כחלק מהמסע שלי לפצח את שאלת התודעה (הן לשם האספקט האינטלקטואלי שבדבר והן כדי להבין מה הן אסטרטגיות יעילות והכרחיות להשגת חיי נצח) אני מוצא את עצמי פעמים רבות בוחן עמדות המנוגדות לציפיות שלי כי היי, משהו צריך לשנות את דעתי לכיוון הנכון כשאני טועה.
בהמשך להכנה לפוסטים עתידיים בנושא החלטתי להציג כאן אחת מהעמדות האלו, היכן הוגים אחרים ואני אישית רואים את הבעיתיות בעמדה זו ומה כן ניתן ללמוד ממנה הן על היגיון באופן כללי, הן על האינטואיציה שלנו בפרט והן על הקיום.
ליל החיים הלא-חווים
השפה היומיומית מקשה עלינו פעמים רבות לעשות הפרדות חשובות, מה שמשחק מכשול קריטי כאשר מנסים לפתור בעיות בעלות ליבה סמנטית.
באחרונה חוויתי אכזבה שכזאת מהשקפה שנראתה לנטייה הרדוקציוניסטית שלי מבטיחה במיוחד- מטריאליזם אלימינטיביסטי.
מטריאליזם אלימינטיביסטי (או פשוט "אלימינטיביזם") היא עמדה בפילוסופיה של התודעה הגורסת כי תופעות מנטליות מסויימות (כמו "אמונה","רצון" ולעיתים תמונות מנטליות או כאב) אינן מוגדרות טוב ולמעשה אינן קיימות למרות שההיגיון הפשוט (ה-"Common-sense") שלנו אומר אחרת.
במבט ראשון אלימינטיביזם עשוי להיראות מהצד כסקפטיות קיצונית ואף טירוף שהרי זה ברור כשמש שאני רוצה לכתוב פוסט בנושא שאלת הקוהרנטיות של "זומבים פילוסופיים", נקודות בהגותו של דייוויד צ'אלמרס ורעיונות מקוריים שלי אז אני פשוט עושה זאת, לא? אך אלימינטיביזם מתגלה כיעיל במיוחד כאשר אנו מנסים להסביר לעצמנו לעומק חלקים מתוך החוויה שלנו- באיזו נקודה בדיוק *רציתי* לכתוב את הפוסט? האם במהלך הכתיבה אני עדיין "רוצה" או שמרגע שהתחלתי הרצון נגמר? כשאני אומר את המשפט "אני מאמין שלא ירד גשם מחר" למה בדיוק אני מתכוון; שהפסוק "לא ירד גשם מחר" הוא בעל ערך אמת מבחינתי? לא אדון כאן על הטיעונים בעד ונגד אלימנטיביזם ואגע בקצרה על מקור האכזבה שלי- אנשי קש.
אני מאשים טיעונים אלימנטיביסטיים רבים בתקיפה של עמדות סמוכות בלבד והתחמקות (מכוונת או לא מכוונת) מלב הסוגיות אותן אנו מנסים להסביר כאשר אקח את עמדתו של גרי דרשר כמקרה בוחן;
דרשר תוקף את הרעיון של תודעה כאובייקט הקיים בפני עצמו וטוען שייחוס הקיום הזה הוא כזב פתטי ומשווה אותו לבדיחת הילדים-
"מה זה גדול, אדום ואוכל סלעים?"
"אוכל-הסלעים האדום הגדול"
דרשר מתאר כי בדיוק כפי שאתה מבחין בפרח, כך בדיוק אתה מבחין בעצם ההבחנה שלך אך שכאן זה נגמר. ההבחנה שלך כי אתה מבחין היא מילולית זה, הבחנה-בהבחנה! ולא אובייקט חדש שלא הכרנו קודם לכן (ודרשר כמובן ממשיך לתאר מודל אפשרי של המערכת הנוירולוגית החכמה שמאפשרת הקלטה ובחינה רקורסיבית שכזאת של זכרונות ומידע סנסורי).
