לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

.Esse Est Percipi.


מציאות,דימיון,קיום,יקום,הגיגים,פילוסופיה,מתמטיקה,מוח ותודעה.

Avatarכינוי:  Simulacra

בן: 34

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2016    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

לנצח את הסקפטי- שינוי אמיתי.


בפוסט הקודם הצעתי טיעונים שבמידה זו או אחרת מושכים את האינטואיציה מההנחה היומיומית שהמציאות משתנה. 
זה מרגיש כאילו העונות מתחלפות, כאילו עברו עשר שנים מגיל 16, כאילו לא תמיד היה לי זקן אבל מה גורם לי להיות כל כך בטוח?


 


בפוסט הזה אני אנסה להציל (לפחות חלקית) את האינטואיציות הראשוניות שלנו בנוגע לטבע הדברים, אבל לא על-ידי בניית טיעון בעד המעמד האונטולוגי של שינוי שהרי אז אפול בדיוק לאותה מלכודת של בניית נרטיב בה נכשל הביטחון שלנו באמיתיות שינוי מלכתחילה (ראו "הטיעון מאינדקסיקליות" בחלק הראשון) אלא ע"י טיעוני-נגד לכל אחד מן הטיעונים הסקפטיים שנגעתי בהם בפעם הקודמת. 
בדומה לפוסט שעבר, רמות החוזק של טיעוני-הנגד יהיו שונות עבור כל מקרה (הטיעון מרדידות נגד הטיעון הקרטזי, הטיעון מורידיקליות נגד הטיעון מנוירופסיכולוגיה והטיעון מתערו של אוקאם נגד הטיעון מאינדקסיקליות) כאשר כעת הדרישה שלנו עבור וודאות היא זהה אך בכיוון ההפוך- אנחנו לא מנסים להסיר כל צל של ספק או להיות בטוחים אבסולוטית ששינוי הוא אכן אמיתי, אלא רק להשיב את הביטחון שלנו במידה כזו שנוכל להנהן לסקפטי בכבוד הראוי כיריב אינטלקטואלי ולהמשיך לפעול תחת ההנחה שדברים אינם קבועים תמיד.


 


הטיעון מרדידות
הטיעון הקרטזי הוא החלש ביותר מבין שלושת הטיעונים הסקפטיים;
הוא לא מביע התייחסות מיוחדת וספציפית לקונספט של שינוי אלא מדבר באופן כללי על איך אין אנו יכולים להיות בטוחים בפני הדברים- אני לא יכול לדעת את מה שאני לא יכול לדעת, אבל חוץ מלהציג טאוטולוגיה טריוויאלית הוא לא משפיע על ההבנה שלנו את העולם בדרכים המוכרות לנו בשום צורה. טיעון-הנגד הזה מקבל את הטיעון הקרטזי תחת הקונטקסט הרלוונטי אבל כשמו כן הוא, תוקף את הטיעון הקרטזי על היותו רדוד/בנאלי- אני אמנם לא יכול להוכיח מתוך עצם האופן בו המוח שלי ממפה את המציאות בין קונספטים לאובייקטים (ולהיפך) שהמיפוי אכן מהימן (שהרי כל ניסיון שכזה יעשה באמצעות אותו מיפוי בדיוק שיתכן ופגום), אך לציין זאת במטרה לסתור כל שימוש במיפוי שכזה לכל צורך שהוא לא מותיר לי שום צורה של התקדמות גם בתוך הפרמטרים שאני חושב שהם אמיתיים (טועה ככל שאהיה)- אני לא אמנע מלנסות לשבת על כסאות רק כי יכול להיות וישיבה זו אשליה, שגיאה קוגניטיבית או שד מרושע ששולט לי במחשבות. הטיעון הקרטזי הוא לא יותר מוריאנט של מה שקראתי לו בעבר "משחק ה-'למה?'", בואו נקרא לגירסא הזאת "המשחק הקרטזי" והיא הולכת בערך ככה:

הטוען: "A"
הסקפטי: "איך אתה יודע?"
הטוען: "כי B"
הסקפטי: "איך אתה יודע?"
הטוען: "כי C"
הסקפטי: "איך אתה יודע?"


וכן הלאה.


המשחק נגמר בדיוק כמו משחק ה-למה?, כשלאחד הצדדים נמאס- הדרך שלנו למפות את העולם היא סופית ובהכרח ההסברים וההצדקות לאמונות שלנו יהיו סופיים גם הם, זה לא אומר שאין הסברים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות אלא בסה"כ להדגים עד כמה חלש המשחק הקרטזי ולמעשה זה כשל לוגי שדנתי בו בשם "בלקהולינג" (מס' 11). להגות את רצף הצלילים שמרכיבים את המשפט "איך אתה יודע?" או כזה בעל משמעות דומה שוב ושוב ללא תלות בתוכן של הנאמר לא מקדם את הדיון ו/או את ההבנה של התופעה/רושם שאנחנו מנסים להבין, אז אמנם אין דרך להפריך באיזשהו מובן חזק את הטיעון הקרטזי אבל מספיק לנו להכיר בו כסוג של משחק שפה לא-קונסטרוקטיבי ולנסות לבנות איזושהי הבנה מתוך ההנחות שלנו גם אם הקיום של אותה הבנה הוא הנחה בפני עצמה.


-








הטיעון מורדיקליות
"ורדיקלי" משמעו מייצג את המציאות/שאינו אשלייתי.


לטיעון-הנגד הזה ניתן באותה מידה לקרוא "הטיעון הנטורליסטי" מאחר ואנו מסתכלים על סיבות טבעיות להאמין שהתפיסה שלנו את העולם (באופן כללי ורחב עם כמה מקרים יוצאי דופן) היא כן מדד מייצג (בדרך כלל) ומהימן (בקירוב) לדברים כפי שהם.


המוח לא מושלם, אין דרך להימלט מהעובדה הזו אבל העניין הוא שהוא לא צריך להיות- אכפת לנו אם המוח מייצג את המציאות באופן מהימן מספיק ולא אם הוא כל-יכול ו/או כל-יודע אז אנו לא צריכים (ולא יכולים) להפריך לחלוטין את האפשרות שהחוויה שלנו של שינוי היא עיוות סנסורי/הטייה של הפרשנות שלנו אלא רק לספק קרקע רחבה דיה להכיל את האפשרות שיש ורדיקליות (גם אם חלקית) במה שאנחנו טוענים שאנו חווים ובשביל לעשות זאת נסתכל על מבנה אנטומי פשוט יותר מהמוח (באופן יחסי) וננסה להשליך באופן אנאלוגי טיעון נטורליסטי לגביו על הנושא הרלוונטי.

0. "לשרוד" משמעו להתגבר/לעבור על מכשול/אתגר מבלי למות (הגדרה אינטואיטיבית)
|0א. "אמצעי-הישרדות" משמעו כלי/התנהגות המשפר/ת את הסיכויים להתגבר/לעבור על מכשול/אתגר מבלי למות (הגדרה אינטואיטיבית מ-0)
1. התפתחנו לשרוד (אמפירית ממדעי האבולוציה)
2. המבנים האנטומיים/פיזיולוגיים שלנו משפרים את הסיכויים שלנו לשרוד (אמפירית ומעצם זה שאנחנו כאן לעומת זנים אחרים*)
3. יש לנו קבוצת שרירים פושטי כתף (אמפירית מאנטומיה)
|3א. פושטי הכתף משפרים את הסיכויים שלנו לשרוד (מ-2 ו-3)
||3אא. פושטי הכתף הם אמצעי-הישרדות (מ-0א ו-3א) 
4. אי-אפשר לעבור מכשול בלי אמצעים לעבור אותו (טאוטולוגיה)
|4א. אי-אפשר לשרוד בלי אמצעי-הישרדות (מ-0,0א ו-4)
||4אא. אי-אפשר לשרוד בלי פושטי כתף (מקרה פרטי של 4א)
5. אם אי-אפשר לשרוד בלי אמצעי-הישרדות כלשהו, אז כנראה שהיה בו צורך (מ-1*)
|5א. כנראה שהיה צורך בפושטי כתף (מ-5)

