.Esse Est Percipi.

אחת מן הסוגיות העיקריות שדנתי עליהן הן פה והן בשיחות עם אלו שנתנו לי צ'אנס, היא הרעיון של "בחירה חופשית".
נתתי בעבר ביקורת על טיעוני נגד נפוצים בהם משתמשים אינקומפטיבליסטים בכלל ודטרמיניסטים חזקים בפרט, העלתי ספקות לגבי תקפות השאלה (בחירה "חופשית"? חופשית ממה בדיוק?) ומשמעות התשובה (נניח שבאמת אין לנו אפשרות לבחירה "אותנטית"; אז מה? מה זה אמור לשנות לנו?).
זה פוסט שרציתי לעשות הרבה זמן; לנתח את הדיון בין דניאל דנט (קומפטיבליסט, כמו עבדכם הנאמן) וסם האריס (אינקומפטיבליסט, בעיקר דטרמיניסט חזק) כי הוא מבהיר את הניואנסים של הבעיה ואת האסטרטגיות ששניים מהמחנות (למרות שהם אינם השניים היחידים אך לטעמי הם היחידים ששווה לדון עליהם) נוקטים בהם על מנת להגן על עמדתם ו/או לתקוף את עמדת היריב.
בנוסף לניתוח וביקורת על הדיון, אני אנתח ואבקר ביקורת מדניאל מיסלר (תומך של האריס) על הדיון וכך אשיג הן מטרה של יצירת תמונה שלמה ככל שאני יכול על כוונותיהם של המתדיינים וצד אחד של תומכיהם (הצד של האינקומפטיסליבסטים) והן זו של לספק עוד משקל לטיעוניו של דנט שכן אלו דומים לעמדתי (לא שפילוסוף דגול כמו דנט צריך אותי שאגן עליו אבל אם אוכל לפרוט ולפשט את עמדתו כדי שזו תהפוך לנגישה יותר ונהירה יותר, עשיתי את שלי).

אתחיל עם הערה על הפסקה הפותחת בביקורת של מיסלר:
"It serves as the most elaborate, learned, and desperate hand-waving I've ever witnessed. It was such a weak argument that it looked more like an example that a brilliant philosophy professor, like Daniel Dennett, might use to highlight poor arguments to his students. Sadly it wasn't a strawman used for instruction—it was his real position."

זה סוג של הרעלת הבאר גם אם חלשה בלבד; מיסלר מציג את עמדתו של דנט כ-כה אבסורדית שניתן לחשוב שהיא איש קש לטיעון המקורי ובכך מנסה להחליש את עמדתו באמצעים רטוריים. אם אכן העמדה של דנט אבסורדית בלוגיקה שלה, הדבר יהיה ברור מטיעוניו ואין צורך לנסות לשכנע את הקוראים לפני שהגעת לעיקרי הדיון אבל אני מוכן להחליק על כך מאחר וייתכן מאד וההערה הייתה חצי-בהומור.

דנט:
"Harris and others need to do their homework if they want to engage with the best thought on the topic."
מיסלר:
"This dismissive, scholarly tone is found throughout the essay. I'd find it less annoying if his argument wasn't silly."

שתי נקודות עניין:
א. לא שזה הופך את ההערה של מיסלר לשגויה (דנט אכן תוקף באופן ישיר את האנשים ולא את הטיעונים) אך זה עדיין קצת מגוחך שהוא מוצא לנכון להעיר על כך כשהוא עושה זאת בעצמו (ראו את ההערה הקודמת על הפסקה הפותחת), זה משיק לחלוטין לתוכן הדיון אבל קשה לי להאשים את הנימה המתנשאת מעט של דנט מאחר וכנראה שבגיל ~74 אחרי שקרוב ל-50 שנה הייתי שומע ועמל להפריך את אותם טיעונים שוב ושוב, גם לי הייתה אוזלת הסבלנות לנימוס אינטלקטואלי.

ב. עם כמה שהנימה של דנט לא מוצאת חן בעיניי מיסלר, הוא לא טועה. האריס באמת חלש ב-"שיעורי בית" בתחום ודנט הוא לא הראשון ולא השני שמעיר על כך. דוגמא שאני מכיר אישית לחוסר ההתמצאות של האריס בנושא (ולא ראיתי מוזכרת בשום מקום אחר) לקוחה מרגע 0:51 בסרטון הזה כאשר האריס אומר:
"[...]No one has been able to give an argument about how it could map onto physical reality[...]"

תיאוריות כמו "פרקטופויאזיס" ו-"downward causation" מקיברנטיקה (ומן הסתם, פילוסופיה) נועדו לתת הסבר כיצד תופעות גבוהות כמו ה- mind יכולות להשפיע על תופעות נמוכות יותר ולעצב את הסביבה דרך משוב היזון הדדי (למשל כיצד רעיון שאמן מקבל מאינטראקציה עם הסביבה גורם לאמן להתנהג בצורה שגורמת לו לשנות את הסביבה, נניח יצירת פסל=סידור מחדש של אטומים שלא היה קיים לפני כן, לפי אותו רעיון וכן הלאה וכדומה). מודלים אלו נותנים הסבר כיצד חוקים* אמרגנטיים יכולים להפציע דרך אינטראקציות של מערכות, אורגניזמים וסוכנים עם סביבה (דטרמיניסטית או אקראית) מבלי להפר אף אחד מחוקי הפיסיקה אלא לקיים יחס נסמכות עליהם.
כלל לא בטוח שפרקטופויאזיס ומודלים דומים נכונים, אך הם כן מהווים הסבר אפשרי לכיצד ייתכן שההחלטות שלנו (סוכנים רציונליים שהם גם אורגניזמים ומערכות עיבוד-מידע) משפיעות באופן אקטיבי על העולם מבלי להיות קסם המתעלה על המציאות מצד אחד או אשליה מצד שני. האריס או לא מכיר את התחום כלל או מכיר בו אך לא חושב שהוא מחזיק מים ואם זה המצב מן הראוי שיציג הצדקה לטיעונים אלו, אבל הנקודה האמיתית (שתופיע מספר פעמים יותר בהרחבה בהמשך) היא זו;
גם אם האריס צודק, זה לא רלוונטי לדיון והוא ודנט מדברים זה מעבר לזה.
ה-"חופש" שדנט מדבר עליו (אותו אחד שהוא טוען שאם האריס היה עושה שיעורי בית, הוא היה מבין שכמעט אף אחד מאלו העובדים על "בחירה חופשית" לא מנסה להגן על הרעיון שהוא [האריס] כה טורח לטעון שלא קיים. מעטים החושבים המודרניים בתחום שמגנים על העמדה שהמוח האנושי מצליח להתעלות ולהתנתק מההיסטוריה הנסיבתית של היקום) הוא למעשה היכולת שלנו להיות סוכן מוסרי, מבחינת דנט הדיון הוא על "האם יש דרך להגדיר בצורה עקבית את המונח 'אחריות'?" והוא כלל לא מנסה לטעון שום דבר על המעמד האונטולוגי של קאונטרפקטואלים כשאתה מתלבט אם לפנות ימינה או שמאלה או על מה הם החוקים הפונדמנטליים של הפיסיקה, אבל עוד על זה בהמשך.

*-"חוקים" במובן חלש של המילה למרות שיש כאן לפחות מקום לדיון.

-

-

דנט:
"As I tell my undergraduate students, whenever they encounter in their required reading a claim or argument that seems just plain stupid, they should probably double check to make sure they are not misreading the “preposterous” passage in question."

מיסלר:
"Um, well, back at you:

When you encounter a growing number of your top-end scientific friends who reject free will, you should consider that perhaps you have missed something. Nowhere in your argument do I see you giving the opening that you're asking others to give."

כשלים לוגיים של פנייה לסמכות ואד פופולום (בפרט bandwagon fallacy) מצד מיסלר. זה שהטיעון מגיע ממדענים "בעלי שם" ו/או ממספר הולך וגדל של כאלו כלל לא רלוונטי לתוכן שלו, אם דבר מה הוא שטות אין זה משנה ע"י מי הוא נאמר. דנט אינו צריך לספק באופן מוצהר פתח לבקר את העמדה שלו ומאחר והוא פונה להיגיון, לאינטואיציות של מה הדברים שאכפת לנו מהם ולהגדרות של מילים (ולא לתארים או כותרות) כך שאם הטיעונים שלו פגומים הדבר יהיה ברור כשמש, טרואיזם, לקורא בעל השכל הישר גם מבלי לציין שיכול להיות והוא טועה (וכפי שנראה, מאחר ודנט מדבר על האם ישנה דרך ואם כן מה היא הדרך הראויה להגדיר אחריות אין זה כלל רלוונטי לפנייה החלקית לפיסיקה או נוירולוגיה שהאריס ודומיו עושים שכן הנקודה החשובה היא כיצד עלינו לפרש ולהתנהג ביחס לעובדות העולם ומאחר ודנט יודע זאת הוא שם לעצמו כמטרה לנסח פרשנות שמיישבת הן את העובדות והן את האינטואיציה שלנו גם אם זו השנייה דורשת מצידנו הקרבות מינימאליות של מה אנו חושבים שנכון).

האריס:
"However, the ‘free will' that compatibilists defend is not the free will that most people feel they have."

דנט:
"First of all, he doesn't know this. This is a guess, and suitably expressed questionnaires might well prove him wrong."

מיסלר:
"Seriously? Do you really think that, in a country where only half of the population believes in evolution, any significant percentage of people are going to have an advanced belief in free will?

No. They aren't. Most believe that people make choices independently of causes, to a significant degree, and therefore deserve reward and punishment. This is the basis of the American justice system and of much of our culture. This highly nuanced dance that Dennett is doing isn't on the radar because they don't even have radar."

שוב, האריס מפספס את הנקודה. דנט צודק שהאריס מדבר מתוך הרושם הסובייקטיבי שלו ושהערות בסגנון הן לא יותר מ-"armchairing" אבל זה בכלל לא העניין, גם אם ההערה של האריס היא האמת עדיין נשאלת השאלה- מה זה משנה מה רוב האנשים חושבים? הדיון הוא על האם יש דרך, האם אפשר, לנסח "אחריות" בצורה שמספיק קרובה לאינטואיציות שלנו ולא על האם בפועל אנשים מחזיקים ברעיון קוהרנטי של מה זה אומר לבחור. מיסלר עושה את אותה הטעות וממשיך להגן על הנקודה של האריס למרות שהיא לא יותר מ-red herring לדיון (ומעבר לכך, חושף את העמדה שלו על רמת האינטלקט של מחצית מהאוכלוסייה) ואישית אני מוצא את הטענה על מערכת המשפט האמריקאית מאד לא קומון-סנסית, היכן בנקודות המוצא הרשמיות של מערכת המשפט ישנה ההנחה כי בני-אדם הם אבסולוטית בלתי-תלויים בנסיבות? הרעיון בבסיסה של כל מערכת צדק ראויה הוא באופן גס זה:

1. בני-אדם מגיבים לשבח ואשמה
1-1. לשבח אדם על התנהגות B מגדיל את הסבירות שיתנהג באופן B בעתיד
1-2. להאשים אדם על התנהגות B מקטין את הסבירות שיתנהג באופן B בעתיד
2. בני-אדם הם בקירוב סוכנים רציונליים (יש להם סדרי-עדיפויות שהם פועלים למיקסום שלהם)
3. קיימות מגוון אסטרטגיות בסיטואציות דומות-מספיק בכדי להשיג בקירוב את אותן מטרות
4. אנשים מגיבים לאפשרות של סיטואציה באופן דומה לסיטואציה האמיתית
לכן;
להעניש אנשים באופן מבוקר על התנהגות B יניע את הן את אלו שלא התנהגו כך והן את אלו שכבר נענשו עליה מלהתנהג כך בעתיד.

הנקודה החשובה היא מס' 3: החוקים של מדינה, ארגון, צבא, משחק וכדומה הם קריטריון כיצד מצופה ממך להתנהג ע"י אלו שניסחו את החוקים. הקריטריון מספק הסכם הדדי בינך לבין אלו שבעמדת כוח על כיצד כל אחד מכם עומד להתנהג, אתה תכבד את החוקים ותתנהג כפי שמצופה ממך ובתמורה אלו בעלי סמכות יתנהגו כלפיך בצורה שתפיק לך רווח (לספק לך חשמל, תשתיות, להגן עליך במקרה שמישהו אחר לא מתנהג לפי הקריטריון המוסכם מראש וכו') כך שמשתלם לך (יש לך תמריץ) להתנהג כמצופה וכל עוד אתה עונה על הקריטריונים שהוצבו אין זה משנה מה עשית בכדי לענות עליהם (למשל להתאפק קשה במיוחד לא לחצות באדם גם כשהבוס צרח עליך בעבודה, יש לך חשבונות חשמל בשמיים ואתה חייב להגיע לשירותים).
לא הזכרנו את חוקי הפיסיקה, לא פניתי למדעי-המוח ולא הייתי צריך להרכיב טיעונים מסובכים על היות האדם סוכן אבסולוטי שאינו תלוי בסביבתו לא רק כי זה מטופש אלא כי הדבר לא הכרחי. לומר שרעיון של "אחריות" הדומה לזה שמנסה לצייר מערכת הצדק המודרנית אינו קיים כי כולנו חלק מההיסטוריה הנסיבתית של היקום או איזושהי סיבה אזוטרית אחרת זה בדיוק כמו לומר ששחמט או כדורגל לא קיימים מאותן סיבות שהרי איך יכול להיות צעד פרש כאשר אף אחד מהאטומים של הכלי לא בעל תכונה של "chessknigtness", חוקי הפיסיקה המוכרים אדישים לחלוטין לרעיון של מה הוא צעד פרש או למשל למה שתהיה בעיטת עונשין ("בעיטה חופשית" באופן קצת מצחיק) אם לשחקן לא הייתה ברירה אלא לבצע עבירת נבדל? הרעיון בחוקים כגון אלו שמערכת הצדק והמשפט מציבה עלינו הוא לתת לנו תמריץ לעתיד להתנהג בצורה מסויימת וכאן אנו פוגשים את אחד מ-"פתחי המילוט" מהמכאניזם של היקום שמקנים לנו בסיס רחב דיו לדבר על מה היא אחריות- העתיד לא קיים.
זה שנקודות באותה מערכת אולי זקוקות לבחינה מחדש אין בכך סיבה מספקת להשליך את המערכת כולה בפרט שזו אכן שומרת עלינו אך מאחר ואני לא בקיא דיו במערכת המשפט האמריקאית, אם מישהו יוכל להראות לי שהנחות הבסיס הרשמיות (לא הדעות האישיות של אנשים בכירים בתוך אותה מערכת) כוללות את ההצהרה שבני-אנוש הם מעל נסיבות אני אחזור בי מלהגן ספציפית על נקודות המוצא של מערכת הצדק של ארצות-הברית (אבל כמובן, אני סקפטי וזה כלל לא ישנה את עיקרי הטיעון).

