.Esse Est Percipi.

אחת מן הסוגיות העיקריות שדנתי עליהן הן פה והן בשיחות עם אלו שנתנו לי צ'אנס, היא הרעיון של "בחירה חופשית".
נתתי בעבר ביקורת על טיעוני נגד נפוצים בהם משתמשים אינקומפטיבליסטים בכלל ודטרמיניסטים חזקים בפרט, העלתי ספקות לגבי תקפות השאלה (בחירה "חופשית"? חופשית ממה בדיוק?) ומשמעות התשובה (נניח שבאמת אין לנו אפשרות לבחירה "אותנטית"; אז מה? מה זה אמור לשנות לנו?).
זה פוסט שרציתי לעשות הרבה זמן; לנתח את הדיון בין דניאל דנט (קומפטיבליסט, כמו עבדכם הנאמן) וסם האריס (אינקומפטיבליסט, בעיקר דטרמיניסט חזק) כי הוא מבהיר את הניואנסים של הבעיה ואת האסטרטגיות ששניים מהמחנות (למרות שהם אינם השניים היחידים אך לטעמי הם היחידים ששווה לדון עליהם) נוקטים בהם על מנת להגן על עמדתם ו/או לתקוף את עמדת היריב.
בנוסף לניתוח וביקורת על הדיון, אני אנתח ואבקר ביקורת מדניאל מיסלר (תומך של האריס) על הדיון וכך אשיג הן מטרה של יצירת תמונה שלמה ככל שאני יכול על כוונותיהם של המתדיינים וצד אחד של תומכיהם (הצד של האינקומפטיסליבסטים) והן זו של לספק עוד משקל לטיעוניו של דנט שכן אלו דומים לעמדתי (לא שפילוסוף דגול כמו דנט צריך אותי שאגן עליו אבל אם אוכל לפרוט ולפשט את עמדתו כדי שזו תהפוך לנגישה יותר ונהירה יותר, עשיתי את שלי).

אתחיל עם הערה על הפסקה הפותחת בביקורת של מיסלר:
"It serves as the most elaborate, learned, and desperate hand-waving I've ever witnessed. It was such a weak argument that it looked more like an example that a brilliant philosophy professor, like Daniel Dennett, might use to highlight poor arguments to his students. Sadly it wasn't a strawman used for instruction—it was his real position."

זה סוג של הרעלת הבאר גם אם חלשה בלבד; מיסלר מציג את עמדתו של דנט כ-כה אבסורדית שניתן לחשוב שהיא איש קש לטיעון המקורי ובכך מנסה להחליש את עמדתו באמצעים רטוריים. אם אכן העמדה של דנט אבסורדית בלוגיקה שלה, הדבר יהיה ברור מטיעוניו ואין צורך לנסות לשכנע את הקוראים לפני שהגעת לעיקרי הדיון אבל אני מוכן להחליק על כך מאחר וייתכן מאד וההערה הייתה חצי-בהומור.

דנט:
"Harris and others need to do their homework if they want to engage with the best thought on the topic."
מיסלר:
"This dismissive, scholarly tone is found throughout the essay. I'd find it less annoying if his argument wasn't silly."

שתי נקודות עניין:
א. לא שזה הופך את ההערה של מיסלר לשגויה (דנט אכן תוקף באופן ישיר את האנשים ולא את הטיעונים) אך זה עדיין קצת מגוחך שהוא מוצא לנכון להעיר על כך כשהוא עושה זאת בעצמו (ראו את ההערה הקודמת על הפסקה הפותחת), זה משיק לחלוטין לתוכן הדיון אבל קשה לי להאשים את הנימה המתנשאת מעט של דנט מאחר וכנראה שבגיל ~74 אחרי שקרוב ל-50 שנה הייתי שומע ועמל להפריך את אותם טיעונים שוב ושוב, גם לי הייתה אוזלת הסבלנות לנימוס אינטלקטואלי.

ב. עם כמה שהנימה של דנט לא מוצאת חן בעיניי מיסלר, הוא לא טועה. האריס באמת חלש ב-"שיעורי בית" בתחום ודנט הוא לא הראשון ולא השני שמעיר על כך. דוגמא שאני מכיר אישית לחוסר ההתמצאות של האריס בנושא (ולא ראיתי מוזכרת בשום מקום אחר) לקוחה מרגע 0:51 בסרטון הזה כאשר האריס אומר:
"[...]No one has been able to give an argument about how it could map onto physical reality[...]"

תיאוריות כמו "פרקטופויאזיס" ו-"downward causation" מקיברנטיקה (ומן הסתם, פילוסופיה) נועדו לתת הסבר כיצד תופעות גבוהות כמו ה- mind יכולות להשפיע על תופעות נמוכות יותר ולעצב את הסביבה דרך משוב היזון הדדי (למשל כיצד רעיון שאמן מקבל מאינטראקציה עם הסביבה גורם לאמן להתנהג בצורה שגורמת לו לשנות את הסביבה, נניח יצירת פסל=סידור מחדש של אטומים שלא היה קיים לפני כן, לפי אותו רעיון וכן הלאה וכדומה). מודלים אלו נותנים הסבר כיצד חוקים* אמרגנטיים יכולים להפציע דרך אינטראקציות של מערכות, אורגניזמים וסוכנים עם סביבה (דטרמיניסטית או אקראית) מבלי להפר אף אחד מחוקי הפיסיקה אלא לקיים יחס נסמכות עליהם.
כלל לא בטוח שפרקטופויאזיס ומודלים דומים נכונים, אך הם כן מהווים הסבר אפשרי לכיצד ייתכן שההחלטות שלנו (סוכנים רציונליים שהם גם אורגניזמים ומערכות עיבוד-מידע) משפיעות באופן אקטיבי על העולם מבלי להיות קסם המתעלה על המציאות מצד אחד או אשליה מצד שני. האריס או לא מכיר את התחום כלל או מכיר בו אך לא חושב שהוא מחזיק מים ואם זה המצב מן הראוי שיציג הצדקה לטיעונים אלו, אבל הנקודה האמיתית (שתופיע מספר פעמים יותר בהרחבה בהמשך) היא זו;
גם אם האריס צודק, זה לא רלוונטי לדיון והוא ודנט מדברים זה מעבר לזה.
ה-"חופש" שדנט מדבר עליו (אותו אחד שהוא טוען שאם האריס היה עושה שיעורי בית, הוא היה מבין שכמעט אף אחד מאלו העובדים על "בחירה חופשית" לא מנסה להגן על הרעיון שהוא [האריס] כה טורח לטעון שלא קיים. מעטים החושבים המודרניים בתחום שמגנים על העמדה שהמוח האנושי מצליח להתעלות ולהתנתק מההיסטוריה הנסיבתית של היקום) הוא למעשה היכולת שלנו להיות סוכן מוסרי, מבחינת דנט הדיון הוא על "האם יש דרך להגדיר בצורה עקבית את המונח 'אחריות'?" והוא כלל לא מנסה לטעון שום דבר על המעמד האונטולוגי של קאונטרפקטואלים כשאתה מתלבט אם לפנות ימינה או שמאלה או על מה הם החוקים הפונדמנטליים של הפיסיקה, אבל עוד על זה בהמשך.

*-"חוקים" במובן חלש של המילה למרות שיש כאן לפחות מקום לדיון.

-

-

דנט:
"As I tell my undergraduate students, whenever they encounter in their required reading a claim or argument that seems just plain stupid, they should probably double check to make sure they are not misreading the “preposterous” passage in question."

מיסלר:
"Um, well, back at you:

When you encounter a growing number of your top-end scientific friends who reject free will, you should consider that perhaps you have missed something. Nowhere in your argument do I see you giving the opening that you're asking others to give."

כשלים לוגיים של פנייה לסמכות ואד פופולום (בפרט bandwagon fallacy) מצד מיסלר. זה שהטיעון מגיע ממדענים "בעלי שם" ו/או ממספר הולך וגדל של כאלו כלל לא רלוונטי לתוכן שלו, אם דבר מה הוא שטות אין זה משנה ע"י מי הוא נאמר. דנט אינו צריך לספק באופן מוצהר פתח לבקר את העמדה שלו ומאחר והוא פונה להיגיון, לאינטואיציות של מה הדברים שאכפת לנו מהם ולהגדרות של מילים (ולא לתארים או כותרות) כך שאם הטיעונים שלו פגומים הדבר יהיה ברור כשמש, טרואיזם, לקורא בעל השכל הישר גם מבלי לציין שיכול להיות והוא טועה (וכפי שנראה, מאחר ודנט מדבר על האם ישנה דרך ואם כן מה היא הדרך הראויה להגדיר אחריות אין זה כלל רלוונטי לפנייה החלקית לפיסיקה או נוירולוגיה שהאריס ודומיו עושים שכן הנקודה החשובה היא כיצד עלינו לפרש ולהתנהג ביחס לעובדות העולם ומאחר ודנט יודע זאת הוא שם לעצמו כמטרה לנסח פרשנות שמיישבת הן את העובדות והן את האינטואיציה שלנו גם אם זו השנייה דורשת מצידנו הקרבות מינימאליות של מה אנו חושבים שנכון).

האריס:
"However, the ‘free will' that compatibilists defend is not the free will that most people feel they have."

דנט:
"First of all, he doesn't know this. This is a guess, and suitably expressed questionnaires might well prove him wrong."

מיסלר:
"Seriously? Do you really think that, in a country where only half of the population believes in evolution, any significant percentage of people are going to have an advanced belief in free will?

No. They aren't. Most believe that people make choices independently of causes, to a significant degree, and therefore deserve reward and punishment. This is the basis of the American justice system and of much of our culture. This highly nuanced dance that Dennett is doing isn't on the radar because they don't even have radar."

שוב, האריס מפספס את הנקודה. דנט צודק שהאריס מדבר מתוך הרושם הסובייקטיבי שלו ושהערות בסגנון הן לא יותר מ-"armchairing" אבל זה בכלל לא העניין, גם אם ההערה של האריס היא האמת עדיין נשאלת השאלה- מה זה משנה מה רוב האנשים חושבים? הדיון הוא על האם יש דרך, האם אפשר, לנסח "אחריות" בצורה שמספיק קרובה לאינטואיציות שלנו ולא על האם בפועל אנשים מחזיקים ברעיון קוהרנטי של מה זה אומר לבחור. מיסלר עושה את אותה הטעות וממשיך להגן על הנקודה של האריס למרות שהיא לא יותר מ-red herring לדיון (ומעבר לכך, חושף את העמדה שלו על רמת האינטלקט של מחצית מהאוכלוסייה) ואישית אני מוצא את הטענה על מערכת המשפט האמריקאית מאד לא קומון-סנסית, היכן בנקודות המוצא הרשמיות של מערכת המשפט ישנה ההנחה כי בני-אדם הם אבסולוטית בלתי-תלויים בנסיבות? הרעיון בבסיסה של כל מערכת צדק ראויה הוא באופן גס זה:

1. בני-אדם מגיבים לשבח ואשמה
1-1. לשבח אדם על התנהגות B מגדיל את הסבירות שיתנהג באופן B בעתיד
1-2. להאשים אדם על התנהגות B מקטין את הסבירות שיתנהג באופן B בעתיד
2. בני-אדם הם בקירוב סוכנים רציונליים (יש להם סדרי-עדיפויות שהם פועלים למיקסום שלהם)
3. קיימות מגוון אסטרטגיות בסיטואציות דומות-מספיק בכדי להשיג בקירוב את אותן מטרות
4. אנשים מגיבים לאפשרות של סיטואציה באופן דומה לסיטואציה האמיתית
לכן;
להעניש אנשים באופן מבוקר על התנהגות B יניע את הן את אלו שלא התנהגו כך והן את אלו שכבר נענשו עליה מלהתנהג כך בעתיד.

הנקודה החשובה היא מס' 3: החוקים של מדינה, ארגון, צבא, משחק וכדומה הם קריטריון כיצד מצופה ממך להתנהג ע"י אלו שניסחו את החוקים. הקריטריון מספק הסכם הדדי בינך לבין אלו שבעמדת כוח על כיצד כל אחד מכם עומד להתנהג, אתה תכבד את החוקים ותתנהג כפי שמצופה ממך ובתמורה אלו בעלי סמכות יתנהגו כלפיך בצורה שתפיק לך רווח (לספק לך חשמל, תשתיות, להגן עליך במקרה שמישהו אחר לא מתנהג לפי הקריטריון המוסכם מראש וכו') כך שמשתלם לך (יש לך תמריץ) להתנהג כמצופה וכל עוד אתה עונה על הקריטריונים שהוצבו אין זה משנה מה עשית בכדי לענות עליהם (למשל להתאפק קשה במיוחד לא לחצות באדם גם כשהבוס צרח עליך בעבודה, יש לך חשבונות חשמל בשמיים ואתה חייב להגיע לשירותים).
לא הזכרנו את חוקי הפיסיקה, לא פניתי למדעי-המוח ולא הייתי צריך להרכיב טיעונים מסובכים על היות האדם סוכן אבסולוטי שאינו תלוי בסביבתו לא רק כי זה מטופש אלא כי הדבר לא הכרחי. לומר שרעיון של "אחריות" הדומה לזה שמנסה לצייר מערכת הצדק המודרנית אינו קיים כי כולנו חלק מההיסטוריה הנסיבתית של היקום או איזושהי סיבה אזוטרית אחרת זה בדיוק כמו לומר ששחמט או כדורגל לא קיימים מאותן סיבות שהרי איך יכול להיות צעד פרש כאשר אף אחד מהאטומים של הכלי לא בעל תכונה של "chessknigtness", חוקי הפיסיקה המוכרים אדישים לחלוטין לרעיון של מה הוא צעד פרש או למשל למה שתהיה בעיטת עונשין ("בעיטה חופשית" באופן קצת מצחיק) אם לשחקן לא הייתה ברירה אלא לבצע עבירת נבדל? הרעיון בחוקים כגון אלו שמערכת הצדק והמשפט מציבה עלינו הוא לתת לנו תמריץ לעתיד להתנהג בצורה מסויימת וכאן אנו פוגשים את אחד מ-"פתחי המילוט" מהמכאניזם של היקום שמקנים לנו בסיס רחב דיו לדבר על מה היא אחריות- העתיד לא קיים.
זה שנקודות באותה מערכת אולי זקוקות לבחינה מחדש אין בכך סיבה מספקת להשליך את המערכת כולה בפרט שזו אכן שומרת עלינו אך מאחר ואני לא בקיא דיו במערכת המשפט האמריקאית, אם מישהו יוכל להראות לי שהנחות הבסיס הרשמיות (לא הדעות האישיות של אנשים בכירים בתוך אותה מערכת) כוללות את ההצהרה שבני-אנוש הם מעל נסיבות אני אחזור בי מלהגן ספציפית על נקודות המוצא של מערכת הצדק של ארצות-הברית (אבל כמובן, אני סקפטי וזה כלל לא ישנה את עיקרי הטיעון).