הנ"ל זו דרך מסורבלת לומר משהו פשוט ואינטואיטיבי; יהיה מוזר מאד ובהחלט צירוף מקרים* גדול אם קבוצת שרירים שיש לי ואני אכן משתמש בה ביום-יום, לא סייעה לי או לאבות-אבותיי בשם צורה במהלך ההיסטוריה- אם יש לי את היכולת למשוך דברים (משיכה=בעיקר כפיפה של המרפק+פשיטה של הכתף) כנראה שיש דברים בעולם שאני צריך למשוך על מנת לשרוד (משפט ביזארי, אני יודע, אבל תישארו איתי).
המשמעות העמוקה יותר של זה היא שפושטי הכתף שלי מהווים איזשהו עדות למצב העולם; ללטיסימוס דורסי זה לא משנה אם אני מטפס על עץ, אם העץ חום כהה או בהיר, אם יש שלכת, אם אני מכה זבוב טורדני על הירך, אם אני מושך פולי של 30 קילו, פולי של 75 קילו או אם המשקולות בקצה ורודות- הוא אוסף של מיופיברילים, אין לו דעות או פרשנות, הוא מתכווץ (או מגיע לכשל) לפי העומס המופעל נגדו. אני לא יכול להסיק ממנו כלום על קיומם של עצים, צבעים, זבובים טורדניים ו/או מכוני כושר אבל אני כן יכול להיות די בטוח (גם אם לא לחלוטין) שיש דבר כזה למשוך ואם יש "למשוך" אז למה לא "להימתח", לעשות סופינציה או לעשות כפיפה-כפית? הרי לא הייתה סיבה מיוחדת שבחרתי את פושטי הכתף, יכולתי באותה מידה לבחור כל קבוצת שרירים אחרת ועיקר הטיעון לא היה משתנה אבל למה לעצור רק במבנים אנטומיים של שרירי השלד? הרי אין סיבה לא לבחור מבנים אנטומיים של המוח כך שאם למשל יש איזור ברוקה אני לא יכול להסיק שום דבר על מצב העולם חוץ מזה שכנראה יש צורה של התנהגות שהיא "שפה"/"תקשורת" (בדיוק כמו שכנראה יש צורה של התנהגות שהיא "למשוך") ובמקרים מסויימים, ההתנהגות הזו בהחלט די מדוייקת גם אם יש לה מגבלות. מי אמר שהתפיסה של שינוי היא לא בדיוק אחד מאותם מקרים מסויימים? הרושם כל כך חזק ואנחנו רואים עדות לו בגיל כל כך צעיר שלכל הפחות קשה להשליך אותו בלי מחשבה מעמיקה יותר, כזאת שתצטרך לספק הסבר למה הבסיס החווייתי של שינוי הוא לקוי אבל של למשוך דברים לא- אם יש לי את היכולת לחוות שינוי, כנראה שיש שינוי בעולם שאם אני לא אראה אני אמות. ברור שאנחנו לא יכולים להפריך את העמדה הנוירוסקפטית לחלוטין ויש סיבות טובות להטיל ספק במכאניזם הקוגניטיבי שלנו, אבל יש גם סיבות לא רעות בכלל לסמוך עליו בדברים מסויימים רוב הזמן.




*- החולשה העיקרית של הטיעון באה לידי ביטוי בסעיפים 2 ו-5; קשה לנו באמת להעריך עד כמה המזל שיחק פקטור במהלך ההישרדות שלנו ולא חסרות דוגמאות למקרים בהם זה בדיוק מה שקרה. הטיעון לא מושלם אבל גם לא חיפשנו אחד, אם לסקפטי מותר לומר שאנחנו לא יכולים להיות בטוחים בטיעון שלנו אז למה לנו אסור לומר לו את אותו הדבר? אין לנו כרגע את הכלים לפענח מה מהחוויה שלנו ורידיקלי ומה לא וזה כלל לא ברור שיהיו אי-פעם, כל מה שאפשר לעשות עכשיו זה לנסות לגרות אחד לשני את האינטואיציה.


-






 


הטיעון מתערו של אוקאם
הקושי בלהתנגד לטיעון מאינדקסיקליות הוא שאנחנו לא מכירים משהו אחר.
זה פשוט האופן בו המחשבות שלנו עובדות; אני מתאר משהו בעולם לפי התאמה חד-חד ערכית (באופן גס) בין מה שנרשם לי בחושים מיידית ברגע זה לבין המכאניזמים להפיק את הצלילים (או את תנועת האצבעות על מקלדת) תוך ההנחה שיש רצף בין השניים- קלט נכנס, פלט רלוונטי יוצא.
אם אני נופל אני לא יכול לחשוב שלא הייתי במקום גבוה, אם אני חולה אני לא יכול לחשוב שלא הייתי בריא, אם התעוררתי אני לא יכול לחשוב שלא ישנתי. הדוגמא שהמחשתי באמצעותה את הטיעון מאינדקסיקליות הייתה על תרנגולת שנמרטת ובכל שלב בתהליך אני נותן את אותו השם (אותה תווית) לרשומה בחושים שלא חופפת אחד לאחד עם רשומה אחרת ומניח (באופן בלתי-נמנע) ששתי הרשומות מתארות את אותו האובייקט.


הדרך היחידה לנסות ולספק איזשהו מרווח נשימה היא לשאול שאלה שעשויה להישמע נאיבית; אם התהליך הוא לא יותר מנרטיב מנטלי ואין לי סיבה מוצדקת להניח שיש לי תרנגולת אחת שהשתנתה (זו שנרשמת לי בחושים ברגע זה ממש), איפה כל התרנגולות? איפה אני בגיל 4 וגיל 8 וגיל 16? איפה אמא שלי בגיל 30? איפה נפוליאון והדינוזאורים ואיפה אתם כשקראתם 3 מילים ימינה מהסימן שאלה? למה כל מדידה שלי עם העולם היא חד-פעמית, תמיד אותה אחת ותמיד נדמה לי שהיא הייתה מדידה אחרת?


זה משאיר אותנו עם שתי אלטרנטיבות:

א. על כל אינטראקציה של החושים עם המציאות יש לי אובייקטים כמקסימום האפשרי באורך של אינטראקציה כזאת (אולי אינסוף, אולי פרופורציונלי לאחד חלקי זמן פלאנק)
ב. על כל אינטראקציה של החושים עם המציאות יש לי אובייקט יחיד ואסופת שיפוטים שאני קורא לה "תהליך" או "שינוי" 

 


 


תערו של אוקאם הוא כלל אצבע בפילוסופיה ובמדע שבסה"כ אומר לנו להעדיף הסברים פשוטים; הסבר המצריך פחות גורמים בכדי לתאר תופעה הוא חזק ויעיל יותר מהסבר מרובה גורמים- אם מכניקה ניוטונית מתארת תנועה של עצמים באמצעות הגדרת תנע והסבר אחר מתאר תנועה באמצעות תנע וגם שדים בלתי-נראים, אין לי סיבה לא לבחור בהסבר של מכניקה ניוטונית שהרי השדים הבלתי-נראים לא מוסיפים דבר שתיאור שימור תנע לא עושה. אמנם ישנן הצדקות מתמטיות לתערו של אוקאם אבל אנחנו לעולם לא נהיה בטוחים במובן החזק של המילה שאין תוספות-יתר וללא מספיק מידע אנחנו יכולים בקלות להתפשר על הסבר שגוי שעושה רושם חזק כנכון. למציאות אין שום מחוייבות כלפינו להיות פשוטה או נוחה להסבר/הבנה אבל זה מובן שנעדיף את אופציה ב' שהרי היא פועלת בתוך מה שנדמה לנו שאנחנו מכירים ודחייה שלה משאירה אותנו עם שאלת האיפה ושלל שאלות אחרות שלא נראה שיהיה ניתן אי-פעם לנסות לענות עליהן, משתלם לי לצורך המשך מיפוי של העולם באופן שאני מבין אותו כיעיל לראות את הדברים כאובייקט יחיד שבשילוב עם נרטיב מתמשך של הפרשנות שלי עליו מרכיבים את אותו הדבר שאני מכנה "שינוי".


