.Esse Est Percipi.

התזה והמטרות הטרנסהומניסטיות/אימורטליסטיות ניצבות בעיקר אל מול חשיבה דת'יסטית; זו הגורסת כי מוות הוא באיזשהו מובן "שלב טבעי", "חלק בלתי-נפרד" מהחיים, באופן אינהרנטי תופעה בלתי-ניתנת למניעה ואף לעיתים מייחסת לו ערך-חיובי. אך מרבית החשיבה הדת'יסטית נטמעת בנו מדורות עבר, משאריות תיאיסטיות ומהיעדר אסטרטגיות להנדסת הזדקנות-תאית זניחה בהווה (או במילים אחרות; אנחנו עדיין "רק" בדרך למצוא פתרון משמעותי לפתולוגיות המזוהות עם גילאים מתקדמים כגון מחלות-לב, סרטן, אלצהיימר וכדומה) כאשר אין ניסיון מכוון או זדוני לתמוך בתמותה (גם אם ההשלכות זהות לו אכן זה היה המצב). רוב האנשים שאנחנו מכירים ויוצא לנו לבוא איתם במגע הם דת'יסטים מבלי כלל לדעת או להבין זאת כי מעולם לא טרחו להציב בפניהם את האפשרות שמניעה גלובלית של מוות על כל צורותיו השונות זו מטרה לגיטימית ואפשרית שכדאי לעבוד (ולעבוד קשה) על מנת להגשים אותה.
תקפתי טיעונים דת'יסטיים שונים פעמים רבות והפעם אסתכל על עמדה אידיאולוגית שטכנית לסווגה כ-"תומכת במוות" יהיה לא נכון אך הנימה שלה בהחלט דומה והיא "אנטי-נטליזם".

"נטליזם" (ללא ה-"אנטי") היא אידיאולוגיה המייחסת ערך-חיובי לילודה ורבייה (עמדה שאני אישית בהחלט תומך בה) ומכאן קל לראות כי אנטי-נטליזם היא האנטי-תזה שלה; אידיאולוגיה המייחסת לילודה ורבייה ערך-שלילי.
מטרת הפוסט הנוכחי היא לא להציג טיעונים בעד נטליזם (למרות התמיכה שלי) אלא במתן תשובה לכמה מהטיעונים האנטי-נטליסטיים (ולעמדה קרובה אך נפרדת, "אפיליזם"- העמדה כי לחיים עצמם ישנו ערך-שלילי ולכן על אדם לבחור לסיים את חייו) ולהראות כי מעבר לכך שקיימת אלטרנטיבה, הטיעונים עצמם חלשים משנדמה במבט ראשון. כתמיד, אין לי הזמן או הרצון לעבור על כל טיעון שהוא הניתן להעלות על הדעת ולכן אתמקד בגרסאות הנפוצות.

הערת צד: פגיעה עצמית
הדגמתי בעבר כיצד אדם המביע תמיכה בלא לפגוע ברעהו בגלל מאפיין כלשהו של אותו אדם לא יכול להצדיק בצורה לוגית פגיעה בעצמו. הטיעון (הלא-לוגי) הנפוץ בעד הצדקה של פגיעה עצמית כלגיטימית (גם אם לא רצויה), מבוסס על כשל "תחינה מיוחדת" בו האדם מצהיר כי הקשר בינו לבין עצמו יוצא דופן אך ללא הסבר מדוע הוא שונה באספקט המדובר מאותו הקשר בדיוק בין אדם לחברו. בישראל נפוץ לשמוע את הביטוי (בפרט לאחר הערה על מנהגים פוגעניים ו/או הרס עצמי); "זכותי לפגוע בעצמי". הפוסט שקישרתי אליו בתחילת פיסקה זו עסק בלהפריך את הטיעון (הלא-לוגי) שמבוסס על הביטוי "אבל אני פוגע רק בעצמי" וכל ניואנס הרלוונטי למקרה המדובר יהיה רלוונטי גם כאן, אך בהכנה זו לתקיפה על אנטי-נטליזם (ובמידת מה גם על אפיליזם) אסתכל על השאלה בניסוח הספציפי הנ"ל- האם זו זכותו של אדם לפגוע בעצמו? (שימו לב, על השאלה האם יש לכך הצדקה לוגית כבר ענינו. כעת נבחן האם יש זכות כזאת גם אם ההענקה שלה היא לא-לוגית ולא-מוסרית כפי שלעיתים נוטה להיות המצב עם חוקים ונורמות חברתיות). מבלי להיכנס לכל אלפי הדקויות והפרשנויות; באופן מאד כללי, "זכות" היא איזשהו עיקרון של חופש או חובה של גוף מסוים כלפיי האדם שהוענקו לו ע"י מערכת חוקית מסוימת. הדגש החשוב כאן הוא כי "זכות" לא יכולה להתקיים במנותק מההקשר, עושה מעט מאד היגיון למשל לדבר על זכויות בסיסיות של חוצנים או של צורת חיים היפותטית אחרת כי אין לנו דרך להגות חיבור בין דבר מה שמעולם לא נתקלנו בו והוא מחוץ לספקטרום הפעילות האנושית ואבני-הבניין שמהוות אינטרס משותף לנו כבני-אדם (ו/או כאורגניזמים ארציים בכלל) לבין החוויה היומיומית שלנו והקונספטים שעליהם אנחנו בונים את האסטרטגיות שלנו להשגת אידיאל כזו או אחר. למשל יהיה זה לא-בלתי-אפשרי אך מאד לא פרקטי לדרוש ממדינה זרה יחס כלשהו שאינו עומד עם האינטרסים הסבירים של אזרחי אותה מדינה או אף של האזרח הסביר במדינה שממנה הגעת במקור (לא חסרות דוגמאות אבסורדיות ביזאריות שנעשו כלפיי גופים שונים כגון אנשים הדרשו הכרה בבעלותם על השמש) או לעמוד באמצע יער מבודד ולצפות ליחס מסוים ותגובות ספציפיות מחיות היער ורצף האירועים רק מתוקף היותך חפץ בערך חיובי אינהרנטי של עיקרון כלשהו. אם כן מה "הזכות לפגיעה עצמית" בכלל אומר? ישנה דרישה לכבד את הרצון של אדם לפגוע בעצמו ולתת לו להמשיך במנהג זה אך כל עוד פגיעה עצמית מזוהה (בצדק) עבור האידיאלים של מרביתנו ושל אופיין בניית החוקים שלנו ככזה בעלת ערך שלילי (אחרת גופים כגון ער"ן לא היו קיימים ולא הייתה לנו כל סיבה לספק שירותי הצלה באופן כה מהיר ויעיל כפי שאנו מנסים לעשות) זו אינה זכות. אז תחת איזו קטגוריה פגיעה עצמית כן נופלת?
קל לראות כי פגיעה עצמית מהווה:
א. מסוגלות פיזית- אתה יכול בפועל לפגוע בעצמך, אין אף חוק פיסיקלי המונע זאת ממך (גם אם יש לך מנגנוני הגנה ביולוגיים בלתי-מושלמים שמטים את הכף נגד פגיעה שכזאת).
ב. מסוגלות ליגלית-לוקלית- ספציפית בישראל פגיעה עצמית היא טכנית אינה עבירה על החוק (למרות שהיא כן עבירה על חוקי הדת) ולכן בלעשות כך אין האדם מוגדר כ-"עבריין" או "מעוול" אך זה רחוק מלהיות קונצנזוס אוניברסאלי ולמשל בסין התאבדות היא פשע וניסיון התאבדות כושל יסתיים בקנס ואף מעבר לכך.