דנט:
"Maybe many people, maybe most, think that they have a kind of freedom that they don't and can't have. But that settles nothing. There may be other, better kinds of freedom that people also think they have, and that are worth wanting."

מיסלר:
"A couple of things are interesting about this quote. First, like I've been saying in my various free will arguments over the last several years, Dennett does not believe in Absolute Free Will. He also says quite clearly, and I think in opposition to his quote above, that many (and maybe most) people believe in a type of free will that they don't and can't have.

Agreed. But isn't that exactly what Harris said?"

דנט מסכם בקצרה את הנקודה שהעברתי למעלה עם ציטוט מאחד הספרים שלו (שלשמחתי עותק פיזי שלו נמצא באוסף האישי שלי): ה-"חופש" שהאריס ודומיו מדברים עליו לא משנה כלום, למי אכפת אם אתה יכול להתעלות על נסיבות או לא? אכפת לנו אם יש לנו דרך להיות מאושרים יותר ולקבל החלטות מושכלות יותר שישפרו את חיינו והתשובה היא בפירוש כן ויותר מדרך אחת כזו.
זה מוזר שמיסלר לא רואה את ההבדל בין הטיעון של דנט לבין העמדה של האריס שכן שניהם חושבים שאחת ההשלכות של להיות חלק אינטגרלי מיקום מכאניסטי הן שאין משמעות ללהיות סוכן מוסרי ולכן אין הצדקה לעונש.
מה שהאריס אומר לא שקול בשום צורה לציטוט של דנט: האריס מנפנף את הקונספט של ענישה ושבח לחלוטין בעוד שדנט מציע גרסא מחודדת יותר של מתי עונש ושבח ראויים עם נימוקים ללמה זו הגרסא שאמור להיות לנו אכפת ממנה.
מיסלר והאריס מבצעים סוג של כשל נירוונה: מאחר ו-"בחירה חופשית אבסולוטית" (כזו המאפשרת לנו להתעלות על נסיבות) היא בלתי-אפשרית, אזי בהכרח אין טעם לדבר על שום קונספט אחר.
דנט וקומפטיבליסטים אחרים מציעים לשנות את הדיון ל-מה כדאי להגדיר בתור "בחירה חופשית פרקטית" אך האריס, מיסלר ודטרמיניסטים חזקים הדומים להם דוחים ניסיונות אלו.

האריס:
"And to the extent that the law of cause and effect is subject to indeterminism—quantum or otherwise—we can take no credit for what happens."

דנט:
"You must correctly answer three questions to save the world from a space pirate, who provides you with a special answering gadget. It has two buttons marked YES and NO and two foot pedals marked YES and NO. A sign on the gadget lights up after every question “Use the buttons” or “Use the pedals.” You are asked “is Chicago the capital of Illinois?”, the sign says “Use the buttons” and you press the No button with your finger. Then you are asked “Are Dugongs mammals?”, the sign says “Use the buttons” and you press the Yes button with your finger. Finally you are asked “Are proteins made of amino acids?” and the sign says “Use the pedals” so you reach out with your foot and press the Yes pedal. A roar of gratitude goes up from the crowd. You've saved the world, thanks to your knowledge and responsible action! But all three actions were unpredictable by Laplace's demon because whether the light said “Button” or “Pedals” was caused by a quantum random event. In a less obvious way, random perturbations could infect (without negating) your every deed. The tone of your voice when you give your evidence could be tweaked up or done, the pressure of your trigger finger as you pull the trigger could be tweaked greater or lesser, and so forth, without robbing you of responsibility. Brains are, in all likelihood, designed by natural selection to absorb random fluctuations without being seriously diverted by them—just as computers are. But that means that randomness need not destroy the rationality, the well-governedness, the sense-making integrity of your control system. Your brain may even exploit randomness in a variety of ways to enhance its heuristic search for good solutions to problems."

(דגש בצהוב של מיסלר, אני שמח שהוא שם את הדגש כי הדבר עוזר להדגים כיצד כל צד בדיון מנסה להוכיח עמדות שונות.
דגש באדום שלי)

מיסלר:
"Let me walk you through this:

1. Harris says that randomness doesn't grant you freedom
2. Dennett says he has a counterexample, and then shows an example of randomness, to which a human responds in a predictable way (given the input), and then claims a free choice was made

What? This is logically blasphemous. If you're trying to prove that the human made a free choice you can't use a response to random stimuli as your evidence. You can program a “moral” robot to make the proper choice if the light flashes a certain way as well, so if this happens did it too make a “responsible action”?

And if you say that this is different then you must describe how it's different, which means all your work is still in front of you. The randomness of the light was a distraction, not a solution."

לא רק שדנט לא טען שיש לו דוגמת נגד אלא למעשה הוא מסכים עם האריס על התמונה הגדולה של הנקודה הזו, בדיוק כפי שהאריס טוען- שאלת מה הצורה הסופית של חוקי הטבע, דטרמיניזם מול אקראיות (כגון תנודות קוואנטיות) לא רלוונטית לדיון ואם אין קונספט של בחירה ואחריות שמתיישבים עם היות האדם חלק מההיסטוריה הנסיבתית של היקום, אקראיות זה לא מה שיציל אותו (ובעיני הדבר אף גרוע יותר). הדגש של מיסלר הוא בכדי להראות שכביכול ישנו אבסורד: "איך יתכן שדנט מדבר על אחריות כאשר הדמות בניסוי המחשבתי מעולם לא היה יכול לעשות אחרת ותשובותיו היו צפויות בהינתן הנסיבות?" אבל זה בדיוק מה שעומד על הפרק, ההגדרה של אחריות. הרעיון של "לקחת אחריות" (כמו למשל, להיות מוכן לסיטואציות היפותטיות בעתיד ע"י הגדלת נפח הידע הכללי) עושה היגיון בקונטקסט של להיות חלק מקהילה המהווה מערכת ביקורת על ההתנהגות שלך ובכך מכשירה אותך למצבים עתידיים שאפשרי כי תמצא עצמך בהם (כמו להגן על העולם מפיראט-חלל בניסוי המחשבתי של דנט).
הרובוט ה-"מוסרי" שמיסלר מתאר (זה שבאופן קבוע מתוכנת לענות על השאלות הנתונות) לא עובר את מבחן הקונטקסט, הוא לא חלק מקהילה וההתנהגות שלו לא עוברת עידון, חידוד והתפתחות ע"י ממים והתנהגות של אנשים אחרים (ראו דגש שלי באדום)- אין לו חשש מעונש או רצון לחוות שבח וההתנהגות שלו לא תהיה מותאמת יותר בעתיד כאשר נסיבות הסיטואציה ישתנו במעט, אם נוכל אכן לבנות רובוט שכזה אז בוודאי שנוכל לומר שהוא מהווה סוכן מוסרי אבל לא כאשר הרספונסטיביות שלו לסביבה מותאמת בדיוק לסיטואציה אחת (לענות על השאלות הנתונות).

האריס:
"To say that they were free not to rape and murder is to say that they could have resisted the impulse to do so (or could have avoided feeling such an impulse altogether)—with the universe, including their brains, in precisely the same state it was in at the moment they committed their crimes."

דנט:
"Just not true. If we are interested in whether somebody has free will, it is some kind of ability that we want to assess, and you can't assess any ability by “replaying the tape.” (See my extended argument to this effect in Freedom Evolves, 2003) The point was made long ago by A. M. Honoré in his classic paper “Can and Can't,” in Mind, 1964, and more recently deeply grounded in Judea Pearl's Causality: Models, Reasoning and Inference, [CUP] 2000. This is as true of the abilities of automobiles as of people. Suppose I am driving along at 60 MPH and am asked if my car can also go 80 MPH. Yes, I reply, but not in precisely the same conditions; I have to press harder on the accelerator. In fact, I add, it can also go 40 MPH, but not with conditions precisely as they are. Replay the tape till eternity, and it will never go 40MPH in just these conditions. So if you want to know whether some rapist/murderer was “free not to rape and murder,” don't distract yourself with fantasies about determinism and rewinding the tape; rely on the sorts of observations and tests that everyday folk use to confirm and disconfirm their verdicts about who could have done otherwise and who couldn't."

(דגש של מיסלר)

מיסלר:
"Now, let me show you what's wrong with his rather clever car example. Here he's talking about capabilities of the car, and how at any given moment you're seeing what it is doing, and not what it can do.

Fair enough.

But one problem: Cars don't press their own gas pedals.

So if you're arguing that humans are just like cars, then I agree! That's a problem for you, not for me (or Harris). Yes, you can go 40 MPH, or 60 MPH, or swerve to avoid the pedestrian, or swerve to hit him—but either way there is a cause for that outcome.

For the car it's the foot on the gas pedal, and for the human it's a combination of chemicals coming together in his brain based on the laws of physics. Either way, they aren't making free choices despite having different settings, or “capabilities”.

What Dennett is missing here is that most people wouldn't make the argument he's making. What they would say is that at any given point, as they're making a decision, they get complete freedom. So if you replayed the tape you'd get another free choice, which would result in a different outcome.

Cars don't get that.

What he's doing here (and elsewhere) is alternating between embracing the common man's view of free will and deviating from it based on convenience."

זו נקודה מורכבת ונסתכל עליה בכמה רבדים:
א. היא מציגה "פתח מילוט" שדנט אוהב להשתמש בו; לא באמת אכפת לנו אם היינו יכולים לעשות אחרת בדיוק באותן נסיבות.
אנו מעריכים יכולות אפשריות ע"י מגמת ההתנהגות שלהם בסיטואציות דומות ולא ע"י מקרה בודד והרעיון של "יכולת", המשמעות של לומר "יכול" על סיטואציה, המערבת החלטות של בני אדם היא אותה אחת שמשתמשים בה כאשר מדברים על יון חיובי שיכול להיקשר לאלקטרון או שכדור באוויר יכול ליפול כלפי הארץ. הרעיון של מה אינדיווידואל "היה יכול" לעשות בשפה היומיומית הוא בדיוק זה שנעשה בו שימוש במדעים כך שלקבל את העמדה של דטרמיניסטים חזקים ולהיות עקבי בהגדרות המילה "יכול" תחת הקשרים שונים משמעה לקבל את העמדה הרחבה יותר של Necessitarianism הגורסת כי כל רגע נתון הוא המצב האפשרי היחיד כך שלמשל בעוד כדור שהשלכתי מעלה באוויר הוא מילולית לא יכול ליפול ושני אטומי מימן שאינם קשורים לאטום חמצן מילולית אינם יכולים להיקשר בכדי להיות מים, רעיון נחמד אבל תשכחו מלנסח אלו הם חוקי טבע עקביים תחת הנחה זו- אם זה המצב, הדבר אומר שכל המשוואות שלנו מתארות צירופי מקרים בלבד ולא ניתן לומר כי הן כלליות.
מלקבל את ה-"יכול" באינטראקציות בין בני אדם, אנחנו מקבלים גם את ה-"יכול" במדעים ולהיפך.

ב. סוגיה חוזרת מפי דטרמיניסטים (ואינקומפטיבליסטים ככלל) שתקפתי בעבר היא שהטיעונים שלהם מתארים סוג של דואליזם.
מיסלר טוען שעבור בני-אדם, ההחלטות שלנו הן "לא יותר מ-" קומבינציה של כימיקלים במוח המתנהגים לפי חוקי הפיסיקה ואכן אין על זה עוררין אבל הוא מתאר את זה כאילו אותם כימיקלים ואותם חוקי פיסיקה הם משהו נפרד מהמוח שלך; האירועים לא קורים דרכך, אתה לא פשוט נמצא שם בזמן שהיקום בכלל והמוח שלך בפרט כופים עליך איך להתנהג בתור אובייקט הקיים בפני עצמו.
התגובות שלך הם קומבינציה של כימיקלים המתנהגים בדרכים מורכבות לפי חוקי הטבע (דטרמיניסטים ו/או אקראיים) אבל אתה הכימיקלים והחוקים, אתה לא פשוט מחכה שם ונותן לפיסיקה לעשות בך כרצונה כך שלמעשה המצבים בהם הטבע יכול להציב אותך הם בקירוב המצבים הריאליים בהם אתה חושב שאתה יכול להיות.

-



-

ג. האריס, מיסלר ודומיהם מבססים את הטיעון שלהם על ההנחה שמה שחשוב לנו בסוכן מוסרי הוא שבהינתן אותה סיטואציה; אותו סוכן יהיה בעל אפשרות "אמיתית" לבחור אחרת (לא סיטואציה דומה, בדיוק אותה סיטואציה) ומאחר שהדבר בלתי-אפשרי (לא פיסיקלית ולא לוגית) אזי בהכרח להיות סוכן מוסרי בלתי-אפשרי גם הוא אך כפי שדנט וקומפטיבליסטים אחרים טוענים מנגד, מי אמר שזה מה שאכפת לנו ממנו (או לפחות, שצריך להיות לנו אכפת)?
לומר שאם תריץ את הזמן לאחור הכל יקרה שוב בדיוק באותו האופן בכלל לא משנה להתנהגות שהיינו מצפים לראות לאורך הזמן מסוכן מוסרי, אנחנו לא בוחרים את העבר אבל התמריצים שאנחנו מפעילים כגון ענישה ושבח (ראו דגש באדום שלי בניסוי המחשבתי של דנט למעלה) והציפיות שלנו רלוונטיים להתנהגות שהיינו רוצים לראות בעתיד וכזכור העתיד לא קיים.
אחריות ששווה לקחת על עצמך או להטיל על אחר היא לעולם לא בתוך הרגע כשהוא קורה או בדיעבד אלא תהליך מההווה לתוך העתיד, ענישה יעילה היא זו שהזמן בינה לבין המעשה מינימלי וכזו הממקסמת תמריץ עבור הנענש והסובבים כך שגם אם מערכת האכיפה שלנו אינה מושלמת זו עדיין לא סיבה להשליך אותה בבת-אחת.

אני אנצל הזדמנות זו בכדי להציע כלל-אצבע שדנתי בו בשיחות פנים מול פנים פעמים רבות:
בכדי לדעת אם על אדם הייתה מוטלת אחריות בסיטואציה כלשהי, במקום לשאול אם הוא היה יכול לפעול אחרת שאלו "האם הוא היה אמור לדעת יותר טוב מזה?" השיח הוא על הציפיות שלנו, הסכמים הדדיים ותמריצים (חיוביים או שליליים) לעתיד ולא על פיסיקה או מדעי-המוח.

דנט:
"Harris can't take credit for the luck of his birth, his having had a normal moral education—that's just luck—but those born thus lucky are informed that they have a duty or obligation to preserve their competence, and grow it, and educate themselves, and Harris has responded admirably to those incentives."