דנט:
"Maybe many people, maybe most, think that they have a kind of freedom that they don't and can't have. But that settles nothing. There may be other, better kinds of freedom that people also think they have, and that are worth wanting."

מיסלר:
"A couple of things are interesting about this quote. First, like I've been saying in my various free will arguments over the last several years, Dennett does not believe in Absolute Free Will. He also says quite clearly, and I think in opposition to his quote above, that many (and maybe most) people believe in a type of free will that they don't and can't have.

Agreed. But isn't that exactly what Harris said?"

דנט מסכם בקצרה את הנקודה שהעברתי למעלה עם ציטוט מאחד הספרים שלו (שלשמחתי עותק פיזי שלו נמצא באוסף האישי שלי): ה-"חופש" שהאריס ודומיו מדברים עליו לא משנה כלום, למי אכפת אם אתה יכול להתעלות על נסיבות או לא? אכפת לנו אם יש לנו דרך להיות מאושרים יותר ולקבל החלטות מושכלות יותר שישפרו את חיינו והתשובה היא בפירוש כן ויותר מדרך אחת כזו.
זה מוזר שמיסלר לא רואה את ההבדל בין הטיעון של דנט לבין העמדה של האריס שכן שניהם חושבים שאחת ההשלכות של להיות חלק אינטגרלי מיקום מכאניסטי הן שאין משמעות ללהיות סוכן מוסרי ולכן אין הצדקה לעונש.
מה שהאריס אומר לא שקול בשום צורה לציטוט של דנט: האריס מנפנף את הקונספט של ענישה ושבח לחלוטין בעוד שדנט מציע גרסא מחודדת יותר של מתי עונש ושבח ראויים עם נימוקים ללמה זו הגרסא שאמור להיות לנו אכפת ממנה.
מיסלר והאריס מבצעים סוג של כשל נירוונה: מאחר ו-"בחירה חופשית אבסולוטית" (כזו המאפשרת לנו להתעלות על נסיבות) היא בלתי-אפשרית, אזי בהכרח אין טעם לדבר על שום קונספט אחר.
דנט וקומפטיבליסטים אחרים מציעים לשנות את הדיון ל-מה כדאי להגדיר בתור "בחירה חופשית פרקטית" אך האריס, מיסלר ודטרמיניסטים חזקים הדומים להם דוחים ניסיונות אלו.

האריס:
"And to the extent that the law of cause and effect is subject to indeterminism—quantum or otherwise—we can take no credit for what happens."

דנט:
"You must correctly answer three questions to save the world from a space pirate, who provides you with a special answering gadget. It has two buttons marked YES and NO and two foot pedals marked YES and NO. A sign on the gadget lights up after every question “Use the buttons” or “Use the pedals.” You are asked “is Chicago the capital of Illinois?”, the sign says “Use the buttons” and you press the No button with your finger. Then you are asked “Are Dugongs mammals?”, the sign says “Use the buttons” and you press the Yes button with your finger. Finally you are asked “Are proteins made of amino acids?” and the sign says “Use the pedals” so you reach out with your foot and press the Yes pedal. A roar of gratitude goes up from the crowd. You've saved the world, thanks to your knowledge and responsible action! But all three actions were unpredictable by Laplace's demon because whether the light said “Button” or “Pedals” was caused by a quantum random event. In a less obvious way, random perturbations could infect (without negating) your every deed. The tone of your voice when you give your evidence could be tweaked up or done, the pressure of your trigger finger as you pull the trigger could be tweaked greater or lesser, and so forth, without robbing you of responsibility. Brains are, in all likelihood, designed by natural selection to absorb random fluctuations without being seriously diverted by them—just as computers are. But that means that randomness need not destroy the rationality, the well-governedness, the sense-making integrity of your control system. Your brain may even exploit randomness in a variety of ways to enhance its heuristic search for good solutions to problems."

(דגש בצהוב של מיסלר, אני שמח שהוא שם את הדגש כי הדבר עוזר להדגים כיצד כל צד בדיון מנסה להוכיח עמדות שונות.
דגש באדום שלי)

מיסלר:
"Let me walk you through this:

1. Harris says that randomness doesn't grant you freedom
2. Dennett says he has a counterexample, and then shows an example of randomness, to which a human responds in a predictable way (given the input), and then claims a free choice was made

What? This is logically blasphemous. If you're trying to prove that the human made a free choice you can't use a response to random stimuli as your evidence. You can program a “moral” robot to make the proper choice if the light flashes a certain way as well, so if this happens did it too make a “responsible action”?

And if you say that this is different then you must describe how it's different, which means all your work is still in front of you. The randomness of the light was a distraction, not a solution."

לא רק שדנט לא טען שיש לו דוגמת נגד אלא למעשה הוא מסכים עם האריס על התמונה הגדולה של הנקודה הזו, בדיוק כפי שהאריס טוען- שאלת מה הצורה הסופית של חוקי הטבע, דטרמיניזם מול אקראיות (כגון תנודות קוואנטיות) לא רלוונטית לדיון ואם אין קונספט של בחירה ואחריות שמתיישבים עם היות האדם חלק מההיסטוריה הנסיבתית של היקום, אקראיות זה לא מה שיציל אותו (ובעיני הדבר אף גרוע יותר). הדגש של מיסלר הוא בכדי להראות שכביכול ישנו אבסורד: "איך יתכן שדנט מדבר על אחריות כאשר הדמות בניסוי המחשבתי מעולם לא היה יכול לעשות אחרת ותשובותיו היו צפויות בהינתן הנסיבות?" אבל זה בדיוק מה שעומד על הפרק, ההגדרה של אחריות. הרעיון של "לקחת אחריות" (כמו למשל, להיות מוכן לסיטואציות היפותטיות בעתיד ע"י הגדלת נפח הידע הכללי) עושה היגיון בקונטקסט של להיות חלק מקהילה המהווה מערכת ביקורת על ההתנהגות שלך ובכך מכשירה אותך למצבים עתידיים שאפשרי כי תמצא עצמך בהם (כמו להגן על העולם מפיראט-חלל בניסוי המחשבתי של דנט).
הרובוט ה-"מוסרי" שמיסלר מתאר (זה שבאופן קבוע מתוכנת לענות על השאלות הנתונות) לא עובר את מבחן הקונטקסט, הוא לא חלק מקהילה וההתנהגות שלו לא עוברת עידון, חידוד והתפתחות ע"י ממים והתנהגות של אנשים אחרים (ראו דגש שלי באדום)- אין לו חשש מעונש או רצון לחוות שבח וההתנהגות שלו לא תהיה מותאמת יותר בעתיד כאשר נסיבות הסיטואציה ישתנו במעט, אם נוכל אכן לבנות רובוט שכזה אז בוודאי שנוכל לומר שהוא מהווה סוכן מוסרי אבל לא כאשר הרספונסטיביות שלו לסביבה מותאמת בדיוק לסיטואציה אחת (לענות על השאלות הנתונות).

האריס:
"To say that they were free not to rape and murder is to say that they could have resisted the impulse to do so (or could have avoided feeling such an impulse altogether)—with the universe, including their brains, in precisely the same state it was in at the moment they committed their crimes."

דנט:
"Just not true. If we are interested in whether somebody has free will, it is some kind of ability that we want to assess, and you can't assess any ability by “replaying the tape.” (See my extended argument to this effect in Freedom Evolves, 2003) The point was made long ago by A. M. Honoré in his classic paper “Can and Can't,” in Mind, 1964, and more recently deeply grounded in Judea Pearl's Causality: Models, Reasoning and Inference, [CUP] 2000. This is as true of the abilities of automobiles as of people. Suppose I am driving along at 60 MPH and am asked if my car can also go 80 MPH. Yes, I reply, but not in precisely the same conditions; I have to press harder on the accelerator. In fact, I add, it can also go 40 MPH, but not with conditions precisely as they are. Replay the tape till eternity, and it will never go 40MPH in just these conditions. So if you want to know whether some rapist/murderer was “free not to rape and murder,” don't distract yourself with fantasies about determinism and rewinding the tape; rely on the sorts of observations and tests that everyday folk use to confirm and disconfirm their verdicts about who could have done otherwise and who couldn't."

(דגש של מיסלר)

מיסלר:
"Now, let me show you what's wrong with his rather clever car example. Here he's talking about capabilities of the car, and how at any given moment you're seeing what it is doing, and not what it can do.

Fair enough.

But one problem: Cars don't press their own gas pedals.

So if you're arguing that humans are just like cars, then I agree! That's a problem for you, not for me (or Harris). Yes, you can go 40 MPH, or 60 MPH, or swerve to avoid the pedestrian, or swerve to hit him—but either way there is a cause for that outcome.

For the car it's the foot on the gas pedal, and for the human it's a combination of chemicals coming together in his brain based on the laws of physics. Either way, they aren't making free choices despite having different settings, or “capabilities”.

What Dennett is missing here is that most people wouldn't make the argument he's making. What they would say is that at any given point, as they're making a decision, they get complete freedom. So if you replayed the tape you'd get another free choice, which would result in a different outcome.

Cars don't get that.

What he's doing here (and elsewhere) is alternating between embracing the common man's view of free will and deviating from it based on convenience."

זו נקודה מורכבת ונסתכל עליה בכמה רבדים:
א. היא מציגה "פתח מילוט" שדנט אוהב להשתמש בו; לא באמת אכפת לנו אם היינו יכולים לעשות אחרת בדיוק באותן נסיבות.
אנו מעריכים יכולות אפשריות ע"י מגמת ההתנהגות שלהם בסיטואציות דומות ולא ע"י מקרה בודד והרעיון של "יכולת", המשמעות של לומר "יכול" על סיטואציה, המערבת החלטות של בני אדם היא אותה אחת שמשתמשים בה כאשר מדברים על יון חיובי שיכול להיקשר לאלקטרון או שכדור באוויר יכול ליפול כלפי הארץ. הרעיון של מה אינדיווידואל "היה יכול" לעשות בשפה היומיומית הוא בדיוק זה שנעשה בו שימוש במדעים כך שלקבל את העמדה של דטרמיניסטים חזקים ולהיות עקבי בהגדרות המילה "יכול" תחת הקשרים שונים משמעה לקבל את העמדה הרחבה יותר של Necessitarianism הגורסת כי כל רגע נתון הוא המצב האפשרי היחיד כך שלמשל בעוד כדור שהשלכתי מעלה באוויר הוא מילולית לא יכול ליפול ושני אטומי מימן שאינם קשורים לאטום חמצן מילולית אינם יכולים להיקשר בכדי להיות מים, רעיון נחמד אבל תשכחו מלנסח אלו הם חוקי טבע עקביים תחת הנחה זו- אם זה המצב, הדבר אומר שכל המשוואות שלנו מתארות צירופי מקרים בלבד ולא ניתן לומר כי הן כלליות.
מלקבל את ה-"יכול" באינטראקציות בין בני אדם, אנחנו מקבלים גם את ה-"יכול" במדעים ולהיפך.

ב. סוגיה חוזרת מפי דטרמיניסטים (ואינקומפטיבליסטים ככלל) שתקפתי בעבר היא שהטיעונים שלהם מתארים סוג של דואליזם.
מיסלר טוען שעבור בני-אדם, ההחלטות שלנו הן "לא יותר מ-" קומבינציה של כימיקלים במוח המתנהגים לפי חוקי הפיסיקה ואכן אין על זה עוררין אבל הוא מתאר את זה כאילו אותם כימיקלים ואותם חוקי פיסיקה הם משהו נפרד מהמוח שלך; האירועים לא קורים דרכך, אתה לא פשוט נמצא שם בזמן שהיקום בכלל והמוח שלך בפרט כופים עליך איך להתנהג בתור אובייקט הקיים בפני עצמו.
התגובות שלך הם קומבינציה של כימיקלים המתנהגים בדרכים מורכבות לפי חוקי הטבע (דטרמיניסטים ו/או אקראיים) אבל אתה הכימיקלים והחוקים, אתה לא פשוט מחכה שם ונותן לפיסיקה לעשות בך כרצונה כך שלמעשה המצבים בהם הטבע יכול להציב אותך הם בקירוב המצבים הריאליים בהם אתה חושב שאתה יכול להיות.

-



-

ג. האריס, מיסלר ודומיהם מבססים את הטיעון שלהם על ההנחה שמה שחשוב לנו בסוכן מוסרי הוא שבהינתן אותה סיטואציה; אותו סוכן יהיה בעל אפשרות "אמיתית" לבחור אחרת (לא סיטואציה דומה, בדיוק אותה סיטואציה) ומאחר שהדבר בלתי-אפשרי (לא פיסיקלית ולא לוגית) אזי בהכרח להיות סוכן מוסרי בלתי-אפשרי גם הוא אך כפי שדנט וקומפטיבליסטים אחרים טוענים מנגד, מי אמר שזה מה שאכפת לנו ממנו (או לפחות, שצריך להיות לנו אכפת)?
לומר שאם תריץ את הזמן לאחור הכל יקרה שוב בדיוק באותו האופן בכלל לא משנה להתנהגות שהיינו מצפים לראות לאורך הזמן מסוכן מוסרי, אנחנו לא בוחרים את העבר אבל התמריצים שאנחנו מפעילים כגון ענישה ושבח (ראו דגש באדום שלי בניסוי המחשבתי של דנט למעלה) והציפיות שלנו רלוונטיים להתנהגות שהיינו רוצים לראות בעתיד וכזכור העתיד לא קיים.
אחריות ששווה לקחת על עצמך או להטיל על אחר היא לעולם לא בתוך הרגע כשהוא קורה או בדיעבד אלא תהליך מההווה לתוך העתיד, ענישה יעילה היא זו שהזמן בינה לבין המעשה מינימלי וכזו הממקסמת תמריץ עבור הנענש והסובבים כך שגם אם מערכת האכיפה שלנו אינה מושלמת זו עדיין לא סיבה להשליך אותה בבת-אחת.

אני אנצל הזדמנות זו בכדי להציע כלל-אצבע שדנתי בו בשיחות פנים מול פנים פעמים רבות:
בכדי לדעת אם על אדם הייתה מוטלת אחריות בסיטואציה כלשהי, במקום לשאול אם הוא היה יכול לפעול אחרת שאלו "האם הוא היה אמור לדעת יותר טוב מזה?" השיח הוא על הציפיות שלנו, הסכמים הדדיים ותמריצים (חיוביים או שליליים) לעתיד ולא על פיסיקה או מדעי-המוח.

דנט:
"Harris can't take credit for the luck of his birth, his having had a normal moral education—that's just luck—but those born thus lucky are informed that they have a duty or obligation to preserve their competence, and grow it, and educate themselves, and Harris has responded admirably to those incentives."

מיסלר:
"He keeps making the same error. Let's try it with Robots:

Robots can't take credit for the luck of their birth and their normal moral education—that's just luck—but those born thus lucky are informed that they have a duty or obligation to preserve their competence, and grow it, and educate themselves, and the robots has responded admirably to those incentives.