הבעיה היא כזאת; דרשר תוקף את הטענה הלא-נכונה. פעמים רבות בשיח היומיומי אנו אומרים "אני מודע/ת" ומתכוונים ל-"תודעה" במובן של ההבחנה שלנו בפרט זה או אחר אך לא רק שאין זה הפירוש היחיד, זה גם אינו הפירוש המעניין או הבעייתי או זה שמרבית השיח על תודעה לוקח חלק סביבו.
בעברית החיים אולי קצת יותר קלים שכן אנו יכולים לעשות שימוש בביטוי "חווית-עולם"; אותו מכלול גולמי בזמן-אמת של תחושות, מחשבות וכפי שנגדיר בהמשך- "קוואליות".
כאן צ'אלמרס נכנס לתמונה בהדגשו שוב ושוב "מה היא חוויה?" ו-למה שבכלל דבר כלשהו 'ירגיש' לנו כמו משהו? למה אנחנו לא פשוט מוציאים לפועל את כל הפעולות המכאניות שלנו ללא עולם-פנימי שנלווה אליהן (ונדמה כחסר-תועלת במונחים פונקציונליים לפחות בחלקו)? בכדי לנסות לענות על השאלה הזו ולהבהיר היכן אנו עומדים ביחס לתמונה פיזיקליסטית של המציאות צ'אלמרס קידם את הרעיון (למרות שהוא לא הגה אותו) של "זומבים פילוסופיים" (או "פ'-זומבים" או פשוט "זומים" כשההקשר ידוע)- ישויות היפותטיות הזהות לבני אדם לחלוטין במונחים פיזיים והתנהגותיים אך אינם חווים את המציאות, כלומר שפ'-זומבים אינם חווים קוואליות.
קוואליה הוא מונח בעל שימוש שונים אך קרובים ולעיתים תכופות נאמר בעל פירושים כמעט זהים אך בעלי הבדלים ודקויות חשובות. בצורה הכללית ביותר קוואליה זה מאפיין גולמי בסיסי כלשהו של חוויה;
כאשר אתם קוראים את המשפט הנוכחי, אתם חווים את ה-"אדומיות" שלו
והיא שונה מאשר החוויה של ה-"כחוליות" של המשפט הזה.
יש משמעות לאיך זה להיחשף (סובייקטיבית) לכל אחת מן החוויות הללו.
כאשר תשאלו פ'-זומבי באיזה צבע כל אחד מן המשפט הנ"ל הוא יענה נכונה, "אדום" ו-"כחול" בהתאמה.
אבל אין עבורו מה זה אומר לחוות יד-ראשונה אדום או כחול, אלו הייתם יכולים "לראות" דרך העיניים של הכפיל-הזומבי שלכם לא הייתם רואים דבר.
צ'אלמרס אומר את הדבר הבא; אני יודע יד-ראשונה שאני לא זומבי ואני מקווה שאתה לא זומבי, אז למה זה בעצם ואיך זה שנעשתה ה-"אקסטרה עבודה" כדי שפרט לתגובות האלקטרוכימיות בין הרשתית לקורטקס הויזואלי תהיה לנו גם קוואליה (כמו למשל, החוויה של לראות צבעים)? לפי צ'אלמרס חווית-עולם (קוואליות) היא עובדה נוספת על היקום לצד כל העובדות הפיזיות ולכן הוא מגדיר עצמו כדואליסט נטורליסטי.