מיסלר:
"He keeps making the same error. Let's try it with Robots:

Robots can't take credit for the luck of their birth and their normal moral education—that's just luck—but those born thus lucky are informed that they have a duty or obligation to preserve their competence, and grow it, and educate themselves, and the robots has responded admirably to those incentives.

Taking input and formulating a complex response is not freedom. Plants do it. Animals do it. Computers do it. That is not the standard, and if it were then most living things would qualify; it'd just be a question of degree."

מיסלר עושה פה שגיאה כפולה, אחת כבר נתקלנו בה קודם לכן- מה שחשוב הוא הקונטקסט בו הדברים נעשים, סם האריס הוא חלק מקהילה המחלקת חיזוקים חיוביים ושליליים בכדי לכוון התנהגות לעתיד כך שהפלט המורכב שלו הוא תוצר של שכבה נוספת של לחצים (פרט לאלו הביולוגיים והפיסיקליים) שהרי אלו לחצי החברה כיצד להתנהג.
הקרדיט להאריס על הישגיו מגיע לו כי ככה סיכמנו באופן הדדי כשהקמנו אוניברסיטאות וחילקנו תארים לאלו שהשקיעו את זמנם ללמוד, האריס שיחק לפי החוקים ולכן מגיע לו השבח בעוד שרובוט לא רגיש להסכמים ותמריצים שכאלו (כזה במובן הקלאסי ולא רובוט אידיאלי המתפקד פונקציונאלית כאדם לכל דבר כולל היותו חלק מקהילה הנוטה להפיק הסכמים בכדי למקסם התנהגות לעתיד שהרי זה היה זכאי לשבח וגנאי ככל בן אנוש אחר).
השגיאה השנייה היא כשל דיכוטומיה, למה נקודת המוצא של מיסלר היא שאין רמות של בחירה? בוודאי שישנן ואורגניזמים שונים אכן עונים על ההגדרה אם כי הם נמצאים נמוך יותר על הספקטרום ומתחת להם (אם כי אט אט הם עולים בסולם) נמצאים מחשבים.
בני-אדם אולי אינם "בוחר אבסולוטי", כזה שאינו-תלוי בנסיבות אף-פעם, אבל הם בהחלט מדורגים מאד גבוהה בסקאלת הבוחרים ומהווים קירוב טוב מאד ל-"סוכן-על" שכזה.

האריס:
"If you don't know what your soul is going to do, you are not in control."

דנט:
"Really? When you drive a car, are you not in control? You know “your soul” is going to do the right thing, whatever in the instant it turns out to be, and that suffices to demonstrate to you, and the rest of us, that you are in control. Control doesn't get any more real than that."

מיסלר:
"I am stunned that he calls this an argument.

Let's try this with Feeling God.

Really? When you pray, are you not feeling God? You know “your soul” is going to do the right thing, whatever in the instant it turns out to be, and that suffices to demonstrate to you, and the rest of us, that you are feeling God. feeling God doesn't get any more real than that.

Actually, it does get more real than that. How about something being true whether or not someone is experiencing it? People see ghosts. People hear voices. People feel like they're making decisions. Some of these experiences correspond to what we call reality, and others don't. And we have rules for differentiating them.

So just pointing to the fact that something is being experienced is most definitely not enough. Not even close."

ניתן לדון ל-מה בדיוק האריס מתכוון ב-"לדעת" וב-"שליטה" אבל זו נקודה שבה אני אאלץ להסכים עם האריס ומיסלר, זה היה טיעון חלש מצד דנט ולא כל כך ברור איזה קרדיט כללי הוא ניסה להשיג איתו אבל הי, גם פילוסופים דגולים לפעמים אומרים שטויות.

דנט:
"Harris ignores the reflexive, repetitive nature of thinking. My choice at time t can influence my choice at time t' which can influence my choice at time t”. How? My choice at t can have among its effects the biasing of settings in my brain (which I cannot directly inspect) that determine (I use the term deliberately) my choice at t'. I can influence my choice at t'. I influenced it at time t (without “inspecting” it)."

מיסלר:
"Brilliant. He just proved that computers have free will."

לא, מחשבים הם לא סוכן רציונלי הפועל למקסם רצונותיו והם לא מבינים את הקונספט של סיכום.
אם כבר זה מראה לנו שמחשבים הם הבסיס לקבלת החלטות אך שנדרשת מערכת רחבה יותר של אינטראקציות עם הסביבה כדי להיות מקבל החלטות שהוא גם סוכן מוסרי אבל שוב, למיסלר קשה לקבל זאת כי הוא שוגה במחשבה שהתכונה של להיות בעל יכולת בחירה היא בינארית ("או שיש לך את זה או שלא").

האריס:
"Where is the freedom in being perfectly satisfied with your thoughts, intentions, and subsequent actions when they are the product of prior events that you had absolutely no hand in creating?"

דנט:
"Once you stop thinking of free will as a magical metaphysical endowment and start thinking of it as an explicable achievement that individual human beings normally accomplish (very much aided by the societies in which they live), much as they learn to speak and read and write, this rhetorical question falls flat."

מיסלר:
"Let's unpack that.

1. That human beings normally accomplish: ok, same thing

None of these things get us to freedom unless you're describing it in the loosest and most useless way possible. As I said in the opening, he's basically saying that if it feels free then it is, and that's the best you're going to get.

Well, I don't have to accept the best illusion I'm going to get and call it freedom. I'd rather, for the sake of human dignity and the respect for reason, acknowledge that it's an illusion and work within that framework. It's more true, which I think is generally more healthy."

תקפתי את העיקר פה קודם לכן ולא אתעכב על כך שוב אבל אעיר את תשומת לבכם לנקודה 3: התלונה העיקרית של מיסלר היא שאנחנו תמידית מושפעים מסט של קלטים אבל הפאנץ' הוא לבנות מערכת קלטים שפועלת מאחורי הקלעים (למשל, קהילה עם חוקים) ועוזרת לנו להגיב יותר טוב לקלטים עתידיים. אתה יכול לשחק עם המילה "חופש" כמה שתרצה אבל להיות בלתי-תלוי בקלטים זה לא משהו שלמרבית האנשים אכפת ממנו, אכפת להם בדיוק מהרעיון של אחריות שדנט ודומיו מנסים להציג להאריס- שתהיה לנו דרך לקבל החלטות טובות יותר שתעשנה אותנו מאושרים.
(נקודה 4 היא שוב כשל דיכוטומיה, שימפנזים ומחשבים עושים זאת במידה פחותה בהרבה מבני-אדם ואין להם הבנה של קונספטים מופשטים כמו אחריות והסכמים והם לא מגיבים כמונו לשבח וגנאי).

האריס:
"Am I free to do that which does not occur to me to do? Of course not."

דנט:
"Again, really? You're playing bridge and trying to decide whether or not to win the trick in front of you. You decide to play your ace, winning the trick. Were you free to play a low card instead? It didn't occur to you (it should have, but you acted rather thoughtlessly, as your partner soon informs you). Were you free to play your six instead? In some sense. We wouldn't play games if there weren't opportunities in them to make one choice or another. But, comes the familiar rejoinder, if determinism is true and we rewound the tape of time and put you in exactly the same physical state, you'd ignore the six of clubs again. True, but so what? It does not show that you are not the agent you think you are. Contrast your competence at this moment with the “competence” of a robotic bridge-playing doll that always plays its highest card in the suit, no matter what the circumstances. It wasn't free to choose the six, because it would play the ace whatever the circumstances were whereas if it occurred to you to play the six, you could do it, depending on the circumstances. Freedom involves the ability to have one's choices influenced by changes in the world that matter under the circumstances."

(דגש של מיסלר)

מיסלר:
"Again, he just described many different types of decision-maker. Computers do this. Apes do this. Dogs do this. Fish do this.

The more a word means the less it means. He has far too much bolted onto “free will”. It's so diluted at this point that it reduces to feeling like you make choices and/or adjusting your decisions based on inputs.

Way. Too. Broad.

Here he's talking about card game options:

If determinism is true, are these real opportunities? Yes, as real as an opportunity could be: thanks to your perceptual apparatus, your memory, and the well-lit environment, you are caused/determined to evaluate the situation as one that calls for playing the six, and you play the six.

He's failed to even address Harris' point. If you don't know the rules, you don't have the option to use one of those rules to win. If you happen to have a lack of concentration while playing a card, you may play the wrong one.

These things are not in your control. They happen to you. They trim your options down to the limited set that present themselves to you from, well…you don't know where. That was Harris' entire point. Whatever options get presented for you to choose from are labeled as your freedom, and you're not even thinking about all the others that weren't presented.

What's free about that?

Oh, right, it's as free as it can be, and we should be happy with that.

Sure, and a shackled slave is free to run from the plantation in lots of different ways:

1. In a straight line
2. In a zig-zag pattern
3. Towards the river

Picking from available options is illusory freedom because it ignores the fact that you were only presented a few choices, and you weren't the one who chose them. This is true without even mentioning the uncomfortable bit that you're also not the one picking afterwards."

צריך לפרוט את התוכן של מיסלר לכמה חלקים:
א. כן שימפנזים, כלבים, דגים ומחשבים מגיבים בצורות מסויימות לקלטים מהסביבה ונותנים פלט התנהגותי אבל הם לא מסוגלים להגיב לסוג הפלטים שאכפת לנו מהם; סיבות פסיכולוגיות וחברתיות. אני חושב שזו הייתה שגיאה טקטית מצד דנט לגרור את הדיון לכזה הנע סביב השאלה "איך מתנהלת מערכת קבלת החלטות בתוך יקום דטרמיניסטי" שהרי מה שחשוב לנו בסופו של יום הוא האם יש לנו דרך להגדיר אחריות באופן קרוב מספיק לאינטואיציות שלנו אבל הדוגמא שדנט בחר בה הייתה טובה כי הוא המחיש באמצעותה בדיוק את החלק המבדיל אותנו מאורגניזמים אחרים וממחשבים מודרניים (למרות שלגבי מחשבים המצב כנראה ישתנה בעתיד); אנו מושפעים גם מאופציות (וחרטה ופחד ותקווה וכן הלאה). הטיעון של האריס הוא לא יותר מטאוטולוגיה טריוויאלית, בוודאי שאתה מושפע בכל רגע ממה שאתה מושפע באותו רגע אבל השאלה החשובה היא מה הם אופי הדברים שמשפיעים עליך ואיך (ראו את הדוגמא של דנט עם המכונית למעלה). על שאלת האופי, התשובה שרלוונטית לנו בכדי לבנות מערכת אחריות חברתית שמדרבנת אותנו לבחור יותר טוב בעתיד היא שבח/גנאי ועל שאלת ה-איך הקלטים משפיעים עלינו התשובה היא בשיפור עצמי והתאמה של ההתנהגות לסיטואציות דומות בעתיד (וכאן נכנס למשחק אותו ספקטרום של סיבוכיות שמיסלר מסרב לראות ומשום מה מתעקש לצאת מנקודת הנחה שמדובר בדיכוטומיה).

ב. השימוש במילה הכמעט חסרת-משמעות "חופש" שוב ושוב יוצר את הרושם שמדובר באמצעי רטורי בלבד ודנט לא מקל על עצמו בזה שהוא נופל בפח ומשתמש באותה מילה (פח שהוא כן למד להימנע ממנו). הדבר אותו האריס, מיסלר ודומיהם כן יחשיבו כ-"חופש אמיתי" הוא אחד משניים: היכולת לקבוע את הסידור הקודם של היקום (לבחור את העבר) ו/או היכולת לקבוע את חוקי היקום. ללא אחד מאלו (טוענים האריס, מיסלר ודטרמיניסטים חזקים אחרים), לבני אדם אין יכולת "אמיתית" להשפיע על המצבים העתידיים של היקום והאירועים פשוט קורים "דרכנו" במקום "לנו". ניתן להביס את הטיעון הזה משני כיוונים:

1. דמיינו שני תרחישים אפשריים בעתיד; בזה הראשון, בני האדם ממשיכים לפתח את היכולת הטכנולוגית שלהם לאורך העידנים ומפתחים הבנה מתקדמת של כיצד מתנהגות אבני-הבניין של הקיום כך שניתן באמצעים טכנולוגיים להשפיע על אופיים של האירועים הקטנים ביותר (בלחיצת כפתור לגרום לחלקיק למנהר למשל) ולהשתמש בשינויים אלו ברמות הנמוכות של היקום כדי להביא רק סיטואציות המועדפות ע"י בני אנוש בעוד שבזה השני בני אדם מעולם לא מקבלים יכולת טכנולוגית כמו במקרה הראשון אך במקום זאת הם בונים מחשבים מתוחכמים יותר ויותר המסוגלים לסמלץ דרכי פעולה שונות עבור סיטואציות עתידיות בדיוק כה רב שהוא מאפשר להם לדעת כיצד, מתוך כל האופציות, להתנהג בצורה המבטיחה להם הישרדות וממקסמת אושר.

התרחיש הראשון יותר קרוב ל-"חופש" שמיסלר והאריס מדברים עליו שכן בני אדם זכו בהשפעה ישירה על החלקים הבסיסיים ביותר בשרשרת הנסיבתיות בעוד שזה השני הוא הרחבה והקצנה של מה שיש לנו היום ושל כיצד באופן גס המכאניזמים הקוגניטיביים שלנו (המוח) פועלים. האם יש הבדל בהשלכות עבור בני אדם בשני התרחישים? לא, באחד בני אדם כחלק מההיסטוריה הנסיבתית של היקום זכו (במזל לפי הדטרמיניסטים) באינטראקציה ישירה עם הרזולוציה הנמוכה ביותר של הנסיבתיות ובאחר בני אדם מקסמו (שוב, במזל לטעם הדטרמיניסטים) את הנטייה הטבעית שלהם לדמיין עתידים אפשריים ולבחור את זה המתכנס ביותר עם ההעדפות שלהם אך בכל אחד מהתרחישים נעשו פעולות למען הישרדות ואיכות חיים כך שהשאלה היא למעשה על כיצד עלינו להתנהג- לעודד אנשים לקחת אחריות ולתת להם חיזוק חיובי כאשר עושים זאת ושלילי כאשר לא (הנקודה הרלוונטית בעמדה הקומפטיבליסטית) או לצאת מנקודת הנחה שאף אחד לא בשליטה על כלום ולכן לעזור לכמה שיותר אנשים שלא שפר עליהם מזלם (נקודה שמיסלר תומך בה ולמרות הנימה הצדקנית שלו, אני נוטה להאמין שכוונותיו כנות וממקום של רצון אמיתי לעזור), אבל בשני המקרים אופן היקום והאינטראקציה בין בני אדם לחוקי הפיסיקה לא לוקח חלק! אם אתה לא יכול להבדיל בהשלכות מבחינת המטרה אותה אתה שואף להשיג, זה הופך את הדיון לאסתטי בלבד- מה זה משנה אם "אחריות" היא קונסטרוקציה חברתית שלנו או חלק "אותנטי" מהיקום (כאילו שיש חלקים מזויפים, כל דבר שקורה הוא חלק מהיקום- הכל שאלה של איזה חלק הוא קטגוריה שהגדיר המוח האנושי ומה היה נמצא גם אם כל בני האדם היו מתים מחר בבוקר) כשהיא משיגה את המטרה שלנו דהיינו לשפר הישרדות ואיכות חיים (מיסלר עצמו מודע שלחשיבה שאנו עושים בחירות אותנטיות יש יתרון אבולוציוני כי אתה לוקח את הסיטואציה ברצינות ומשקיע בניתוח שלה יותר משאבים קוגניטיביים).
אם אתה לא יכול להבדיל בינך לבין גרסא "חופשית" שלך, הווה אומר שההבדל לא רלוונטי.