Taking input and formulating a complex response is not freedom. Plants do it. Animals do it. Computers do it. That is not the standard, and if it were then most living things would qualify; it'd just be a question of degree."

מיסלר עושה פה שגיאה כפולה, אחת כבר נתקלנו בה קודם לכן- מה שחשוב הוא הקונטקסט בו הדברים נעשים, סם האריס הוא חלק מקהילה המחלקת חיזוקים חיוביים ושליליים בכדי לכוון התנהגות לעתיד כך שהפלט המורכב שלו הוא תוצר של שכבה נוספת של לחצים (פרט לאלו הביולוגיים והפיסיקליים) שהרי אלו לחצי החברה כיצד להתנהג.
הקרדיט להאריס על הישגיו מגיע לו כי ככה סיכמנו באופן הדדי כשהקמנו אוניברסיטאות וחילקנו תארים לאלו שהשקיעו את זמנם ללמוד, האריס שיחק לפי החוקים ולכן מגיע לו השבח בעוד שרובוט לא רגיש להסכמים ותמריצים שכאלו (כזה במובן הקלאסי ולא רובוט אידיאלי המתפקד פונקציונאלית כאדם לכל דבר כולל היותו חלק מקהילה הנוטה להפיק הסכמים בכדי למקסם התנהגות לעתיד שהרי זה היה זכאי לשבח וגנאי ככל בן אנוש אחר).
השגיאה השנייה היא כשל דיכוטומיה, למה נקודת המוצא של מיסלר היא שאין רמות של בחירה? בוודאי שישנן ואורגניזמים שונים אכן עונים על ההגדרה אם כי הם נמצאים נמוך יותר על הספקטרום ומתחת להם (אם כי אט אט הם עולים בסולם) נמצאים מחשבים.
בני-אדם אולי אינם "בוחר אבסולוטי", כזה שאינו-תלוי בנסיבות אף-פעם, אבל הם בהחלט מדורגים מאד גבוהה בסקאלת הבוחרים ומהווים קירוב טוב מאד ל-"סוכן-על" שכזה.

האריס:
"If you don't know what your soul is going to do, you are not in control."

דנט:
"Really? When you drive a car, are you not in control? You know “your soul” is going to do the right thing, whatever in the instant it turns out to be, and that suffices to demonstrate to you, and the rest of us, that you are in control. Control doesn't get any more real than that."

מיסלר:
"I am stunned that he calls this an argument.

Let's try this with Feeling God.

Really? When you pray, are you not feeling God? You know “your soul” is going to do the right thing, whatever in the instant it turns out to be, and that suffices to demonstrate to you, and the rest of us, that you are feeling God. feeling God doesn't get any more real than that.

Actually, it does get more real than that. How about something being true whether or not someone is experiencing it? People see ghosts. People hear voices. People feel like they're making decisions. Some of these experiences correspond to what we call reality, and others don't. And we have rules for differentiating them.

So just pointing to the fact that something is being experienced is most definitely not enough. Not even close."

ניתן לדון ל-מה בדיוק האריס מתכוון ב-"לדעת" וב-"שליטה" אבל זו נקודה שבה אני אאלץ להסכים עם האריס ומיסלר, זה היה טיעון חלש מצד דנט ולא כל כך ברור איזה קרדיט כללי הוא ניסה להשיג איתו אבל הי, גם פילוסופים דגולים לפעמים אומרים שטויות.

דנט:
"Harris ignores the reflexive, repetitive nature of thinking. My choice at time t can influence my choice at time t' which can influence my choice at time t”. How? My choice at t can have among its effects the biasing of settings in my brain (which I cannot directly inspect) that determine (I use the term deliberately) my choice at t'. I can influence my choice at t'. I influenced it at time t (without “inspecting” it)."

מיסלר:
"Brilliant. He just proved that computers have free will."

לא, מחשבים הם לא סוכן רציונלי הפועל למקסם רצונותיו והם לא מבינים את הקונספט של סיכום.
אם כבר זה מראה לנו שמחשבים הם הבסיס לקבלת החלטות אך שנדרשת מערכת רחבה יותר של אינטראקציות עם הסביבה כדי להיות מקבל החלטות שהוא גם סוכן מוסרי אבל שוב, למיסלר קשה לקבל זאת כי הוא שוגה במחשבה שהתכונה של להיות בעל יכולת בחירה היא בינארית ("או שיש לך את זה או שלא").

האריס:
"Where is the freedom in being perfectly satisfied with your thoughts, intentions, and subsequent actions when they are the product of prior events that you had absolutely no hand in creating?"

דנט:
"Once you stop thinking of free will as a magical metaphysical endowment and start thinking of it as an explicable achievement that individual human beings normally accomplish (very much aided by the societies in which they live), much as they learn to speak and read and write, this rhetorical question falls flat."

מיסלר:
"Let's unpack that.

1. That human beings normally accomplish: ok, same thing

None of these things get us to freedom unless you're describing it in the loosest and most useless way possible. As I said in the opening, he's basically saying that if it feels free then it is, and that's the best you're going to get.

Well, I don't have to accept the best illusion I'm going to get and call it freedom. I'd rather, for the sake of human dignity and the respect for reason, acknowledge that it's an illusion and work within that framework. It's more true, which I think is generally more healthy."

תקפתי את העיקר פה קודם לכן ולא אתעכב על כך שוב אבל אעיר את תשומת לבכם לנקודה 3: התלונה העיקרית של מיסלר היא שאנחנו תמידית מושפעים מסט של קלטים אבל הפאנץ' הוא לבנות מערכת קלטים שפועלת מאחורי הקלעים (למשל, קהילה עם חוקים) ועוזרת לנו להגיב יותר טוב לקלטים עתידיים. אתה יכול לשחק עם המילה "חופש" כמה שתרצה אבל להיות בלתי-תלוי בקלטים זה לא משהו שלמרבית האנשים אכפת ממנו, אכפת להם בדיוק מהרעיון של אחריות שדנט ודומיו מנסים להציג להאריס- שתהיה לנו דרך לקבל החלטות טובות יותר שתעשנה אותנו מאושרים.
(נקודה 4 היא שוב כשל דיכוטומיה, שימפנזים ומחשבים עושים זאת במידה פחותה בהרבה מבני-אדם ואין להם הבנה של קונספטים מופשטים כמו אחריות והסכמים והם לא מגיבים כמונו לשבח וגנאי).

האריס:
"Am I free to do that which does not occur to me to do? Of course not."

דנט:
"Again, really? You're playing bridge and trying to decide whether or not to win the trick in front of you. You decide to play your ace, winning the trick. Were you free to play a low card instead? It didn't occur to you (it should have, but you acted rather thoughtlessly, as your partner soon informs you). Were you free to play your six instead? In some sense. We wouldn't play games if there weren't opportunities in them to make one choice or another. But, comes the familiar rejoinder, if determinism is true and we rewound the tape of time and put you in exactly the same physical state, you'd ignore the six of clubs again. True, but so what? It does not show that you are not the agent you think you are. Contrast your competence at this moment with the “competence” of a robotic bridge-playing doll that always plays its highest card in the suit, no matter what the circumstances. It wasn't free to choose the six, because it would play the ace whatever the circumstances were whereas if it occurred to you to play the six, you could do it, depending on the circumstances. Freedom involves the ability to have one's choices influenced by changes in the world that matter under the circumstances."

(דגש של מיסלר)

מיסלר:
"Again, he just described many different types of decision-maker. Computers do this. Apes do this. Dogs do this. Fish do this.

The more a word means the less it means. He has far too much bolted onto “free will”. It's so diluted at this point that it reduces to feeling like you make choices and/or adjusting your decisions based on inputs.

Way. Too. Broad.

Here he's talking about card game options:

If determinism is true, are these real opportunities? Yes, as real as an opportunity could be: thanks to your perceptual apparatus, your memory, and the well-lit environment, you are caused/determined to evaluate the situation as one that calls for playing the six, and you play the six.

He's failed to even address Harris' point. If you don't know the rules, you don't have the option to use one of those rules to win. If you happen to have a lack of concentration while playing a card, you may play the wrong one.

These things are not in your control. They happen to you. They trim your options down to the limited set that present themselves to you from, well…you don't know where. That was Harris' entire point. Whatever options get presented for you to choose from are labeled as your freedom, and you're not even thinking about all the others that weren't presented.

What's free about that?

Oh, right, it's as free as it can be, and we should be happy with that.

Sure, and a shackled slave is free to run from the plantation in lots of different ways:

1. In a straight line
2. In a zig-zag pattern
3. Towards the river

Picking from available options is illusory freedom because it ignores the fact that you were only presented a few choices, and you weren't the one who chose them. This is true without even mentioning the uncomfortable bit that you're also not the one picking afterwards."

צריך לפרוט את התוכן של מיסלר לכמה חלקים:
א. כן שימפנזים, כלבים, דגים ומחשבים מגיבים בצורות מסויימות לקלטים מהסביבה ונותנים פלט התנהגותי אבל הם לא מסוגלים להגיב לסוג הפלטים שאכפת לנו מהם; סיבות פסיכולוגיות וחברתיות. אני חושב שזו הייתה שגיאה טקטית מצד דנט לגרור את הדיון לכזה הנע סביב השאלה "איך מתנהלת מערכת קבלת החלטות בתוך יקום דטרמיניסטי" שהרי מה שחשוב לנו בסופו של יום הוא האם יש לנו דרך להגדיר אחריות באופן קרוב מספיק לאינטואיציות שלנו אבל הדוגמא שדנט בחר בה הייתה טובה כי הוא המחיש באמצעותה בדיוק את החלק המבדיל אותנו מאורגניזמים אחרים וממחשבים מודרניים (למרות שלגבי מחשבים המצב כנראה ישתנה בעתיד); אנו מושפעים גם מאופציות (וחרטה ופחד ותקווה וכן הלאה). הטיעון של האריס הוא לא יותר מטאוטולוגיה טריוויאלית, בוודאי שאתה מושפע בכל רגע ממה שאתה מושפע באותו רגע אבל השאלה החשובה היא מה הם אופי הדברים שמשפיעים עליך ואיך (ראו את הדוגמא של דנט עם המכונית למעלה). על שאלת האופי, התשובה שרלוונטית לנו בכדי לבנות מערכת אחריות חברתית שמדרבנת אותנו לבחור יותר טוב בעתיד היא שבח/גנאי ועל שאלת ה-איך הקלטים משפיעים עלינו התשובה היא בשיפור עצמי והתאמה של ההתנהגות לסיטואציות דומות בעתיד (וכאן נכנס למשחק אותו ספקטרום של סיבוכיות שמיסלר מסרב לראות ומשום מה מתעקש לצאת מנקודת הנחה שמדובר בדיכוטומיה).

ב. השימוש במילה הכמעט חסרת-משמעות "חופש" שוב ושוב יוצר את הרושם שמדובר באמצעי רטורי בלבד ודנט לא מקל על עצמו בזה שהוא נופל בפח ומשתמש באותה מילה (פח שהוא כן למד להימנע ממנו). הדבר אותו האריס, מיסלר ודומיהם כן יחשיבו כ-"חופש אמיתי" הוא אחד משניים: היכולת לקבוע את הסידור הקודם של היקום (לבחור את העבר) ו/או היכולת לקבוע את חוקי היקום. ללא אחד מאלו (טוענים האריס, מיסלר ודטרמיניסטים חזקים אחרים), לבני אדם אין יכולת "אמיתית" להשפיע על המצבים העתידיים של היקום והאירועים פשוט קורים "דרכנו" במקום "לנו". ניתן להביס את הטיעון הזה משני כיוונים:

1. דמיינו שני תרחישים אפשריים בעתיד; בזה הראשון, בני האדם ממשיכים לפתח את היכולת הטכנולוגית שלהם לאורך העידנים ומפתחים הבנה מתקדמת של כיצד מתנהגות אבני-הבניין של הקיום כך שניתן באמצעים טכנולוגיים להשפיע על אופיים של האירועים הקטנים ביותר (בלחיצת כפתור לגרום לחלקיק למנהר למשל) ולהשתמש בשינויים אלו ברמות הנמוכות של היקום כדי להביא רק סיטואציות המועדפות ע"י בני אנוש בעוד שבזה השני בני אדם מעולם לא מקבלים יכולת טכנולוגית כמו במקרה הראשון אך במקום זאת הם בונים מחשבים מתוחכמים יותר ויותר המסוגלים לסמלץ דרכי פעולה שונות עבור סיטואציות עתידיות בדיוק כה רב שהוא מאפשר להם לדעת כיצד, מתוך כל האופציות, להתנהג בצורה המבטיחה להם הישרדות וממקסמת אושר.

התרחיש הראשון יותר קרוב ל-"חופש" שמיסלר והאריס מדברים עליו שכן בני אדם זכו בהשפעה ישירה על החלקים הבסיסיים ביותר בשרשרת הנסיבתיות בעוד שזה השני הוא הרחבה והקצנה של מה שיש לנו היום ושל כיצד באופן גס המכאניזמים הקוגניטיביים שלנו (המוח) פועלים. האם יש הבדל בהשלכות עבור בני אדם בשני התרחישים? לא, באחד בני אדם כחלק מההיסטוריה הנסיבתית של היקום זכו (במזל לפי הדטרמיניסטים) באינטראקציה ישירה עם הרזולוציה הנמוכה ביותר של הנסיבתיות ובאחר בני אדם מקסמו (שוב, במזל לטעם הדטרמיניסטים) את הנטייה הטבעית שלהם לדמיין עתידים אפשריים ולבחור את זה המתכנס ביותר עם ההעדפות שלהם אך בכל אחד מהתרחישים נעשו פעולות למען הישרדות ואיכות חיים כך שהשאלה היא למעשה על כיצד עלינו להתנהג- לעודד אנשים לקחת אחריות ולתת להם חיזוק חיובי כאשר עושים זאת ושלילי כאשר לא (הנקודה הרלוונטית בעמדה הקומפטיבליסטית) או לצאת מנקודת הנחה שאף אחד לא בשליטה על כלום ולכן לעזור לכמה שיותר אנשים שלא שפר עליהם מזלם (נקודה שמיסלר תומך בה ולמרות הנימה הצדקנית שלו, אני נוטה להאמין שכוונותיו כנות וממקום של רצון אמיתי לעזור), אבל בשני המקרים אופן היקום והאינטראקציה בין בני אדם לחוקי הפיסיקה לא לוקח חלק! אם אתה לא יכול להבדיל בהשלכות מבחינת המטרה אותה אתה שואף להשיג, זה הופך את הדיון לאסתטי בלבד- מה זה משנה אם "אחריות" היא קונסטרוקציה חברתית שלנו או חלק "אותנטי" מהיקום (כאילו שיש חלקים מזויפים, כל דבר שקורה הוא חלק מהיקום- הכל שאלה של איזה חלק הוא קטגוריה שהגדיר המוח האנושי ומה היה נמצא גם אם כל בני האדם היו מתים מחר בבוקר) כשהיא משיגה את המטרה שלנו דהיינו לשפר הישרדות ואיכות חיים (מיסלר עצמו מודע שלחשיבה שאנו עושים בחירות אותנטיות יש יתרון אבולוציוני כי אתה לוקח את הסיטואציה ברצינות ומשקיע בניתוח שלה יותר משאבים קוגניטיביים).
אם אתה לא יכול להבדיל בינך לבין גרסא "חופשית" שלך, הווה אומר שההבדל לא רלוונטי.