על פניו הרעיון של כפיל-זומבי הזהה לי בכל מובן אך נטול חווית-עולם ("האורות דולקים אבל אין אף אחד בבית") קוסם במיוחד לאינטואיציה שלנו אך האם יש בסיס לרעיון הזה מבלי להניח מראש כי צורה מסויימת של דואליזם נכונה? נבחן צורה מסויימת של הטיעון הצ'אלמרסיאני בנוגע להיתכנות זומבים באופן פרמלי יותר;
Z0. חוויה קיימת ביקום שלנו
Z1. אנו יכולים לחשוב על "יקום-זומבי" הזהה לחלוטין לזה שלנו במבנה הפיזי אך בני-האדם בו הם זומבים (זהים לחלוטין במבנה הפיזי וההתנהגותי שלהם אך נטולי קוואליות מכל סוג).
Z2. היכולת לחשוב על "יקום-זומבי" מעידה כי יקום תאום שכזה אפשרי
Z3. "יקום-זומבי" אפשרי (מ-Z1 ו-Z2)
Z4. חוויה היא מרכיב נוסף ביקום שאינו-זומבי (מ-Z0 ו-Z3)
-
C. פיזיקליזם/מטריאליזם שקרי (כי ישנה לפחות עובדה אחת נוספת על היקום שלנו שאינה פיזית)
כאשר אנו מסתכלים על הווריאציה הנ"ל של הטיעון הצ'אלמרסיאני הנחה אחת בולטת כבעייתית במיוחד (אך היא לא היחידה), Z2.
האם היכולת לחשוב על משהו מעידה כי הוא אכן אפשרי? זה תלוי למה מתכוונים ב-"אפשרי"; כאשר אנו מדברים בפילוסופיה על הבלתי-אפשרי לרוב אנו עושים הפרדה בין בלתי-אפשרי פיזית לבלתי-אפשרי לוגית למשל לאכול 40,000 טון סוכריות או להגיע מחר בבוקר לגלקסיית אנדרומדה זה בלתי-אפשרי פיזית, אין סתירה עקרונית בעצם הרעיון אלא ברמה הטכנית לא ניתן לבצע זאת בעוד שלמשל ריבוע שהוא גם עיגול, רווק נשוי או מקביל מאונך הם בלתי-אפשריים לוגית, לעצם המונחים אין שום משמעות מאחר והם עומדים בסתירה לעצם ההגדרה של עצמם (רווק הוא מהגדרה אינו נשוי וריבוע הוא מהגדרה בעל ארבעה קודקודים ולכן לא עיגול).
אני יכול לדמיין בעיני רוחי כיצד אני בולס במהירות שיא (והודות לקיבה גמישה במיוחד) הר עצום של סוכריות או כיצד אני טס לי בחללית עתידנית דרך חור-תולעת לעבר אנדרומדה אבל בשום דרך אני לא יכול לדמיין רווק נשוי,מקביל מאונך או ריבוע שהוא עיגול. לא קיימת התאמה בין התיאור לקונספט כלשהו בחלל הקונספטים שקיימים במוח שלי וזה הוא אינו יותר משירשור מילים ריק מתוכן.
אם כך, האם זה שאני יכול לדמיין "קליפה" שמהווה את הכפיל-הזומבי הזהה לי בכל מובן פרט לחוויה אומר כי הרעיון של זומבים אינו-בלתי-אפשרי לוגית? גם הוא יושב ממש ברגעים אילו ביקום-הזומבי ומקליד על הרעיון של כפיל זומבי הזהה לו לחלוטין פיזית אך נטול חוויה למרות שלו כלל אין חוויה בעצמו. על פניו נראה כי האפשרות מונחת לחלוטין על האם כפיל שכזה יכול להתקיים פיזית (דבר שמהווה צרות צרורות לפיזיקליזם לפי Z0,Z1 ו-Z3) אך פה האינסטינקט האלימינטיביסטי שלנו צריך לזעוק שמשהו אינו כשורה; האם אני באמת מדמיין את מה שאני טוען שאני מדמיין?