העניין הוא אם כן כזה; מסוגלות פיזית וסוגיה המהווה טכנית איזור אפור בחקיקה הם אינם טיעונים משכנעים במיוחד (לפחות לא לאדם הרציונלי) בעד משהו. למרות שיש לי המסוגלות הפיזית להעמיד 20 צאצאים (דבר שאמור לקחת לי כ-180 חודשים, 15 שנה, אם אני במערכת יחסים מונוגמית אך נתעלם מזה כרגע) ולחנך אותם שלרצוח, לגנוב ולאנוס זה דברים רצויים ושעליהם להתמיד בכמה שיותר רצח ואונס במהלך חייהם ולמרות שטכנית אין שום חוק נגד זה ולכן בעושי זאת לא אחשב עבריין (אני לא כופה עליהם לרצוח ולאנוס, "רק" משריש להם את הערכים האלו) אך אני נוטה להאמין שמרבית האנשים לא יראו זאת בעין יפה. למה? כי למרות שאני מסוגל לזה פיזית וחוקית-לוקלית, זה יהיה מאד לא מוסרי מצידי. אם אנו תחת הרעיון כי זכויות הן דבר מה שמוענק לנו בהקשר של האידיאלים שאותה מערכת חוקים בדיוק המעניקה לנו אותן תומכת אזי השרשת ערכים בעלי פוטנציאל לשלול זכויות אלו (בפרט את אותן העקרונות בדיוק המוגדרים כזכויות אדם בסיסיות) תהיה מעשה שאולי אינו-שלילי בפני עצמו אך השלכותיו תהוונה התרסה ישירה כנגד אותו מנגנון (המדינה) שמתיימר להעניק לנו חופש לפעול כראות עינינו תחת החוק. פגיעה עצמית זו לא זכות ועצם זה שאנחנו בשלב בהיסטוריה שכלל מאפשר לדון בזה היא עדות לכמה רחוק המאבק שלנו על שימור עצמי כערך עליון ואידיאל אנושי ראוי (גם אם לדעת אנשים מסוימים שרירותי) הביא אותנו.

להיות "זכאי" למשהו בפירוש לא אומר לעשות כרצונך ללא הגבלה בכל עת שהיא, אותה "זכאות" שלנו היא בחסות מערכת ציפיות מסוימות מההתנהגות שלנו שסוכמו מראש על ידי אנשים בודדים ו/או גופים בעמדת כוח ומתוקף כך שנעמוד באותן ציפיות מה עלינו לצפות מאותם אינדיווידואלים ו/או גופים ובין היתר מה עלינו לצפות לקבל מהם. "חופש" אינו אומר כי הוא חופש בלתי מוגבל ואף מערכת חוקים/היררכיות סמכות סבירה לא יכולה לתמוך בהתנהגות המזוהה עם הרס עצמי אחרת מהר מאד היינו מוצאים עצמנו בבעיה לתפקד ולפעול מול ועם המערכות המדיניות השונות.

אך רגע, אולי זו לא "זכות" במובן הקלאסי של המילה אך האם זה שהאדם רוצה בזה אינה סיבה מספיקה לכבד, לשמור לאכוף רצון זה?
מעבר למובן מאליו שחייבת להיות רמת שרירותיות מסויימת בכל מערכת חוקים ושנורמה כזאת או אחרת חייבת להיות כוללנית ולוותר על ניואנסים מסויימים והעדפות של כל פרט ופרט בחברה, כפי שכל בן/בת-נוער החושק בבן/בת-זוג פוטנציאלי שאינו מחזיר לו/לה אהבה יאמר לכם: הדברים שאתה רוצה רחוקים מלהיות תמיד הדברים שאתה צריך. השיפוט שלנו את העולם לטוב ולרע מוטה בצורה משמעותית והמסקנות שלנו לגבי מה אנחנו חושבים שיעשה לנו טוב (בפרט בטווח הקצר) פעמים רבות רחוקות מאד ממה שיהיה יותר כדאי לנו לעשות בפועל (הדוגמא הבולטת ביותר בעולם המודרני היא עישון).

ניתוח טיעונים אנטי-נטליסטיים
הערת הצד הנ"ל נועדה לשמש ככלי להשחזת האינטואיציה למקום ויחסי-הכוחות בין מה אנחנו יכולים לעשות, מה מותר לנו בחוק לעשות ומה ראוי שנעשה. הקשר שלה לתזה האנטי-נטליסטית חלש יחסית (והוא קרוב יותר לסוגיה האפיליסטית) אך הנימה דומה. כעת אבחן שלושה טיעונים מרכזיים ונפוצים בגישות אנטי-נטליסטיות המהווים סוג של עמודי תווך באידיאולוגיה ובקירוב גס טיעונים אנטי-נטליסטיים אחרים הם ווריאציות של אלו:

1. אסימטריה בנאטריאנית- דייוויד בנאטר הוא פילוסוף אנטי-נטליסט מודרני המבסס את טיעונו המרכזי בעד אנטי-נטליזם בצורה הבאה:
(0) לכאב יש ערך אינהרנטי שלילי ולהנאה ("עונג") יש ערך אינהרנטי חיובי
(א1) לנוכחות של כאב יש ערך שלילי
(א2) לנוכחות של הנאה יש ערך חיובי
(ב1) להיעדרות כאב יש ערך חיובי
(ב2) להיעדרות הנאה אין ערך שלילי אם אין מי שנחסכת ממנו הנאה זו

ישנן שתי טקטיקות שאכנה "טקטיקה אנטי-אנטי-נטליסטית 1" ו-"טקטיקה אנטי-אנטי-נטליסטית 2" המציעות עצמן מיידית בבחינה של הטיעון הנ"ל (הן לא האופציות היחידות אך הן אלו שנקודות המוצא שלהן הן הקרובות ביותר לאלו של בנאטר*). טקטיקה 1 תוקפת את הברור ביותר; האם יש הצדקה לאסימטריה בין (ב1) ל-(ב2)?
אולי אין זה בצדק שבנאטר זכה לייחוס שבכותרת הטיעון מאחר והוא רחוק מלהיות הראשון שטען כי היחס שלנו בין הנאה לכאב אינו זהה, הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר הטיף בעד גישה אפיליסטית במידת-מה בכך שטען שערכם של החיים הוא לבסוף שלילי מאחר ובשקלול הסופי עוצמת החוויה שלנו של סבל מתעלה על החוויה שלנו את תענוגות החיים. אפילו אם טיעון הבסיס של שופנהאואר נכון ואנו אכן נוטים לייחס יותר חשיבות לנתח מהחיים שסבלנו בו מאשר לזה שהתענגנו בו, כיצד ניתן להצדיק שהיעדר כאב מאדם שאינו קיים היא דבר חיובי בפני עצמו? נכון, הילדים שאין לי כרגע אינם מפסידים דבר בזה שאינם אוכלים גלידה אך הם בהחלט אינם מרוויחים מזה שהם לא נופלים ומשפשפים את הברך כי בכדי לשפשף את הברך אתה צריך שיהיו לך ברכיים מלכתחילה. בנאטר מתעלם מכך שהרעיונות של רווח והפסד קשורים קשר הדוק לרעיון של סוכנות (ובפרט לזה של סוכן רציונלי) אך בשביל שתהיה שקילת אפשרויות והעדפות חייב להיות שם סוכן שעושה את השקילה. אם היעדר הנאה אינu שלילי כשנחסך מאנשים לא קיימים כי אין הם יכולים להוות סוכן המעריך (הנקודה הזו תופיע מיד בטקטיקה 2) היעדר זה אזי מי נמצא שם כדי להעריך את היעדרות הכאב? אני חושד שבנאטר שוגה בסוג של אנתרופומורפיזציה ו/או כזב פתטי בכך שהוא מבלבל בין הקונספט של להיות אדם (וסוכן בכלל) לבין אדם אמיתי.
טקטיקה 2, אם כן, מקבלת את האסימטריה הבנאטריאנית (או השופנהאואריאנית) אך תוקפת את המסקנה: למה הכוונה ב-"נוכחות של X"? (כאב, הנאה). על מנת ש-ללדבר על נוכחות של דבר מה תהיה משמעות, עלינו לדעת מה אומר לחוות את אותה נוכחות (בדיוק מאותה סיבה אף לא אחד מאיתנו מסוגל לדמיין למשל צבע שאינו בספקטרום האור הנראה) וכשבנאטר מדבר איתנו בבחירת המילים המאד ספציפית של "נוכחות של כאב" הוא אינו מתכוון רק לזה שבמובן הטכני-מכאניסטי כואב לנו כי אז לא הייתה לנו סיבה להסכים עם (0) בטיעון הנ"ל. בנאטר אינו באמת מדבר על "כאב" כפי שכנראה צורות חיים אחרות מרגישות אלא על סבל, הוא דורש לא רק שהכאב יהיה שם אלא שגם נכיר בכך שהוא שם אחרת כיצד ניתן להצדיק טיעון שהערך הוא שלילי באופן אינהרנטי אם באמת לא אכפת לי מהכאב (לאו דווקא פיזי כמו פציעה)? אם כן המסקנה "...לכן לא מוסרי להביא ילדים" אינה בהכרח נובעת, הטיעון יהיה תקף כפי שהיה אם במקומו המסקנה הייתה "לכן צריך להנדס גנטית את הצאצאים שלנו כך שלא יחושו כאב" או "לכן חובה מוסרית עלינו לחנך את צאצאנו לערכים סטואיסטים".