2. מיסלר עושה את אותה שגיאה של 8bit philosophy ומניח שמאחר וחלקים קודמים בשרשרת ההיסטוריה שלך התנהגו באופן מסוים אזי בהכרח כל חלק שלך יתנהג כך, אבל הרי זה הוא כשל הרכבה- לפי היגיון זה מטוס אינו יכול להמריא מאחר שאף אחד מחלקיו לא יכול להמריא. מה בנוגע לתופעות אמרגנטיות? גם אני מגן על העמדה שהיקום הוא סוג של אוטומטון תאי אבל בתוך אותו אוטומטון יכולים להופיע חוקי התנהגות חדשים ש-"מודבקים מלמעלה" לחוקי הבסיס שהוגדרו וכל זאת מבלי להפר את הכללים ה-"נמוכים" יותר.
דוגמאות מפורסמות הם "חוק 90" שהרצה שלו מספיק זמן יוצרת משולש סרפינסקי ו-"חוק 30" שמנקודה מסויימת מתחיל להיות כאוטי ומתנהג כמחולל אקראי לכל דבר, הטיעון של מיסלר על "חופש" לעומת "חופש אמיתי" שקול ללומר שמאחר ומשולש סרפינסקי לא מעצב מחדש את המצבים הקודמים של חוק 90 או את החוקים הפונדמנטליים המגדירים אותו אז זה לא משולש סרפינסקי אמיתי וזה כמובן פשוט לא נכון. אנו יכולים לתאר את ההתקדמות של האוטומטון במדויק גם אם ננתח אותה רק בתור משולש סרפינסקי שממשיך לעשות  "zoom out" ללא התייחסות כלל לחוקים המקוריים, האם הם הפסיקו להיות נכונים ברגע שהסרפינסקי הופיע? בוודאי שלא בדיוק כמו שמכאניקת הקוואנטים לא נעלמה כשבני אדם הגיחו במהלך האבולוציה, אבל המסקנה היא לא שכל ההתנהגות שלנו (ובפרט, שקילת אופציות) היא "אשליה" אלא שניתן לתאר את ההתנהגות של מכאניקת הקוואנטים ברמות הגבוהות גם כהתנהגות של סוכנים הממקסמים סדרי-עדיפויות כאשר אלו מסודרים בצורה הנכונה (דהיינו "humanwise").
זה נכון לומר שהרגע הבא של היקום נקבע לפי הסידור שלו רגע לפני וחוקי הפיסיקה אבל מה שההצרה הכללית הזאת מסתירה היא את העובדה שחלק מהסידור וחלק מחוקי הפיסיקה היא אני ואתם מקבלים החלטות.
-

-
לבחור רק מתוך האופציות שמזדמנות לך זה לא "חופש אשלייתי" אלא חלק בלתי-נמנע מלא-להיות כל-יודע ולכן יש לנו ציפיות מסויימות מבני אדם בסיטואציות שונות ואם אנו ריאליים זה ברור לנו שאנשים שונים תחת נסיבות שונות לא יראו בדיוק את אותן דרכי פעולה, הנקודה שמעניינת אותנו אבל היא לא זהות בין הקאונטרפקטואלים שאני מדמיין בעת התלבטות לאלו של כל אחד אחר אלא שהתוכן של אותם קאונטרפקטואלים בקירוב מתחשב באותם הדברים שאכפת לנו מהם (למשל לא רוצחים תינוק, לא גונבים לאדון את הארנק ולא חוצים באדום). כן בני אדם ושימפנזים ודגים ומחשבים הם רגולטורים למידע, אז? בני אדם הם חלק מקהילה המהווה סוג של "היפר-רגולטור" ובוררת את אלו המגיבים לשבח/גנאי ואת אלו שלא וזה הטוב ביותר שניתן להשיג כרגע ואולי פעם- אני לא טוען שהמערכות המוניציפליות, החינוכיות והאכיפה שלנו מושלמות אך הן קירוב גס לרגולטור להתנהגות אנושית גם אם הן דורשות חידוד ושיפור.

השימוש במטאפורה של עבד הכבול בשלשלאות הוא אמצעי רטורי, אתה לא כבול ליקום בשרשראות אם הן חלק ממך.

דנט:
" We use the same tools to influence our own desires as we use to influence other people's desires. I doubt that he denying that we ever influence other people's desires. "

מיסלר:
"Yes, and domino # 47 influences domino # 48. Now let's group dominos 45-55 together and call them “me”. "

לא רלוונטי לדיון, השאלה היא האם אנחנו צריכים לנסות להשפיע על התנהגות של אנשים אחרים באמצעות מערכות חברתיות המעודדות ומדכאות התנהגויות מסויימות באמצעות שבח וגנאי- אין לזה משמעות אם התהליך הוא עדיין חלק משרשרת הנסיבות של היקום. חוץ מזה אם נקבל את ההשוואה המיסלריאנית לאבני-דומינו הווה אומר שלהתלבטות אין כוח השפעה, היא סתם מתרחשת (הרי היא לא גורמת לכלום לפי מיסלר והאריס אלא רק נגרמת ע"י חוקי הפיסיקה וסידור החומר רגע לפני) אבל משמעות הדבר היא שהתלבטות היא אפיפנומנאלית ולכן חובת ההוכחה היא על האריס, מיסלר ודטרמיניסטים הדומים להם (הפיתרון היותר קומון-סנסי שמתכנס עם תערו של אוקהם הוא פשוט שההתלבטות, כחלק משרשרת נסיבתית, מכתיבה את ההתנהגות שלך ולא שהעבר "מדלג" על ההווה שלך כדי לקבוע את העתיד). סיבות זה סובייקטיבי (המשוואות שלנו מתארות התנהגות של תהליכים ולא את הסיבה לתהליך) והתשובה לשאלות כמו "מה הסיבה ל..?" או "מה גרם ל...?" נתונות לחלוטין לפרשנות.

האריס:
" As I have said, I think compatibilists like Dennett change the subject: They trade a psychological fact—the subjective experience of being a conscious agent—for a conceptual understanding of ourselves as persons. This is a bait and switch. The psychological truth is that people feel identical to a certain channel of information in their conscious minds. Dennett is simply asserting that we are more than this—we are coterminous with everything that goes on inside our bodies, whether we are conscious of it or not. This is like saying we are made of stardust—which we are. But we don't feel like stardust. And the knowledge that we are stardust is not driving our moral intuitions or our system of criminal justice. "

מיסלר:
" In short, Dennett is saying that because the uncontrolled falling dominos of our actions exist within our bodies, they are ours, and therefore we have freedom.

That's how he's getting there.

Harris and I say, “Well, your decisions are just coming to you from your brain. You don't even know why you're doing that.”

Dennett says (not a real quote), “So what? It's happening in my brain, and my brain is mine, therefore I did it.”

That's playground stuff. Unacceptable. Are you taking responsibility for the bacteria in your body as well? What if the mutant bacteria that destroys the world comes from YOUR intestines? Was that part of you as well? Can we hold you responsible? Of course not."

בדומה לנקודות הקודמות, האריס רומז על סוג של דואליזם בינינו לבין היקום ומתעלם מהעובדה הלא-פסיכולוגית בכלל שכל אינטראקציה שלך היא אינטראקציה גם בין אובייקטים קוואנטיים (או בסיסיים יותר אם אלו קיימים) מכאניסטיים- זה שכסאות עשויים מאטומים לא אומר שאין באמת כסאות. שוב- הסיבה שמערכת הצדק בנויה כפי שהיא בנויה היא כי בני אדם מגיבים לשבח וגנאי וההתנהגות שלהם יכולה להשתנות בהתאם אבל אני מוכן לחזור בי אם מישהו יוכל להראות לי שאחת מהנחות הבסיס הפורמליות של בתי משפט היא שלבני-אדם יש חופש אבסולוטי לשלוט ביקום באופן בלתי תלוי בנסיבות.
ההשוואה של מיסלר חלשה, במה מוטציה של בקטריה במעיים דומה לרגולציות של התנהגות אנושית? ההשלכה היא שמיסלר מאמין (ובמקומות אחרים בבלוג שלו הוא באמת טוען זאת בגלוי) שההבדל בין פעולה רצונית ללא-רצונית הוא אשליה מבחינת יכולת ההשפעה שזה מקנה לך אבל זה שוב אפיפנומנאליזם כי משמעות הדבר שה-"רצוניות" של פעולה לא עושה כלום במציאות אלא פשוט נמצאת שם בפני עצמה, מושפעת מהעולם אבל לא משפיעה על כלום בחזרה. חובת ההוכחה חלה עליו.

האריס:
" Thoughts like “What should I get my daughter for her birthday? I know—I'll take her to a pet store and have her pick out some tropical fish” convey the apparent reality of choices, freely made. But from a deeper perspective (speaking both objectively and subjectively) thoughts simply arise unauthored and yet author our actions. "

דנט:
"What would an authored thought look like, pray tell? And how can unauthored thoughts author our actions? "

מיסלר:
"The same way a previous domino falling in a line “authors” the next one falling. "

שוב, אנאלוגיה חלשה. מיסלר שוגה במה שדנט קורא לו "רדוקציה חמדנית", הוא מניח כי מאחר וכל היקום חלק מאותה שרשרת נסיבתית אזי כל ההתנהגויות של מבנים של חומר בבסיס שלהן שקולות וזה פשוט שקר (אלקטרון ופרוטון לא מתנהגים זהה, גרוויטציה לא מתנהגת כמו חיכוך וצמיגות זה לא לחץ). כן, אירועים ברגע זה הניעו אותך לנתח את המצב ולפעול בצורה מסויימת כדי להביע התנהגות שגורמת אירועים חדשים אבל מה שאכפת לנו ממנו זה שההתנהגות שלך תאמה בקירוב את הציפיות שלנו (אם כן תקבל חיזוק חיובי ואם לא תקבל חיזוק שלילי).

האריס:
" Compatibilism amounts to nothing more than an assertion of the following creed: A puppet is free as long as he loves his strings. "

דנט:
"This is in no way supported by anything in his discussion of compatibilism. "

מיסלר:
" Maybe not, but it's all over the entire essay that Dennett just wrote. He doesn't care that we can't control the options we have before us, nor the faculties that control how we chose among them. He ignores these limitations; he doesn't even see them as important.

That's an embrace of the puppet strings, plain and simple. He's saying that if a puppet feels like it's a real boy, then it's pedantic not to call it one. This is an unacceptable position for a thinking person in the 21st century—philosopher, scientist, or otherwise."

וויכוח סרק סמנטי שלא רלוונטי לדיון.

האריס:
" Getting behind our conscious thoughts and feelings can allow us to steer a more intelligent course through our lives (while knowing, of course, that we are ultimately being steered). "

דנט:
" So unlike the grumpy child (or moody bear), we intelligent human adults can “grab hold of one of our strings”. But then if our bodies are the puppets and we are the puppeteers, we can control our bodies, and thereby our choices, and hence can be held responsible—really but not Ultimately responsible—for our actions and our characters. We are not immaterial souls but embodied rational agents, determined (in two senses) to do what is right, most of the time, and ready to be held responsible for our deeds. "

מיסלר:
" No. No. No.

Harris put “grab hold of one of our strings” in quotes for a reason (because it's not real). Then he explicitly says that “we are ultimately being steered.” He's talking about the difference between experiencing choice and actually having it. This point seems hard for many to grasp.

Dennett wants to say that since we can “take control of our lives”, or “write a book”, then we can be held responsible for our actions.

No.

All three are illusory. We are saying that some embrace of this illusion is functional, and practical, and thus we do it all the while knowing it's not real.

That may seem strange to some, but it's nowhere near as strange as calling it true freedom. Freedom means something. Use another word."

שוב, וויכוח סרק סמנטי. דנט מבהיר שהאחריות שאנו מניחים על אדם בוגר היא כי יש לנו ציפיות מסויימות (חברתיות-מוסריות) מרגולטור של מידע שהוא גם בן אנוש אבל מיסלר חצי צודק שצריך פה מילה אחרת, הוא פשוט טועה בטיעון שלו לאחר מכן שהמילה "חופש" אומרת משהו מחוץ לקונטקסטים ספציפיים.

שארית הביקורת היא מיסלר הממשיך לתאר כיצד דנט צריך להכיר בהבדל בין "בחירה חופשית אבסולוטית" ל-"בחירה חופשית פרקטית" (הבדל שהוא באמת מצהיר עליו כיום) אבל הסיום ראוי להתייחסות:

" At that point we could begin a far more interesting discussion: How to (and whether to) build a societal structure of personal responsibility, reward, and punishment in a world where we experience choice but don't actually have any. That's the discussion we should be having. "

אם מיסלר יעצור רגע, יסתכל על סוג הקלטים החברתיים שבני-אדם מגיבים אליהם (לטוב ולרע) ויפתח מילון או יערוך סקר כדי לראות מה הן ההגדרות הנפוצות לענישה והסכמים הוא יבין שאנחנו כבר חיים בעולם שהוא מתאר, הוא אולי לא מושלם אבל הוא בהחלט הכי טוב שיש לנו כרגע.               

התזה והמטרות הטרנסהומניסטיות/אימורטליסטיות ניצבות בעיקר אל מול חשיבה דת'יסטית; זו הגורסת כי מוות הוא באיזשהו מובן "שלב טבעי", "חלק בלתי-נפרד" מהחיים, באופן אינהרנטי תופעה בלתי-ניתנת למניעה ואף לעיתים מייחסת לו ערך-חיובי. אך מרבית החשיבה הדת'יסטית נטמעת בנו מדורות עבר, משאריות תיאיסטיות ומהיעדר אסטרטגיות להנדסת הזדקנות-תאית זניחה בהווה (או במילים אחרות; אנחנו עדיין "רק" בדרך למצוא פתרון משמעותי לפתולוגיות המזוהות עם גילאים מתקדמים כגון מחלות-לב, סרטן, אלצהיימר וכדומה) כאשר אין ניסיון מכוון או זדוני לתמוך בתמותה (גם אם ההשלכות זהות לו אכן זה היה המצב). רוב האנשים שאנחנו מכירים ויוצא לנו לבוא איתם במגע הם דת'יסטים מבלי כלל לדעת או להבין זאת כי מעולם לא טרחו להציב בפניהם את האפשרות שמניעה גלובלית של מוות על כל צורותיו השונות זו מטרה לגיטימית ואפשרית שכדאי לעבוד (ולעבוד קשה) על מנת להגשים אותה.
תקפתי טיעונים דת'יסטיים שונים פעמים רבות והפעם אסתכל על עמדה אידיאולוגית שטכנית לסווגה כ-"תומכת במוות" יהיה לא נכון אך הנימה שלה בהחלט דומה והיא "אנטי-נטליזם".

