוכל לומר על אותן מערכות אנטומיות שפונקציונאליותן פגומה ו/או תת-אופטימלית מתוקף תנאים קונטינגנטיים היסטוריים-אבולוציוניים? האסטרטגיות ההתפתחותיות אינן בהכרח הטובות ביותר בטווח הארוך עבור אורגניזם כלשהו אלה אלו שהיו יציבות דיין במקסימום לוקאלי כזה או אחר על מנת להיות מועברות לדור ההמשך דרך מטענו הגנטי של האורגניזם.
נוכל להכריז ברמה של ביטחון כי מטרת הרפואה היא להקנות למערכות האנטומיות שלנו את אופן הפעולה הטוב ביותר האפשרי בנקודת זמן נתונה גם אם ההקניה הנ"ל היא מתוקף שגיאה (באופן יחסי למטרות-העל של הרפואה) קונטינגנטית היסטורו-אבולוציונית מצטברת (כגון תוספתן, מיקומו של העצב האופטי והזדקנות-תאית) ולא באופן-בלעדי מתוקף נזק פתאומי במהלך תקופת חייו של האינדיווידואל (סרטן, תאונת דרכים וכדומה).

ביואתיקנים יקרים של המחר, באופן כמעט-מילולי אנו מפצירים בכם; אל תשליכו אותנו לעת זקנה.
זו האחריות שלכם מתוקף היותכם אנשי-רפואה להעניק ולהקנות למערכות האנטומיות שלנו, קשישי העתיד, את אופן הפעולה הטוב ביותר שעשוי להתאפשר בנקודת הזמן של העשורים הבאים והמאות שיבואו בעקבותיהן גם אם הדבר יוליד עולם רפואה חדש ויהפוך אותנו לפוסט-אדם כפי שהיסטורית התפתחותו של עולם הרפואה במקור יצר אדם חדש מהפרוטו-אדם שקדם לו.
מוטלת עליכם האחריות המוסרית להציל ולשמר אותנו גם במחיר סדר-עולמי וסדר-אנושי חדש ולגאול אותנו מהשגיאות שהוענקו לנו בחסות אבולוציונית גם אם הדבר אומר הוכחת האינטואיציה שלנו, הסבים והסבתות שלכם, כשגויה בדיוק כפי שעולם הרפואה המודרני שלנו בא כתיקון לאינטואיציה של הסבים והסבתות שלנו לפנינו.
לימדו להרפות מהחשש לעסוק ראש-בראש בבעיות הכבדות ובאזורים האפורים לפני שהדבר יהיה מאוחר מדי.

בחרו בתבונה.