*-קל לראות כי נקודת המוצא של בנאטר היא איזושהי צורה של תועלתנות. אפשר לתקוף את הטיעון עוד על סמך הקרקע הזו ולדחות את עצם הגישה על הסף אך מאחר ואני סוג של תועלתן בעצמי אני אתן לו את ההנחה הזאת בחינם גם אם אני חלוק על חלק מהפרטים.

2. "הטיעון המנצח"- בטיעון הזה (שגרסא כלשהי שלו נפוצה מאד בקרב אנשים רבים לאו דווקא בהקשרים אנטי-נטליסטיים/אפיליסטיים/דת'יסטיים) נתקלתי תחת הכותרת "לנצח בוויכוח האנטי-נטליסטי" בבלוג בשם "Say No To Life" ומכאן הכינוי "הטיעון המנצח" (שם שכמובן, כפי שקל לראות, הענקתי לו במידת מה של סרקזם). הוא מופנה ישירות לנטליסטים ואחרים שאינם מקבלים את התזה האנטי-נטליסטית והוא הולך באופן גס כך:

איזו סיבה לא-סובייקטיבית, לא-אישית, לא-רגשית, אובייקטיבית, רציונלית יש להמשיך את קיומו של המין האנושי?

גם כאן ישנה יותר מדרך אחת להתייחס לשאלה, אחת היא לפנות לנטורליזם ולאופן שבני אדם מהווים חלק מהטבע והעולם והשנייה היא לתקוף את עצם ההנחה ש-"אובייקטיביות" היא באיזשהו מובן מנחה טוב יותר מ-"סובייקטיביות" בכל הקשר שניתן להעלות על הדעת. אעבור על שתי הדרכים בזריזות:

א. התגובה הנטורליסטית- כפי שיצא לי לטעון בעבר, בתור אורגניזמים התפתחנו סביב שלוש פעילויות מרכזיות (שהשגתן ושימורן מצריכות הרבה מעבר לשלוש פונקציות ומערכות ביולוגיות) שאנו מזהים כבעלות ערך אינהרנטי:
השגת מזון
רבייה
הימנעות מטורפים

אלו הדברים שהמערכות האנטומיות שלנו בסופו של יום מוקדשות לשמר ולהשיג. עם הזמן מאחר והודות לשפה אנו מסוגלים להשוות אחד עם השני את המסקנות שלנו על איך העולם מתנהל, בנינו ציוויליזציות שהפכו להיות בפני עצמן מקור הכתבה של ערכים הסוטים במידת מה (גורעים ו/או מוסיפים) מהערכים המקוריים ש-"תוכנתנו" למקסם ע"י הלחצים האבולוציוניים וכעת אנו יכולים, לפחות עד גבול מסוים, לשקול האם הערכים שהאנטומיה שלנו נועדה עבורה מתאימים לנו או לא. התנאים הקונטינגנטיים (המקריים) של הסביבה הגיאולוגית, אקולוגית וכו' שעיצבו את המטרות הביולוגיות שלנו אמנם אינם בהכרח מקור של אמת אבסולוטית המסוגלים להכתיב לנו מה הוא "הטוב האמיתי" של היקום, אך יהיה צעד נועז לטעון בכל תוקף שהם לא מהווים איזשהו קירוב ל-מה המטרות האלו צריכות להיות.
הסיבה שכל מה שחי היום בהכרח מתרבה באיזושהי צורה היא פשוטה:
אם אי פעם הייתה צורת חיים שלא התרבתה, אחרי מספיק זמן (ללא יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן ו/או חסינות אבסולוטית לנזק פיזי) היא פשוט הייתה מתה מסיבה כזאת או אחרת (טורף, תאונה, מחלה) ולכן בהכרח לא הייתה יכולה להגיע לזמן שלנו כדי שנראה אותה.        
 להיות פרט יחיד זה חיסרון עצום להשיג את המטרות שלך, בפרט כשהיקום שאתה חי בו הוא עוין במיוחד ומכיל מיליוני דרכים פוטנציאליות למות מדובים ועד סופר-נובה.
קבוצה של פרטים בעלי ערכים ומטרות פחות או יותר משותפות (למשל: השגת מזון, רבייה והימנעות מטורפים) גם אם יש אי-הסכמה על הדקויות ביניהן, היא משמעותית חזרה יותר ובעלת יתרון אסטרטגי להשגת המטרות והערכים של חברי הקבוצה. בדיוק כפי שראינו בניתוח של האסימטריה הבנאטריאנית, אם סבל הוא הבעיה אנחנו יכולים פשוט למקסם את ההנאה שלנו ואת ההימנעות מסבל (במיליוני דרכים שונות) ונוכל פשוט להפוך את האספקט הזה של "הטיעון ה-(הכביכול)-מנצח" ולומר "כן, יש סיבה אובייקטיבית רציונלית שכזאת. יותר סוכנים רציונלים הפועלים במשותף למקסם את ההנאה שלהם הם אובייקטיבית בעלי סיכוי גבוהה יותר להצליח בכך אם הם יפיקו עוד סוכנים רציונלים (דהיינו, יתרבו) בעלי מטרות דומות מאשר קבוצת סוכנים שכזאת שאינה מפיקה עוד סוכנים באופן זה".

ב. התגובה של סובייקט כלגיטימי- אני מוצא את ההנחה שהבלוגר עושה כמאד מוזרה. נניח שהתגובה הנטורליסטית שלי אינה הייתה נגישה לנו ואכן לא הייתה סיבה אובייקטיבית לעשות זאת, אז מה? אנחנו לא צריכים סיבות אובייקטיביות בכדי לעשות דברים, כל החוויה האנושית וכל הדברים שאנו מייחסים להם ערך הגדול במשמעות מהערך של החומר המרכיב את אותו האובייקט הם עדות חזקה לכך שדבר מה יכול להיות לגיטימי גם אם הוא סובייקטיבי. למונה ליזה אין רק ערך בחומר שהיא עושיה ממנו אלא גם ערך אסתטי וערך היסטורי, היא אייקון שמייצג עבורנו פריצות דרך של הרוח האנושית גם אם אינך מתרשם במיוחד מאופן הביצוע ביחס למדדים של היום או מבחירת הצבע שמרכיב את התמונה. לכסף אין ערך אינהרנטי, האם עלי להסיק מכך שגישה "אנטי כסף-יסטית" היא נכונה? זה יהיה אבסורד בדיוק כמו לשלול את הלגיטימציה לחוות יופי רק כי יופי הוא תופעה מנטלית ולא עובדה אובייקטיבית על היקום. גם אם הבאת ילדים לעולם הייתה בעלת ערך סובייקטיבי ורגשי בלבד, אז מה? המסקנה מכך היא ממש לא שההיפך הוא בהכרח נכון ושלא-להביא ילדים זה דבר "טוב","כדאי" או "רצוי" אחרת לפי אותו היגיון בדיוק אין סיבה אחת שלא נוותר גם על יופי, כסף, אסתטיקה מוסיקלית, ביורוקרטיה, מתמטיקה וכל קונסטרוקציה אנושית אחרת. אם ניתן לעצמנו לחשוב שהטיעון "המנצח", מנצח את הרצון שלנו להביא ילדים אזי אם אנחנו עקביים הטיעון ניצח גם כל הישג אנושי חשוב משחר ההיסטוריה שהרי מטוסים, אינטרנט, סבון ואנטיביוטיקה הם לא באיזשהו מובן "אובייקטיבי" טובים, הם יעילים לנו בדיוק כמו שילד יכול להיות גם אם היעילות הזו היא רק האושר שאדם עשוי לחוות מהיותו הורה.