"נטליזם" (ללא ה-"אנטי") היא אידיאולוגיה המייחסת ערך-חיובי לילודה ורבייה (עמדה שאני אישית בהחלט תומך בה) ומכאן קל לראות כי אנטי-נטליזם היא האנטי-תזה שלה; אידיאולוגיה המייחסת לילודה ורבייה ערך-שלילי.
מטרת הפוסט הנוכחי היא לא להציג טיעונים בעד נטליזם (למרות התמיכה שלי) אלא במתן תשובה לכמה מהטיעונים האנטי-נטליסטיים (ולעמדה קרובה אך נפרדת, "אפיליזם"- העמדה כי לחיים עצמם ישנו ערך-שלילי ולכן על אדם לבחור לסיים את חייו) ולהראות כי מעבר לכך שקיימת אלטרנטיבה, הטיעונים עצמם חלשים משנדמה במבט ראשון. כתמיד, אין לי הזמן או הרצון לעבור על כל טיעון שהוא הניתן להעלות על הדעת ולכן אתמקד בגרסאות הנפוצות.

הערת צד: פגיעה עצמית
הדגמתי בעבר כיצד אדם המביע תמיכה בלא לפגוע ברעהו בגלל מאפיין כלשהו של אותו אדם לא יכול להצדיק בצורה לוגית פגיעה בעצמו. הטיעון (הלא-לוגי) הנפוץ בעד הצדקה של פגיעה עצמית כלגיטימית (גם אם לא רצויה), מבוסס על כשל "תחינה מיוחדת" בו האדם מצהיר כי הקשר בינו לבין עצמו יוצא דופן אך ללא הסבר מדוע הוא שונה באספקט המדובר מאותו הקשר בדיוק בין אדם לחברו. בישראל נפוץ לשמוע את הביטוי (בפרט לאחר הערה על מנהגים פוגעניים ו/או הרס עצמי); "זכותי לפגוע בעצמי". הפוסט שקישרתי אליו בתחילת פיסקה זו עסק בלהפריך את הטיעון (הלא-לוגי) שמבוסס על הביטוי "אבל אני פוגע רק בעצמי" וכל ניואנס הרלוונטי למקרה המדובר יהיה רלוונטי גם כאן, אך בהכנה זו לתקיפה על אנטי-נטליזם (ובמידת מה גם על אפיליזם) אסתכל על השאלה בניסוח הספציפי הנ"ל- האם זו זכותו של אדם לפגוע בעצמו? (שימו לב, על השאלה האם יש לכך הצדקה לוגית כבר ענינו. כעת נבחן האם יש זכות כזאת גם אם ההענקה שלה היא לא-לוגית ולא-מוסרית כפי שלעיתים נוטה להיות המצב עם חוקים ונורמות חברתיות). מבלי להיכנס לכל אלפי הדקויות והפרשנויות; באופן מאד כללי, "זכות" היא איזשהו עיקרון של חופש או חובה של גוף מסוים כלפיי האדם שהוענקו לו ע"י מערכת חוקית מסוימת. הדגש החשוב כאן הוא כי "זכות" לא יכולה להתקיים במנותק מההקשר, עושה מעט מאד היגיון למשל לדבר על זכויות בסיסיות של חוצנים או של צורת חיים היפותטית אחרת כי אין לנו דרך להגות חיבור בין דבר מה שמעולם לא נתקלנו בו והוא מחוץ לספקטרום הפעילות האנושית ואבני-הבניין שמהוות אינטרס משותף לנו כבני-אדם (ו/או כאורגניזמים ארציים בכלל) לבין החוויה היומיומית שלנו והקונספטים שעליהם אנחנו בונים את האסטרטגיות שלנו להשגת אידיאל כזו או אחר. למשל יהיה זה לא-בלתי-אפשרי אך מאד לא פרקטי לדרוש ממדינה זרה יחס כלשהו שאינו עומד עם האינטרסים הסבירים של אזרחי אותה מדינה או אף של האזרח הסביר במדינה שממנה הגעת במקור (לא חסרות דוגמאות אבסורדיות ביזאריות שנעשו כלפיי גופים שונים כגון אנשים הדרשו הכרה בבעלותם על השמש) או לעמוד באמצע יער מבודד ולצפות ליחס מסוים ותגובות ספציפיות מחיות היער ורצף האירועים רק מתוקף היותך חפץ בערך חיובי אינהרנטי של עיקרון כלשהו. אם כן מה "הזכות לפגיעה עצמית" בכלל אומר? ישנה דרישה לכבד את הרצון של אדם לפגוע בעצמו ולתת לו להמשיך במנהג זה אך כל עוד פגיעה עצמית מזוהה (בצדק) עבור האידיאלים של מרביתנו ושל אופיין בניית החוקים שלנו ככזה בעלת ערך שלילי (אחרת גופים כגון ער"ן לא היו קיימים ולא הייתה לנו כל סיבה לספק שירותי הצלה באופן כה מהיר ויעיל כפי שאנו מנסים לעשות) זו אינה זכות. אז תחת איזו קטגוריה פגיעה עצמית כן נופלת?
קל לראות כי פגיעה עצמית מהווה:
א. מסוגלות פיזית- אתה יכול בפועל לפגוע בעצמך, אין אף חוק פיסיקלי המונע זאת ממך (גם אם יש לך מנגנוני הגנה ביולוגיים בלתי-מושלמים שמטים את הכף נגד פגיעה שכזאת).
ב. מסוגלות ליגלית-לוקלית- ספציפית בישראל פגיעה עצמית היא טכנית אינה עבירה על החוק (למרות שהיא כן עבירה על חוקי הדת) ולכן בלעשות כך אין האדם מוגדר כ-"עבריין" או "מעוול" אך זה רחוק מלהיות קונצנזוס אוניברסאלי ולמשל בסין התאבדות היא פשע וניסיון התאבדות כושל יסתיים בקנס ואף מעבר לכך.

העניין הוא אם כן כזה; מסוגלות פיזית וסוגיה המהווה טכנית איזור אפור בחקיקה הם אינם טיעונים משכנעים במיוחד (לפחות לא לאדם הרציונלי) בעד משהו. למרות שיש לי המסוגלות הפיזית להעמיד 20 צאצאים (דבר שאמור לקחת לי כ-180 חודשים, 15 שנה, אם אני במערכת יחסים מונוגמית אך נתעלם מזה כרגע) ולחנך אותם שלרצוח, לגנוב ולאנוס זה דברים רצויים ושעליהם להתמיד בכמה שיותר רצח ואונס במהלך חייהם ולמרות שטכנית אין שום חוק נגד זה ולכן בעושי זאת לא אחשב עבריין (אני לא כופה עליהם לרצוח ולאנוס, "רק" משריש להם את הערכים האלו) אך אני נוטה להאמין שמרבית האנשים לא יראו זאת בעין יפה. למה? כי למרות שאני מסוגל לזה פיזית וחוקית-לוקלית, זה יהיה מאד לא מוסרי מצידי. אם אנו תחת הרעיון כי זכויות הן דבר מה שמוענק לנו בהקשר של האידיאלים שאותה מערכת חוקים בדיוק המעניקה לנו אותן תומכת אזי השרשת ערכים בעלי פוטנציאל לשלול זכויות אלו (בפרט את אותן העקרונות בדיוק המוגדרים כזכויות אדם בסיסיות) תהיה מעשה שאולי אינו-שלילי בפני עצמו אך השלכותיו תהוונה התרסה ישירה כנגד אותו מנגנון (המדינה) שמתיימר להעניק לנו חופש לפעול כראות עינינו תחת החוק. פגיעה עצמית זו לא זכות ועצם זה שאנחנו בשלב בהיסטוריה שכלל מאפשר לדון בזה היא עדות לכמה רחוק המאבק שלנו על שימור עצמי כערך עליון ואידיאל אנושי ראוי (גם אם לדעת אנשים מסוימים שרירותי) הביא אותנו.

להיות "זכאי" למשהו בפירוש לא אומר לעשות כרצונך ללא הגבלה בכל עת שהיא, אותה "זכאות" שלנו היא בחסות מערכת ציפיות מסוימות מההתנהגות שלנו שסוכמו מראש על ידי אנשים בודדים ו/או גופים בעמדת כוח ומתוקף כך שנעמוד באותן ציפיות מה עלינו לצפות מאותם אינדיווידואלים ו/או גופים ובין היתר מה עלינו לצפות לקבל מהם. "חופש" אינו אומר כי הוא חופש בלתי מוגבל ואף מערכת חוקים/היררכיות סמכות סבירה לא יכולה לתמוך בהתנהגות המזוהה עם הרס עצמי אחרת מהר מאד היינו מוצאים עצמנו בבעיה לתפקד ולפעול מול ועם המערכות המדיניות השונות.

אך רגע, אולי זו לא "זכות" במובן הקלאסי של המילה אך האם זה שהאדם רוצה בזה אינה סיבה מספיקה לכבד, לשמור לאכוף רצון זה?
מעבר למובן מאליו שחייבת להיות רמת שרירותיות מסויימת בכל מערכת חוקים ושנורמה כזאת או אחרת חייבת להיות כוללנית ולוותר על ניואנסים מסויימים והעדפות של כל פרט ופרט בחברה, כפי שכל בן/בת-נוער החושק בבן/בת-זוג פוטנציאלי שאינו מחזיר לו/לה אהבה יאמר לכם: הדברים שאתה רוצה רחוקים מלהיות תמיד הדברים שאתה צריך. השיפוט שלנו את העולם לטוב ולרע מוטה בצורה משמעותית והמסקנות שלנו לגבי מה אנחנו חושבים שיעשה לנו טוב (בפרט בטווח הקצר) פעמים רבות רחוקות מאד ממה שיהיה יותר כדאי לנו לעשות בפועל (הדוגמא הבולטת ביותר בעולם המודרני היא עישון).

ניתוח טיעונים אנטי-נטליסטיים
הערת הצד הנ"ל נועדה לשמש ככלי להשחזת האינטואיציה למקום ויחסי-הכוחות בין מה אנחנו יכולים לעשות, מה מותר לנו בחוק לעשות ומה ראוי שנעשה. הקשר שלה לתזה האנטי-נטליסטית חלש יחסית (והוא קרוב יותר לסוגיה האפיליסטית) אך הנימה דומה. כעת אבחן שלושה טיעונים מרכזיים ונפוצים בגישות אנטי-נטליסטיות המהווים סוג של עמודי תווך באידיאולוגיה ובקירוב גס טיעונים אנטי-נטליסטיים אחרים הם ווריאציות של אלו:

1. אסימטריה בנאטריאנית- דייוויד בנאטר הוא פילוסוף אנטי-נטליסט מודרני המבסס את טיעונו המרכזי בעד אנטי-נטליזם בצורה הבאה:
(0) לכאב יש ערך אינהרנטי שלילי ולהנאה ("עונג") יש ערך אינהרנטי חיובי
(א1) לנוכחות של כאב יש ערך שלילי
(א2) לנוכחות של הנאה יש ערך חיובי
(ב1) להיעדרות כאב יש ערך חיובי
(ב2) להיעדרות הנאה אין ערך שלילי אם אין מי שנחסכת ממנו הנאה זו

ישנן שתי טקטיקות שאכנה "טקטיקה אנטי-אנטי-נטליסטית 1" ו-"טקטיקה אנטי-אנטי-נטליסטית 2" המציעות עצמן מיידית בבחינה של הטיעון הנ"ל (הן לא האופציות היחידות אך הן אלו שנקודות המוצא שלהן הן הקרובות ביותר לאלו של בנאטר*). טקטיקה 1 תוקפת את הברור ביותר; האם יש הצדקה לאסימטריה בין (ב1) ל-(ב2)?
אולי אין זה בצדק שבנאטר זכה לייחוס שבכותרת הטיעון מאחר והוא רחוק מלהיות הראשון שטען כי היחס שלנו בין הנאה לכאב אינו זהה, הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר הטיף בעד גישה אפיליסטית במידת-מה בכך שטען שערכם של החיים הוא לבסוף שלילי מאחר ובשקלול הסופי עוצמת החוויה שלנו של סבל מתעלה על החוויה שלנו את תענוגות החיים. אפילו אם טיעון הבסיס של שופנהאואר נכון ואנו אכן נוטים לייחס יותר חשיבות לנתח מהחיים שסבלנו בו מאשר לזה שהתענגנו בו, כיצד ניתן להצדיק שהיעדר כאב מאדם שאינו קיים היא דבר חיובי בפני עצמו? נכון, הילדים שאין לי כרגע אינם מפסידים דבר בזה שאינם אוכלים גלידה אך הם בהחלט אינם מרוויחים מזה שהם לא נופלים ומשפשפים את הברך כי בכדי לשפשף את הברך אתה צריך שיהיו לך ברכיים מלכתחילה. בנאטר מתעלם מכך שהרעיונות של רווח והפסד קשורים קשר הדוק לרעיון של סוכנות (ובפרט לזה של סוכן רציונלי) אך בשביל שתהיה שקילת אפשרויות והעדפות חייב להיות שם סוכן שעושה את השקילה. אם היעדר הנאה אינu שלילי כשנחסך מאנשים לא קיימים כי אין הם יכולים להוות סוכן המעריך (הנקודה הזו תופיע מיד בטקטיקה 2) היעדר זה אזי מי נמצא שם כדי להעריך את היעדרות הכאב? אני חושד שבנאטר שוגה בסוג של אנתרופומורפיזציה ו/או כזב פתטי בכך שהוא מבלבל בין הקונספט של להיות אדם (וסוכן בכלל) לבין אדם אמיתי.
טקטיקה 2, אם כן, מקבלת את האסימטריה הבנאטריאנית (או השופנהאואריאנית) אך תוקפת את המסקנה: למה הכוונה ב-"נוכחות של X"? (כאב, הנאה). על מנת ש-ללדבר על נוכחות של דבר מה תהיה משמעות, עלינו לדעת מה אומר לחוות את אותה נוכחות (בדיוק מאותה סיבה אף לא אחד מאיתנו מסוגל לדמיין למשל צבע שאינו בספקטרום האור הנראה) וכשבנאטר מדבר איתנו בבחירת המילים המאד ספציפית של "נוכחות של כאב" הוא אינו מתכוון רק לזה שבמובן הטכני-מכאניסטי כואב לנו כי אז לא הייתה לנו סיבה להסכים עם (0) בטיעון הנ"ל. בנאטר אינו באמת מדבר על "כאב" כפי שכנראה צורות חיים אחרות מרגישות אלא על סבל, הוא דורש לא רק שהכאב יהיה שם אלא שגם נכיר בכך שהוא שם אחרת כיצד ניתן להצדיק טיעון שהערך הוא שלילי באופן אינהרנטי אם באמת לא אכפת לי מהכאב (לאו דווקא פיזי כמו פציעה)? אם כן המסקנה "...לכן לא מוסרי להביא ילדים" אינה בהכרח נובעת, הטיעון יהיה תקף כפי שהיה אם במקומו המסקנה הייתה "לכן צריך להנדס גנטית את הצאצאים שלנו כך שלא יחושו כאב" או "לכן חובה מוסרית עלינו לחנך את צאצאנו לערכים סטואיסטים".