2. מיסלר עושה את אותה שגיאה של 8bit philosophy ומניח שמאחר וחלקים קודמים בשרשרת ההיסטוריה שלך התנהגו באופן מסוים אזי בהכרח כל חלק שלך יתנהג כך, אבל הרי זה הוא כשל הרכבה- לפי היגיון זה מטוס אינו יכול להמריא מאחר שאף אחד מחלקיו לא יכול להמריא. מה בנוגע לתופעות אמרגנטיות? גם אני מגן על העמדה שהיקום הוא סוג של אוטומטון תאי אבל בתוך אותו אוטומטון יכולים להופיע חוקי התנהגות חדשים ש-"מודבקים מלמעלה" לחוקי הבסיס שהוגדרו וכל זאת מבלי להפר את הכללים ה-"נמוכים" יותר.
דוגמאות מפורסמות הם "חוק 90" שהרצה שלו מספיק זמן יוצרת משולש סרפינסקי ו-"חוק 30" שמנקודה מסויימת מתחיל להיות כאוטי ומתנהג כמחולל אקראי לכל דבר, הטיעון של מיסלר על "חופש" לעומת "חופש אמיתי" שקול ללומר שמאחר ומשולש סרפינסקי לא מעצב מחדש את המצבים הקודמים של חוק 90 או את החוקים הפונדמנטליים המגדירים אותו אז זה לא משולש סרפינסקי אמיתי וזה כמובן פשוט לא נכון. אנו יכולים לתאר את ההתקדמות של האוטומטון במדויק גם אם ננתח אותה רק בתור משולש סרפינסקי שממשיך לעשות  "zoom out" ללא התייחסות כלל לחוקים המקוריים, האם הם הפסיקו להיות נכונים ברגע שהסרפינסקי הופיע? בוודאי שלא בדיוק כמו שמכאניקת הקוואנטים לא נעלמה כשבני אדם הגיחו במהלך האבולוציה, אבל המסקנה היא לא שכל ההתנהגות שלנו (ובפרט, שקילת אופציות) היא "אשליה" אלא שניתן לתאר את ההתנהגות של מכאניקת הקוואנטים ברמות הגבוהות גם כהתנהגות של סוכנים הממקסמים סדרי-עדיפויות כאשר אלו מסודרים בצורה הנכונה (דהיינו "humanwise").
זה נכון לומר שהרגע הבא של היקום נקבע לפי הסידור שלו רגע לפני וחוקי הפיסיקה אבל מה שההצרה הכללית הזאת מסתירה היא את העובדה שחלק מהסידור וחלק מחוקי הפיסיקה היא אני ואתם מקבלים החלטות.
-

-
לבחור רק מתוך האופציות שמזדמנות לך זה לא "חופש אשלייתי" אלא חלק בלתי-נמנע מלא-להיות כל-יודע ולכן יש לנו ציפיות מסויימות מבני אדם בסיטואציות שונות ואם אנו ריאליים זה ברור לנו שאנשים שונים תחת נסיבות שונות לא יראו בדיוק את אותן דרכי פעולה, הנקודה שמעניינת אותנו אבל היא לא זהות בין הקאונטרפקטואלים שאני מדמיין בעת התלבטות לאלו של כל אחד אחר אלא שהתוכן של אותם קאונטרפקטואלים בקירוב מתחשב באותם הדברים שאכפת לנו מהם (למשל לא רוצחים תינוק, לא גונבים לאדון את הארנק ולא חוצים באדום). כן בני אדם ושימפנזים ודגים ומחשבים הם רגולטורים למידע, אז? בני אדם הם חלק מקהילה המהווה סוג של "היפר-רגולטור" ובוררת את אלו המגיבים לשבח/גנאי ואת אלו שלא וזה הטוב ביותר שניתן להשיג כרגע ואולי פעם- אני לא טוען שהמערכות המוניציפליות, החינוכיות והאכיפה שלנו מושלמות אך הן קירוב גס לרגולטור להתנהגות אנושית גם אם הן דורשות חידוד ושיפור.

השימוש במטאפורה של עבד הכבול בשלשלאות הוא אמצעי רטורי, אתה לא כבול ליקום בשרשראות אם הן חלק ממך.

דנט:
" We use the same tools to influence our own desires as we use to influence other people's desires. I doubt that he denying that we ever influence other people's desires. "

מיסלר:
"Yes, and domino # 47 influences domino # 48. Now let's group dominos 45-55 together and call them “me”. "

לא רלוונטי לדיון, השאלה היא האם אנחנו צריכים לנסות להשפיע על התנהגות של אנשים אחרים באמצעות מערכות חברתיות המעודדות ומדכאות התנהגויות מסויימות באמצעות שבח וגנאי- אין לזה משמעות אם התהליך הוא עדיין חלק משרשרת הנסיבות של היקום. חוץ מזה אם נקבל את ההשוואה המיסלריאנית לאבני-דומינו הווה אומר שלהתלבטות אין כוח השפעה, היא סתם מתרחשת (הרי היא לא גורמת לכלום לפי מיסלר והאריס אלא רק נגרמת ע"י חוקי הפיסיקה וסידור החומר רגע לפני) אבל משמעות הדבר היא שהתלבטות היא אפיפנומנאלית ולכן חובת ההוכחה היא על האריס, מיסלר ודטרמיניסטים הדומים להם (הפיתרון היותר קומון-סנסי שמתכנס עם תערו של אוקהם הוא פשוט שההתלבטות, כחלק משרשרת נסיבתית, מכתיבה את ההתנהגות שלך ולא שהעבר "מדלג" על ההווה שלך כדי לקבוע את העתיד). סיבות זה סובייקטיבי (המשוואות שלנו מתארות התנהגות של תהליכים ולא את הסיבה לתהליך) והתשובה לשאלות כמו "מה הסיבה ל..?" או "מה גרם ל...?" נתונות לחלוטין לפרשנות.

האריס:
" As I have said, I think compatibilists like Dennett change the subject: They trade a psychological fact—the subjective experience of being a conscious agent—for a conceptual understanding of ourselves as persons. This is a bait and switch. The psychological truth is that people feel identical to a certain channel of information in their conscious minds. Dennett is simply asserting that we are more than this—we are coterminous with everything that goes on inside our bodies, whether we are conscious of it or not. This is like saying we are made of stardust—which we are. But we don't feel like stardust. And the knowledge that we are stardust is not driving our moral intuitions or our system of criminal justice. "

מיסלר:
" In short, Dennett is saying that because the uncontrolled falling dominos of our actions exist within our bodies, they are ours, and therefore we have freedom.

That's how he's getting there.

Harris and I say, “Well, your decisions are just coming to you from your brain. You don't even know why you're doing that.”

Dennett says (not a real quote), “So what? It's happening in my brain, and my brain is mine, therefore I did it.”

That's playground stuff. Unacceptable. Are you taking responsibility for the bacteria in your body as well? What if the mutant bacteria that destroys the world comes from YOUR intestines? Was that part of you as well? Can we hold you responsible? Of course not."

בדומה לנקודות הקודמות, האריס רומז על סוג של דואליזם בינינו לבין היקום ומתעלם מהעובדה הלא-פסיכולוגית בכלל שכל אינטראקציה שלך היא אינטראקציה גם בין אובייקטים קוואנטיים (או בסיסיים יותר אם אלו קיימים) מכאניסטיים- זה שכסאות עשויים מאטומים לא אומר שאין באמת כסאות. שוב- הסיבה שמערכת הצדק בנויה כפי שהיא בנויה היא כי בני אדם מגיבים לשבח וגנאי וההתנהגות שלהם יכולה להשתנות בהתאם אבל אני מוכן לחזור בי אם מישהו יוכל להראות לי שאחת מהנחות הבסיס הפורמליות של בתי משפט היא שלבני-אדם יש חופש אבסולוטי לשלוט ביקום באופן בלתי תלוי בנסיבות.
ההשוואה של מיסלר חלשה, במה מוטציה של בקטריה במעיים דומה לרגולציות של התנהגות אנושית? ההשלכה היא שמיסלר מאמין (ובמקומות אחרים בבלוג שלו הוא באמת טוען זאת בגלוי) שההבדל בין פעולה רצונית ללא-רצונית הוא אשליה מבחינת יכולת ההשפעה שזה מקנה לך אבל זה שוב אפיפנומנאליזם כי משמעות הדבר שה-"רצוניות" של פעולה לא עושה כלום במציאות אלא פשוט נמצאת שם בפני עצמה, מושפעת מהעולם אבל לא משפיעה על כלום בחזרה. חובת ההוכחה חלה עליו.

האריס:
" Thoughts like “What should I get my daughter for her birthday? I know—I'll take her to a pet store and have her pick out some tropical fish” convey the apparent reality of choices, freely made. But from a deeper perspective (speaking both objectively and subjectively) thoughts simply arise unauthored and yet author our actions. "

דנט:
"What would an authored thought look like, pray tell? And how can unauthored thoughts author our actions? "

מיסלר:
"The same way a previous domino falling in a line “authors” the next one falling. "

שוב, אנאלוגיה חלשה. מיסלר שוגה במה שדנט קורא לו "רדוקציה חמדנית", הוא מניח כי מאחר וכל היקום חלק מאותה שרשרת נסיבתית אזי כל ההתנהגויות של מבנים של חומר בבסיס שלהן שקולות וזה פשוט שקר (אלקטרון ופרוטון לא מתנהגים זהה, גרוויטציה לא מתנהגת כמו חיכוך וצמיגות זה לא לחץ). כן, אירועים ברגע זה הניעו אותך לנתח את המצב ולפעול בצורה מסויימת כדי להביע התנהגות שגורמת אירועים חדשים אבל מה שאכפת לנו ממנו זה שההתנהגות שלך תאמה בקירוב את הציפיות שלנו (אם כן תקבל חיזוק חיובי ואם לא תקבל חיזוק שלילי).

האריס:
" Compatibilism amounts to nothing more than an assertion of the following creed: A puppet is free as long as he loves his strings. "

דנט:
"This is in no way supported by anything in his discussion of compatibilism. "

מיסלר:
" Maybe not, but it's all over the entire essay that Dennett just wrote. He doesn't care that we can't control the options we have before us, nor the faculties that control how we chose among them. He ignores these limitations; he doesn't even see them as important.

That's an embrace of the puppet strings, plain and simple. He's saying that if a puppet feels like it's a real boy, then it's pedantic not to call it one. This is an unacceptable position for a thinking person in the 21st century—philosopher, scientist, or otherwise."

וויכוח סרק סמנטי שלא רלוונטי לדיון.

האריס:
" Getting behind our conscious thoughts and feelings can allow us to steer a more intelligent course through our lives (while knowing, of course, that we are ultimately being steered). "

דנט:
" So unlike the grumpy child (or moody bear), we intelligent human adults can “grab hold of one of our strings”. But then if our bodies are the puppets and we are the puppeteers, we can control our bodies, and thereby our choices, and hence can be held responsible—really but not Ultimately responsible—for our actions and our characters. We are not immaterial souls but embodied rational agents, determined (in two senses) to do what is right, most of the time, and ready to be held responsible for our deeds. "

מיסלר:
" No. No. No.

Harris put “grab hold of one of our strings” in quotes for a reason (because it's not real). Then he explicitly says that “we are ultimately being steered.” He's talking about the difference between experiencing choice and actually having it. This point seems hard for many to grasp.

Dennett wants to say that since we can “take control of our lives”, or “write a book”, then we can be held responsible for our actions.

No.

All three are illusory. We are saying that some embrace of this illusion is functional, and practical, and thus we do it all the while knowing it's not real.

That may seem strange to some, but it's nowhere near as strange as calling it true freedom. Freedom means something. Use another word."

שוב, וויכוח סרק סמנטי. דנט מבהיר שהאחריות שאנו מניחים על אדם בוגר היא כי יש לנו ציפיות מסויימות (חברתיות-מוסריות) מרגולטור של מידע שהוא גם בן אנוש אבל מיסלר חצי צודק שצריך פה מילה אחרת, הוא פשוט טועה בטיעון שלו לאחר מכן שהמילה "חופש" אומרת משהו מחוץ לקונטקסטים ספציפיים.

שארית הביקורת היא מיסלר הממשיך לתאר כיצד דנט צריך להכיר בהבדל בין "בחירה חופשית אבסולוטית" ל-"בחירה חופשית פרקטית" (הבדל שהוא באמת מצהיר עליו כיום) אבל הסיום ראוי להתייחסות:

" At that point we could begin a far more interesting discussion: How to (and whether to) build a societal structure of personal responsibility, reward, and punishment in a world where we experience choice but don't actually have any. That's the discussion we should be having. "

אם מיסלר יעצור רגע, יסתכל על סוג הקלטים החברתיים שבני-אדם מגיבים אליהם (לטוב ולרע) ויפתח מילון או יערוך סקר כדי לראות מה הן ההגדרות הנפוצות לענישה והסכמים הוא יבין שאנחנו כבר חיים בעולם שהוא מתאר, הוא אולי לא מושלם אבל הוא בהחלט הכי טוב שיש לנו כרגע.               

אם הייתי צריך להמר על זה; הייתי אומר שיש סיכוי טוב שישבתם בשלב כלשהו עם עצמכם ותוך כדי שהשקפתם על בחירות העבר מנקודת הימצאותכם בהווה תהיתם על ווריאציה של השאלה- "מכל האנשים בעולם ומכל הדברים שהיו יכולים לקרות, למה זה קורה דווקא לי? למה אני, אני?".