3. "כל עריסה היא קבר"- הכותרת בספרה של שרה פרי "Every Cradle Is a Grave" מסכם בצורה טובה את טיעון שכולנו שמענו פעמים רבות: "כולנו מתים בסוף".
מסיבות שאינן נהירות לי, אנשים רבים שדוגלים באיזושהי צורה של דת'יזם (גם אם לא במודע) בטוחים שדווקא זה ה-טיעון המנצח ולא העמדה שסקרנו בטיעון מספר 2. אך באופן מצחיק זה גם הטיעון הקל ביותר לתקוף ולו מסיבה אחת פשוטה, אני מסכים עם הטיעון לחלוטין (פרט לכוכבית קטנה שאגע בה מיד) אך המסקנה "לכן למות זה בסדר" פשוט לא נובעת ממנו. הטיעון שכולנו מתים בסוף עם כוכבית קטנה שאומרת; "כל עוד לא הצלחנו לרפא את המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים זקנה, דבר שיותר ויותר גופים ביניהם חברות ענק כגון גוגל עובדים עליו, ברירת-המחדל של הפיזיולוגיה שלנו היא שבנקודה כלשהי נמות ממחלה כזאת או אחרת" הוא נכון ולמעשה זה בדיוק היה מוסר ההשכל שניסיתי להעביר במשל שלי- "ההתרסקות האיטית". במשל, אלו שלקחו חלק בטיסה נתנו לעצמם לחוש נינוחים ורגועים מבלי לטרוח לנסות לשפר את מצבם כי ההתרסקות הייתה רחוקה מהם מאד מבחינת זמן אך וודאית ובמקום להשקיע את האנרגיה והאינטלקט שלהם בלהינצל הם פשוט השקיעו את אותם האנרגיה והאינטלקט בדיוק בלתרץ לעצמם למה ההתרסקות היא כנראה דבר חיובי. למקרה שזה לא היה ברור מהרצינות שבה אני לוקח את הרעיון של הארכת חיים (אני חבר מנהל בעמותה הישראלית להארכת חיים), ברור לי לחלוטין שאם (והאם זה הדגש החשוב פה) לא נצליח לרפא את המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים זקנה אזי כמעט בוודאות מוחלטת עד 2105 כל בני דורי (ילידי 1990) כולל עבדכם הנאמן הכותב שורות אלו יהיו מתים ואין זה מפתיע שבדיוק ידיעה זו היא הדבר שהוביל אותי לתמוך בחקר הארכת חיים ולחסוך לחברות בחברת הקריוניקה "אלקור". אם כן, קל לראות כי מהטיעון "ללא אסטרטגיות רפואיות למניעת זקנה כולנו נמות" לא נובעת המסקנה "למות/להתאבד זה בסדר/טוב/צודק/ראוי" ו/או "אתה צריך למות/להתאבד" ולמעשה זה כשל לוגי של "משתי עוולות יוצא צדק". כפי שראינו בגישה הנטורליסטית כתגובה לטיעון מספר 2, אנו מזהים מסיבות אבולוציוניות ערך שלילי ללמות ואין בכך שום בעיה גם אם מוות היה בלתי-נמנע ברמה העקרונית (והוא בפירוש לא כזה) אבל זה שדבר מה הנתפס בעינינו כשלילי הוא בלתי-נמנע לא מהווה הצדקה לוגית לדבר שלילי אחר (גם אם מסדר גודל קטן יותר) או לעותק של אותו הדבר. באנאלוגיה: המסקנה מזה שאלכוהול וסיגריות הם חוקיים היא לא שהרואין צריך להיות חוקי גם הוא, אלא שאלכוהול (לפחות זה באחוזים גבוהים, כמה בדיוק זו שאלה אמפירית שניתן לענות עליה באמצעות מדע ושיקולים של משאבים) וסיגריות צריכים להיות לא-חוקיים גם הם. נוכחות של רוע מסוג אחד לא מהווה לגיטימציה לרוע מסוג אחר או להכפלה של אותו רוע (אם הרבצת לי זה לא אומר שזה "בסדר"/"טוב"/"כדאי"/"רצוי" שגם אני ארביץ לך) בפרט כשיש לנו מה לעשות נגדו.

סיכום
ישנם עוד טיעונים אנטי-נטליסטיים/אפיליסטיים רבים שכלל לא נגעתי בהם או כי ניתן בקלות לעשות להם רדוקציה לאחד משלושת הטיעונים הנ"ל או כי אני לא רואה כיצד הם מהווים איזשהו משקל רציני בעד אנטי-נטליזם (הדוגמא הבולטת ביותר היא כנראה פנייה לפיצוץ אוכלוסין, נקודה שרבים אחרים ואנוכי תקפתי והפרכתי פעמים רבות כאן ובעוד הזדמנויות). מי שרוצה לפגוע בעצמו כן יעשה זאת וזו אכן טרגדיה עצומה ופוטנציאל אנושי לעשות טוב (ולהעריך חוויה של תענוג והנאה) המושלך לוואקום.
בסופו של יום נקודת המוצא של הטרנסהומניסט/אימורטליסט/נטליסט לא באמת שונה משל האנטי-נטליסט/אפיליסט/דת'יסט, הצדדים השונים שהאידיאולוגיות תופסות נובעות מזיהוי של אותה עובדה על הקיום: החיים ממש קשים והיקום ממש עוין.
אך במקום להיכנע ולהשליך עצמנו לתהום הנשייה כפי שהאפיליסט וחבריו רוצים, אלו מאיתנו המאמינים בפוטנציאל האנושי ליצור משמעות וביכולת הבלתי-תיאמן של בני אדם לפתור בעיות ימשיכו לפעול על מנת להפוך את היקום למקום שקצת יותר נעים לחיות בו, גם אם רק בקצת.

לסיום אשאיר אתכם עם קטע מתוך הסרט של ליגת הצדק "Justice League: Crisis on Two Earths" בו באטמן וכפיל שלו מיקום מקביל, "אוולמן" (Owlman) נאבקים לאחר שאוולמן נהיה אובססיבי עם רעיון פירוניסטי-ניהיליסטי כי מאחר ועל כל החלטה שהוא מקבל ישנם אינסוף כפילים שלו שקיבלו החלטה הפוכה ביקום מקביל אז בסופו של דבר שום דבר ממה שהוא עושה לא משנה ולכן הוא מחליט להרוס גרסא ראשונית של העולם ובכך להרוג את כל מי שאי פעם חי או יחיה כי כביכול זה האקט היחיד שיהיו משמעותי. אוולמן, בדומה לבלוגר מ-"Say No To Life" מפספס את העובדה שמשמעות היא לא עובדה פיסיקלית על היקום אלא סה"כ הגישה והמעשים שלנו והבחירה לזהות את אופן הקיום הסובייקטיבי הזה וללמוד לחיות איתו (ובכך להפוך ל-מה שאלבר קאמי כינה "גיבור אבסורדי") היא מספיקה בפני עצמה ללא תלות במה כפיל שלו מיקום מקביל עשה או לא עשה.           

אנו, אנשי ההווה, פונים לאנשי הרוח והמדעים של העתיד בכלל ולאנשי הרפואה של העשורים הבאים והמאות הבאות בפרט.

ניצבת בפנינו שאלה שגילה הכרונולוגי בהיסטוריה האנושית צנוע יחסית לשאלות המעסיקות את התודעה הקולקטיבית של בני-האדם מאז שהגיחו באופן הדרגתי-דרוויניסטי על פני האדמה אך עומקה האינטלקטואלי והשלכותיה הפרקטיות חשובות לא-פחות (ואף מספר מונים יותר) משאלות פילוסופיות בעלות נימה דומה; מה היא מטרת הרפואה?
לפני זמנם של הרופאים, היו הפרוטו-אנשים (אלו שעתידים היו להוליד אותנו, האדם המודרני) נתונים לחסדי הגורל ולדרכם של כלל צורות החיים על הפלנטה:
א. מיקסום אסטרטגיות להשגת מזון
ב. מינום הזדמנויות עבור טורפים
ג. רבייה