אני בגיל 4 יושב ומקליד שורות אלו ממש עכשיו, אני פשוט כבר לא בן 4 ואיך הפסקתי להיות כזה זה סיפור של 22 שנה.


-






 


סיכום
היו פילוסופים קדמונים שסברו כי כל שניתן לעשות בנוגע לשאלות על ידיעה הוא לדחות שיפוט לכאן או לכאן אבל ישנם גם פילוסופים אינטרנטיים מודרניים שטוענים את אותו הדבר. אין דרך לנצח את הסקפטי באופן מוחלט, בכל רגע הצד השני יכול לשחק במשחק הקרטזי או אף אנחנו לבדנו אך חשוב שנזהה אותו בתור מה שהוא- הוא טיעון בלתי מובס לא מחוזקתו אלא מהיותו תוצר לוואי בלתי-נמנע של הניסיון שלנו לדבג את הטיעונים של עצמנו, סוג של שארית או ארטיפקט של האופן בו שפה ומחשבות עובדות.
אישית, אני חושב שיש משהו שהוא שינוי אבל לא במובן שנדמה לרוב; אין שעון קוסמי בלתי-נראה וכל-נוכח, אין רצף או כיוון לאירועים ואין סיבות- הכל פשוט קורה והוא לא קורה בבת-אחת כי הוא לא-יכול וכי אנחנו מוגבלים מאד בכמות המידע שאנחנו מקבלים על המציאות בכל רגע בהשוואה לכמות שיש. השינוי הוא משהו אמיתי לא בעולם אלא בנו, בנטייה הלא-נשלטת שלנו ליצור נרטיב מנטלי/סיפור על איך אנחנו מי שאנחנו ולמה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.


אין לי את כל התשובות ואני לא יודע את מה שאני לא יכול לדעת אבל זה כמובן, טריוויאלי.
 

נכתב על ידי Simulacra , 15/11/2016 19:21   בקטגוריות אבסטרקטיזציה, אנשים, בחירות, ביולוגיה, בני אדם, היגיון, הכללה, חוויה, חוקיות, חשיבה, כאוס, לוגיקה, מדע, מוח, מחשבות, נוירון, נפש, סדרה, סידרה, עולם, פילוסופיה, פיסיקה, קיום, רזולוציה, רפואה, שכל, תבניות, תודעה, אופטימי, ביקורת, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



להענות לאתגר האנטי-נטליסטי.


התזה והמטרות הטרנסהומניסטיות/אימורטליסטיות ניצבות בעיקר אל מול חשיבה דת'יסטית; זו הגורסת כי מוות הוא באיזשהו מובן "שלב טבעי", "חלק בלתי-נפרד" מהחיים, באופן אינהרנטי תופעה בלתי-ניתנת למניעה ואף לעיתים מייחסת לו ערך-חיובי. אך מרבית החשיבה הדת'יסטית נטמעת בנו מדורות עבר, משאריות תיאיסטיות ומהיעדר אסטרטגיות להנדסת הזדקנות-תאית זניחה בהווה (או במילים אחרות; אנחנו עדיין "רק" בדרך למצוא פתרון משמעותי לפתולוגיות המזוהות עם גילאים מתקדמים כגון מחלות-לב, סרטן, אלצהיימר וכדומה) כאשר אין ניסיון מכוון או זדוני לתמוך בתמותה (גם אם ההשלכות זהות לו אכן זה היה המצב). רוב האנשים שאנחנו מכירים ויוצא לנו לבוא איתם במגע הם דת'יסטים מבלי כלל לדעת או להבין זאת כי מעולם לא טרחו להציב בפניהם את האפשרות שמניעה גלובלית של מוות על כל צורותיו השונות זו מטרה לגיטימית ואפשרית שכדאי לעבוד (ולעבוד קשה) על מנת להגשים אותה.
תקפתי טיעונים דת'יסטיים שונים פעמים רבות והפעם אסתכל על עמדה אידיאולוגית שטכנית לסווגה כ-"תומכת במוות" יהיה לא נכון אך הנימה שלה בהחלט דומה והיא "אנטי-נטליזם".

"נטליזם" (ללא ה-"אנטי") היא אידיאולוגיה המייחסת ערך-חיובי לילודה ורבייה (עמדה שאני אישית בהחלט תומך בה) ומכאן קל לראות כי אנטי-נטליזם היא האנטי-תזה שלה; אידיאולוגיה המייחסת לילודה ורבייה ערך-שלילי.
מטרת הפוסט הנוכחי היא לא להציג טיעונים בעד נטליזם (למרות התמיכה שלי) אלא במתן תשובה לכמה מהטיעונים האנטי-נטליסטיים (ולעמדה קרובה אך נפרדת, "אפיליזם"- העמדה כי לחיים עצמם ישנו ערך-שלילי ולכן על אדם לבחור לסיים את חייו) ולהראות כי מעבר לכך שקיימת אלטרנטיבה, הטיעונים עצמם חלשים משנדמה במבט ראשון. כתמיד, אין לי הזמן או הרצון לעבור על כל טיעון שהוא הניתן להעלות על הדעת ולכן אתמקד בגרסאות הנפוצות.

 

הערת צד: פגיעה עצמית
הדגמתי בעבר כיצד אדם המביע תמיכה בלא לפגוע ברעהו בגלל מאפיין כלשהו של אותו אדם לא יכול להצדיק בצורה לוגית פגיעה בעצמו. הטיעון (הלא-לוגי) הנפוץ בעד הצדקה של פגיעה עצמית כלגיטימית (גם אם לא רצויה), מבוסס על כשל "תחינה מיוחדת" בו האדם מצהיר כי הקשר בינו לבין עצמו יוצא דופן אך ללא הסבר מדוע הוא שונה באספקט המדובר מאותו הקשר בדיוק בין אדם לחברו. בישראל נפוץ לשמוע את הביטוי (בפרט לאחר הערה על מנהגים פוגעניים ו/או הרס עצמי); "זכותי לפגוע בעצמי". הפוסט שקישרתי אליו בתחילת פיסקה זו עסק בלהפריך את הטיעון (הלא-לוגי) שמבוסס על הביטוי "אבל אני פוגע רק בעצמי" וכל ניואנס הרלוונטי למקרה המדובר יהיה רלוונטי גם כאן, אך בהכנה זו לתקיפה על אנטי-נטליזם (ובמידת מה גם על אפיליזם) אסתכל על השאלה בניסוח הספציפי הנ"ל- האם זו זכותו של אדם לפגוע בעצמו? (שימו לב, על השאלה האם יש לכך הצדקה לוגית כבר ענינו. כעת נבחן האם יש זכות כזאת גם אם ההענקה שלה היא לא-לוגית ולא-מוסרית כפי שלעיתים נוטה להיות המצב עם חוקים ונורמות חברתיות). מבלי להיכנס לכל אלפי הדקויות והפרשנויות; באופן מאד כללי, "זכות" היא איזשהו עיקרון של חופש או חובה של גוף מסוים כלפיי האדם שהוענקו לו ע"י מערכת חוקית מסוימת. הדגש החשוב כאן הוא כי "זכות" לא יכולה להתקיים במנותק מההקשר, עושה מעט מאד היגיון למשל לדבר על זכויות בסיסיות של חוצנים או של צורת חיים היפותטית אחרת כי אין לנו דרך להגות חיבור בין דבר מה שמעולם לא נתקלנו בו והוא מחוץ לספקטרום הפעילות האנושית ואבני-הבניין שמהוות אינטרס משותף לנו כבני-אדם (ו/או כאורגניזמים ארציים בכלל) לבין החוויה היומיומית שלנו והקונספטים שעליהם אנחנו בונים את האסטרטגיות שלנו להשגת אידיאל כזו או אחר. למשל יהיה זה לא-בלתי-אפשרי אך מאד לא פרקטי לדרוש ממדינה זרה יחס כלשהו שאינו עומד עם האינטרסים הסבירים של אזרחי אותה מדינה או אף של האזרח הסביר במדינה שממנה הגעת במקור (לא חסרות דוגמאות אבסורדיות ביזאריות שנעשו כלפיי גופים שונים כגון אנשים הדרשו הכרה בבעלותם על השמש) או לעמוד באמצע יער מבודד ולצפות ליחס מסוים ותגובות ספציפיות מחיות היער ורצף האירועים רק מתוקף היותך חפץ בערך חיובי אינהרנטי של עיקרון כלשהו. אם כן מה "הזכות לפגיעה עצמית" בכלל אומר? ישנה דרישה לכבד את הרצון של אדם לפגוע בעצמו ולתת לו להמשיך במנהג זה אך כל עוד פגיעה עצמית מזוהה (בצדק) עבור האידיאלים של מרביתנו ושל אופיין בניית החוקים שלנו ככזה בעלת ערך שלילי (אחרת גופים כגון ער"ן לא היו קיימים ולא הייתה לנו כל סיבה לספק שירותי הצלה באופן כה מהיר ויעיל כפי שאנו מנסים לעשות) זו אינה זכות. אז תחת איזו קטגוריה פגיעה עצמית כן נופלת?
קל לראות כי פגיעה עצמית מהווה:
א. מסוגלות פיזית- אתה יכול בפועל לפגוע בעצמך, אין אף חוק פיסיקלי המונע זאת ממך (גם אם יש לך מנגנוני הגנה ביולוגיים בלתי-מושלמים שמטים את הכף נגד פגיעה שכזאת).
ב. מסוגלות ליגלית-לוקלית- ספציפית בישראל פגיעה עצמית היא טכנית אינה עבירה על החוק (למרות שהיא כן עבירה על חוקי הדת) ולכן בלעשות כך אין האדם מוגדר כ-"עבריין" או "מעוול" אך זה רחוק מלהיות קונצנזוס אוניברסאלי ולמשל בסין התאבדות היא פשע וניסיון התאבדות כושל יסתיים בקנס ואף מעבר לכך.