כשאני מקליד שורות אילו וחושב מה הכפיל-הזומבי שלי עושה, אני רואה אותו מקליד גם הוא ולובש את אותו הסווטשירט ואותם המכנסיים, יש לו אותו הזקן כמו שלי וגם הוא לא מזמן התגלח והשאיר פאות אבל כשאני מנסה לדמיין מה עובר לו בראש אני רואה חושך. הוא לא רואה את הצורה של האותיות על המסך או את האצבעות שלו זזות בראיה ההיקפית ולמרות שגם לו כרגע מסתובב אותו החיידק בדיוק במערכת הוא לא מרגיש את כאב הגרון או את חום הגוף שלו עצמו (למרות שהוא טוען שכן). אבל הנה העניין;
אין לי שום דרך להבדיל אם אכן דמיינתי את הכפיל-הזומבי שלי או אם דמיינתי את עצמי ומיד לאחר מכאן דמיינתי חושך!
בסה"כ דמיינתי את עצמי מהצד וחושך כשניסיתי לעבור לגוף-ראשון!
מרגיש מוכר? מה אתם מדמיינים כשאתם מנסים לחשוב על ריבוע שהוא עיגול; ריבוע שמתחלף עם עיגול במהירות? חצי-חצי? אולי ארבעה קודקודים שמחוברים בקווים מעוגלים? אף לא אחד מהדברים האלו הוא באמת תמונה של ריבוע שהוא עיגול כי הרכבת תמונה כזאת היא בלתי-אפשרית!
צ'אלמרס ואחרים ממשיכים לטעון כי הרעיון כן קוהרנטי וכי יש טעם לדבר על האפשרות הלוגית של זומבים אבל גם אם במינימום נטען שהאפשרות-הלוגית של פ'-זומבים נתונה לדיון עדיין קשה לקבל את נכונות Z2 מאחר וגם אם זומבים אפשריים-לוגית, היכולת שלנו לדמיין דבר מה לא מבטיחה את אפשרות קיומו (לא מבלי להניח מראש שדואליזם נכון); אין לי כל בעיה לדמיין ארנב סגול עם פסים ירוקים וכנפיים אך אין זה אומר שארנב מיתולוגי שכזה אכן קיים בפועל או שהוא יכול להתקיים פיזית.
בינתיים נדמה כי אנו יכולים לישון בשקט, הזומבים לא באים. האמנם?
פאנץ' צ'אלמרסיאני
צ'אלמרס תומך (אמנם הוא יותר אגנוסטי כלפי העמדה הזו) בפאנפסייכיזם, עמדה שהזכרתי מספר פעמים בעבר.
העמדה הפאנפסייכיסטית באופן כללי גורסת כי חוויה (גם אם בצורה מאד מנוונת שלה) או לפחות המרכיבים לחוויה נמצאים בכל דבר. הניאו-דואליזם של צ'אלמרס (שלהבדיל מדואליזם קלאסי שתומך בקיומם של שני סוגים של דברים- פיזי ומנטלי, ניאו-דואליזם אינו עושה את ההפרדה ואומר כי קיים רק סוג אחד של דברים אך בעלי שני סוגים של תכונות- תכונות פיזיות ותכונות מנטליות) למעשה מציע חוויה כחלק אטומי מהמציאות והיקום. המדע באיזשהו שלב יצטרך לעצור בגלל מגבלות אינהרנטיות באמפיריות ולא יוכל לספק הסבר על למה ישנן אבני בנייה פונדמנטליות כאלו ולא אחרות כמו מסה ומטען-חשמלי, האם זה בלתי-אפשרי שחוויה היא גם אבן בנייה פונדמנטלית שכזאת? הקוהרנטיות של טיעון הזומבים של צ'אלמרס אולי מעלה ספקות אבל אני רוצה להציע כאן ניסוי מחשבתי אחר פרי מוחי שלמיטב ידיעתי צ'אלמרס לא ציין אותו במפורש שמסכם את הפואנטה, הפאנץ', במה שצ'אלמרס מנסה לומר ומה המחשבה על זומבים אמורה לגרום לנו לשים לב;