*-קל לראות כי נקודת המוצא של בנאטר היא איזושהי צורה של תועלתנות. אפשר לתקוף את הטיעון עוד על סמך הקרקע הזו ולדחות את עצם הגישה על הסף אך מאחר ואני סוג של תועלתן בעצמי אני אתן לו את ההנחה הזאת בחינם גם אם אני חלוק על חלק מהפרטים.

2. "הטיעון המנצח"- בטיעון הזה (שגרסא כלשהי שלו נפוצה מאד בקרב אנשים רבים לאו דווקא בהקשרים אנטי-נטליסטיים/אפיליסטיים/דת'יסטיים) נתקלתי תחת הכותרת "לנצח בוויכוח האנטי-נטליסטי" בבלוג בשם "Say No To Life" ומכאן הכינוי "הטיעון המנצח" (שם שכמובן, כפי שקל לראות, הענקתי לו במידת מה של סרקזם). הוא מופנה ישירות לנטליסטים ואחרים שאינם מקבלים את התזה האנטי-נטליסטית והוא הולך באופן גס כך:

איזו סיבה לא-סובייקטיבית, לא-אישית, לא-רגשית, אובייקטיבית, רציונלית יש להמשיך את קיומו של המין האנושי?

גם כאן ישנה יותר מדרך אחת להתייחס לשאלה, אחת היא לפנות לנטורליזם ולאופן שבני אדם מהווים חלק מהטבע והעולם והשנייה היא לתקוף את עצם ההנחה ש-"אובייקטיביות" היא באיזשהו מובן מנחה טוב יותר מ-"סובייקטיביות" בכל הקשר שניתן להעלות על הדעת. אעבור על שתי הדרכים בזריזות:

א. התגובה הנטורליסטית- כפי שיצא לי לטעון בעבר, בתור אורגניזמים התפתחנו סביב שלוש פעילויות מרכזיות (שהשגתן ושימורן מצריכות הרבה מעבר לשלוש פונקציות ומערכות ביולוגיות) שאנו מזהים כבעלות ערך אינהרנטי:
השגת מזון
רבייה
הימנעות מטורפים

אלו הדברים שהמערכות האנטומיות שלנו בסופו של יום מוקדשות לשמר ולהשיג. עם הזמן מאחר והודות לשפה אנו מסוגלים להשוות אחד עם השני את המסקנות שלנו על איך העולם מתנהל, בנינו ציוויליזציות שהפכו להיות בפני עצמן מקור הכתבה של ערכים הסוטים במידת מה (גורעים ו/או מוסיפים) מהערכים המקוריים ש-"תוכנתנו" למקסם ע"י הלחצים האבולוציוניים וכעת אנו יכולים, לפחות עד גבול מסוים, לשקול האם הערכים שהאנטומיה שלנו נועדה עבורה מתאימים לנו או לא. התנאים הקונטינגנטיים (המקריים) של הסביבה הגיאולוגית, אקולוגית וכו' שעיצבו את המטרות הביולוגיות שלנו אמנם אינם בהכרח מקור של אמת אבסולוטית המסוגלים להכתיב לנו מה הוא "הטוב האמיתי" של היקום, אך יהיה צעד נועז לטעון בכל תוקף שהם לא מהווים איזשהו קירוב ל-מה המטרות האלו צריכות להיות.
הסיבה שכל מה שחי היום בהכרח מתרבה באיזושהי צורה היא פשוטה:
אם אי פעם הייתה צורת חיים שלא התרבתה, אחרי מספיק זמן (ללא יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן ו/או חסינות אבסולוטית לנזק פיזי) היא פשוט הייתה מתה מסיבה כזאת או אחרת (טורף, תאונה, מחלה) ולכן בהכרח לא הייתה יכולה להגיע לזמן שלנו כדי שנראה אותה.        
 להיות פרט יחיד זה חיסרון עצום להשיג את המטרות שלך, בפרט כשהיקום שאתה חי בו הוא עוין במיוחד ומכיל מיליוני דרכים פוטנציאליות למות מדובים ועד סופר-נובה.
קבוצה של פרטים בעלי ערכים ומטרות פחות או יותר משותפות (למשל: השגת מזון, רבייה והימנעות מטורפים) גם אם יש אי-הסכמה על הדקויות ביניהן, היא משמעותית חזרה יותר ובעלת יתרון אסטרטגי להשגת המטרות והערכים של חברי הקבוצה. בדיוק כפי שראינו בניתוח של האסימטריה הבנאטריאנית, אם סבל הוא הבעיה אנחנו יכולים פשוט למקסם את ההנאה שלנו ואת ההימנעות מסבל (במיליוני דרכים שונות) ונוכל פשוט להפוך את האספקט הזה של "הטיעון ה-(הכביכול)-מנצח" ולומר "כן, יש סיבה אובייקטיבית רציונלית שכזאת. יותר סוכנים רציונלים הפועלים במשותף למקסם את ההנאה שלהם הם אובייקטיבית בעלי סיכוי גבוהה יותר להצליח בכך אם הם יפיקו עוד סוכנים רציונלים (דהיינו, יתרבו) בעלי מטרות דומות מאשר קבוצת סוכנים שכזאת שאינה מפיקה עוד סוכנים באופן זה".

ב. התגובה של סובייקט כלגיטימי- אני מוצא את ההנחה שהבלוגר עושה כמאד מוזרה. נניח שהתגובה הנטורליסטית שלי אינה הייתה נגישה לנו ואכן לא הייתה סיבה אובייקטיבית לעשות זאת, אז מה? אנחנו לא צריכים סיבות אובייקטיביות בכדי לעשות דברים, כל החוויה האנושית וכל הדברים שאנו מייחסים להם ערך הגדול במשמעות מהערך של החומר המרכיב את אותו האובייקט הם עדות חזקה לכך שדבר מה יכול להיות לגיטימי גם אם הוא סובייקטיבי. למונה ליזה אין רק ערך בחומר שהיא עושיה ממנו אלא גם ערך אסתטי וערך היסטורי, היא אייקון שמייצג עבורנו פריצות דרך של הרוח האנושית גם אם אינך מתרשם במיוחד מאופן הביצוע ביחס למדדים של היום או מבחירת הצבע שמרכיב את התמונה. לכסף אין ערך אינהרנטי, האם עלי להסיק מכך שגישה "אנטי כסף-יסטית" היא נכונה? זה יהיה אבסורד בדיוק כמו לשלול את הלגיטימציה לחוות יופי רק כי יופי הוא תופעה מנטלית ולא עובדה אובייקטיבית על היקום. גם אם הבאת ילדים לעולם הייתה בעלת ערך סובייקטיבי ורגשי בלבד, אז מה? המסקנה מכך היא ממש לא שההיפך הוא בהכרח נכון ושלא-להביא ילדים זה דבר "טוב","כדאי" או "רצוי" אחרת לפי אותו היגיון בדיוק אין סיבה אחת שלא נוותר גם על יופי, כסף, אסתטיקה מוסיקלית, ביורוקרטיה, מתמטיקה וכל קונסטרוקציה אנושית אחרת. אם ניתן לעצמנו לחשוב שהטיעון "המנצח", מנצח את הרצון שלנו להביא ילדים אזי אם אנחנו עקביים הטיעון ניצח גם כל הישג אנושי חשוב משחר ההיסטוריה שהרי מטוסים, אינטרנט, סבון ואנטיביוטיקה הם לא באיזשהו מובן "אובייקטיבי" טובים, הם יעילים לנו בדיוק כמו שילד יכול להיות גם אם היעילות הזו היא רק האושר שאדם עשוי לחוות מהיותו הורה.

3. "כל עריסה היא קבר"- הכותרת בספרה של שרה פרי "Every Cradle Is a Grave" מסכם בצורה טובה את טיעון שכולנו שמענו פעמים רבות: "כולנו מתים בסוף".
מסיבות שאינן נהירות לי, אנשים רבים שדוגלים באיזושהי צורה של דת'יזם (גם אם לא במודע) בטוחים שדווקא זה ה-טיעון המנצח ולא העמדה שסקרנו בטיעון מספר 2. אך באופן מצחיק זה גם הטיעון הקל ביותר לתקוף ולו מסיבה אחת פשוטה, אני מסכים עם הטיעון לחלוטין (פרט לכוכבית קטנה שאגע בה מיד) אך המסקנה "לכן למות זה בסדר" פשוט לא נובעת ממנו. הטיעון שכולנו מתים בסוף עם כוכבית קטנה שאומרת; "כל עוד לא הצלחנו לרפא את המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים זקנה, דבר שיותר ויותר גופים ביניהם חברות ענק כגון גוגל עובדים עליו, ברירת-המחדל של הפיזיולוגיה שלנו היא שבנקודה כלשהי נמות ממחלה כזאת או אחרת" הוא נכון ולמעשה זה בדיוק היה מוסר ההשכל שניסיתי להעביר במשל שלי- "ההתרסקות האיטית". במשל, אלו שלקחו חלק בטיסה נתנו לעצמם לחוש נינוחים ורגועים מבלי לטרוח לנסות לשפר את מצבם כי ההתרסקות הייתה רחוקה מהם מאד מבחינת זמן אך וודאית ובמקום להשקיע את האנרגיה והאינטלקט שלהם בלהינצל הם פשוט השקיעו את אותם האנרגיה והאינטלקט בדיוק בלתרץ לעצמם למה ההתרסקות היא כנראה דבר חיובי. למקרה שזה לא היה ברור מהרצינות שבה אני לוקח את הרעיון של הארכת חיים (אני חבר מנהל בעמותה הישראלית להארכת חיים), ברור לי לחלוטין שאם (והאם זה הדגש החשוב פה) לא נצליח לרפא את המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים זקנה אזי כמעט בוודאות מוחלטת עד 2105 כל בני דורי (ילידי 1990) כולל עבדכם הנאמן הכותב שורות אלו יהיו מתים ואין זה מפתיע שבדיוק ידיעה זו היא הדבר שהוביל אותי לתמוך בחקר הארכת חיים ולחסוך לחברות בחברת הקריוניקה "אלקור". אם כן, קל לראות כי מהטיעון "ללא אסטרטגיות רפואיות למניעת זקנה כולנו נמות" לא נובעת המסקנה "למות/להתאבד זה בסדר/טוב/צודק/ראוי" ו/או "אתה צריך למות/להתאבד" ולמעשה זה כשל לוגי של "משתי עוולות יוצא צדק". כפי שראינו בגישה הנטורליסטית כתגובה לטיעון מספר 2, אנו מזהים מסיבות אבולוציוניות ערך שלילי ללמות ואין בכך שום בעיה גם אם מוות היה בלתי-נמנע ברמה העקרונית (והוא בפירוש לא כזה) אבל זה שדבר מה הנתפס בעינינו כשלילי הוא בלתי-נמנע לא מהווה הצדקה לוגית לדבר שלילי אחר (גם אם מסדר גודל קטן יותר) או לעותק של אותו הדבר. באנאלוגיה: המסקנה מזה שאלכוהול וסיגריות הם חוקיים היא לא שהרואין צריך להיות חוקי גם הוא, אלא שאלכוהול (לפחות זה באחוזים גבוהים, כמה בדיוק זו שאלה אמפירית שניתן לענות עליה באמצעות מדע ושיקולים של משאבים) וסיגריות צריכים להיות לא-חוקיים גם הם. נוכחות של רוע מסוג אחד לא מהווה לגיטימציה לרוע מסוג אחר או להכפלה של אותו רוע (אם הרבצת לי זה לא אומר שזה "בסדר"/"טוב"/"כדאי"/"רצוי" שגם אני ארביץ לך) בפרט כשיש לנו מה לעשות נגדו.

סיכום
ישנם עוד טיעונים אנטי-נטליסטיים/אפיליסטיים רבים שכלל לא נגעתי בהם או כי ניתן בקלות לעשות להם רדוקציה לאחד משלושת הטיעונים הנ"ל או כי אני לא רואה כיצד הם מהווים איזשהו משקל רציני בעד אנטי-נטליזם (הדוגמא הבולטת ביותר היא כנראה פנייה לפיצוץ אוכלוסין, נקודה שרבים אחרים ואנוכי תקפתי והפרכתי פעמים רבות כאן ובעוד הזדמנויות). מי שרוצה לפגוע בעצמו כן יעשה זאת וזו אכן טרגדיה עצומה ופוטנציאל אנושי לעשות טוב (ולהעריך חוויה של תענוג והנאה) המושלך לוואקום.
בסופו של יום נקודת המוצא של הטרנסהומניסט/אימורטליסט/נטליסט לא באמת שונה משל האנטי-נטליסט/אפיליסט/דת'יסט, הצדדים השונים שהאידיאולוגיות תופסות נובעות מזיהוי של אותה עובדה על הקיום: החיים ממש קשים והיקום ממש עוין.
אך במקום להיכנע ולהשליך עצמנו לתהום הנשייה כפי שהאפיליסט וחבריו רוצים, אלו מאיתנו המאמינים בפוטנציאל האנושי ליצור משמעות וביכולת הבלתי-תיאמן של בני אדם לפתור בעיות ימשיכו לפעול על מנת להפוך את היקום למקום שקצת יותר נעים לחיות בו, גם אם רק בקצת.

לסיום אשאיר אתכם עם קטע מתוך הסרט של ליגת הצדק "Justice League: Crisis on Two Earths" בו באטמן וכפיל שלו מיקום מקביל, "אוולמן" (Owlman) נאבקים לאחר שאוולמן נהיה אובססיבי עם רעיון פירוניסטי-ניהיליסטי כי מאחר ועל כל החלטה שהוא מקבל ישנם אינסוף כפילים שלו שקיבלו החלטה הפוכה ביקום מקביל אז בסופו של דבר שום דבר ממה שהוא עושה לא משנה ולכן הוא מחליט להרוס גרסא ראשונית של העולם ובכך להרוג את כל מי שאי פעם חי או יחיה כי כביכול זה האקט היחיד שיהיו משמעותי. אוולמן, בדומה לבלוגר מ-"Say No To Life" מפספס את העובדה שמשמעות היא לא עובדה פיסיקלית על היקום אלא סה"כ הגישה והמעשים שלנו והבחירה לזהות את אופן הקיום הסובייקטיבי הזה וללמוד לחיות איתו (ובכך להפוך ל-מה שאלבר קאמי כינה "גיבור אבסורדי") היא מספיקה בפני עצמה ללא תלות במה כפיל שלו מיקום מקביל עשה או לא עשה.           