 

העניין הוא אם כן כזה; מסוגלות פיזית וסוגיה המהווה טכנית איזור אפור בחקיקה הם אינם טיעונים משכנעים במיוחד (לפחות לא לאדם הרציונלי) בעד משהו. למרות שיש לי המסוגלות הפיזית להעמיד 20 צאצאים (דבר שאמור לקחת לי כ-180 חודשים, 15 שנה, אם אני במערכת יחסים מונוגמית אך נתעלם מזה כרגע) ולחנך אותם שלרצוח, לגנוב ולאנוס זה דברים רצויים ושעליהם להתמיד בכמה שיותר רצח ואונס במהלך חייהם ולמרות שטכנית אין שום חוק נגד זה ולכן בעושי זאת לא אחשב עבריין (אני לא כופה עליהם לרצוח ולאנוס, "רק" משריש להם את הערכים האלו) אך אני נוטה להאמין שמרבית האנשים לא יראו זאת בעין יפה. למה? כי למרות שאני מסוגל לזה פיזית וחוקית-לוקלית, זה יהיה מאד לא מוסרי מצידי. אם אנו תחת הרעיון כי זכויות הן דבר מה שמוענק לנו בהקשר של האידיאלים שאותה מערכת חוקים בדיוק המעניקה לנו אותן תומכת אזי השרשת ערכים בעלי פוטנציאל לשלול זכויות אלו (בפרט את אותן העקרונות בדיוק המוגדרים כזכויות אדם בסיסיות) תהיה מעשה שאולי אינו-שלילי בפני עצמו אך השלכותיו תהוונה התרסה ישירה כנגד אותו מנגנון (המדינה) שמתיימר להעניק לנו חופש לפעול כראות עינינו תחת החוק. פגיעה עצמית זו לא זכות ועצם זה שאנחנו בשלב בהיסטוריה שכלל מאפשר לדון בזה היא עדות לכמה רחוק המאבק שלנו על שימור עצמי כערך עליון ואידיאל אנושי ראוי (גם אם לדעת אנשים מסוימים שרירותי) הביא אותנו.

להיות "זכאי" למשהו בפירוש לא אומר לעשות כרצונך ללא הגבלה בכל עת שהיא, אותה "זכאות" שלנו היא בחסות מערכת ציפיות מסוימות מההתנהגות שלנו שסוכמו מראש על ידי אנשים בודדים ו/או גופים בעמדת כוח ומתוקף כך שנעמוד באותן ציפיות מה עלינו לצפות מאותם אינדיווידואלים ו/או גופים ובין היתר מה עלינו לצפות לקבל מהם. "חופש" אינו אומר כי הוא חופש בלתי מוגבל ואף מערכת חוקים/היררכיות סמכות סבירה לא יכולה לתמוך בהתנהגות המזוהה עם הרס עצמי אחרת מהר מאד היינו מוצאים עצמנו בבעיה לתפקד ולפעול מול ועם המערכות המדיניות השונות.

אך רגע, אולי זו לא "זכות" במובן הקלאסי של המילה אך האם זה שהאדם רוצה בזה אינה סיבה מספיקה לכבד, לשמור לאכוף רצון זה?
מעבר למובן מאליו שחייבת להיות רמת שרירותיות מסויימת בכל מערכת חוקים ושנורמה כזאת או אחרת חייבת להיות כוללנית ולוותר על ניואנסים מסויימים והעדפות של כל פרט ופרט בחברה, כפי שכל בן/בת-נוער החושק בבן/בת-זוג פוטנציאלי שאינו מחזיר לו/לה אהבה יאמר לכם: הדברים שאתה רוצה רחוקים מלהיות תמיד הדברים שאתה צריך. השיפוט שלנו את העולם לטוב ולרע מוטה בצורה משמעותית והמסקנות שלנו לגבי מה אנחנו חושבים שיעשה לנו טוב (בפרט בטווח הקצר) פעמים רבות רחוקות מאד ממה שיהיה יותר כדאי לנו לעשות בפועל (הדוגמא הבולטת ביותר בעולם המודרני היא עישון).

 

ניתוח טיעונים אנטי-נטליסטיים
הערת הצד הנ"ל נועדה לשמש ככלי להשחזת האינטואיציה למקום ויחסי-הכוחות בין מה אנחנו יכולים לעשות, מה מותר לנו בחוק לעשות ומה ראוי שנעשה. הקשר שלה לתזה האנטי-נטליסטית חלש יחסית (והוא קרוב יותר לסוגיה האפיליסטית) אך הנימה דומה. כעת אבחן שלושה טיעונים מרכזיים ונפוצים בגישות אנטי-נטליסטיות המהווים סוג של עמודי תווך באידיאולוגיה ובקירוב גס טיעונים אנטי-נטליסטיים אחרים הם ווריאציות של אלו:

 

1. אסימטריה בנאטריאנית- דייוויד בנאטר הוא פילוסוף אנטי-נטליסט מודרני המבסס את טיעונו המרכזי בעד אנטי-נטליזם בצורה הבאה:
(0) לכאב יש ערך אינהרנטי שלילי ולהנאה ("עונג") יש ערך אינהרנטי חיובי
(א1) לנוכחות של כאב יש ערך שלילי
(א2) לנוכחות של הנאה יש ערך חיובי
(ב1) להיעדרות כאב יש ערך חיובי
(ב2) להיעדרות הנאה אין ערך שלילי אם אין מי שנחסכת ממנו הנאה זו