דמיינו לעצמכם מכונה גדולת מידות (זה יכול באותה המידה להיות חייזר שאינו חולק אף סנטימנט אנושי או מלאך ללא טלפתיה אבל הרעיון של מכונה קרוב יותר למציאות) שאט אט עושה את דרכה ביקום ומנתחת את ההתנהגות של אטומים בודדים ושל מבנים מורכבים יותר מאטומים כמו מים, מטאור או בניין משרדים. בסופו של דבר, המכונה מגיעה לכדור-ארץ ומתחילה לנתח התנהגות נמלים. היא מקרינה עליהן אור באורכי-גל שונים ומקליטה את התגובה שלהן, שופכת עליהם נוזלים שונים ומקליטה את התגובה שלהם ואף פוצעת ומלטפת אותן בצורות ודרכים שונות ומקליטה את התגובה שלהן. עם הזמן לאחר שבחנה מספיק נמלים בשביל מכסה סטטיסטית לעשות אקסטרפולציה וכך להסיק להבא מה היא כל התנהגות אפשרית של כל נמלה בכל סיטואציה. אחרי זמן רב המכונה עוברת ללטאת, דגים, כלבים, קופים ובסוף היא נתקלת גם בבני-אדם. בדיוק כפי שעשתה עם כל אטום ומבנה של אטומים- המכונה מקרינה על האדם אור באורכי-גל שונים ומקליטה את תגובותיו, משמיעה לו צלילים שונים (ביניהם גם משפטים בשפות שונות שהקליטה) ומקליטה את תגובותיו, שופכת עליו נוזלים ואף פוצעות אותו. השאלה היא אם כך זאת-
האם לאחר ניתוח כל התנהגות אנושית אפשרית בכל תרחיש אפשרי יש למכונה דרך לדעת איך אדום נראה לנו,איך רטיבות של מים מרגישה או מה הוא כאב לעומת איך אדם מגיב לאדום,רטיבות וכאב או מה הוא אומר על אדום,רטיבות וכאב?
וזו הנקודה האמיתית של צ'אלמרס, מה שהוא מכנה "הבעיה הקשה של התודעה", איך עוברים מהמידע היבש שמתאר מה קורה מבחוץ "לתוך" העולם הפנימי של איך דברים נראים ומרגישים? שתי גישות נפוצות (ושתיהן נוסו על ידי האלימינטיביסט דניאל דנט בשלב זה או אחר) בניסיון לסתור טיעונים הדומים לניסוי המחשבתי שהצעתי הן כדלקמן-
א. ניהיליזם של קוואליה- אם אנו יודעים את כל הדרכים בהן האדם מגיב לכל קלט אפשרי מהמכונה, מה נשאר להסביר? אנחנו נראה את התגובה שלו לאור באורך -גל של 701 ננומטר או כשמרסקים לו את הברך בפטיש, מה חסר? אם יהיה לנו את הידע על השיפוט של האדם על כל קלט אפשרי מהמכונה איזה מקום יש לקוואליה להתקיים? כל אי-המדידות ואי-הרלוונטיות של קוואליה לצורכי חיזוי (וההתאמה המוחלטת עם מה האדם מעיד וורבאלית) גורמים לניהיליסט להסיק שלמעשה קוואליה לא קיימת, כולנו זומבים. עמדה שאחזור אליה בקרוב ונדמה כי היא מחזקת רעיון זה (אך אדגים כיצד ניתן להפוך את הצלחת על פיה) היא כפי שציינתי קודם לכן- אין זה מוזר שאני עצמי לא יכול להבדיל ביני לבין הכפיל-הזומבי שלי? הרי גם הוא יושב וכותב על קוואליות וחוויות עולם אך הוא מעולם לא ראה או הרגיש אותן, מה עשוי לגרום לו לעשות צעד מוזר שכזה?