שלושת אבני הבניין הנ"ל המאפיינות התנהגות אורגניזמית הביאו למשוב היזון חיובי של שיפורים רקורסיביים עד שלבסוף הצעדים האסטרטגיים שנקט הפרוטו-אדם הביאו להגחת כלים המאפשרים לא רק מניעה מוקדמת אלא גם תיקון שגיאות העבר; זו הייתה לידתה של הרפואה.
פרוטו-אדם שדרך פעולתו באחת משלושת המטרות האינהרנטיות של אורגניזמים ארציים (מזון, הימנעות-טורפים, רבייה) נפגמה עקב יד המקרה ו/או החלטה טקטית שגויה היה יכול כעת לחזור (גם אם באופן חלקי) לתפקוד במישורים הללו פעם נוספת, דבר שהיה בלתי-אפשרי בזמנים הטרום-רפואיים.
אם כן עכשיו משזיהינו את הערכים האורגניזמטים האינהרנטיים ואת ההבדל בין היסטוריה טרום-רפואית לפוסט-רפואית נוכל לאמת בקלות יחסית כי השימוש שאנו עושים ברפואה הוא כזה למען החזרת מערכת אנטומית כזאת או אחרת לפונקציונאליות הויטאלית שלה. אך מה נוכל לומר על אותן מערכות אנטומיות שפונקציונאליותן פגומה ו/או תת-אופטימלית מתוקף תנאים קונטינגנטיים היסטוריים-אבולוציוניים? האסטרטגיות ההתפתחותיות אינן בהכרח הטובות ביותר בטווח הארוך עבור אורגניזם כלשהו אלה אלו שהיו יציבות דיין במקסימום לוקאלי כזה או אחר על מנת להיות מועברות לדור ההמשך דרך מטענו הגנטי של האורגניזם.
נוכל להכריז ברמה של ביטחון כי מטרת הרפואה היא להקנות למערכות האנטומיות שלנו את אופן הפעולה הטוב ביותר האפשרי בנקודת זמן נתונה גם אם ההקניה הנ"ל היא מתוקף שגיאה (באופן יחסי למטרות-העל של הרפואה) קונטינגנטית היסטורו-אבולוציונית מצטברת (כגון תוספתן, מיקומו של העצב האופטי והזדקנות-תאית) ולא באופן-בלעדי מתוקף נזק פתאומי במהלך תקופת חייו של האינדיווידואל (סרטן, תאונת דרכים וכדומה).

ביואתיקנים יקרים של המחר, באופן כמעט-מילולי אנו מפצירים בכם; אל תשליכו אותנו לעת זקנה.
זו האחריות שלכם מתוקף היותכם אנשי-רפואה להעניק ולהקנות למערכות האנטומיות שלנו, קשישי העתיד, את אופן הפעולה הטוב ביותר שעשוי להתאפשר בנקודת הזמן של העשורים הבאים והמאות שיבואו בעקבותיהן גם אם הדבר יוליד עולם רפואה חדש ויהפוך אותנו לפוסט-אדם כפי שהיסטורית התפתחותו של עולם הרפואה במקור יצר אדם חדש מהפרוטו-אדם שקדם לו.
מוטלת עליכם האחריות המוסרית להציל ולשמר אותנו גם במחיר סדר-עולמי וסדר-אנושי חדש ולגאול אותנו מהשגיאות שהוענקו לנו בחסות אבולוציונית גם אם הדבר אומר הוכחת האינטואיציה שלנו, הסבים והסבתות שלכם, כשגויה בדיוק כפי שעולם הרפואה המודרני שלנו בא כתיקון לאינטואיציה של הסבים והסבתות שלנו לפנינו.
לימדו להרפות מהחשש לעסוק ראש-בראש בבעיות הכבדות ובאזורים האפורים לפני שהדבר יהיה מאוחר מדי.

בחרו בתבונה.     

הזמן דוחק בי לאחרונה במיוחד ואינו נדיב בשעות שינה, גם יחסית לעצמי.

ביום שישי הקרוב (31 ביולי) ב-10 בבוקר באוניברסיטת בר-אילן, בניין 43 בחלק הצפוני של הקמפוס (גם ידוע כ-"בית הסטודנט של המחלקה למדע, טכנולוגיה וחברה") תתקיים פגישה של העמותה הישראלית להארכת חיים שכל ייעודה הוא תכנון ציר הזמן של אירועים עיקריים ופעילות חברי העמותה בשנה הקרובה ובתור אחד מראשי הועד תעריכו נכונה כי אהיה נוכח.

ישנם הרבה דברים ששמתי לעצמי כמטרה בחיים האלו והרבה ייעדים שקרובים לליבי אך אף לא אחד מהם שווה את ההפיכה ל-"צלבן" או אוחז בחובו ערך אינהרנטי עמוק ויקר ערך כמו המטרה לרפא זקנה (וכך, בתקווה, לסלול את הדרך לאלמוות ביולוגי).

זו רחוקה מלהיות הפעם הראשונה בה אני מפרט במתכונת הנוכחית סיבות בעד ריפוי זקנה (או מפריך טיעוני נגד שאינם מבוססים) אבל הנה רשימה מקוצרת:

1. מתן קדימות לטיפול ומימון מחקר של בעיות הרווחות בגילאים מוקדמים יותר על פני גילאים מתקדמים זו גילנות

2. אם אכפת לנו מאנשים אחרים ומהעתיד האישי שלנו, המשפחה והחברים אל לנו להתעלם מהסבל שנזק-תאי מצטבר גורם למיליארדים של בני-אדם

3. 100,000 איש מתים מדי יום ברחבי העולם כתוצאה מפתולוגיות המזוהות עם זקנה ואם לא נעשה משהו בנידון אנו עלולים להגיע למצב של אוכלוסיה עולמית מבוגרת וצניחה מהירה לתת-אוכלוסין

4. גריאטריה זה עסק יקר

5. אמונה בעולם הבא היא הימור בלתי-מבוסס, החיים הנוכחיים הם מה שיש לנו. חיים רק פעם אחת, מה שאומר שצריך לשמור על הפעם האחת הזאת (ולא להשתמש בסמים/אלכוהול/סיגריות/לעשות בנג'י מגורדי-שחקים/לצנוח מצוק ו/או כל דבר אחר שמקצר את תוחלת-החיים ו/או פוגם באיכות החיים [מעבר לסוגיות המוסריות שבנושא] כפי שמנסים לשכנע אותנו פעמים רבות באמצעות לחץ חברתי ותמונות מנטליות של מה "מגניב", "מקובל" ו/או "סקסי") מכל פגע ולמקסם את הסיכויים שלנו לשרוד ולהעשיר את עצמנו.

6. הארכת תוחלת החיים היא מטרת-על; יותר זמן=יותר אפשרויות והסיכוי שלנו להגשים, להעשיר ולפתח את עצמנו בדרכים חדשות ומעניינות יגדל משמעותית גם הוא.

"אבל איך אני יכול לעזור?"

ריפרוף זריז לפוסטים ישנים יותר יחשוף שנשאלתי כאן בעבר את השאלה "מה אתה מציע לאנשים הפשוטים לעשות" ואני מוצא זאת בהחלט מוזר שהרי לפעול למען מטרה אינו-מוגבל אקסקלוסיבית לתת-קבוצה ספציפית ואזוטרית (כגון אוטודידקטים העוסקים בפילוסופיה). יצירתיות היא נחלת כל מי שניחן במוח גם ה-"פשוטים" (האם זו פניה לסמכות באופן סמוי?) שבינינו. אז בכל זאת, הנה רשימה קצרה וחלקית בלבד של כמה רעיונות ודרכי פעולה אפשריים (גם אם אינכם מעוניינים להירשם כחברים רשמיים של העמותה):

1. לתרום כסף לאירגונים כמו;

SENS

ALCOR

גם תרומה צנועה היא עדיין תרומה (אישית 0.5% מכל רכישה שאני עושה דרך "Amazon smile" הולך ל-SENS) 

Wireless Philosophy

TL;DR

Introduction to Higher Mathematics

TED-ED

אני משתדל לשמור על אופטימיות בנוגע לעתיד.
לא בהכרח כלפי העתיד האישי שלי אלא כלפי העתיד של המין האנושי כולו.
עקב הטרנדים האחרונים בהוליווד, הועלו חששות כלפי עתידיים אפשריים של העולם (כגון השתלטות בינה-מלאכותית על בני האדם והכחדתם או חורבן הציוויליזציה על ידי מלחמה גרעינית) אך אף לא אחד מהם מבוסס או סביר במיוחד ונדמה שיותר ויותר מדענים שוכחים שאקסטרפולציה בהיעדר ראיות מספקות מניבה מגמות שאולי תואמות את האינטואיציה שלנו אך לא את העולם בפרט והמציאות בכלל כפי שהם באמת.