ישנן שתי טקטיקות שאכנה "טקטיקה אנטי-אנטי-נטליסטית 1" ו-"טקטיקה אנטי-אנטי-נטליסטית 2" המציעות עצמן מיידית בבחינה של הטיעון הנ"ל (הן לא האופציות היחידות אך הן אלו שנקודות המוצא שלהן הן הקרובות ביותר לאלו של בנאטר*). טקטיקה 1 תוקפת את הברור ביותר; האם יש הצדקה לאסימטריה בין (ב1) ל-(ב2)?
אולי אין זה בצדק שבנאטר זכה לייחוס שבכותרת הטיעון מאחר והוא רחוק מלהיות הראשון שטען כי היחס שלנו בין הנאה לכאב אינו זהה, הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר הטיף בעד גישה אפיליסטית במידת-מה בכך שטען שערכם של החיים הוא לבסוף שלילי מאחר ובשקלול הסופי עוצמת החוויה שלנו של סבל מתעלה על החוויה שלנו את תענוגות החיים. אפילו אם טיעון הבסיס של שופנהאואר נכון ואנו אכן נוטים לייחס יותר חשיבות לנתח מהחיים שסבלנו בו מאשר לזה שהתענגנו בו, כיצד ניתן להצדיק שהיעדר כאב מאדם שאינו קיים היא דבר חיובי בפני עצמו? נכון, הילדים שאין לי כרגע אינם מפסידים דבר בזה שאינם אוכלים גלידה אך הם בהחלט אינם מרוויחים מזה שהם לא נופלים ומשפשפים את הברך כי בכדי לשפשף את הברך אתה צריך שיהיו לך ברכיים מלכתחילה. בנאטר מתעלם מכך שהרעיונות של רווח והפסד קשורים קשר הדוק לרעיון של סוכנות (ובפרט לזה של סוכן רציונלי) אך בשביל שתהיה שקילת אפשרויות והעדפות חייב להיות שם סוכן שעושה את השקילה. אם היעדר הנאה אינu שלילי כשנחסך מאנשים לא קיימים כי אין הם יכולים להוות סוכן המעריך (הנקודה הזו תופיע מיד בטקטיקה 2) היעדר זה אזי מי נמצא שם כדי להעריך את היעדרות הכאב? אני חושד שבנאטר שוגה בסוג של אנתרופומורפיזציה ו/או כזב פתטי בכך שהוא מבלבל בין הקונספט של להיות אדם (וסוכן בכלל) לבין אדם אמיתי.
טקטיקה 2, אם כן, מקבלת את האסימטריה הבנאטריאנית (או השופנהאואריאנית) אך תוקפת את המסקנה: למה הכוונה ב-"נוכחות של X"? (כאב, הנאה). על מנת ש-ללדבר על נוכחות של דבר מה תהיה משמעות, עלינו לדעת מה אומר לחוות את אותה נוכחות (בדיוק מאותה סיבה אף לא אחד מאיתנו מסוגל לדמיין למשל צבע שאינו בספקטרום האור הנראה) וכשבנאטר מדבר איתנו בבחירת המילים המאד ספציפית של "נוכחות של כאב" הוא אינו מתכוון רק לזה שבמובן הטכני-מכאניסטי כואב לנו כי אז לא הייתה לנו סיבה להסכים עם (0) בטיעון הנ"ל. בנאטר אינו באמת מדבר על "כאב" כפי שכנראה צורות חיים אחרות מרגישות אלא על סבל, הוא דורש לא רק שהכאב יהיה שם אלא שגם נכיר בכך שהוא שם אחרת כיצד ניתן להצדיק טיעון שהערך הוא שלילי באופן אינהרנטי אם באמת לא אכפת לי מהכאב (לאו דווקא פיזי כמו פציעה)? אם כן המסקנה "...לכן לא מוסרי להביא ילדים" אינה בהכרח נובעת, הטיעון יהיה תקף כפי שהיה אם במקומו המסקנה הייתה "לכן צריך להנדס גנטית את הצאצאים שלנו כך שלא יחושו כאב" או "לכן חובה מוסרית עלינו לחנך את צאצאנו לערכים סטואיסטים".

*-קל לראות כי נקודת המוצא של בנאטר היא איזושהי צורה של תועלתנות. אפשר לתקוף את הטיעון עוד על סמך הקרקע הזו ולדחות את עצם הגישה על הסף אך מאחר ואני סוג של תועלתן בעצמי אני אתן לו את ההנחה הזאת בחינם גם אם אני חלוק על חלק מהפרטים.

 

2. "הטיעון המנצח"- בטיעון הזה (שגרסא כלשהי שלו נפוצה מאד בקרב אנשים רבים לאו דווקא בהקשרים אנטי-נטליסטיים/אפיליסטיים/דת'יסטיים) נתקלתי תחת הכותרת "לנצח בוויכוח האנטי-נטליסטי" בבלוג בשם "Say No To Life" ומכאן הכינוי "הטיעון המנצח" (שם שכמובן, כפי שקל לראות, הענקתי לו במידת מה של סרקזם). הוא מופנה ישירות לנטליסטים ואחרים שאינם מקבלים את התזה האנטי-נטליסטית והוא הולך באופן גס כך:


איזו סיבה לא-סובייקטיבית, לא-אישית, לא-רגשית, אובייקטיבית, רציונלית יש להמשיך את קיומו של המין האנושי?

גם כאן ישנה יותר מדרך אחת להתייחס לשאלה, אחת היא לפנות לנטורליזם ולאופן שבני אדם מהווים חלק מהטבע והעולם והשנייה היא לתקוף את עצם ההנחה ש-"אובייקטיביות" היא באיזשהו מובן מנחה טוב יותר מ-"סובייקטיביות" בכל הקשר שניתן להעלות על הדעת. אעבור על שתי הדרכים בזריזות:

א. התגובה הנטורליסטית- כפי שיצא לי לטעון בעבר, בתור אורגניזמים התפתחנו סביב שלוש פעילויות מרכזיות (שהשגתן ושימורן מצריכות הרבה מעבר לשלוש פונקציות ומערכות ביולוגיות) שאנו מזהים כבעלות ערך אינהרנטי:
השגת מזון
רבייה
הימנעות מטורפים


אלו הדברים שהמערכות האנטומיות שלנו בסופו של יום מוקדשות לשמר ולהשיג. עם הזמן מאחר והודות לשפה אנו מסוגלים להשוות אחד עם השני את המסקנות שלנו על איך העולם מתנהל, בנינו ציוויליזציות שהפכו להיות בפני עצמן מקור הכתבה של ערכים הסוטים במידת מה (גורעים ו/או מוסיפים) מהערכים המקוריים ש-"תוכנתנו" למקסם ע"י הלחצים האבולוציוניים וכעת אנו יכולים, לפחות עד גבול מסוים, לשקול האם הערכים שהאנטומיה שלנו נועדה עבורה מתאימים לנו או לא. התנאים הקונטינגנטיים (המקריים) של הסביבה הגיאולוגית, אקולוגית וכו' שעיצבו את המטרות הביולוגיות שלנו אמנם אינם בהכרח מקור של אמת אבסולוטית המסוגלים להכתיב לנו מה הוא "הטוב האמיתי" של היקום, אך יהיה צעד נועז לטעון בכל תוקף שהם לא מהווים איזשהו קירוב ל-מה המטרות האלו צריכות להיות.
הסיבה שכל מה שחי היום בהכרח מתרבה באיזושהי צורה היא פשוטה:
אם אי פעם הייתה צורת חיים שלא התרבתה, אחרי מספיק זמן (ללא יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן ו/או חסינות אבסולוטית לנזק פיזי) היא פשוט הייתה מתה מסיבה כזאת או אחרת (טורף, תאונה, מחלה) ולכן בהכרח לא הייתה יכולה להגיע לזמן שלנו כדי שנראה אותה.
       