השאלה הזאת שמכונה לעיתים "השאלה הורטיגואית" (Vertiginous question) או "הבעיה של הלי" (על שם בנג' הלי, פילוסוף מאונ' טורונטו, שניסה לנתח אותה באופן רשמי), הונצחה בסרט "Mr. Nobody" כאשר הדמות הראשית נמו (כשעדיין רק פעוט) מביט בהשתקפותו שלו ושואל "למה אני עצמי ולא מישהו אחר?". תהיות מסוג זה קשורות קשר הדוק לתפיסה סוליפסיסטית של המציאות- עמדות פילוסופיות המייחסות לנקודת המבט הסובייקטיבית, לפרספקטיבה של גוף ראשון, מעמד אונטולוגי ו/או אפיסטמי מיוחד לעומת זה של אנשים ו/או אובייקטים אחרים (שהרי אין אף אחד מאיתנו חולק חווית-עולם עם אף אחד אחר). הסוליפסיזם הקלאסי בגרסתו החלשה היא העמדה כי אחד יכול היות בטוח אך ורק בקיומה של חווית-העולם האישית שלו בעוד שבגרסתו החזקה ישנה הקביעה כי היחיד (זה המחזיק בעמדה) הוא הישות המודעת היחידה ביקום בעוד כל שאר הישויות הן זומבים פילוסופיים.

כעת אתן תשובה לבעיה של הלי- למה דווקא הוא עצמו או אני עצמי או אתם עצמכם, אך לאלו מכם המצפים לתשובה החושפת נדבך עמוק יותר של המציאות שלא ידעתם עליו עד היום מצפה אכזבה שכן התשובה לשאלה היא טריוויאלית ביותר. ראשית, נביט בעיקרון לוגי-מטאפיזי כללי ורק לאחר מכן נראה כיצד הוא מספק מענה לשאלה הורטיגואית.

עיקרון הסיבה המספקת
היסטורית, עיקרון הסיבה המספקת (הניסוח המודרני מיוחס למתמטיקאי, הלוגיקן והפילוסוף לייבניץ אך הוגים מוקדמים יותר הציעו רעיונות דומים) גורס כי "לכל דבר יש סיבה" (שימו לב שהעברתי ביקורת בעבר על מה שקראתי לו "משחק ה-למה", אבל אין זה יהיה רלוונטי למקרה זה). הניסוח הפשטני ביותר וזה שעליו נסתכל למקרה שלנו הוא זה:

לכל אירוע E כלשהו, אם E קרה אז הייתה סיבה מספקת עבור E לקרות

הניסוח הנ"ל עשוי להישמע מובן מאליו לאחדים (בפרט אלו התומכים בדטרמיניזם חזק כלשהו) או חלש ולא מתקף (או פשוט שגוי) לאחרים שהרי בניסוח זה אין מקום לאקראיות (כגון זו שיש באופן אינהרנטי בתנודות קוואנטיות או אמרגנטית במערכות כאוטיות כמו "חוק 30"), אבל ננסה להרחיב אותו מתוך הבנה של הרציונל מאחוריו.
הרעיון בעיקרון הסיבה המספקת הוא לנסות להראות זהות מטאפיזית בין אירועים בעולם לחלקים המרכיבים אותם תוך הבנה שחלקם הכרחיים (אלו המהווים השלכה לוגית בלתי-נמנעת ללא תלות במיקרו-חוקים, העובדות הפונדמנטליות, של היקום. למשל; אם ענף א' ארוך מענף ב' וגם ענף ב' ארוך מענף ג' אז בהכרח ענף א' ארוך מענף ג', תאוצת הכובד g הייתה יכולה באותה המידה להיות פי 80 בגודלה או 1 חלקי 44 בלבד אך הדבר לא היה משנה את הטרנזיטיביות בטיעון הנ"ל גם אם עצים וענפים בשני היקומים בהם g שונה היו נראים ומתנהגים אחרת באופן רדיקלי מביקום שלנו) ואחרים הם קונטינגנטיים; הם הגיעו להיות כפי שהם (עובדות "גבוהות" אמיתיות על העולם) משלל לחצים שאין הכרח לוגי כי דווקא הם יהיו התמונה המייצגת של היקום אך אלו אכן היו הלחצים בפועל (למשל; אין הכרח לוגי כי לפילים לא יהיו רגליים בשליש העובי ופי 30 באורכן אך העובדות בפועל על היקום, דהיינו חוקי הפיסיקה, עקרונות הנדסיים, עקרונות ביולוגיים והעובדות האמפיריות על ההתמודדויות האבולוציוניות של האבות הקדמונים של הפילים המודרניים הוביל זאת לכך כי פיל סוריאליסטי שכזה יהיה בלתי-אפשרי פיזית אך לוגית אין בעיה לדמיין יקום בו תנאיי-השפה של עובדותיו האמפיריות בשילוב עם חוקיו הפונדמנטליים מאפשרים היסטוריה קאונטרפקטואלית שתוצרה הסופי הוא פיל המזכיר את ציוריו של סלבדור דאלי).

-

-

חשוב לציין כי אירוע או עובדה קונטינגנטיים הם אינם שרירותיים, אי-ההכרחיות הלוגית של צורתם הנוכחית של פילים אינה גוררת כי מבנהו האנטומי של פיל אמיתי היא אקראית וכפי שראינו ישנם שלל מחוללים (פיסיקליים, הנדסיים, אבולוציוניים) שהביאו את צורתו הנוכחית של פיל להיות כפי שהיא.
אם כן, ננסה להרחיב את ניסוח עיקרון הסיבה המספקת כך שיכלול את ההבדלים בין הכרחיות לוגיות לקונטינגנטיות מהעובדות האמפיריות בפועל וישאיר מרחב גם למחוללי אירועים נטולי סיבה כגון אקראיות קוואנטית:

העיקרון של Simulacra
1: אם לומר שהאירועים E1,E2,..,Ek מתרחשים זהה ללומר שהאירוע E מתרחש וגם בהיסטוריה של היקום התרחשו האירועים E1,E2,..,Ek , אז בהיסטוריה של היקום התרחש אירוע E
2: אם חוק F כלשהו הפועל על אירועים E1,E2,..,Ek גורר אירוע E וגם בהיסטוריה של היקום התרחשו E1,E2,..,Ek בהתאם ל- F , אז בהיסטוריה של היקום התרחש אירוע E
3: אם אירוע אקראי כלשהו Q התרחש, חוק F כלשהו על Q גורר אירוע E וגם בהיסטוריה של היקום התרחש Q בהתאם ל- F אז בהיסטוריה של היקום התרחש אירוע E

כלומר, אם כל התנאים בלי אף יוצא מן הכלל בכדי שמשהו יקרה אכן קרו אז הדבר בהכרח חייב לקרות (גם אם חלק מאותם תנאים הם תנודות קוואנטיות אקראיות או כאוס אמרגנטי במערכות דטרמיניסטיות) ואם משהו קרה זו עדות לכך שכל התנאים להתרחשות הדבר כבר היו שם (הכרחיות או קונטינגנטיות) או שהוא אירוע אקראי (אין סיבה או שילוב סיבות לקיומו).

מה לכל זה ולבעיה של הלי?
אם אני (או אתם או הלי) קיים (והרי עצם זה שאני כותב שורות אלו היא עדות לכך שאני קיים ועצם זה שאתם קוראים שורות אלו היא עדות לכך שאתם קיימים) אזי או שאני אירוע אקראי ואין סיבה אמיתית ללמה אני אני (זו פשוט עובדה אמפירית על המציאות) או שכל התנאים ליצירת האדם הספציפי שהוא אני היו שם והרי אם כל התנאים בלי יוצא מן הכלל שם, מהגדרה הדבר אומר שאין מה שימנע את היווצרותי (לומר שלבלב מקיים את כל התנאים להיות לבלב בריא זה פשוט לומר שהלבלב בריא בפועל) ולכן בהכרח הקיום שלי הוא עובדה גבוהה על העולם.
תחשבו על זה כך; מישהו חייב להיות אתם (כי כל התנאים לזה שתהיו קיימים, קיימים גם הם) אבל אם אתם לא הייתם עצמכם כפי שאתם ברגע זה בהווה הדבר היה אומר שתנאי כלשהו (אולי המיקרוסקופי ביותר) שונה איכשהו מהמצב שלו עכשיו ואז בהכרח הייתם מישהו אחר.

סיכום
לפעמים לשאלות שנדמות הסבוכות ביותר ישנן תשובות טריוויאליות ומובנות מאליו.
אתם עצמכם (ואני עצמי והלי עצמו) כי זו האופציה היחידה.
לשאול "למה אני, אני?" לא מיוחד יותר או שונה מלשאול "למה הוא, הוא?"; אדם אחר הוא אדם אחר בגלל ספקטרום רחב של סיבות אשר חלקן לוגיות-הכרחיות, חלקן קונטינגנטיות-אמפיריות ואחרות אקראיות לחלוטין אך אותו הדבר בדיוק נכון גם לגבי כל אחד מאיתנו.          

הזמן דוחק בי לאחרונה במיוחד ואינו נדיב בשעות שינה, גם יחסית לעצמי.

ביום שישי הקרוב (31 ביולי) ב-10 בבוקר באוניברסיטת בר-אילן, בניין 43 בחלק הצפוני של הקמפוס (גם ידוע כ-"בית הסטודנט של המחלקה למדע, טכנולוגיה וחברה") תתקיים פגישה של העמותה הישראלית להארכת חיים שכל ייעודה הוא תכנון ציר הזמן של אירועים עיקריים ופעילות חברי העמותה בשנה הקרובה ובתור אחד מראשי הועד תעריכו נכונה כי אהיה נוכח.

ישנם הרבה דברים ששמתי לעצמי כמטרה בחיים האלו והרבה ייעדים שקרובים לליבי אך אף לא אחד מהם שווה את ההפיכה ל-"צלבן" או אוחז בחובו ערך אינהרנטי עמוק ויקר ערך כמו המטרה לרפא זקנה (וכך, בתקווה, לסלול את הדרך לאלמוות ביולוגי).

זו רחוקה מלהיות הפעם הראשונה בה אני מפרט במתכונת הנוכחית סיבות בעד ריפוי זקנה (או מפריך טיעוני נגד שאינם מבוססים) אבל הנה רשימה מקוצרת:

1. מתן קדימות לטיפול ומימון מחקר של בעיות הרווחות בגילאים מוקדמים יותר על פני גילאים מתקדמים זו גילנות

2. אם אכפת לנו מאנשים אחרים ומהעתיד האישי שלנו, המשפחה והחברים אל לנו להתעלם מהסבל שנזק-תאי מצטבר גורם למיליארדים של בני-אדם

3. 100,000 איש מתים מדי יום ברחבי העולם כתוצאה מפתולוגיות המזוהות עם זקנה ואם לא נעשה משהו בנידון אנו עלולים להגיע למצב של אוכלוסיה עולמית מבוגרת וצניחה מהירה לתת-אוכלוסין

4. גריאטריה זה עסק יקר

5. אמונה בעולם הבא היא הימור בלתי-מבוסס, החיים הנוכחיים הם מה שיש לנו. חיים רק פעם אחת, מה שאומר שצריך לשמור על הפעם האחת הזאת (ולא להשתמש בסמים/אלכוהול/סיגריות/לעשות בנג'י מגורדי-שחקים/לצנוח מצוק ו/או כל דבר אחר שמקצר את תוחלת-החיים ו/או פוגם באיכות החיים [מעבר לסוגיות המוסריות שבנושא] כפי שמנסים לשכנע אותנו פעמים רבות באמצעות לחץ חברתי ותמונות מנטליות של מה "מגניב", "מקובל" ו/או "סקסי") מכל פגע ולמקסם את הסיכויים שלנו לשרוד ולהעשיר את עצמנו.

6. הארכת תוחלת החיים היא מטרת-על; יותר זמן=יותר אפשרויות והסיכוי שלנו להגשים, להעשיר ולפתח את עצמנו בדרכים חדשות ומעניינות יגדל משמעותית גם הוא.

"אבל איך אני יכול לעזור?"

ריפרוף זריז לפוסטים ישנים יותר יחשוף שנשאלתי כאן בעבר את השאלה "מה אתה מציע לאנשים הפשוטים לעשות" ואני מוצא זאת בהחלט מוזר שהרי לפעול למען מטרה אינו-מוגבל אקסקלוסיבית לתת-קבוצה ספציפית ואזוטרית (כגון אוטודידקטים העוסקים בפילוסופיה). יצירתיות היא נחלת כל מי שניחן במוח גם ה-"פשוטים" (האם זו פניה לסמכות באופן סמוי?) שבינינו. אז בכל זאת, הנה רשימה קצרה וחלקית בלבד של כמה רעיונות ודרכי פעולה אפשריים (גם אם אינכם מעוניינים להירשם כחברים רשמיים של העמותה):

1. לתרום כסף לאירגונים כמו;

SENS

ALCOR

גם תרומה צנועה היא עדיין תרומה (אישית 0.5% מכל רכישה שאני עושה דרך "Amazon smile" הולך ל-SENS) 

Wireless Philosophy

TL;DR

Introduction to Higher Mathematics

TED-ED

אמרתי פעם לחבר, שפילוסוף טוב הוא כזה שממש טוב בלהשתמש בשפה-
פילוסוף טוב הוא אדם שלא-משתמש בשפה בצורה מרושלת.
אבל למה זה בעצם?

שפה היא הדרך שלנו לתאר את העולם, מילים מתייחסות לאובייקטים (במובן הרחב, הן מתייחסות בין היתר גם ליחסים מופשטים כמו "ראשוני" ו/או למילים אחרות כמו המילה "פסוקית") ולפיכך המילים שאנחנו בוחרים להוציא מהפה שלנו (או לכתוב או להקליד ובמובנים שלא אתמקד בהם כלל כרגע גם המילים שאנחנו בוחרים לקרוא) משקפות את המודל הפנימי שלנו על העולם; את העולם כפי שהוא נראה דרך העיניים שלנו.
הפילוסוף (המוצלח) הוא זה שלא-משתמש בשפה בצורה מרושלת לא במובן של יישום דיבור/כתיבה/הקלדה הנאמן לחוקי התחביר ו/או הדקדוק של השפה אותה הוא מדבר (הוא יכול באותה המידה לדבר בצפנים וקודים) אלא במובן שמילותיו מתארות מחשבות שנשקלו בקפידה, הלגיטימציה של תיאור אובייקט כלשהי באמצעות המילה הספציפית שנבחרת לתאר את אותו האובייקט נבחנה לעומק פעמים רבות במטרה לשקף איזושהי אמת על העולם ולהתייחס לאובייקט (שוב, במובן הרחב) "הנכון" ולכזה ש:
א. אנו יכולים לומר עליו כי הוא אכן קיים ללא צורך לתכנת מחדש את המנגנון המכריע שלנו בדינם של מה דברים קיימים.
ב. כזה שקיומו משנה לנו ושאנו מפיקים תועלת בלדבר עליו. נוכל בקלות להגדיר מונחים ונאולוגיזמים ("תחדישים" בעברית) שאין לנו כל צורך בהם גם אם ההגדרה שלהם קבילה לחלוטין והתיאור שלהם הוא כזה של מצב אותנטי שאפשרי שיתקיים בעולם (למשל נוכל להגדיר את המונח "ינואו-פרסונטבלואיד" לתאר אדם המחזיק בכרטיס ביקור רשמי של עצמו במהלך חודש ינואר. ההגדרה קבילה לחלוטין ללא סתירות פנימיות או מונחים מעורפלים מדי והיא אכן מתארת מצב אפשרי ולגיטימי של העולם ובפועל מאות מיליוני אנשים אכן עונים על ההגדרה הזו כל שנה אבל איזה צורך יש בה? החוכמה היא ללכד ולזקק תיאור לקטגוריה שנוכל להפיק ממנה תועלת לצורך פיתרון בעיה ספציפית ו/או כשנתקל בבעיות עתידיות).