הזמן דוחק בי לאחרונה במיוחד ואינו נדיב בשעות שינה, גם יחסית לעצמי.

ביום שישי הקרוב (31 ביולי) ב-10 בבוקר באוניברסיטת בר-אילן, בניין 43 בחלק הצפוני של הקמפוס (גם ידוע כ-"בית הסטודנט של המחלקה למדע, טכנולוגיה וחברה") תתקיים פגישה של העמותה הישראלית להארכת חיים שכל ייעודה הוא תכנון ציר הזמן של אירועים עיקריים ופעילות חברי העמותה בשנה הקרובה ובתור אחד מראשי הועד תעריכו נכונה כי אהיה נוכח.

ישנם הרבה דברים ששמתי לעצמי כמטרה בחיים האלו והרבה ייעדים שקרובים לליבי אך אף לא אחד מהם שווה את ההפיכה ל-"צלבן" או אוחז בחובו ערך אינהרנטי עמוק ויקר ערך כמו המטרה לרפא זקנה (וכך, בתקווה, לסלול את הדרך לאלמוות ביולוגי).

זו רחוקה מלהיות הפעם הראשונה בה אני מפרט במתכונת הנוכחית סיבות בעד ריפוי זקנה (או מפריך טיעוני נגד שאינם מבוססים) אבל הנה רשימה מקוצרת:

1. מתן קדימות לטיפול ומימון מחקר של בעיות הרווחות בגילאים מוקדמים יותר על פני גילאים מתקדמים זו גילנות

2. אם אכפת לנו מאנשים אחרים ומהעתיד האישי שלנו, המשפחה והחברים אל לנו להתעלם מהסבל שנזק-תאי מצטבר גורם למיליארדים של בני-אדם

3. 100,000 איש מתים מדי יום ברחבי העולם כתוצאה מפתולוגיות המזוהות עם זקנה ואם לא נעשה משהו בנידון אנו עלולים להגיע למצב של אוכלוסיה עולמית מבוגרת וצניחה מהירה לתת-אוכלוסין

4. גריאטריה זה עסק יקר

5. אמונה בעולם הבא היא הימור בלתי-מבוסס, החיים הנוכחיים הם מה שיש לנו. חיים רק פעם אחת, מה שאומר שצריך לשמור על הפעם האחת הזאת (ולא להשתמש בסמים/אלכוהול/סיגריות/לעשות בנג'י מגורדי-שחקים/לצנוח מצוק ו/או כל דבר אחר שמקצר את תוחלת-החיים ו/או פוגם באיכות החיים [מעבר לסוגיות המוסריות שבנושא] כפי שמנסים לשכנע אותנו פעמים רבות באמצעות לחץ חברתי ותמונות מנטליות של מה "מגניב", "מקובל" ו/או "סקסי") מכל פגע ולמקסם את הסיכויים שלנו לשרוד ולהעשיר את עצמנו.

6. הארכת תוחלת החיים היא מטרת-על; יותר זמן=יותר אפשרויות והסיכוי שלנו להגשים, להעשיר ולפתח את עצמנו בדרכים חדשות ומעניינות יגדל משמעותית גם הוא.

"אבל איך אני יכול לעזור?"

ריפרוף זריז לפוסטים ישנים יותר יחשוף שנשאלתי כאן בעבר את השאלה "מה אתה מציע לאנשים הפשוטים לעשות" ואני מוצא זאת בהחלט מוזר שהרי לפעול למען מטרה אינו-מוגבל אקסקלוסיבית לתת-קבוצה ספציפית ואזוטרית (כגון אוטודידקטים העוסקים בפילוסופיה). יצירתיות היא נחלת כל מי שניחן במוח גם ה-"פשוטים" (האם זו פניה לסמכות באופן סמוי?) שבינינו. אז בכל זאת, הנה רשימה קצרה וחלקית בלבד של כמה רעיונות ודרכי פעולה אפשריים (גם אם אינכם מעוניינים להירשם כחברים רשמיים של העמותה):

1. לתרום כסף לאירגונים כמו;

SENS

ALCOR

גם תרומה צנועה היא עדיין תרומה (אישית 0.5% מכל רכישה שאני עושה דרך "Amazon smile" הולך ל-SENS) 

Wireless Philosophy

TL;DR

Introduction to Higher Mathematics

TED-ED

אני משתדל לשמור על אופטימיות בנוגע לעתיד.
לא בהכרח כלפי העתיד האישי שלי אלא כלפי העתיד של המין האנושי כולו.
עקב הטרנדים האחרונים בהוליווד, הועלו חששות כלפי עתידיים אפשריים של העולם (כגון השתלטות בינה-מלאכותית על בני האדם והכחדתם או חורבן הציוויליזציה על ידי מלחמה גרעינית) אך אף לא אחד מהם מבוסס או סביר במיוחד ונדמה שיותר ויותר מדענים שוכחים שאקסטרפולציה בהיעדר ראיות מספקות מניבה מגמות שאולי תואמות את האינטואיציה שלנו אך לא את העולם בפרט והמציאות בכלל כפי שהם באמת.

אבל בתוך כל האופטימיות הזאת והאמונה כי בני אדם יכולים לפתור כל בעיה אם ישקיעו את המשאבים הקוגניטיביים (והכלכליים) שלהם ב-נ"ל עדיין ישנן מהמורות לא פשוטות בכלל המטרידות אותי ואם לא נזהר כעת הן עלולות לעצב את החברה שלנו לכיוונים שאינם-פרודוקטיביים על אף שהם עשויים להדמות לכאלו למראית עין. מה הם?

כמה מילים על "טוב","רע" והונוריפיקציה
בהינתן הסבר כלשהו חלה חובת שכנוע מיוחדת על נותן ההסבר לנמק מדוע דווקא לרעיון ספציפי מגיעה התווית "טוב" או "רע". הבעיה היא שהתוויות האלו הן תוצר של הליך של הונוריפיקציה בו אנו מעניקים לרעיון מסוים ערך אך כפי שכולנו יודעים מההתנסות היומיומית עם אנשים שלא מסכימים איתנו על זה שלמשל עגבניות טעימות (דהיינו, בעלות ערך חיובי בהתייחסות לפוטנציאל/תדירות אכילתן), אותו "ערך הונוריפיקטיבי" הוא אינדקסיקלי ותלוי במצב המדובר (בדוגמא שלנו, ההעדפות של הדובר) כלומר- עבור דובר מסוים המשפט "עגבניות טעימות" הוא נכון (אמיתי) ועבור אחר הוא אינו-נכון (שקרי). למעשה, בדרך כלל כאשר אנו אומרים ביום-יום על אובייקט כלשהו "זה טוב" אנו מתכוונים ל-"כך הייתי מעדיף שדברים יהיו".
אם ערך הוא סובייקטיבי ותלוי העדפות (למשל), איזה מן הסבר משכנע נוכל לתת שלא מסתכם בהונוריפיקציה (שלילית או חיובית) של מושגים מסויימים? התשובה היא כדאיות. ההסבר שנרצה לשאוף אליו (וכזה שנוכל לומר כי הוא משכנע או לא מבלי להתחשב ב-האם ההעדפות האישיות שלנו ומנגנוני הענקת הערך שלנו תואמים את אלו של המסביר/המשכנע) הוא כזה הנותן לנו את הכדאיות הרבה ביותר, זה שאילו נתייחס למסקנותיו כאל אמיתיות התנהגותנו תניב עבורנו ערך עתידי רב יותר מאשר אם נתייחס למסקנותיו כאל לא-אמיתיות למשל ציות לחוק; החוק מנוסח בצורה קזואיסטית, הוא מכתיב תגובות למעשים בצורה של "אם X אז Y" (כאשר Y בעל כדאיות מאד נמוכה כמו זמן שהייה בכלא או קנס כספי) ולא בצורה אבסולוטית כמו "לא תרצח" המניח כי למעשה ערך שלילי (ולכן אסור) באופן אינהרנטי במנותק מהמבצע. היתרון של הניסוח הקזואיסטי הוא בכך שהוא אינו כופה (בדר"כ) נקודות מוצא המשוחדות קונספטואלית לצד זה או אחר, האדם חופשי לבחור לבצע את הפשע אם זה מה שהוא רוצה ומעדיף אך החברה, החוק ורשות האכיפה יגיבו בהתאם ולכן אם האדם רציונלי ימנע מביצוע הפשע לא כי הוא "רע" אלא כי הוא בעל כדאיות נמוכה מאד עבורו (גזילת זכויות וגזילת אובייקטים שהוא אישית כן מזהה בהם ערך ובכך האינטראקציות הכוללות שלו עם ערכים סובייקטיביים
עבורו קטנות משמעותית דבר שמהגדרה אינו מעדיף אחרת מראש לא היה מזהה בהם ערך אלא בדברים אחרים).

מה לכל זה ולענייננו? איני מתכוון לנסות לשכנע אתכם כי התרחישים האפשריים שאמנה כעת הם "רעים" אלא אתמקד (כפי שאני משתדל לעשות תמיד
בהסברים ובטיעונים שלי) בלהראות שהכדאיות שלהם נמוכה מאשר העתידים שאינם מכילים את אותם תרחישים ולכן רצוי שנעשה כל שביכולתנו כדי להימנע מהם.

טרנדים ועתידים לא-רצויים
1. שחמטיזציה- כחלק מהשימוש ההולך וגובר שלנו באינטרנט בכלל וברשתות חברתיות בפרט, צורת החשיבה שלנו מתעצבת בהתאם לממשק בו אנו עושים שימוש. ההתעסקות היומיומית באפליקציות כמו "וואטסאפ" או התדיינות בפורומים, "פייסבוק" וכדומה מחייבת אותנו באינטראקציה דרך הצורה בה יוצרי האתר או האפליקציה המדוברים תכנתו ועצבו את הממשק אך לרוב המוחץ של שירשורי התגובות מבנה אינהרנטי משותף- כולם סריאליים. הדיונים שלנו דרך הרשת הם סדרתיים וליניאריים בניגוד לשיחות ודיונים בזמן-אמת באופן של פנים-מול-פנים (ואף טלפוני) החשופות ל-"רעש" רב יותר, סדר ורצף השיחה מוגדרים בצורה פחות חד-משמעית ולא קיימת חלוקה בין "דובר" ל-"מקשיב". בחרתי בשם "שחמטיזציה" לתיאור הטרנד מאחר ובשיחות רבות שלי על העניין תיארתי את התופעה כחשיבת "תורך-תורי"; אדם אחד הוא *ה*-מגיב בכל רגע נתון והאחר הוא המחכה לתגובה, דבר שאינו קרוב ל-להיות כל-כך מובנה בשיחות בזמן-אמת בהן הניתוח של כיצד להגיב נעשה בו-זמנית לקליטת התגובה (ההאזנה) והדינמיקה פעמים רבות חופפת ומקבילית מה שלא אפשרי כאשר עיבוד המלל של המשתתף האחר בשיחה הוא על בסיס תגובה-תגובה (רק לאחר שהתגובה כבר נכתבה ונמצאת "out there" ולא רק במוחו של המתדיין יכול המתדיין השני לנתח אותה ולחשוב על תגובה הולמת. ישנו עיכוב בין הקלט לפלט). עתיד בו בני-אדם הם "שחמטואידים" והאינטראקציות ביניהם מתבצעות דרך מבני שיחה מהצורה "תורך-תורי" הוא אינו "רע", אין
משהו פסול באופן מהותי בהתנהלות סדרתית לעומת התנהלות מקבילית אך אני טוען שאם נבחן את הסיבה שהמוח מראש התפתח לפעול בצורה מקבילית נראה למה נתיב שייעדו הוא "אדם שחמטואידי" הוא בעייתי; המוח מתפקד כפי שהוא כי אלו הדרישות והלחצים שהופעלו עלינו במהלך האבולוציה שלנו כדי לשרוד. הסיבה שהייתה העדפה ברורה למוח-מקבילי לעומת מוח-סדרתי ("שחמטואידי") היא בדיוק הסיבה למה עדיין לא הצלחנו להפיק רובוט המסוגל ללכת על שתיים מבלי שמשב רוח יפיל אותו, כי המציאות כאוטית. אירועים מחוץ לתנאי-מעבדה הם מבולגנים, לא-צפויים וכאוטיים. דמיינו אדם קדמון המגיב למדורה בהתאם (נהנה מחום האש, צוחק מבדיחה של חבר) כשלפתע נמר קופץ משיח קרוב ובמקום לעבד את ההשלכות האסוציאטיביות של מפגש עם נמר (שיובילו אותו למסקנה המתבקשת של לברוח) אותו קדמוני יחכה לראות אם הנמר אכן יאכל אותו. ברוב המוחץ של המקרים התרחיש הבדיוני הזה היה נגמר רע מאד עבור הקדמוני ההיפותטי שלנו. מוח-מקבילי (כזה החושב על ההשלכות בזמן שהאירועים עוד מתרחשים, כזה השקוע בחלומות בהקיץ על אירועים היפותטיים בו"ז שהוא חי את הסיטואציות הקונקרטיות וכזה שלעיתים נתקף פרנויה ספונטנית) מותאם יותר באופן משמעותי להתמודד עם יקום עוין לצורות-חיים כמו זה שאנו חיים בו מאשר מוח-סדרתי המגיב רק לאחר מעשה. החשש
שלי משחמטיזציה הוא אותו חשש שניתן לסכם בו את כל התרחישים האחרים שאציג כאן והוא שנקלע למצב של מקסימום לוקאלי; הטרנדים יובילו אותנו לסגל התנהגות ומערכות אמונות שמהוות את הפתרון הטוב ביותר עבור נסיבות מאד צרות אך המחיר יהיה שנהיה פחות מוכנים לסיטואציות אפשריות בהקשר הרחב יותר. אם נדבר ספציפית על עתיד שחמטואידי, חשיבה סדרתית יכולה להיות מותאמת ביותר עבור ציוויליזציה ללא טורפים טבעיים המתקשרת באמצעות רשת מידע אך מאחר וטורפים טבעיים אינם הגורם העוין היחיד בהקשר רחב יותר (כל שאר היקום כמו אסטרואידים או סופר-נובות ואף תופעות טבע מסוכנות שאינן ביולוגיות כגון התפרצות הר-געש או רעידות-אדמה). ישנם סיכונים אפשריים שהתמודדות איתם אינה אפשרית ממקסימום לוקאלי (התפרצות מגיפה פתאומית) גם אם הוא כן אופטימלי עבור סיטואציות אחרות (לתקשר דרך "וואטסאפ" או "פייסבוק"). במקום לבנות רובוטים שיותר ויותר דומים לנו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו הופכים ליותר ויותר רובוטיים.