 להיות פרט יחיד זה חיסרון עצום להשיג את המטרות שלך, בפרט כשהיקום שאתה חי בו הוא עוין במיוחד ומכיל מיליוני דרכים פוטנציאליות למות מדובים ועד סופר-נובה.
קבוצה של פרטים בעלי ערכים ומטרות פחות או יותר משותפות (למשל: השגת מזון, רבייה והימנעות מטורפים) גם אם יש אי-הסכמה על הדקויות ביניהן, היא משמעותית חזרה יותר ובעלת יתרון אסטרטגי להשגת המטרות והערכים של חברי הקבוצה. בדיוק כפי שראינו בניתוח של האסימטריה הבנאטריאנית, אם סבל הוא הבעיה אנחנו יכולים פשוט למקסם את ההנאה שלנו ואת ההימנעות מסבל (במיליוני דרכים שונות) ונוכל פשוט להפוך את האספקט הזה של "הטיעון ה-(הכביכול)-מנצח" ולומר "כן, יש סיבה אובייקטיבית רציונלית שכזאת. יותר סוכנים רציונלים הפועלים במשותף למקסם את ההנאה שלהם הם אובייקטיבית בעלי סיכוי גבוהה יותר להצליח בכך אם הם יפיקו עוד סוכנים רציונלים (דהיינו, יתרבו) בעלי מטרות דומות מאשר קבוצת סוכנים שכזאת שאינה מפיקה עוד סוכנים באופן זה".

ב. התגובה של סובייקט כלגיטימי- אני מוצא את ההנחה שהבלוגר עושה כמאד מוזרה. נניח שהתגובה הנטורליסטית שלי אינה הייתה נגישה לנו ואכן לא הייתה סיבה אובייקטיבית לעשות זאת, אז מה? אנחנו לא צריכים סיבות אובייקטיביות בכדי לעשות דברים, כל החוויה האנושית וכל הדברים שאנו מייחסים להם ערך הגדול במשמעות מהערך של החומר המרכיב את אותו האובייקט הם עדות חזקה לכך שדבר מה יכול להיות לגיטימי גם אם הוא סובייקטיבי. למונה ליזה אין רק ערך בחומר שהיא עושיה ממנו אלא גם ערך אסתטי וערך היסטורי, היא אייקון שמייצג עבורנו פריצות דרך של הרוח האנושית גם אם אינך מתרשם במיוחד מאופן הביצוע ביחס למדדים של היום או מבחירת הצבע שמרכיב את התמונה. לכסף אין ערך אינהרנטי, האם עלי להסיק מכך שגישה "אנטי כסף-יסטית" היא נכונה? זה יהיה אבסורד בדיוק כמו לשלול את הלגיטימציה לחוות יופי רק כי יופי הוא תופעה מנטלית ולא עובדה אובייקטיבית על היקום. גם אם הבאת ילדים לעולם הייתה בעלת ערך סובייקטיבי ורגשי בלבד, אז מה? המסקנה מכך היא ממש לא שההיפך הוא בהכרח נכון ושלא-להביא ילדים זה דבר "טוב","כדאי" או "רצוי" אחרת לפי אותו היגיון בדיוק אין סיבה אחת שלא נוותר גם על יופי, כסף, אסתטיקה מוסיקלית, ביורוקרטיה, מתמטיקה וכל קונסטרוקציה אנושית אחרת. אם ניתן לעצמנו לחשוב שהטיעון "המנצח", מנצח את הרצון שלנו להביא ילדים אזי אם אנחנו עקביים הטיעון ניצח גם כל הישג אנושי חשוב משחר ההיסטוריה שהרי מטוסים, אינטרנט, סבון ואנטיביוטיקה הם לא באיזשהו מובן "אובייקטיבי" טובים, הם יעילים לנו בדיוק כמו שילד יכול להיות גם אם היעילות הזו היא רק האושר שאדם עשוי לחוות מהיותו הורה.

 

3. "כל עריסה היא קבר"- הכותרת בספרה של שרה פרי "Every Cradle Is a Grave" מסכם בצורה טובה את טיעון שכולנו שמענו פעמים רבות: "כולנו מתים בסוף".
מסיבות שאינן נהירות לי, אנשים רבים שדוגלים באיזושהי צורה של דת'יזם (גם אם לא במודע) בטוחים שדווקא זה ה-טיעון המנצח ולא העמדה שסקרנו בטיעון מספר 2. אך באופן מצחיק זה גם הטיעון הקל ביותר לתקוף ולו מסיבה אחת פשוטה, אני מסכים עם הטיעון לחלוטין (פרט לכוכבית קטנה שאגע בה מיד) אך המסקנה "לכן למות זה בסדר" פשוט לא נובעת ממנו. הטיעון שכולנו מתים בסוף עם כוכבית קטנה שאומרת; "כל עוד לא הצלחנו לרפא את המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים זקנה, דבר שיותר ויותר גופים ביניהם חברות ענק כגון גוגל עובדים עליו, ברירת-המחדל של הפיזיולוגיה שלנו היא שבנקודה כלשהי נמות ממחלה כזאת או אחרת" הוא נכון ולמעשה זה בדיוק היה מוסר ההשכל שניסיתי להעביר במשל שלי- "ההתרסקות האיטית". במשל, אלו שלקחו חלק בטיסה נתנו לעצמם לחוש נינוחים ורגועים מבלי לטרוח לנסות לשפר את מצבם כי ההתרסקות הייתה רחוקה מהם מאד מבחינת זמן אך וודאית ובמקום להשקיע את האנרגיה והאינטלקט שלהם בלהינצל הם פשוט השקיעו את אותם האנרגיה והאינטלקט בדיוק בלתרץ לעצמם למה ההתרסקות היא כנראה דבר חיובי. למקרה שזה לא היה ברור מהרצינות שבה אני לוקח את הרעיון של הארכת חיים (אני חבר מנהל בעמותה הישראלית להארכת חיים), ברור לי לחלוטין שאם (והאם זה הדגש החשוב פה) לא נצליח לרפא את המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים זקנה אזי כמעט בוודאות מוחלטת עד 2105 כל בני דורי (ילידי 1990) כולל עבדכם הנאמן הכותב שורות אלו יהיו מתים ואין זה מפתיע שבדיוק ידיעה זו היא הדבר שהוביל אותי לתמוך בחקר הארכת חיים ולחסוך לחברות בחברת הקריוניקה "אלקור". אם כן, קל לראות כי מהטיעון "ללא אסטרטגיות רפואיות למניעת זקנה כולנו נמות" לא נובעת המסקנה "למות/להתאבד זה בסדר/טוב/צודק/ראוי" ו/או "אתה צריך למות/להתאבד" ולמעשה זה כשל לוגי של "משתי עוולות יוצא צדק". כפי שראינו בגישה הנטורליסטית כתגובה לטיעון מספר 2, אנו מזהים מסיבות אבולוציוניות ערך שלילי ללמות ואין בכך שום בעיה גם אם מוות היה בלתי-נמנע ברמה העקרונית (והוא בפירוש לא כזה) אבל זה שדבר מה הנתפס בעינינו כשלילי הוא בלתי-נמנע לא מהווה הצדקה לוגית לדבר שלילי אחר (גם אם מסדר גודל קטן יותר) או לעותק של אותו הדבר. באנאלוגיה: המסקנה מזה שאלכוהול וסיגריות הם חוקיים היא לא שהרואין צריך להיות חוקי גם הוא, אלא שאלכוהול (לפחות זה באחוזים גבוהים, כמה בדיוק זו שאלה אמפירית שניתן לענות עליה באמצעות מדע ושיקולים של משאבים) וסיגריות צריכים להיות לא-חוקיים גם הם. נוכחות של רוע מסוג אחד לא מהווה לגיטימציה לרוע מסוג אחר או להכפלה של אותו רוע (אם הרבצת לי זה לא אומר שזה "בסדר"/"טוב"/"כדאי"/"רצוי" שגם אני ארביץ לך) בפרט כשיש לנו מה לעשות נגדו.