אבל בתוך כל האופטימיות הזאת והאמונה כי בני אדם יכולים לפתור כל בעיה אם ישקיעו את המשאבים הקוגניטיביים (והכלכליים) שלהם ב-נ"ל עדיין ישנן מהמורות לא פשוטות בכלל המטרידות אותי ואם לא נזהר כעת הן עלולות לעצב את החברה שלנו לכיוונים שאינם-פרודוקטיביים על אף שהם עשויים להדמות לכאלו למראית עין. מה הם?

כמה מילים על "טוב","רע" והונוריפיקציה
בהינתן הסבר כלשהו חלה חובת שכנוע מיוחדת על נותן ההסבר לנמק מדוע דווקא לרעיון ספציפי מגיעה התווית "טוב" או "רע". הבעיה היא שהתוויות האלו הן תוצר של הליך של הונוריפיקציה בו אנו מעניקים לרעיון מסוים ערך אך כפי שכולנו יודעים מההתנסות היומיומית עם אנשים שלא מסכימים איתנו על זה שלמשל עגבניות טעימות (דהיינו, בעלות ערך חיובי בהתייחסות לפוטנציאל/תדירות אכילתן), אותו "ערך הונוריפיקטיבי" הוא אינדקסיקלי ותלוי במצב המדובר (בדוגמא שלנו, ההעדפות של הדובר) כלומר- עבור דובר מסוים המשפט "עגבניות טעימות" הוא נכון (אמיתי) ועבור אחר הוא אינו-נכון (שקרי). למעשה, בדרך כלל כאשר אנו אומרים ביום-יום על אובייקט כלשהו "זה טוב" אנו מתכוונים ל-"כך הייתי מעדיף שדברים יהיו".
אם ערך הוא סובייקטיבי ותלוי העדפות (למשל), איזה מן הסבר משכנע נוכל לתת שלא מסתכם בהונוריפיקציה (שלילית או חיובית) של מושגים מסויימים? התשובה היא כדאיות. ההסבר שנרצה לשאוף אליו (וכזה שנוכל לומר כי הוא משכנע או לא מבלי להתחשב ב-האם ההעדפות האישיות שלנו ומנגנוני הענקת הערך שלנו תואמים את אלו של המסביר/המשכנע) הוא כזה הנותן לנו את הכדאיות הרבה ביותר, זה שאילו נתייחס למסקנותיו כאל אמיתיות התנהגותנו תניב עבורנו ערך עתידי רב יותר מאשר אם נתייחס למסקנותיו כאל לא-אמיתיות למשל ציות לחוק; החוק מנוסח בצורה קזואיסטית, הוא מכתיב תגובות למעשים בצורה של "אם X אז Y" (כאשר Y בעל כדאיות מאד נמוכה כמו זמן שהייה בכלא או קנס כספי) ולא בצורה אבסולוטית כמו "לא תרצח" המניח כי למעשה ערך שלילי (ולכן אסור) באופן אינהרנטי במנותק מהמבצע. היתרון של הניסוח הקזואיסטי הוא בכך שהוא אינו כופה (בדר"כ) נקודות מוצא המשוחדות קונספטואלית לצד זה או אחר, האדם חופשי לבחור לבצע את הפשע אם זה מה שהוא רוצה ומעדיף אך החברה, החוק ורשות האכיפה יגיבו בהתאם ולכן אם האדם רציונלי ימנע מביצוע הפשע לא כי הוא "רע" אלא כי הוא בעל כדאיות נמוכה מאד עבורו (גזילת זכויות וגזילת אובייקטים שהוא אישית כן מזהה בהם ערך ובכך האינטראקציות הכוללות שלו עם ערכים סובייקטיביים
עבורו קטנות משמעותית דבר שמהגדרה אינו מעדיף אחרת מראש לא היה מזהה בהם ערך אלא בדברים אחרים).

מה לכל זה ולענייננו? איני מתכוון לנסות לשכנע אתכם כי התרחישים האפשריים שאמנה כעת הם "רעים" אלא אתמקד (כפי שאני משתדל לעשות תמיד
בהסברים ובטיעונים שלי) בלהראות שהכדאיות שלהם נמוכה מאשר העתידים שאינם מכילים את אותם תרחישים ולכן רצוי שנעשה כל שביכולתנו כדי להימנע מהם.

טרנדים ועתידים לא-רצויים
1. שחמטיזציה- כחלק מהשימוש ההולך וגובר שלנו באינטרנט בכלל וברשתות חברתיות בפרט, צורת החשיבה שלנו מתעצבת בהתאם לממשק בו אנו עושים שימוש. ההתעסקות היומיומית באפליקציות כמו "וואטסאפ" או התדיינות בפורומים, "פייסבוק" וכדומה מחייבת אותנו באינטראקציה דרך הצורה בה יוצרי האתר או האפליקציה המדוברים תכנתו ועצבו את הממשק אך לרוב המוחץ של שירשורי התגובות מבנה אינהרנטי משותף- כולם סריאליים. הדיונים שלנו דרך הרשת הם סדרתיים וליניאריים בניגוד לשיחות ודיונים בזמן-אמת באופן של פנים-מול-פנים (ואף טלפוני) החשופות ל-"רעש" רב יותר, סדר ורצף השיחה מוגדרים בצורה פחות חד-משמעית ולא קיימת חלוקה בין "דובר" ל-"מקשיב". בחרתי בשם "שחמטיזציה" לתיאור הטרנד מאחר ובשיחות רבות שלי על העניין תיארתי את התופעה כחשיבת "תורך-תורי"; אדם אחד הוא *ה*-מגיב בכל רגע נתון והאחר הוא המחכה לתגובה, דבר שאינו קרוב ל-להיות כל-כך מובנה בשיחות בזמן-אמת בהן הניתוח של כיצד להגיב נעשה בו-זמנית לקליטת התגובה (ההאזנה) והדינמיקה פעמים רבות חופפת ומקבילית מה שלא אפשרי כאשר עיבוד המלל של המשתתף האחר בשיחה הוא על בסיס תגובה-תגובה (רק לאחר שהתגובה כבר נכתבה ונמצאת "out there" ולא רק במוחו של המתדיין יכול המתדיין השני לנתח אותה ולחשוב על תגובה הולמת. ישנו עיכוב בין הקלט לפלט). עתיד בו בני-אדם הם "שחמטואידים" והאינטראקציות ביניהם מתבצעות דרך מבני שיחה מהצורה "תורך-תורי" הוא אינו "רע", אין
משהו פסול באופן מהותי בהתנהלות סדרתית לעומת התנהלות מקבילית אך אני טוען שאם נבחן את הסיבה שהמוח מראש התפתח לפעול בצורה מקבילית נראה למה נתיב שייעדו הוא "אדם שחמטואידי" הוא בעייתי; המוח מתפקד כפי שהוא כי אלו הדרישות והלחצים שהופעלו עלינו במהלך האבולוציה שלנו כדי לשרוד. הסיבה שהייתה העדפה ברורה למוח-מקבילי לעומת מוח-סדרתי ("שחמטואידי") היא בדיוק הסיבה למה עדיין לא הצלחנו להפיק רובוט המסוגל ללכת על שתיים מבלי שמשב רוח יפיל אותו, כי המציאות כאוטית. אירועים מחוץ לתנאי-מעבדה הם מבולגנים, לא-צפויים וכאוטיים. דמיינו אדם קדמון המגיב למדורה בהתאם (נהנה מחום האש, צוחק מבדיחה של חבר) כשלפתע נמר קופץ משיח קרוב ובמקום לעבד את ההשלכות האסוציאטיביות של מפגש עם נמר (שיובילו אותו למסקנה המתבקשת של לברוח) אותו קדמוני יחכה לראות אם הנמר אכן יאכל אותו. ברוב המוחץ של המקרים התרחיש הבדיוני הזה היה נגמר רע מאד עבור הקדמוני ההיפותטי שלנו. מוח-מקבילי (כזה החושב על ההשלכות בזמן שהאירועים עוד מתרחשים, כזה השקוע בחלומות בהקיץ על אירועים היפותטיים בו"ז שהוא חי את הסיטואציות הקונקרטיות וכזה שלעיתים נתקף פרנויה ספונטנית) מותאם יותר באופן משמעותי להתמודד עם יקום עוין לצורות-חיים כמו זה שאנו חיים בו מאשר מוח-סדרתי המגיב רק לאחר מעשה. החשש
שלי משחמטיזציה הוא אותו חשש שניתן לסכם בו את כל התרחישים האחרים שאציג כאן והוא שנקלע למצב של מקסימום לוקאלי; הטרנדים יובילו אותנו לסגל התנהגות ומערכות אמונות שמהוות את הפתרון הטוב ביותר עבור נסיבות מאד צרות אך המחיר יהיה שנהיה פחות מוכנים לסיטואציות אפשריות בהקשר הרחב יותר. אם נדבר ספציפית על עתיד שחמטואידי, חשיבה סדרתית יכולה להיות מותאמת ביותר עבור ציוויליזציה ללא טורפים טבעיים המתקשרת באמצעות רשת מידע אך מאחר וטורפים טבעיים אינם הגורם העוין היחיד בהקשר רחב יותר (כל שאר היקום כמו אסטרואידים או סופר-נובות ואף תופעות טבע מסוכנות שאינן ביולוגיות כגון התפרצות הר-געש או רעידות-אדמה). ישנם סיכונים אפשריים שהתמודדות איתם אינה אפשרית ממקסימום לוקאלי (התפרצות מגיפה פתאומית) גם אם הוא כן אופטימלי עבור סיטואציות אחרות (לתקשר דרך "וואטסאפ" או "פייסבוק"). במקום לבנות רובוטים שיותר ויותר דומים לנו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו הופכים ליותר ויותר רובוטיים.