אם כן, מה הפלא שבאותה שיחה ובשיחות בנושאים דומים עוד הוספתי ואמרתי כי "פילוסופיה היא דיבוג (debugging) של שפה"?

רוב הזמן שיחות על מטאפיזיקה, מוסר, גבולות הידע ונושאים קרובים (אלו יותר ואלו פחות) אחרים "לכודים" יחד עם פרופסורים לפילוסופיה מאחורי דלתות הפקולטה או במוחם של "ווירדואז" אינטרנטיים נטולי-פנים המנהלים בלוג נידח ומשקיעים כמות לא-פרופורציונלית (כפי שאחדים עשויים לטעון) של זמן ומשאבים קוגניטיביים במחשבות ו/או שיחות על רעיונות כמו למשל; "איך אני יכול להצדיק את ההחלטה שלי לומר כי דבר מה הוא 'יפה'?", "מה ההבדל (אם ישנו) בין הליך מכאני עם חוויה להליך מכאני נטול-חוויה?", "מה היא תוכנית יעילה למיקסום הסיכויים שלנו לחיות לנצח?", "איך כדאי לי להתייחס לכפילים שלי?" ו-"מתי נכון לומר על משהו שהוא 'לח' לעומת 'רטוב' ומה ההבדל (אם ישנו) בין השניים?" (אחרי דיון על זה האחרון משתתפי השיח הגיעו למסקנה כי דבר מה הוא 'לח' אם הנוזל בו הוא ספוח ו/או על שכבתו החיצונית מתאדה מהר יותר ממהירות הנזילה, מה שאומר שאובייקטים לחים נהיים רגעית רטובים ברגעי סחיטה! מי היה מאמין!) אך לא תמיד כך המצב ופה ושם בפינות אינטרנטיות או מדיה פופולארית אחרת ישנו מי שטורח לנסות ולנקז החוצה שאלות ושיח שנפוצים בעיקר בין כותבי מאמרים, סופרים עיוניים וחובבי-פאזלים/חידות קשים/ות במיוחד ולהגניבם לתודעת הכלל גם אם רק בקצת.
"אבל!",יזנק כל מי שאי פעם ניסה לפשט ולהעביר רעיון ובפרט רעיון סבוך, "יש כאן בעיה" יאמר בצדק והבעיה היא בעיית אופטימיזציה ושיקולים של רווח והפסד. אי אפשר בסרטון בן כמה דקות או פרק בסדרה להעביר כל נקודה ונקודה ולבצע אנליזה ומטא-אנליזה כשרק רוצים להסביר בכלליות מה הרעיון ולכן יש מחיר לשלם, מה הוא? סבתי המנוחה הייתה מרבה לחרוז; "עצלן תופר בחוט ארוך לחסוך בהשחלה ומה סופו של העצלן? להתחיל מהתחלה", ואת הפתגם המוכר יותר; "החיפזון מן השטן", אך למה זה בעצם? מה הולך לאיבוד כאשר אני תופר בחוט ארוך וכשאני נוהג בחיפזון? מה שפיכת כמות מידע רבה בצורה נטולת-עידון (יחסית) ו/או מהירות גוזלים ממני? אם נעצור לחשוב מספר רגעים ונזכר בכל הפעמים בהן חוסר-עידון ו/או מהירות גזלו מאיתנו הצלחה בסיטואציה כלשהי נראה כי מה שנגזל מעצלן ונחפז הם משאבים,זמן ואסטרטגיה לתקן ולהימנע מטעויות. החוט הארוך של התופר העצלן מקשה עליו לעקוב אחרי שגיאות קלות בשיפוט של כמה מהחוט למשוך ומתי והמהירות של הנחפז מונעת ממנו לתכנן ולעבור על דברים שעשויים להשתבש בזמן-אמת כשתוכניתו תממש ותצא לפועל. העצלן והנחפז נכשלים בדיבוג.

אני יודע שזו הייתה הקדמה ארוכה במיוחד אך היא הכרחית כי אל לנו להיחפז ועל מנת שהאנליזה שלנו תהיה מוצלחת עליה להיות מעודנת ומדויקת ולא גסה ו-"חפיפניקית" אחרת נחטא בדיוק באותו הדבר שאנו מתיימרים להעביר עליו ביקורת (לא שזה יהפוך את הביקורת ללא מוצדקת כמובן אך ברצוננו להיות יעילים ומהימנים יותר אחרת ניפול לאותם הפחים בדיוק שאנו חושפים בניתוח שלנו ואם ברצוננו להשתמש בשפה באופן שאינו-מרושל העיכוב הוא הכרחי).

כעת אתמקד בדוגמא ספציפית למקרה שכזה, פינה אינטרנטית בעלת מטרה מבורכת לגרות את התאים האפורים של אלו החשופים לה אך שבמהלך היישום (אותו פיתרון היוריסטי שנבחר לבעיית האופטימיזציה של מתן סיקור תמציתי יחסית של רעיון מורכב וסבוך) נאבד חלק מרכזי של האנליזה והתוצר הוא טיעונים שנובעים משימוש מרושל בשפה.

"אבל למה זה משנה לך?" עשוי לשאול אחד
"למי אכפת?" אולי ישאל אחר

לדיונים סמנטיים לחלוטין שתכליתם היא יותר אימון לקראת שאלות "גדולות" ולא באמת בעלי ערך אינהרנטי עמוק כמו הדיון על "לח-לעומת-רטוב" זה אולי לא אמור לשנות וכנראה שכמעט לכל חברי האוכלוסייה באמת לא יהיה אכפת אם המטלית היא "לחה" או "רטובה" או אם קורנפלקס הוא סוג של מרק אבל מה אם מה שמונח על הכף הוא "האם זה מוסרי להתאבד" או "למה זה לא בסדר לשנוא אדם בהתבסס על צבע עורו"? מה אם התשובה לשאלה יכולה מילולית לשנות את הצורה שבה אנו חושבים, את היחס שלנו לאנשים ולעולם ואת המעשים שצפוי לראות מאיתנו בעתיד?
הפינה האינטרנטית הזו היא ערוץ היוטיוב "Wisecrack" או יותר ספציפית, רשימת הצפייה "8-BIT PHILOSOPHY".
הסרטון החדש ברשימה (נכון לרגעים אלו- 15/7/2015 , 17:19) שם לעצמו למטרה לדבר על כמה מהרעיונות הפילוסופיים מאחורי יקום המשחקים של "Bioshock" והוא מחולק (באופן מרומז) לשלושה חלקים המיוצגים (שלא במפתיע) ע"י הנושאים בהם היוצרים בחרו להתמקד:
1. אובג'קטיביזם [0:32-4:29]
2. אקספשנליזם אמריקאי [4:45-8:46]
3. בחירה חופשית [8:49-12:32]

לאלו הקוראים כאן בקביעות או קוואזי-קביעות אחד הסעיפים הללו אמור לקפוץ במיוחד שהרי הוא נושא שנידון כאן מספר פעמים והוא הרעיון של בחירה חופשית, מה זה אומר להיות "חופשי" והאם זה בכלל אמור לשנות למישהו מאיתנו (לא שישנה בעיה ספציפית בלדבר על הנושאים האחרים או שיוצרי הסרטון בהכרח עשו להם חסד לעומת זה השלישי אלא שהזמן והמשאבים הם סופיים אז סביר וראוי לצפות שאתמקד במיוחד ואשקיע אחר צהריים או יותר בזה שיש לי אישית עניין בו).

עכשיו אנו מגיעים ל-"בשר" שלשמו מלאכת התבלון וההשחזה עליהם התעכבתי ארוכות נועדו, בואו נעבור ונבחן כל טיעון על דטרמיניזם, בחירה, יחס סיבה-תוצאה ו-חופש שהדובר בסרטון מציג ואני מקווה שלכשנסיים אני אצליח להשאיר בכם מן הרושם שהשקעת זמן בשיח סמנטי טהור כגון "מה ההבדל בין 'לח' ל-'רטוב'?" עשויה בהחלט להיות שווה את הזמן אם היא מכינה אותנו לא לקנות בקלות זריזות-ידיים (אי-)לוגית ולא ליפול לאותם פחים של חיפזון ו/או חוט ארוך שעלול לשלול מאיתנו את הרושם שהבחירות שלנו משמעותיות או שיש לנו אחריות כלפי העתיד.

[9:26]
Andrew Ryan reminds us, we all make choices. But in the end, our choices make us.
So if we make choices we must be free. But then again, if our choices make us then how can we be free to make them?

יש שתי בעיות מרכזיות עם הטיעון הזה (והאחת משפיעה על השנייה), נבחן כל אחת מהן לחוד:
1. פרדוקס סוריטס- האם זה נשמע לכם מוכר? תיאור של שלבים בדידים (כמו למשל; לבחור אם לאכול תפוח או אגס) שמאחר והשינוי שכל אחד תורם בפני עצמו (כאשר הוא נבחן תחת זכוכית מגדלת) הוא חלק מוגדר וזניח מהמערכת הכוללת (אוהב-תפוחים-מושבע או אוהב-אגסים-מושבע) הכיצד זה יתכן שהמערכת משמרת או מאבדת מפעולתה או מהותה? ההיגיון הזה הוא למעשה אותו ההיגיון שמוליד את "פרדוקס סוריטס" או בשמו היותר מוכר "פרדוקס הערימה";
א. גרגר חול בודד אינו-מהווה ערימה
ב. הוספת גרגר חול בודד אינה יכולה להוות את ההבדל בין ערימה ל-לא-ערימה

נסתכל על הדוגמא של האדם המתלבט בין אכילת תפוח לאכילת אגס;
א. אדם יהיה "אוהב-X-מושבע" אם ברוב המקרים הוא יבחר ב-X על פני אפשרויות אחרות
ב. לבחור באפשרות שאינה-X פעם בודדת אינה יכולה להוות את ההבדל בין אוהב-X-מושבע ל-לא-אוהב-X-מושבע

אך זה אבסורד, לפי חשיבה זו לא משנה כמה אגסים ובאיזו תדירות אוהב-התפוחים-המושבע יאכל הוא לעולם לא יהפוך לאוהב-אגסים-מושבע שהרי גם אם מאזן האכילה היה 49.9999%:50.0001% בין אגסים לתפוחים שנאכלו, עוד אכילה אחת לא תוכל לשנות כלום (לפי הנחה (ב) שלנו). אם כן, אני מקווה כעת כי הצליל המוכר של פרדוקס הערימה הוא רם וברור:
א. אדם יהיה "חופשי" אם לא נבחר שהוא יהיה כך* (אם נבחר עבורו ולא על ידיו, הוא לא חופשי)
ב. אף בחירה בודדת שאדם שאינו "חופשי"** עושה (או יותר נכון, שמתרחשת לו) אינה יכולה להפוך אותו לאדם חופשי

*-מדוע זו הגדרה לגיטימית לחופש? בחירות של ראש ממשלה שונות מאד מבחירות של האזרח ה"פשוט" והנה עדיין אזרח פשוט יכול להפוך לראש ממשלה אם הדבר נבחר עבורו (בהצבעה למשל). האם זה אומר שאזרח פשוט שנבחר ברוב קולות להיות ראש ממשלה אינו יכול לנצל את האפשרויות שלו ככזה? האם הוא מוגבל עקרונית במובן זה או אחר על פני ראש ממשלה שהמליך את עצמו?

**-מה היא "בחירה לא-חופשית"? ממה היא לא-חופשית בדיוק? האפשרות לבחור היא האפשרות לחשוב על עתידיים אפשריים (מה שאקרא לו בהמשך "קאונטרפקטואלים") ובהתאם להעדפות והיגיון ליישם את המסקנה שנדמית כ-אופטימלית על ידי איזשהו סדר-פעולות. זה כל ה-"חופש" שבחירה צריכה בהנחה שלא נכפה עלי דבר בניגוד להעדפות שלי ו/או בניגוד להיגיון.

אתם עשויים להיות לא-משוכנעים שאכן הדמיון לפרדוקס הערימה רלוונטי פה ולטעון שבחירות הן לא כמו הורדת גרגרי חול אך האם זה נכון? האם אף בחירה לא יכולה להשפיע ו-"לשחרר" אדם ש-"נבחר עבורו" (ע"י גרסאות עבר של עצמו) להיות היכן שהוא נמצא? כדי להבין אם הדבר אפשרי נענה על שאלה כללית יותר: האם תהליך יכול להפגין תכונה שאף אחד משלביו לא? התשובה היא חד-משמעית כן ותכונות כאלו (תכונות שמופיעות מתוך התהליך השלם ולא מאף אחד מחלקי התהליך בפני עצמו) נקראות "תכונות אמרגנטיות". הדוגמא הבנאלית ביותר היא "רטיבות"- אף מולקולת מים (למשל) אינה מתנהגת כנוזל בפני עצמה אך סך המערכת (נגיד, כוס מים) כן (אילו היינו מתפתים להיגיון של פרדוקס הערימה היינו טוענים כי אף הוספה של מולקולה בודדת לא יכולה לגרום להופעת רטיבות). דוגמאות בנאליות פחות נמצאות בשפע בטבע; הופעת כנפיים מצורות חיים שאבותיהם היו נטולי-כנפיים, הופעת יונקים (שכל אבותיהם היו זוחלים) וכו' אך הדוגמאות המעניינות ביותר בעיני באות דווקא מעולם המתמטיקה ומדעי-המחשב בנושא שנגעתי בו בעבר בהקשר שונה לחלוטין, אוטומטון תאי. אוטומטה תאית ידועה ונחקרת רבות בדיוק עקב הנטייה של המערכת להתנהגות לא-צפויה ולהופעות תבניות בהרצה שלה שלא היה דרך לחזות את הופעתן (ולכן ישנם אוטומטונים ספציפיים המשמשים כאלגוריתם לייצר מספרים [פסאודו-]אקראיים) לפני שההרצה הושלמה. אפילו באוטומטה הפשוטה ביותר כמו "כלל 90" רואים הופעה של תבנית לא-צפויה ("משולש סירפינסקי"), האוטומטה מורכבת מתאים הנצבעים בשחור או לבן לפי חוקיות מסויימת אך במהלך התהליך מתגלה חוקיות חדשה (דהיינו; משולשים הולכים וגדלים ועותקים של הגרסאות הקודמות בהתאם לחזקות של 2). האם זו אשליה? האם מאחר והאוטומטה מורכבת מריבועים קטנים וכללים על איך לצבוע כל ריבוע ביחס לשכניו ההופעה של המשולשים ושל החוקיות היא בלתי-אפשרית? משולש סירפינסקי בהחלט מתגלה ויזואלית ובהחלט ניתן להוכיח שהמשולשים מתקדמים לפי החוקיות הזו וזו בהחלט דרך נכונה לחזות את התנהגות המערכת בעתיד אז איזו משמעות יש ללומר שמאחר וחוקיות הריבועים יוצרת את המשולשים, החוקיות של המשולשים לא יכולה ליצור את הריבועים? היא בפירוש כן, יכולתי להתחיל מהמשולשים עצמים ולא לדעת בכלל מה הוא "כלל 90" או "אוטומטון תאי" ולהגיע בדיוק לאותה תוצאה אז מה זה משנה מה היה "קודם"?