 

סיכום
ישנם עוד טיעונים אנטי-נטליסטיים/אפיליסטיים רבים שכלל לא נגעתי בהם או כי ניתן בקלות לעשות להם רדוקציה לאחד משלושת הטיעונים הנ"ל או כי אני לא רואה כיצד הם מהווים איזשהו משקל רציני בעד אנטי-נטליזם (הדוגמא הבולטת ביותר היא כנראה פנייה לפיצוץ אוכלוסין, נקודה שרבים אחרים ואנוכי תקפתי והפרכתי פעמים רבות כאן ובעוד הזדמנויות). מי שרוצה לפגוע בעצמו כן יעשה זאת וזו אכן טרגדיה עצומה ופוטנציאל אנושי לעשות טוב (ולהעריך חוויה של תענוג והנאה) המושלך לוואקום.
בסופו של יום נקודת המוצא של הטרנסהומניסט/אימורטליסט/נטליסט לא באמת שונה משל האנטי-נטליסט/אפיליסט/דת'יסט, הצדדים השונים שהאידיאולוגיות תופסות נובעות מזיהוי של אותה עובדה על הקיום: החיים ממש קשים והיקום ממש עוין.
אך במקום להיכנע ולהשליך עצמנו לתהום הנשייה כפי שהאפיליסט וחבריו רוצים, אלו מאיתנו המאמינים בפוטנציאל האנושי ליצור משמעות וביכולת הבלתי-תיאמן של בני אדם לפתור בעיות ימשיכו לפעול על מנת להפוך את היקום למקום שקצת יותר נעים לחיות בו, גם אם רק בקצת.

לסיום אשאיר אתכם עם קטע מתוך הסרט של ליגת הצדק "Justice League: Crisis on Two Earths" בו באטמן וכפיל שלו מיקום מקביל, "אוולמן" (Owlman) נאבקים לאחר שאוולמן נהיה אובססיבי עם רעיון פירוניסטי-ניהיליסטי כי מאחר ועל כל החלטה שהוא מקבל ישנם אינסוף כפילים שלו שקיבלו החלטה הפוכה ביקום מקביל אז בסופו של דבר שום דבר ממה שהוא עושה לא משנה ולכן הוא מחליט להרוס גרסא ראשונית של העולם ובכך להרוג את כל מי שאי פעם חי או יחיה כי כביכול זה האקט היחיד שיהיו משמעותי. אוולמן, בדומה לבלוגר מ-"Say No To Life" מפספס את העובדה שמשמעות היא לא עובדה פיסיקלית על היקום אלא סה"כ הגישה והמעשים שלנו והבחירה לזהות את אופן הקיום הסובייקטיבי הזה וללמוד לחיות איתו (ובכך להפוך ל-מה שאלבר קאמי כינה "גיבור אבסורדי") היא מספיקה בפני עצמה ללא תלות במה כפיל שלו מיקום מקביל עשה או לא עשה.           

             

נכתב על ידי Simulacra , 14/9/2015 00:23   בקטגוריות אוכלוסיה, אלמוות, אנשים, אתאיזם, בחירות, ביולוגיה, בני אדם, החלטות, היגיון, המצאות, זקנה, חוויה, חוקיות, חיי נצח, חשיבה, טוב, טעות, לוגיקה, למידה, מדע, מוות, מוסר, מוסריות, מת, מתים, נפש, נצח, עולם, פילוסופיה, פיסיקה, פיצוץ אוכלוסין, קוואנטי, קוונטי, קוונטים, קופים, קיום, רע, רפואה, שימפנזה, שכל, תרופה, אופטימי, ביקורת, שחרור קיטור, סיפרותי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מכתב פתוח לביואתיקנים של המחר.


אנו, אנשי ההווה, פונים לאנשי הרוח והמדעים של העתיד בכלל ולאנשי הרפואה של העשורים הבאים והמאות הבאות בפרט.

ניצבת בפנינו שאלה שגילה הכרונולוגי בהיסטוריה האנושית צנוע יחסית לשאלות המעסיקות את התודעה הקולקטיבית של בני-האדם מאז שהגיחו באופן הדרגתי-דרוויניסטי על פני האדמה אך עומקה האינטלקטואלי והשלכותיה הפרקטיות חשובות לא-פחות (ואף מספר מונים יותר) משאלות פילוסופיות בעלות נימה דומה; מה היא מטרת הרפואה?
לפני זמנם של הרופאים, היו הפרוטו-אנשים (אלו שעתידים היו להוליד אותנו, האדם המודרני) נתונים לחסדי הגורל ולדרכם של כלל צורות החיים על הפלנטה:
א. מיקסום אסטרטגיות להשגת מזון
ב. מינום הזדמנויות עבור טורפים
ג. רבייה

 

שלושת אבני הבניין הנ"ל המאפיינות התנהגות אורגניזמית הביאו למשוב היזון חיובי של שיפורים רקורסיביים עד שלבסוף הצעדים האסטרטגיים שנקט הפרוטו-אדם הביאו להגחת כלים המאפשרים לא רק מניעה מוקדמת אלא גם תיקון שגיאות העבר; זו הייתה לידתה של הרפואה.
פרוטו-אדם שדרך פעולתו באחת משלושת המטרות האינהרנטיות של אורגניזמים ארציים (מזון, הימנעות-טורפים, רבייה) נפגמה עקב יד המקרה ו/או החלטה טקטית שגויה היה יכול כעת לחזור (גם אם באופן חלקי) לתפקוד במישורים הללו פעם נוספת, דבר שהיה בלתי-אפשרי בזמנים הטרום-רפואיים.
אם כן עכשיו משזיהינו את הערכים האורגניזמטים האינהרנטיים ואת ההבדל בין היסטוריה טרום-רפואית לפוסט-רפואית נוכל לאמת בקלות יחסית כי השימוש שאנו עושים ברפואה הוא כזה למען החזרת מערכת אנטומית כזאת או אחרת לפונקציונאליות הויטאלית שלה. אך מה נוכל לומר על אותן מערכות אנטומיות שפונקציונאליותן פגומה ו/או תת-אופטימלית מתוקף תנאים קונטינגנטיים היסטוריים-אבולוציוניים? האסטרטגיות ההתפתחותיות אינן בהכרח הטובות ביותר בטווח הארוך עבור אורגניזם כלשהו אלה אלו שהיו יציבות דיין במקסימום לוקאלי כזה או אחר על מנת להיות מועברות לדור ההמשך דרך מטענו הגנטי של האורגניזם.
נוכל להכריז ברמה של ביטחון כי מטרת הרפואה היא להקנות למערכות האנטומיות שלנו את אופן הפעולה הטוב ביותר האפשרי בנקודת זמן נתונה גם אם ההקניה הנ"ל היא מתוקף שגיאה (באופן יחסי למטרות-העל של הרפואה) קונטינגנטית היסטורו-אבולוציונית מצטברת (כגון תוספתן, מיקומו של העצב האופטי והזדקנות-תאית) ולא באופן-בלעדי מתוקף נזק פתאומי במהלך תקופת חייו של האינדיווידואל (סרטן, תאונת דרכים וכדומה).

 

ביואתיקנים יקרים של המחר, באופן כמעט-מילולי אנו מפצירים בכם; אל תשליכו אותנו לעת זקנה.
זו האחריות שלכם מתוקף היותכם אנשי-רפואה להעניק ולהקנות למערכות האנטומיות שלנו, קשישי העתיד, את אופן הפעולה הטוב ביותר שעשוי להתאפשר בנקודת הזמן של העשורים הבאים והמאות שיבואו בעקבותיהן גם אם הדבר יוליד עולם רפואה חדש ויהפוך אותנו לפוסט-אדם כפי שהיסטורית התפתחותו של עולם הרפואה במקור יצר אדם חדש מהפרוטו-אדם שקדם לו.
מוטלת עליכם האחריות המוסרית להציל ולשמר אותנו גם במחיר סדר-עולמי וסדר-אנושי חדש ולגאול אותנו מהשגיאות שהוענקו לנו בחסות אבולוציונית גם אם הדבר אומר הוכחת האינטואיציה שלנו, הסבים והסבתות שלכם, כשגויה בדיוק כפי שעולם הרפואה המודרני שלנו בא כתיקון לאינטואיציה של הסבים והסבתות שלנו לפנינו.
לימדו להרפות מהחשש לעסוק ראש-בראש בבעיות הכבדות ובאזורים האפורים לפני שהדבר יהיה מאוחר מדי.