2. רובוטים סוג-ב' יקבלו התייחסות של רובוטים סוג-א' - שפה היא אחד הכלים החזקים ביותר שיש לנו. מילים נותנות לנו אפשרות להכליל ולדבר באופן סימבולי על תבניות, יחסים ורעיונות. הבעיה היא שכחלק מהנטייה שלנו להונוריפיקציה, אנחנו משליכים על אובייקטים שאנחנו מזהים בהם ערך מסוים ערכים אחרים הנתפסים
עבורנו בעלי טעם דומה וככל שהרעיון של ממשק "ידידותי למשתמש" הולך וצובר חשיבות, כך התדירות בה אנו עושים אנתרופומורפיזציה לאותם ממשקים עולה. כאשר תוכנה נטענת אנחנו אומרים על המחשב כי הוא "חושב" וגורמים בכירים מדברים על "סירי" במונחים של "הבנה". מבלי לשים לב, רעיונות של ביהביוריזם ו-פונקציונליזם חודרים יותר ויותר לתודעה החברתית שלנו דרך סרטים, ספרים, סדרות, אמרות של בעלי שם וכתרות בומבסטיות בעיתון. כששני אנשים (למשל) אוהבים הם מתנהגים בצורה מסויימת אז אולי אם מכשיר כלשהו יתנהג בצורה מספיק דומה (שבאופן אסוציאטיבי האנאלוגיה והקונטקסט "יקפצו" לכל אדם המכיר את
ההתנהגות המזוהה עם אהבה לראש) נוכל לומר כי אותו מכשיר אוהב גם הוא? הרי הקביעה של התווית "אהבה" על התנהגות ספציפית היא שרירותית ובאותה מידה יכולנו לייחס "אהבה" להתנהגות אחרת, לא? אז אולי אין זה מוצדק מצידנו לומר שאם המכשיר מתנהג בצורה שהיינו יכולים להחשיב אדם המתנהג כך כ-"אוהב" (גם אם היינו מרגישים שהוא מגושם במקצת ביישום ההתנהגות ביחס אלינו) הוא אינו אוהב "באמת"? אני רחוק מלחשוב או לטעון שבני-אדם אינם מכונות או אינם ניתנים
לשחזור, אך הבעיה בטיעון הכמו-ביהביוריסטי הזה נהיית ברורה כאשר בוחנים אותו מקרוב. נסתכל על המקרה של "סירי" ונכליל ממנו:

התוכנה "סירי" מתנהגת בצורה מספיק דומה ל-הבנה אנושית של שפה
-
לכן "סירי" מבינה שפה בצורה אנושית

או באופן כללי-

X* מתנהג בצורה מספיק דומה ל-X
-
לכן; X=*X            

(לא אגע כעת בשאלה "מה מסמיך תופעה להיות 'מספיק דומה' למודל כלשהו בכדי להיחשב כתופעה עצמה שהמודל מתאר?" כי ניתן להתייחס לביטוי כרגע באופן אינטואיטיבי כפי שכבר הודגם קודם, בתור זיהוי אסוציאטיבי של האחד עם השני והדקויות אינן רלוונטיות לנקודה המרכזית שברצוני להעביר). נבחן את הטיעון עבור דוגמא שהיא אינה צורה מודרנית של בינה מלאכותית (כמו "סירי");

קורקינט מבצע פונקציה של נסיעה בצורה מספיק דומה ל-פורשה
-
לכן קורקינט זה פורשה

האבסורד נובע מכך שהרעיון שלנו של מה "מספיק דומה" משקף טיעון אפיסטמולוגי, הוא משקף את הידע שלנו בנוגע ל-מה התכונות ההכרחיות של איזשהו אובייקט אבל לא בהכרח מבטא אמת אונטולוגית של מה קיים בפועל. קורקינט ופורשה מבצעים בקירוב את אותה הפונקציה; תחבורה והובלה מנקודה A לנקודה B, אך אין זה אומר שהם זהים באופן איכותי או שהם זהים עבור כל קונטקסט. כך בדיוק שפה מאנישה כלפי מערכות מומחה כמו "כחול עמוק" או "ווטסון" היא לא מבוססת,
ישנן דרכים רבות לבצע את אותה פונקציה/פעולה או לתת לה קירוב (כמו למשל טבלת-זיכרון. דוגמא מעניינת מעולם המתמטיקה לשתי פונקציות בעלות תכונה זהה
שאינטואיטיבית נדמה כי היא ייחודית למרות שהפונקציות שונות היא זו של לוגריתם ו-"הלוגריתם השקרי") אך מתוך כל אותם יחסים בין קלט ל-פלט אולי יש בדיוק
דרך אחת לבנות בן-אדם או לבצע פונקציה/פעולה שהיא אנושית ולא כמו-אנושית (בדומה ללוגריתם-השקרי) וגם אם היפותטית קיימת יותר מאחת, מניין לנו כי דווקא הדרך בה אנו משתמשים בהווה היא אחת מהדרכים הנכונות? זו טענה חזקה במיוחד וניסיון להצדיק אותה ללא ראיות חזקות בהתאם יעלה בתוהו. אבל מדוע כדאי לנו להימנע מהאנשה של מכשירים ש-"רק" מחקים אנושיות? למה עתיד בו נתייחס למכונית אוטומטית ו-"סופר-ידידותית-למשתמש" כבעלת אישיות ואוטונומיה אך אם זאת נטולת עולם-פנימי הוא פחות כדאי מאשר עתיד בו החפצים ה-"חכמים" שלנו לא יקבלו יחס שכזה? התשובה טמונה באחת מהנחות היסוד שלנו בציוויליזציה נאורה (לא ישראל) והיא הומאניות; אם אדם זכאי לזכויות,יחס ותנאים מסויימים רק מעצם היותו אדם ומכשיר בעל פעולה מספיק דומה לפעולה אנושית הוא אדם אזי אותו מכשיר זכאי גם הוא לאותם תנאים, זכויות ויחס. חישבו כמה משאבים, זמן וכסף נוסף צריכים להיות מושקעים בלממש ולהגן על זכויות של חפצים "מספיק דומים". הדבר ישנה בצורה דרסטית את הגישות והשיקולים המוסריים שלנו- אם לכל אדם הזכות לחיים וחפץ כלשהו הוא "מספיק-אדם" אזי לאותו חפץ הזכות לחיים. נעשה כרגע הפרדה לפי הכותרת של נקודה זו;

רובוט סוג-א': מכשיר שאופן פעולתו מעניק לו אוטונומיה, אחריות ואינטראקציה אותנטית ומקורית באופן זהה או דומה (ב-"דומה" הכוונה זהה מבחינת סוג מאחר וככל הנראה לחוות את העולם ולשקול אופציות כמו טוסטר שונה איכותית מחוויה-אנושית גם אם חוויה זו אינה נחותה יותר בשום מובן. באנאלוגיה, ההבדל צריך במקסימום להיות כמו ההבדל בין כחול ל-ירוק ולא כמו בין 5 ל-3) לזה של בן-אדם.
רובוט סוג-ב': מכשיר שאופן פעולתו יכול תחת הקשרים ספציפיים להתלכד עם ו/או להיות בעל נקודות השקה לפעולות שכאשר תבוצענה ע"י בן-אדם הדבר יעיד על אוטונומיה/אחריות/אינטראקציה אותנטית/מקריות או שילוב של כמה מהנ"ל.