-

-

אף אחד אינו נציג רציונלי של המין האנושי כשהוא תינוק אבל אין זה אומר שבגלל שההחלטות שלך היו מוגבלות לאלו שתינוק או ילד יכולים לעשות אין לך אפשרות להשתחרר מהחלטות העבר ולהיות אדם חושב המסוגל לשקול את עתידיו האפשריים בצורה (פחות-או-יותר) לא משוחדת, אם אני לא יודע מה לומר לבחורה היום או כמה הוא השורש הריבועי של 2 (1.41421356237309504) אין זה אומר שאם אלמד (מניסיון שבא עם הזמן או בישיבה מכוונת על הנושא) לא אוכל לדעת זאת אף פעם והאדם החדש שהוא אני (אני של אתמול+הידע של היום) אינו חופשי פחות ממני לבחור ומאחר שהידע שלו גדול יותר משהיה יום לפני כן הוא אם כבר חופשי יותר וזה מביא אותנו לבעיה השנייה.

2. אקוויווקציה- זריזות הידיים היא ב-"אנחנו" המסתורי הזה שאליו מתייחסות המילים "us" ו-"we", בואו נתרגם את הטיעון לעברית:
"אם הבחירות שלנו עושות אותנו, איך אנחנו חופשיים לעשות אותן?"
ההרגשה של בעייתיות נובעת רק אם אנחנו איכשהו מתבלבלים בין ה-"אנחנו" שהמילה "שלנו" מתייחסת אליו ל-"אנחנו" שהמילה "אותנו" מתייחסת אליו. זוכרים את הגרסא שלי שלא יודעת מה לומר לבחורה או כמה זה שורש 2? זו אותה גרסא שקיבלה את ההחלטה ללמוד ולכן התוצר שלה (אני+הידע) לא צריך (ובאיזשהו מובן מאד חלש, לא "יכול") לקבל את ההחלטה ללמוד שהרי הוא כבר יודע, אבל זה שהגרסא שלו מינוס ידע בחרה לעצב עצמה כדי להיות בדיוק הוא לא אומר שהוא לא חופשי לעשות את הבחירות שלו; אוהב-התפוחים-המושבע לשעבר בחר לאורך זמן להיות אוהב-אגסים-מושבע, באיזה מובן אוהב-האגסים-המושבע בהווה אינו חופשי? החלק הראשון של הטיעון ("אם הבחירות שלנו עושות אותנו") פונה לשני "אנחנו" שונים, אחד בעבר והשני בהווה, אז מי הוא בדיוק ה-"אנחנו" בחלק השני של הטיעון ("איך אנחנו חופשיים לעשות אותן?")? הרי זה ברור שהבחירות שעשיתי אתמול ("אם הבחירות שלנו") הן לא הבחירות שאני עושה היום ולא הבחירות שאעשה מחר ("לעשות אותן") אז למה בכלל לדרוש מגרסא עתידית שלי להיות "חופשית" בלעשות בחירה בעבר של עצמה? זו דרישה אבסורדית ואם איכשהו הדובר הצליח לשכנע עצמו שזו באמת הגדרה לגיטימית של חופש אז אני לא רואה סיבה אחת ריאלית (יש הרבה לא-ריאליות) להרגיש שזה איזשהו הפסד גדול אם אין לנו אותו (ז"א, את החופש לבחור מההווה ו/או העתיד את העבר).***

***- אחד עשוי לחשוב כי זה אומר שהעבר באיזושהי צורה "שולט" בהווה או בעתיד אבל אין זה כך, העתיד לא יכול להיקבע ללא ההווה (הרגע שבו אתה מחליט)!

[9:52]
If all action can be boiled down to cause and effect, then all of our actions are bound by an external force
[10:03]
may think you are free to click off this video right now. But keep in mind that if you do there is a REASON you are doing so

שוב, נבחן כל בעייתיות בנפרד:
1. פישוט-יתר- מה אתם מדמיינים כאשר אתם קוראים את הציטוט הראשון מהסרטון? האם זה משהו כמו כדור שלג מתגלגל או אולי שני כדורי ביליארד מתנגשים? עלה עף ברוח? התיאור של פעולה (ואיכשהו הקפיצה למסקנה) כ-"לא יותר מ" (can be boiled down) סיבה ותוצאה הוא בהחלט מוזר. לא שהמעשים שלנו לא באים כתגובה לקלטים מהסביבה אבל התיאור של המעשים שלנו בתור "לא יותר מ" הוא מאד מטעה, האם בזה שאיני מתנהג כאדם הלוקה בנפשו ועושה כרצוני מבלי לחשוב על ההשלכות ומבלי לקחת בחשבון את פעולות הסביבה אני לא חופשי? אולי במובנים מסויימים אבל זה לא מובנים שאמורים לשנות לי משהו  שהרי אם אכפת לי מחברי איזו סיבה שבעולם יש שלא אשקול את התנהגותי לפני שאני פועל? האם חברים הם מגבלה? רק אם אני אתאמץ להגדיר אותם כך. התמונה בראש של "לא יותר מ"-כדור ביליארד או כדור שלג או עלה ברוח מפשטת בצורה חמדנית את הרגישות הסנסורית של אורגניזמים בכלל ובני-אדם בפרט לסביבה שלהם (באיזה מובן בדיוק לשקול מהלכים בשחמט דומה לעלה ברוח או לשני כדורי ביליארד מתנגשים? לא באף מובן שאמור לשנות לנו משהו). לומר כי הפעולות שלנו הן "לא יותר מסיבה ותוצאה" זה סוג של מה שהפילוסוף (שהוזכר כאן בעבר) דניאל דנט קורא לו "משאבת אינטואיציה" (intuition pump); הניסוח הזה נועד "לשאוב מאיתנו החוצה" את האינטואיציה שהחלק החשוב פה הוא זה שקלט א' גרר פלט ב' אבל הנ"ל מתעלם לחלוטין מהיישום של פונקציה מורכבת שממקסמת על פני כל העתידיים האפשריים את הפלט האופטימלי בהתאם לקלטים מהסביבה (משהו שעלה ו/או כדור ביליארד לא יכולים לעשות). אם החלק החשוב בלהחליט כיצד לפעול הוא איכשהו להיות מנותקי סיבה במקום (הרושם שיש לנו של) להגיב בצורה הטובה ביותר לקלטים חיצוניים, אז עלינו להתנהג באקראיות (נגעתי בעבר בלמה להתנהג בצורה אקראית זה לא להיות חופשי אבל אגע זאת שוב גם כאן בהמשך) לפי הכתבה של מונה-גייגר המתאים קפיצות אקראיות טהורות של התפרקות רדיו-אקטיבית לדרכי פעולה (אם זה נשמע לכם אבסורד, האינטואיציה שלכם במקום הנכון. החלק שאכפת לנו ממנו כאשר אנו בוחרים הוא בפירוש לא זה המוצג לכאורה). החלק החשוב (זה שעושה את ההבדל) הוא מה קורה בין הסיבה לתוצאה.

2. שפה דואליסטית- מילותיו של הדובר יוצרות רושם מוזר. השימוש במילה "חיצוני" (external) יוצר את הרושם שהכוחות הפועלים הם מחוץ למשהו אבל מחוץ למה? בכדי להיות חיצוני בהכרח יש משהו שהוא "פנימי", אתה לא יכול להיות חיצוני מבלי להיות חיצוני למשהו אבל אם אני הגוף שלי והגוף שלי הוא פיזי לחלוטין (דהיינו, עושה אינטראקציות בין חומר לחומר) מה בדיוק נשאר? הדובר מנסה לצייר תמונה בדמיון שלנו של נקודת מבט סובייקטיבית, חווית-עולם מרחפת נטולת-גוף שכזאת הנדחפת פאסיבית ממקום למקום אך אין רחוק יותר מהאמת; אילו הגוף שלי היה רק מקבל פאסיבי של כוחות חיצוניים ללא ההשפעה בפני עצמו זה היה סותר את חוקי ניוטון!, היינו נאלצים להתמודד עם סוג של סינגולריות כל פעם שבני-אדם חווים תנאים ו/או כוחות סביבתיים שבה התגובה שלנו הייתה נעלמת ונבלעת או לשנות מחדש את המחשבה שלנו על עצמנו ולהודות בדואליזם (דהיינו, להכריז שאנו חווית-עולם שמשום מה מוצמדות לגוף). הפעולות שלי הן בעצמן כוחות חיצוניים ביחס לאובייקטים שהם לא אני, איזו עוד הגדרה קוהרנטית יכולה להיות לחופש להשפיע על הסביבה בהווה?

3. שפה דואליסטית II- זוכרים את החוט הארוך של העצלן? מכיוון והחוט ארוך, לעצלן ההיפותטי שלנו קל יותר להשחיל אך קשה יותר לעקוב אחרי טעויות ותזוזות מעודנות עם היד ולכן הוא מסתכן בכך שאם הוא ינסה למשוך עוד חוט הוא ימשוך בטעות יותר מדי וה-"למשוך יותר מדי" זה בדיוק מה שקורה כאן, נוכל לאמץ לעצמנו חריזה (מוצלחת פחות) רלוונטית יותר שתהווה פאראפרזה על המקורית: "פילוסוף הרוצה לחסוך בזמן ודיו קופץ למסקנות, ומה סופו של הפילוסוף? שטיעוניו לא יכילו אמיתות!". אם המסקנות שנובעות מהשימוש במילה "חיצוני" נשמעו לכם אבסורדיות, המסקנות שנובעות מלטעון שאם יש לך רציונל (reason) לנמק בחירה אז הבחירה לא חופשית הן ביזאריות לחלוטין, זה טיעון שאמנם הלך ודעך מאד בשנים האחרונות אבל כמו שאתם רואים הוא בהחלט לא נעלם בקרב "דטרמיניסטים חזקים" ו-"אינקומפטיבליסטים" (לעומת קומפטיבליסטים, מי שלא רואה סתירה בין דטרמיניזם ובחירה חופשית, כמוני). איך הסיבות שלי לבחור משהו הופכות את הבחירה ללא שלי? אז של מי היא בדיוק? האם זה שהרעיונות שלי הם בין-היתר השפעה של לחצים חברתיים (למשל) הופך אותם לפחות שלי? אנחנו רוצים שתהיה סיבה לבחירות שלנו, בדיוק לפי הסיבות לדברים שאנחנו עושים יש לנו איך להפריד בין זה שהיה לו "מזל" לבין זה שהתאמן לאורך שנים ולפיכך הישגיו הם תוצר של כישרון. אילו איכשהו החופש שלנו לבחור היה תלוי בלבחור ללא סיבה שוב אנו מוצאים עצמנו בעולם בו כולם מתהלכים לפי הכתבה של מונה-גייגר אך מי יותר חופשי בעיניכם; השחמטאי שברגע של הברקה מזהה את הדרך להנחית "מט" על יריבו או אלקטרון שנע ללא-חוקיות סביב אטום?

4. משחק ה-"למה?"- כולנו מכירים גרסא כזו או אחרת של "משחק הלמה";
אדם א': "למה a?"
אדם ב': "כי b"
אדם א': "אבל למה b?"
אדם ב': "כי c"
אדם א': "אז למה c?"
אדם ב': "כי d"

וכן הלאה באופן רקורסיבי. מתי המשחק נגמר? כשלאחד הצדדים נמאס. אין זה כלל משנה שהסבר מכל סוג שהוא צריך להיגמר איפשהו (באקסיומות שהוא מתבסס עליהן או בתופעות שהקיום שלהן נלקח כפונדמנטלי) כי תמיד אני אוכל באופן מכאני לחלוטין להגות את המשפט "למה X?" עבור כל X שהוא. זה שתמיד ניתן לשאול "למה" משהו קרה במטרה למצוא איזושהי סיבה שאיכשהו שרשרת התשובות הקודמות לא סיפקה לנו לא אומר שיש לזה משמעות בדיוק כמו שזה שאני יכול לומר "כל ה-מחר-ים הכחולים הם פלאפל" לא אומר שיכול להיות יותר מ-"מחר" אחד, שאיכשהו מחר יכול להיות כחול ו/או פלאפל. תיאורטית המשחק לא יגמר אף פעם אבל אין זה אומר שלא מצאנו הסבר מספק הרבה לפני הצלילה המיותרת הזו לאינסוף ולמעשה, זו גרסא של כשל לוגי שהזכרתי בעבר בשם "black-holing".

[10:17]
Our "choice" in our actions is merely an illusion.