בחרו בתבונה.     

נכתב על ידי Simulacra , 3/8/2015 16:16   בקטגוריות אבסטרקט, אבסטרקטיזציה, אנשים, בחירות, ביולוגיה, בני אדם, היגיון, הכללה, זקנה, חיי נצח, חשיבה, טוב, טכנולוגיה, טעויות, טעות, לוגיקה, למידה, מדע, מוות, מוח, מוסר, מוסריות, מחשבות, מת, מתים, נפש, נצח, עולם, פילוסופיה, קופים, קיום, רזולוציה, רע, רפואה, שכל, שימפנזה, תבניות, תרופה, אופטימי, ביקורת, פסימי, סיפרותי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



העמותה הישראלית להארכת חיים.


הזמן דוחק בי לאחרונה במיוחד ואינו נדיב בשעות שינה, גם יחסית לעצמי.

 

ביום שישי הקרוב (31 ביולי) ב-10 בבוקר באוניברסיטת בר-אילן, בניין 43 בחלק הצפוני של הקמפוס (גם ידוע כ-"בית הסטודנט של המחלקה למדע, טכנולוגיה וחברה") תתקיים פגישה של העמותה הישראלית להארכת חיים שכל ייעודה הוא תכנון ציר הזמן של אירועים עיקריים ופעילות חברי העמותה בשנה הקרובה ובתור אחד מראשי הועד תעריכו נכונה כי אהיה נוכח.

 

ישנם הרבה דברים ששמתי לעצמי כמטרה בחיים האלו והרבה ייעדים שקרובים לליבי אך אף לא אחד מהם שווה את ההפיכה ל-"צלבן" או אוחז בחובו ערך אינהרנטי עמוק ויקר ערך כמו המטרה לרפא זקנה (וכך, בתקווה, לסלול את הדרך לאלמוות ביולוגי).

זו רחוקה מלהיות הפעם הראשונה בה אני מפרט במתכונת הנוכחית סיבות בעד ריפוי זקנה (או מפריך טיעוני נגד שאינם מבוססים) אבל הנה רשימה מקוצרת:

 

1. מתן קדימות לטיפול ומימון מחקר של בעיות הרווחות בגילאים מוקדמים יותר על פני גילאים מתקדמים זו גילנות

2. אם אכפת לנו מאנשים אחרים ומהעתיד האישי שלנו, המשפחה והחברים אל לנו להתעלם מהסבל שנזק-תאי מצטבר גורם למיליארדים של בני-אדם

3. 100,000 איש מתים מדי יום ברחבי העולם כתוצאה מפתולוגיות המזוהות עם זקנה ואם לא נעשה משהו בנידון אנו עלולים להגיע למצב של אוכלוסיה עולמית מבוגרת וצניחה מהירה לתת-אוכלוסין

4. גריאטריה זה עסק יקר

5. אמונה בעולם הבא היא הימור בלתי-מבוסס, החיים הנוכחיים הם מה שיש לנו. חיים רק פעם אחת, מה שאומר שצריך לשמור על הפעם האחת הזאת (ולא להשתמש בסמים/אלכוהול/סיגריות/לעשות בנג'י מגורדי-שחקים/לצנוח מצוק ו/או כל דבר אחר שמקצר את תוחלת-החיים ו/או פוגם באיכות החיים [מעבר לסוגיות המוסריות שבנושא] כפי שמנסים לשכנע אותנו פעמים רבות באמצעות לחץ חברתי ותמונות מנטליות של מה "מגניב", "מקובל" ו/או "סקסי") מכל פגע ולמקסם את הסיכויים שלנו לשרוד ולהעשיר את עצמנו.

6. הארכת תוחלת החיים היא מטרת-על; יותר זמן=יותר אפשרויות והסיכוי שלנו להגשים, להעשיר ולפתח את עצמנו בדרכים חדשות ומעניינות יגדל משמעותית גם הוא.

 

"אבל איך אני יכול לעזור?"

ריפרוף זריז לפוסטים ישנים יותר יחשוף שנשאלתי כאן בעבר את השאלה "מה אתה מציע לאנשים הפשוטים לעשות" ואני מוצא זאת בהחלט מוזר שהרי לפעול למען מטרה אינו-מוגבל אקסקלוסיבית לתת-קבוצה ספציפית ואזוטרית (כגון אוטודידקטים העוסקים בפילוסופיה). יצירתיות היא נחלת כל מי שניחן במוח גם ה-"פשוטים" (האם זו פניה לסמכות באופן סמוי?) שבינינו. אז בכל זאת, הנה רשימה קצרה וחלקית בלבד של כמה רעיונות ודרכי פעולה אפשריים (גם אם אינכם מעוניינים להירשם כחברים רשמיים של העמותה):

 

1. לתרום כסף לאירגונים כמו;

SENS

ALCOR

גם תרומה צנועה היא עדיין תרומה (אישית 0.5% מכל רכישה שאני עושה דרך "Amazon smile" הולך ל-SENS) 

2. לעורר מודעות כמו פוסטים בבלוגים, סטטוסים ושיתופים ברשתות חברתיות או סרטוני הסברה
3. לברר על התנדבויות הן כנסיין והן ככח אדם במעבדות העוסקות בתחום בקרבת מקום מגורייך
4. לעורר שיח על הפילוסופיה וההשלכות של חיי נצח (ולשים לב לכשלים הלוגיים הנפוצים בדיונים על ריפוי זקנה ולאיזו קטגוריה של כשלים הטיעונים של האדם השני נופלים)
5. לעשות את מה שלא מוסרי מצידי לבקש מכם עבור העמותה הישראלית להארכת חיים
6. להשקיע זמן במשחקים כמו Cellslider ו- Eyewire שעוזרים לנתח נתונים אמיתיים בנוגע לסרטן ומיפוי נוירונים (בהתאמה) ובמשחק Play to Cure לסמארטפון שהשימוש בו עוזר לנתח נתונים אמיתיים בנוגע לגנים סרטניים
- -
מאחר וניצבת לפני עבודה רבה בתקופה הקרובה (הן בעמותה, הן בעבודה היומית שלי והן במספר פרוייקטים אישיים שונים) אני אשאיר אתכם עם רשימת צפייה שתוכלו להתעניין בה באופן עצמאי, יש לי הרבה רעיונות לפוסטים עתידיים שאני שומר לכשיהיה לי זמן ומקווה שאנשום קצת לרווחה יחסית בקרוב:
סרטונים רלוונטיים לריפוי זקנה:
*-(לפוסט על דיון סמנטי דומה שאני ערכתי ועל החשיבות של דיונים כאלו בבעיות מורכבות יותר שנגעתי בהן הקישו כאן)
חומר למחשבה- סרטונים:
ערוצים ששווים את הזמן שלכם באופן כללי:

Wireless Philosophy

TL;DR

Introduction to Higher Mathematics

TED-ED

 

נכתב על ידי Simulacra , 26/7/2015 14:07   בקטגוריות אבסטרקט, אבסטרקטיזציה, אגנוסטיות, אוברי דה גריי, אוכלוסיה, אומניפוטנט, אלגוריתם, אלוהים, אלמוות, אנשים, אפקט הפרפר, בחירות, ביולוגיה, בני אדם, החלטות, היגיון, הכללה, המצאות, זומבי, זומבים, זקנה, חוויה, חוקיות, חידה, חיזוי, חיי נצח, חשיבה, טוב, טכנולוגיה, טעויות, טעות, כאוס, לוגיקה, מדע, מוות, מוח, מוסר, למידה, מוסריות, מחשבות, מחשבים, מיתוס, מספרים, משחקי מחשב, משחקים, מתים, מת, מתמטיקה, נוירון, נפש, נצח, עולם, פילוסופיה,  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , מדעי הרוח
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSimulacra אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Simulacra ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)