לרגע אחד אני לא טוען (למרות שאחרים בהחלט כן טענו זאת) כי רובוטים סוג-א' אינם אפשריים, יום יבוא ובהחלט נבנה רובוטים סוג-א' וכשזה יקרה הם בהחלט יהיו זכאים לכל אותם הזכויות שאדם זכאי להם אך החשש הוא שאם מגמת ההאנשה תמשך, נגיע (שוב) למקסימום לוקאלי ונכריז כי "מדע הרובוטיקה" הניב הצלחה מסחררת כשבפועל נקריב חיים ונשקיע זמן, משאבים ורוח בהגנה על דבר מה שלא יחזיר לנו את הטובה ולא ישרת אותנו בצורה שלא היה משרת אותנו בלאו הכי עקב טבעו הצר.

3. הכחדה אידיאולוגית - גנים הם לא הדבר היחיד החשוף לאבולוציה. אובייקטים שונים פועלים לפי תהליכים קוואזי-דרוויניסטים ומסתגלים בצורות שונות לסביבה שלהם וללחצים חיצוניים. למעשה, התהליך הוא כה מופשט שהאובייקטים הנתונים לתהליך דרוויניסטי יכולים להיות אבסטרקטיים לחלוטין ולא להיות קיימים
באופן גשמי. דוגמא בולטת היא ממים; בדיוק כפי שגן הוא יחידה דיסקרטית של מידע גנטי, כך באופן אנלוגי הממים מהווים יחידות דיסקרטיות של מידע תרבותי. דוגמאות לממים יציבים ומוכרים כמעט לכולם הם ה-א"ב, חודשי השנה ואופנה. אבולוציה ממטית היא מהירה בהרבה מזו הביולוגית, טבעם של ממים (רעיונות מופשטים) מאפשר להם להיות מופצים ולהיטמע בקלות ומהירות רבים יותר מגנים המצריכים הליכים של הבשלה מינית, חיזור, רביה ומלחמות הישרדות תמידיות כמו גם הקלות בה הם עוברים מוטציה ומניבים רעיונות הסוטים במקצת מזה המקורי. השילוב של התמצית המופשטת של ממים ושל רשת שיתוף מידע מהירה כמו האינטרנט יוצרים מצב בו יעילות רבייה ומוטציה ממטית מקבלים דחיפה עצומה הודות לחומרה המהירה והאמינה של הטכנולוגיה ומוביל ל-מה שאני רואה כאנלוגי לזה של "הפיצוץ הקמבריוני" בו צצו בבת-אחת צורות חיים רבות לפני כ-540 מיליון שנה. טבעם ה-"נוח" של ממים יחד עם יעילותה של החומרה הטכנולוגית בהפצתם וההתרחקות המגמתית מהדת מובילים לעוד ועוד רעיונות ותת-רעיונות וקליקות ותת-קליקות לצוץ בה אנשים מגבשים אידיאולוגיות יותר ויותר ספציפיות (בעבר, הדת שימשה את מוקד הענקת המשמעות הדומיננטי ונתנה את הטון המכריע בנוגע לאלו דברים הם "ראויים" ואלו לא. כעת משכוחה של הדת נחלש, המניע למצוא משמעות ולגלות אלו דברים הם "ראויים" גדול מתמיד כי ההרגשה של יקום אדיש,בודד ואקראי היא באופן מובן מדכאת). העניין הוא כזה, כל עוד אנו לא מיישמים שימוש בקדמה טכנולוגית רדיקלית כדי להרחיב את האופקים שלנו (ואף נהפוך הוא, אנחנו מפשטים את העולם ודוחסים אותו לתבניות בדידות כמו שדנתי בנושא של שחמטיזציה) כך החוויה האנושית הולכת ומתקבעת ללא הצלחה לסגור את הפער עם כמות המידע החדש שנוצר כל יום, כל דקה ואף כל שניה. הכישלון הזה לשנות את החוויה האנושית בקצב שתואם את השינוי בסטטוס המידע יחד עם רגיעה טבעית בכמות הקליקות והרעיונות החדשים שצצים כל רגע יוביל אותנו למצב שהחוויה תהיה "עבשה"; רעיונות מקוריים ויצירתיות הם תוצר של ג'וקסטפוזיציה ("סמיכות") בין יחידות-רעיון בסיסיות יותר והשוואה לצורך נתון, כזה המשקף את החוויה האנושית של ההוגה את הרעיון. אם חלל יחידות-הרעיון הבסיסיות ילך ויקטן כתוצאה מפחות ופחות רעיונות שאדם בודד יכול להספיק להיחשף אליהם (ו-משחמטיזציה) שכמובן וסטטיסטית הם יהיו אותם הרעיונות שבלאו הכי דומיננטיים (אלו בעלי ההעברה הטובה ביותר ושקל ביותר לשכנע את שומעיהם כי הרעיון הוא כזה שיש להאמין ולתמוך בו) אזי בהכרח ככל שיעבור הזמן כמות הפרמוטציות הייחודיות שניתן לעשות תגיע לגבול אך מאחר וחשיפה לרעיונות שונים מהרעיונות הנפוצים (הדומיננטיים) תהיה קשה ונדירה יותר, נעמוד בפני סיטואציה בה מאגר הרעיונות החדשים יאזל ונוכל לתאר זאת כ-"הכחדה אידיאולוגית". קבוצות
רחבות במיוחד של אנשים יתמכו באידיאולוגיות זהות (אלו שהיו הדומיננטיות ביותר) ויהיו "סגורים" בתוך קליקות אנשים בעלי אידיאולוגיות זהות שניתן לכנות
"סופר-כתות", תהליך שניתן לראות כבר עכשיו במה שמכונה "סייברבאלקיזציה". עתיד שכזה הוא כמובן אינו "רע", החברה האנושית חוותה מבני ציוויליזציה
שונים בהרבה מזו הקיימת היום אך היו תקינות לחלוטין בעיניי הסטנדרטים שהיו קיימים אז אך הוא אינו כדאי מאחר והוא מנוגד לרעיון של קדמה. יש לנו אינספור סיבות לפתח את הפוטנציאל האנושי, את היצירתיות שלנו ולהילחם על החיים שלנו (הדבר היחיד שנותן לנו אופציה להעניק ערך לאובייקטים) בסביבה עוינת. הכחדה אידיאולוגית וציוויליזציה הבנויה מסופר-כתות גם היא (כמו העתידיים האפשריים האחרים) מקסימום לוקאלי; לחיות בחברה שכזאת מותאם מאד כאשר ישנם רעיונות שהוכיחו עצמם להיות היעילים ביותר והקלים ביותר לתמיכה אך אין דבר המבטיח לנו כי הרעיון הקל ביותר להפצה הוא זה המכין אותנו להתמודדויות אפשריות העשויות לסכן אותנו ו/או להעניק לנו רווח ותועלת בהחלטות עתידיות.

סיכום
נגעתי בכמה תרחישים עתידיים המטרידים אותי.
הנבואות הפסימיות הספציפיות האלו מפחידות אותי בהרבה מאשר העלילה של סרטים כגון "המחסל" ו-"מקס הזועם" כי אנו רואה אותם קורמים עור וגידים כבר עכשיו ובמקום שבינה-מלאכותית או כוח פוליטי ישעבדו את כולנו, אנו משתעבדים מרצון לטכנולוגיה לא-תבונית ולרעיונות שמהותם היחידה היא להיות קלים להפצה. לא נגעתי ברעיונות כיצד להימנע מכל אחד מהעתידים הללו אך לא חסרים כאלו והם אינם מתחבאים בתובנות יוצאות דופן בנוגע לעולם, אני משוכנע כי כל אחד ואחת מכם ניחנו בתבונה ומקוריות שאינהרנטיים במוחות של כל בני-האדם בכדי לחפש בתוך עצמכם מה היא ההתנהגות הראויה שאנחנו צריכים לשקף לחברה ולהטיף לה בכדי שנגיע לעתיד הטוב ביותר שיכול להיות לנו; כזה שיהיה מקסימום גלובלי.