פילוסוף הרוצה לחסוך בזמן ודיו קופץ למסקנות, ומה סופו של הפילוסוף? שטיעוניו לא יכילו אמיתות.
מה הפילוסוף עושה בזה שהוא קופץ למסקנות? הוא נחפז וחיפזון, כזכור, הוא מהשטן.
עכשיו אנו סוף-סוף רואים מה נמצא בקצה של אותו חוט ארוך, כיצד זריזות הידיים והסחת-הדעת של קוסם מושכים קהל תמים הבולע פיתיון להאמין לדברים יותר ויותר בלתי-אפשריים עד שנדמה לבסוף כי אותו קוסם איכשהו מצליח להפוך את חוקי הטבע על הראש. זוכרים את מה שקראתי לו "קאונטרפקטואלים"? כשמם כן הם, דברים המנוגדים (counter) לעובדות (factual); מנוגדים לאיך שהעולם בפועל. אבל לא כל מצב מנוגד לאיך שהעולם בפועל מעניין אותנו כשאנו מתלבטים ו/או מנסים לקבל החלטה (דהיינו מנסים לבחור), אנו רוצים להחזיק מול העיניים את אותם מצבים שהם לא כמו שהעולם בפועל כרגע אבל שהוא כן יכול להיות בעתיד ואחרי שפענחנו מה הוא העתיד שהיינו מעדיפים אנו רוצים להבין איזה סט פעולות יביאו את העולם למצב הדומה ביותר לקאונטרפקטואל המועדף עלינו. קבלת החלטה היא שקילה ומידול קאונטרפקטואלים ולפעול בהתאם להחלטה שקיבלנו זה יישום של פונקציה מקבוצת הקאונטרפקטואלים האפשריים בתור עתיד לקבוצת הפקטואלים (העובדות, איך שהעולם בפועל). אתמול השורה הזו הייתה קאונטרפקטואל וברגעים אלו ממש (16/07/2015 15:53) אני מיישם פונקציה מאותו קאונטרפקטואל לעולם הממשי. אם כן, מה זה אומר שהשקילה הזאת של קאונטרפקטואלים (choice) לפני ביצוע הפעולה (our actions) היא "רק" (merely) אשליה? האם האזורים הרלוונטיים במוח שלנו כשאנו חושבים על דרך פעולה אופטימלית (האונה המצחית, הניאוקורטקס) התפתחו לחלוטין כדי להחזיק אשליה שאינה יכולה להשפיע על המציאות? מה זה אומר על כל העדויות שלנו הן מהחוויה היומיומית ("מה עדיף לי, לנסוע מז'בוטינסקי בשעה הזאת או מקפלן?") והן מסריקות מוחיות בזמן-אמת ע"י fMRI? אם המסקנות שלנו מכל אותן עדויות שגויות והבחירה שלנו (השקילה של הקאונטרפקטואלים) אין משחקת תפקיד בהסבר על השתלשלות אירועים שבה השקילה לקחה חלק הדבר אומר שכל ההתלבטויות הן אפיפנומנליות מה שהופך את היקום למקום מוזר בהחלט ואת ההסברים שלנו לאיך היקום עובד למוזרים שבעתיים; עיקרון חשוב שהוזכר כאן מספר פעמים בעבר הוא "תערו של אוקהם". הרעיון מאחורי ה-"תער" הוא שההסברים הסבירים יותר לתופעה הם אלו שמכילים כמה שפחות גורמים מעורבים למשל אם אני יכול להסביר גרוויטציה במונחים של עקמומיות של החלל איזה טעם יש לי בלחשוב שגרוויטציה היא תוצר של חלל עקום וגם שדים שמושכים חפצים למרכז מסה? השדים לא עושים שום עבודה אמיתית ולא תורמים להסבר שלי דבר אז למה להניח שהם קיימים? התער מגלח אותם. אם כן אני מקווה שהאינטואיציה שהצלחתי לשאוב מכם היא זו; תערו של אוקהם לא אוהב תופעות אפיפנומנליות כי הן לא תורמות דבר לתיאוריה אבל אנחנו יודעים ששקילת אופציות, דהיינו שקילת קאונטרפקטואלים, היא אמיתית כי אנחנו יכולים למדוד אותה אז אם היא אכן קיימת אבל המסקנה כי היא תורמת להשתלשלות האירועים ביקום היא שקרית או "אשליה" אזי הווה אומר שיש ביקום תופעות ש-"סתם" נמצאות בו בלי להתערב בחוקי טבע אחרים לכאן או לכאן דהיינו (טוען דובר הסרטון) [שקילת-] הבחירות שלנו. אם כן, ההסבר שדובר הסרטון מבקש לספק הוא מסובך ולכן פחות סביר אבל האם יש דרך אלגנטית יותר לצאת ממה שנדמה לנו כתסבוכת הזאת מאשר לטעון בעד סבירות נמוכה ו-"מוזרות" (לטעמנו האסתטי בכל הנוגע להסברים קוסמיים) של תופעות אפיפנומנליות? אכן יש ולמעשה כבר ראינו אותה. אם הסיבות שלי להזיז את היד לעבר התפוח הן כי שקלתי את ההעדפות שלי בין תפוח ואגס ואם הסיבות שלי ל-לשקול בין תפוח ואגס הן כי הוצגה בפני הדילמה הזו, האם זה נכון לומר שמה ש-"גרם" (באיזושהי פרסוניפיקציה ואנתרופומורפיזציה נטולת-פנים של מידע סנסורי) לי "באמת" להזיז את היד לעבר התפוח זה הצגת הבעיה בעוד שהשקילה שהתרחשה בין השניים היא "רק" (merely) אשליה? התשובה היא לא כי זה יפר את כל התפיסה שלנו של לוקליות בפיסיקה או בדומה לאיך שניסחנו זאת מוקדם יותר בפוסט: העבר לא יכול לדלג על ההווה כדי לקבוע ישירות את העתיד. אם השקילה שלנו הייתה מתווך אפיפנומלי שאינו תורם דבר להסבר שלנו על הנסיבתיות בין הצגת הבעיה ליישום מסקנת השקילה שלנו (הפעולה לאחר הבחירה) התפיסה שלנו של זמן לא הייתה עושה היגיון ולא היינו יכולים לנסח את עקרונות הפיסיקה הבסיסיים שעליהם אנחנו מתבססים (למשל, חוק שימור תנע: אם כדור א' פוגע בכדור ב' וכדור ב' פוגע בכדור ג' הודות לתנע החדש שלו, הכיצד בדיוק כדור א' היה יכול להעביר תנע ישירות ל-ג' ללא מגע ישיר?). העתיד "נקבע" בעזרת הבחירות שלנו בהווה ולא למרות הבחירות שלנו בהווה. מבלי להבין זאת, הדובר מבלבל בין הרעיון של דטרמיניזם (לאירועים יש אירועים מקדימים שיכולים להוות איזשהו מושג של "הסיבה" לאירוע הבא בעקבותיהם) לבין הדוקטרינה של "פאטאליזם"- העמדה (המיסטית בסה"כ כי מה שהיא מתארת זה בדיוק הרעיון של "גורל" ו-"ייעוד") הגורסת כי העתיד של דברים קבוע וידוע מראש (ידוע למי בדיוק? קבוע איפה?) ובדיוק מכיוון ואין לנו שום דרך לספק ראיה לפאטאליזם מטאפיזי קוסמי שכל חוקי הטבע חותרים במטרה ל-"גורל" מוחלט אין לנו שום סיבה שבעולם לחשוב שזו דוקטרינה נכונה (בדיוק כמו השדים מושכי-החפצים שלנו). השימוש במילה "אשליה" נועד להלהיט את קהל הצופים בבית ולפתות אותם לעקוב אחרי חוט ארוך מאד אבל קשה לבצע תנועות מעודנות עם חוטים ארוכים במיוחד ואם לא נזהרים עלולים למשוך יותר מדי ואז סופנו להתחיל מהתחלה.   
 
[10:48]
a possible way out of the problem of free will-the multiverse-an infinite number of worlds to choose from
[11:00]
seems to be a way out of the deterministic universe

1. פנייה למכאניקה-קוואנטית והיפותזת העולמות המרובים- אחד מהרעיונות שצצו עם גילויים במכאניקה קוואנטית הוא שהאקראיות האינהרנטית בהתנהגות של חלקיקים (ולכן, של היקום) ואי-הוודאות ההכרחית בכיצד תופעות ברמת החלקיק מתנהגות מהוות איזשהו מרווח להחלטות אנושיות לקחת מקום ולהשפיע על המציאות באופן שאיכשהו יקום דטרמיניסטי (זה שאנחנו יודעים ,הודות לאקראיות-הקוואנטית, שאנחנו לא חיים בו) לא מאפשר. אבל מאיפה הרעיון הזה שאקראיות היא באיזושהי צורה "בחירה"? אם אקח קוביה ועל כל אחת מפאותיה אכתוב דרך פעולה אחרת ואפעל רק לפי תוצאות הטלתה, באיזה שלב בחרתי במשהו (חוץ מעצם ההטלה למרות שניתן לחשוב על מתקן שיחליט באקראי עבורי גם מתי להגריל ומתי לא)? אקראיות מוחלטת לא הייתה מאפשרת לנו "לדחוס" את הטבע לחוקים מוגדרים ומהימנים (אלו שבזכותם בין היתר אתם מסוגלים לקרוא שורות אלו ואני מסוגל להקליד אותן) ולא היינו יכולים לזהות תבניות באותה היעילות שאנו עושים על בסיס קבוע. הכיצד ללכת ברחוב ושלפתע, ללא אזהרה מוקדמת, הראש שלי יגדל כנפיים סגולות ויעוף לשמש בעוד שיד שמאל שלי תהפוך לזר חמניות מהווה באיזושהי צורה "חופש" רב יותר מאשר לדעת שבסבירות גבוהה מאד אני אגיע לחנות באופן קוואזי-צפוי וללא בעיה? אקראיות מוחלטת לא טובה יותר בשום צורה מדטרמיניזם מוחלט, בדיוק להיפך! אי-אפשר להכין את עצמך מראש לבלתי-ניתן לחיזוי, היכולת שלנו לתכנן לעתיד ולהימנע מסכנות מסתמכת ישירות על העובדה שברמה המאקרוסקופית (זו שאנו, עצמים בגודל "בינוני", חיים בה) המציאות וחוקי הטבע הם בקירוב טוב (מאד) דטרמיניסטיים ומכילים הרבה מאד רגולציות, מחזורים וקוואזי-מחזורים. היכולת שלך לבחור בצורה רציונלית היא פחות או יותר אפסית תחת מספיק אקראיות ו-"רעש" אז פנייה לאקראיות כאיזשהו "מוצא אחרון" לא עוזר לנו. הפנייה בקטע היא פחות ישירות לרעיון של אקראיות קוואנטית אך אנו לא רוצים להיחפז, הנקודה הזו הכרחית כטיעון צד בשביל הנקודה הבאה.

2. דטרמיניסט-"מספיק"-חזק – קודם ראינו כי דובר הסרטון ניסה למשוך אותנו בזריזות-ידיים וורבאלית להשתכנע ש-"משחק הלמה" לא משאיר לבחירות שלנו מקום להשפיע על המציאות אבל הטענה הזאת לא יכולה לחיות בדו-קיום עם הטענה שהוא מציג כעת; לבחור מתוך "עולמות מרובים" (מכאניזם שאינו-דטרמיניסטי באופן פעולתו) יכול "לשחרר" אותנו (מי הסוהר שכלא אותנו כאן?) מהיקום הדטרמיניסטי. אולי זה אכן כך אם התפיסה שלנו של "מה הוא דטרמיניזם?" כוללת איפשהו את ההנחה שדטרמיניזם איכשהו מהווה חלק "אקסטרה" ליקום הספציפי שלנו, כלומר אם איכשהו ברשימת החוקים של הטבע יש את המילה "דטרמיניזם" באחד הסעיפים ושאיכשהו יקום עם רשימה זהה לחלוטין פרט למילה "דטרמיניזם" שונה מהראשון אבל זה אבסורד. אם דטרמיניסט חזק (לטענת הדובר) הוא זה ששולל בחירה חופשית כי ניתן לדבר על הפעולות שלנו במונחים של סיבה ותוצאה אז דטרמיניסט חזק שחושב שאי-אפשר לדבר כך ביקום שמציג מכאניזם שפעולתו אינה-דטרמיניסטית (למשל; לבחור את כל האופציות במקביל [גם סותרות] כפי שקורה ברעיון של multiverse כפי שהוא מוצג ב-Bioshock) הוא כנראה דטרמיניסט שאינו חזק "מספיק". הדבר ש-"גרם" לגיבור המשחק לעבור ליקומים אחרים/לחזור בזמן/כל מכאניזם לא-דטרמיניסטי אחר הוא זה שאינו היה מרוצה מאיך שהדבר קרו בפעם "המקורית", איפה המגבלה בלדבר על אירועים במונחים של סיבה ותוצאה? אם "משחק הלמה" האינסופי הוא טיעון לגיטימי (וכפי שראינו הוא לא) נגד בחירה חופשית במקרה הראשון הוא בהחלט גם טיעון לגיטימי במקרה הנוכחי. עמדת הדובר אינה-קוהרנטית, היא מכילה סתירה אך זו בדיוק הבעיה עם דברים מן השטן (כמו חפזון).

[11:09-12:32]

בשארית הסרטון נעשית השוואה מוזרה בין הצורה בה המשחק מתוכנן לבין טבען של בחירות בחיים והדובר שוב מבלבל שלא במשים בין הרעיון של דטרמיניזם לזה של פאטאליזם [12:09 you are fated]. במה בדיוק Bioshock דומה לחיים האמיתיים? איך האינטראקציה עם המשחק היא באיזושהי צורה אנאלוגיה קבילה ורצינית לאינטראקציה עם הסביבה בעולם הממשי? הדובר סותר את עצמו וטוען שמצד אחד יש לך האפשרות לסרב ללחוץ X לנצח אך שמצד שני המשחק מוכיח שהסירוב הזה הוא אשליה. ההחלטה של יוצר המשחק לא לשים את הקטע בתור סצינת מעבר (cutscene) אלא לתת לך את האפשרות "לאשר" את סצינת המעבר צריכה לגרור מסקנות על הטעם שלו עיצוב משחקי מחשב ולא על המטאפיזיקה של קבלת החלטות. ברגע האחרון הדובר מצהיר כי הבחירה היחידה שלך היא לסגור את המשחק אך בכך למעשה מפריך את כל מה שאמר לפני כן שהרי זו בדיוק דוגמא לעד כמה היקום של Bioshock והצורה בה המשחק מעוצב אינם מהווים מדד שבכלל דומה לצורה בה אנחנו מגבשים ומוציאים לפועל החלטות.

סיכום
נתתי מוקדם יותר חריזת אזהרה לפילוסוף נחפז אז הנה חריזת עידוד לפילוסוף הקפדן;
פילוסוף זהיר שוקל היטב את מילותיו, ומה הרוויח הפילוסוף? את חוזק טיעוניו!

למי אכפת אם המטלית היא לחה או רטובה או אם המבורגר זה מקרה פרטי של קציצה? כנראה שלא להרבה אנשים אבל מה אם לתרגל מדי פעם את שתי השאלות הנ"ל יעזור לנו לראות דרך זריזות-ידיים? להבדיל בין השאלות שכן אכפת לנו מהן כמו מה ההבדל בין שיעבוד לחופש? או בין אשליה למציאות? שפה היא לא רק דרך תקשורת, היא כלי שלנו לפענח ולהבין את העולם ואם השפה שלנו תהיה מרושלת ההבנה שלנו את העולם תהיה מרושלת גם היא.