2. רובוטים סוג-ב' יקבלו התייחסות של רובוטים סוג-א' - שפה היא אחד הכלים החזקים ביותר שיש לנו. מילים נותנות לנו אפשרות להכליל ולדבר באופן סימבולי על תבניות, יחסים ורעיונות. הבעיה היא שכחלק מהנטייה שלנו להונוריפיקציה, אנחנו משליכים על אובייקטים שאנחנו מזהים בהם ערך מסוים ערכים אחרים הנתפסים
עבורנו בעלי טעם דומה וככל שהרעיון של ממשק "ידידותי למשתמש" הולך וצובר חשיבות, כך התדירות בה אנו עושים אנתרופומורפיזציה לאותם ממשקים עולה. כאשר תוכנה נטענת אנחנו אומרים על המחשב כי הוא "חושב" וגורמים בכירים מדברים על "סירי" במונחים של "הבנה". מבלי לשים לב, רעיונות של ביהביוריזם ו-פונקציונליזם חודרים יותר ויותר לתודעה החברתית שלנו דרך סרטים, ספרים, סדרות, אמרות של בעלי שם וכתרות בומבסטיות בעיתון. כששני אנשים (למשל) אוהבים הם מתנהגים בצורה מסויימת אז אולי אם מכשיר כלשהו יתנהג בצורה מספיק דומה (שבאופן אסוציאטיבי האנאלוגיה והקונטקסט "יקפצו" לכל אדם המכיר את
ההתנהגות המזוהה עם אהבה לראש) נוכל לומר כי אותו מכשיר אוהב גם הוא? הרי הקביעה של התווית "אהבה" על התנהגות ספציפית היא שרירותית ובאותה מידה יכולנו לייחס "אהבה" להתנהגות אחרת, לא? אז אולי אין זה מוצדק מצידנו לומר שאם המכשיר מתנהג בצורה שהיינו יכולים להחשיב אדם המתנהג כך כ-"אוהב" (גם אם היינו מרגישים שהוא מגושם במקצת ביישום ההתנהגות ביחס אלינו) הוא אינו אוהב "באמת"? אני רחוק מלחשוב או לטעון שבני-אדם אינם מכונות או אינם ניתנים
לשחזור, אך הבעיה בטיעון הכמו-ביהביוריסטי הזה נהיית ברורה כאשר בוחנים אותו מקרוב. נסתכל על המקרה של "סירי" ונכליל ממנו:

התוכנה "סירי" מתנהגת בצורה מספיק דומה ל-הבנה אנושית של שפה
-
לכן "סירי" מבינה שפה בצורה אנושית

או באופן כללי-

X* מתנהג בצורה מספיק דומה ל-X
-
לכן; X=*X            

(לא אגע כעת בשאלה "מה מסמיך תופעה להיות 'מספיק דומה' למודל כלשהו בכדי להיחשב כתופעה עצמה שהמודל מתאר?" כי ניתן להתייחס לביטוי כרגע באופן אינטואיטיבי כפי שכבר הודגם קודם, בתור זיהוי אסוציאטיבי של האחד עם השני והדקויות אינן רלוונטיות לנקודה המרכזית שברצוני להעביר). נבחן את הטיעון עבור דוגמא שהיא אינה צורה מודרנית של בינה מלאכותית (כמו "סירי");

קורקינט מבצע פונקציה של נסיעה בצורה מספיק דומה ל-פורשה
-
לכן קורקינט זה פורשה

האבסורד נובע מכך שהרעיון שלנו של מה "מספיק דומה" משקף טיעון אפיסטמולוגי, הוא משקף את הידע שלנו בנוגע ל-מה התכונות ההכרחיות של איזשהו אובייקט אבל לא בהכרח מבטא אמת אונטולוגית של מה קיים בפועל. קורקינט ופורשה מבצעים בקירוב את אותה הפונקציה; תחבורה והובלה מנקודה A לנקודה B, אך אין זה אומר שהם זהים באופן איכותי או שהם זהים עבור כל קונטקסט. כך בדיוק שפה מאנישה כלפי מערכות מומחה כמו "כחול עמוק" או "ווטסון" היא לא מבוססת,
ישנן דרכים רבות לבצע את אותה פונקציה/פעולה או לתת לה קירוב (כמו למשל טבלת-זיכרון. דוגמא מעניינת מעולם המתמטיקה לשתי פונקציות בעלות תכונה זהה
שאינטואיטיבית נדמה כי היא ייחודית למרות שהפונקציות שונות היא זו של לוגריתם ו-"הלוגריתם השקרי") אך מתוך כל אותם יחסים בין קלט ל-פלט אולי יש בדיוק
דרך אחת לבנות בן-אדם או לבצע פונקציה/פעולה שהיא אנושית ולא כמו-אנושית (בדומה ללוגריתם-השקרי) וגם אם היפותטית קיימת יותר מאחת, מניין לנו כי דווקא הדרך בה אנו משתמשים בהווה היא אחת מהדרכים הנכונות? זו טענה חזקה במיוחד וניסיון להצדיק אותה ללא ראיות חזקות בהתאם יעלה בתוהו. אבל מדוע כדאי לנו להימנע מהאנשה של מכשירים ש-"רק" מחקים אנושיות? למה עתיד בו נתייחס למכונית אוטומטית ו-"סופר-ידידותית-למשתמש" כבעלת אישיות ואוטונומיה אך אם זאת נטולת עולם-פנימי הוא פחות כדאי מאשר עתיד בו החפצים ה-"חכמים" שלנו לא יקבלו יחס שכזה? התשובה טמונה באחת מהנחות היסוד שלנו בציוויליזציה נאורה (לא ישראל) והיא הומאניות; אם אדם זכאי לזכויות,יחס ותנאים מסויימים רק מעצם היותו אדם ומכשיר בעל פעולה מספיק דומה לפעולה אנושית הוא אדם אזי אותו מכשיר זכאי גם הוא לאותם תנאים, זכויות ויחס. חישבו כמה משאבים, זמן וכסף נוסף צריכים להיות מושקעים בלממש ולהגן על זכויות של חפצים "מספיק דומים". הדבר ישנה בצורה דרסטית את הגישות והשיקולים המוסריים שלנו- אם לכל אדם הזכות לחיים וחפץ כלשהו הוא "מספיק-אדם" אזי לאותו חפץ הזכות לחיים. נעשה כרגע הפרדה לפי הכותרת של נקודה זו;

רובוט סוג-א': מכשיר שאופן פעולתו מעניק לו אוטונומיה, אחריות ואינטראקציה אותנטית ומקורית באופן זהה או דומה (ב-"דומה" הכוונה זהה מבחינת סוג מאחר וככל הנראה לחוות את העולם ולשקול אופציות כמו טוסטר שונה איכותית מחוויה-אנושית גם אם חוויה זו אינה נחותה יותר בשום מובן. באנאלוגיה, ההבדל צריך במקסימום להיות כמו ההבדל בין כחול ל-ירוק ולא כמו בין 5 ל-3) לזה של בן-אדם.
רובוט סוג-ב': מכשיר שאופן פעולתו יכול תחת הקשרים ספציפיים להתלכד עם ו/או להיות בעל נקודות השקה לפעולות שכאשר תבוצענה ע"י בן-אדם הדבר יעיד על אוטונומיה/אחריות/אינטראקציה אותנטית/מקריות או שילוב של כמה מהנ"ל.

לרגע אחד אני לא טוען (למרות שאחרים בהחלט כן טענו זאת) כי רובוטים סוג-א' אינם אפשריים, יום יבוא ובהחלט נבנה רובוטים סוג-א' וכשזה יקרה הם בהחלט יהיו זכאים לכל אותם הזכויות שאדם זכאי להם אך החשש הוא שאם מגמת ההאנשה תמשך, נגיע (שוב) למקסימום לוקאלי ונכריז כי "מדע הרובוטיקה" הניב הצלחה מסחררת כשבפועל נקריב חיים ונשקיע זמן, משאבים ורוח בהגנה על דבר מה שלא יחזיר לנו את הטובה ולא ישרת אותנו בצורה שלא היה משרת אותנו בלאו הכי עקב טבעו הצר.

3. הכחדה אידיאולוגית - גנים הם לא הדבר היחיד החשוף לאבולוציה. אובייקטים שונים פועלים לפי תהליכים קוואזי-דרוויניסטים ומסתגלים בצורות שונות לסביבה שלהם וללחצים חיצוניים. למעשה, התהליך הוא כה מופשט שהאובייקטים הנתונים לתהליך דרוויניסטי יכולים להיות אבסטרקטיים לחלוטין ולא להיות קיימים
באופן גשמי. דוגמא בולטת היא ממים; בדיוק כפי שגן הוא יחידה דיסקרטית של מידע גנטי, כך באופן אנלוגי הממים מהווים יחידות דיסקרטיות של מידע תרבותי. דוגמאות לממים יציבים ומוכרים כמעט לכולם הם ה-א"ב, חודשי השנה ואופנה. אבולוציה ממטית היא מהירה בהרבה מזו הביולוגית, טבעם של ממים (רעיונות מופשטים) מאפשר להם להיות מופצים ולהיטמע בקלות ומהירות רבים יותר מגנים המצריכים הליכים של הבשלה מינית, חיזור, רביה ומלחמות הישרדות תמידיות כמו גם הקלות בה הם עוברים מוטציה ומניבים רעיונות הסוטים במקצת מזה המקורי. השילוב של התמצית המופשטת של ממים ושל רשת שיתוף מידע מהירה כמו האינטרנט יוצרים מצב בו יעילות רבייה ומוטציה ממטית מקבלים דחיפה עצומה הודות לחומרה המהירה והאמינה של הטכנולוגיה ומוביל ל-מה שאני רואה כאנלוגי לזה של "הפיצוץ הקמבריוני" בו צצו בבת-אחת צורות חיים רבות לפני כ-540 מיליון שנה. טבעם ה-"נוח" של ממים יחד עם יעילותה של החומרה הטכנולוגית בהפצתם וההתרחקות המגמתית מהדת מובילים לעוד ועוד רעיונות ותת-רעיונות וקליקות ותת-קליקות לצוץ בה אנשים מגבשים אידיאולוגיות יותר ויותר ספציפיות (בעבר, הדת שימשה את מוקד הענקת המשמעות הדומיננטי ונתנה את הטון המכריע בנוגע לאלו דברים הם "ראויים" ואלו לא. כעת משכוחה של הדת נחלש, המניע למצוא משמעות ולגלות אלו דברים הם "ראויים" גדול מתמיד כי ההרגשה של יקום אדיש,בודד ואקראי היא באופן מובן מדכאת). העניין הוא כזה, כל עוד אנו לא מיישמים שימוש בקדמה טכנולוגית רדיקלית כדי להרחיב את האופקים שלנו (ואף נהפוך הוא, אנחנו מפשטים את העולם ודוחסים אותו לתבניות בדידות כמו שדנתי בנושא של שחמטיזציה) כך החוויה האנושית הולכת ומתקבעת ללא הצלחה לסגור את הפער עם כמות המידע החדש שנוצר כל יום, כל דקה ואף כל שניה. הכישלון הזה לשנות את החוויה האנושית בקצב שתואם את השינוי בסטטוס המידע יחד עם רגיעה טבעית בכמות הקליקות והרעיונות החדשים שצצים כל רגע יוביל אותנו למצב שהחוויה תהיה "עבשה"; רעיונות מקוריים ויצירתיות הם תוצר של ג'וקסטפוזיציה ("סמיכות") בין יחידות-רעיון בסיסיות יותר והשוואה לצורך נתון, כזה המשקף את החוויה האנושית של ההוגה את הרעיון. אם חלל יחידות-הרעיון הבסיסיות ילך ויקטן כתוצאה מפחות ופחות רעיונות שאדם בודד יכול להספיק להיחשף אליהם (ו-משחמטיזציה) שכמובן וסטטיסטית הם יהיו אותם הרעיונות שבלאו הכי דומיננטיים (אלו בעלי ההעברה הטובה ביותר ושקל ביותר לשכנע את שומעיהם כי הרעיון הוא כזה שיש להאמין ולתמוך בו) אזי בהכרח ככל שיעבור הזמן כמות הפרמוטציות הייחודיות שניתן לעשות תגיע לגבול אך מאחר וחשיפה לרעיונות שונים מהרעיונות הנפוצים (הדומיננטיים) תהיה קשה ונדירה יותר, נעמוד בפני סיטואציה בה מאגר הרעיונות החדשים יאזל ונוכל לתאר זאת כ-"הכחדה אידיאולוגית". קבוצות
רחבות במיוחד של אנשים יתמכו באידיאולוגיות זהות (אלו שהיו הדומיננטיות ביותר) ויהיו "סגורים" בתוך קליקות אנשים בעלי אידיאולוגיות זהות שניתן לכנות
"סופר-כתות", תהליך שניתן לראות כבר עכשיו במה שמכונה "סייברבאלקיזציה". עתיד שכזה הוא כמובן אינו "רע", החברה האנושית חוותה מבני ציוויליזציה
שונים בהרבה מזו הקיימת היום אך היו תקינות לחלוטין בעיניי הסטנדרטים שהיו קיימים אז אך הוא אינו כדאי מאחר והוא מנוגד לרעיון של קדמה. יש לנו אינספור סיבות לפתח את הפוטנציאל האנושי, את היצירתיות שלנו ולהילחם על החיים שלנו (הדבר היחיד שנותן לנו אופציה להעניק ערך לאובייקטים) בסביבה עוינת. הכחדה אידיאולוגית וציוויליזציה הבנויה מסופר-כתות גם היא (כמו העתידיים האפשריים האחרים) מקסימום לוקאלי; לחיות בחברה שכזאת מותאם מאד כאשר ישנם רעיונות שהוכיחו עצמם להיות היעילים ביותר והקלים ביותר לתמיכה אך אין דבר המבטיח לנו כי הרעיון הקל ביותר להפצה הוא זה המכין אותנו להתמודדויות אפשריות העשויות לסכן אותנו ו/או להעניק לנו רווח ותועלת בהחלטות עתידיות.

סיכום
נגעתי בכמה תרחישים עתידיים המטרידים אותי.
הנבואות הפסימיות הספציפיות האלו מפחידות אותי בהרבה מאשר העלילה של סרטים כגון "המחסל" ו-"מקס הזועם" כי אנו רואה אותם קורמים עור וגידים כבר עכשיו ובמקום שבינה-מלאכותית או כוח פוליטי ישעבדו את כולנו, אנו משתעבדים מרצון לטכנולוגיה לא-תבונית ולרעיונות שמהותם היחידה היא להיות קלים להפצה. לא נגעתי ברעיונות כיצד להימנע מכל אחד מהעתידים הללו אך לא חסרים כאלו והם אינם מתחבאים בתובנות יוצאות דופן בנוגע לעולם, אני משוכנע כי כל אחד ואחת מכם ניחנו בתבונה ומקוריות שאינהרנטיים במוחות של כל בני-האדם בכדי לחפש בתוך עצמכם מה היא ההתנהגות הראויה שאנחנו צריכים לשקף לחברה ולהטיף לה בכדי שנגיע לעתיד הטוב ביותר שיכול להיות לנו; כזה שיהיה מקסימום גלובלי.