ב. קוואליה היא פיזית- הגישה השניה אינה שוללת את הקיום של קוואליה אך גורסת כי אם היה לנו מילולית את כל המידע הפיזי-ההתנהגותי של האדם אז כן היינו יכולים להסיק את עולמו הפנימי. בעיניי השקפה זו הבעיה היא באינטואיציה שלנו ונובעת מכך שכמות המידע הפיזי היא עצומה מכדי שנוכל להכיל אותה במכונה בודדת או בכלל אך אילו באורח פלא כן הייתה לנו גישה אליו היינו למעשה בעלי יכולות ידיעה שנדמים כקסם. דנט עשה שימוש בטיעון דומה לזה בתגובה לניסוי מחשבתי אחר בשם "החדר של מרי" שאדון בו בפוסט נפרד.
נדמה כי לפיזיקליסטים יש תשובה להכל וגם אם אתם מתנגדים למסקנות שלהם, הטיעונים שלהם הם לפחות משהו ששווה לדון בו והם מערימים קושי ניכר לרעיון של חוויה כמאפיין פרטי הנפרד מהעולם הפיזי. אז האם סופית הכחדנו זומבים (או שהשלמנו עם זה שכולנו כאלו)? אני רוצה להקדיש את החלק האחרון בפוסט לכמה מהרעיונות האישיים שלי שנותנים מאבק אחרון לצורות מסויימות של שלילת-קיומם של זומבים ושל הפרדה בין העולם הפנימי לחיצוני אך שלא כמו צ'אלמרס, ה"זומבים" שלי אינם מנסים לסתור תפיסה פיזיקליסטית (ולמעשה ההיפך הוא הנכון, הם נשענים עליה בניסיון להפריך רעיון אחר) ומערימים קושי לשני רעיונות אחרים בנוגע לתודעה, חוויה, אינטליגנציה ויצירתיות אנושיים- פונקציונליזם ומבחן טיורינג.
ליל כל הקודשים; זומבים, שדים, כפילי-זיכרון ומכונות
פונקציונליזם בפילוסופיה של הנפש היא גישה הטוענת כי מצבים מנטליים מוגדרים לפי הפונקציה אותה הם משרתים ביחס למצבים מנטליים אחרים והמערכת הגדולה יותר בה הם נמצאים. נוכל להמחיש זאת בעזרת דוגמא לא מהעולם המנטלי אלא מעולם האנטומיה- הכבד מסנן דם מרעלנים, אזי גם אם אבנה מסנן דם שעשוי ממכוניות או גבינה צהובה המסנן שלי יהיה כבד. באופן דומה ע"פ פונקציונליזם מאחר וגירוי של קבוצת עצב-C גורם לכאב אזי בהכרח גירוי קבוצת עצבים C הוא כאב. הרעין מאחורי פונקציונליזם (והסיבה שהוא זכה לפופולריות רבה) הוא לא להיות מוגבלים להרכב הספציפי של מערכת (ואז נוכל אולי לטעון כי החומר הוא מה שמיוחד) וכי מרבית הסיכויים (לטענת פיזיקליסטיים) שמבנים פיזיים יהיו בעלי התפקיד הפונקציונלי המתאים (למרות שתיאורטית אין סתירה בין פונקציונליזם לדואליזם). רעיון פופולרי שהולך יד ביד עם גישה זו הוא "מבחן טיורינג"- אם שופט אנושי חיצוני אינו מסוגל להבדיל בין אדם למכונה באינטרקציה עם השניים אזי המכונה שקולה לאדם (טכנית טיורינג מעולם לא טען שהמכונה תהיה "מודעת" או שהיא תחווה קוואליות אבל פעמים רבות נעשה שימוש על ידי אנשים בכוונה כזו). את ההתנגדות האישית שלי לצורות מסוימות של פונקציונליזם אסכם כעת בשלושה חלקים:
(*)כפילי-זיכרון
נדרש מאדם לענות על שאלות באריתמטיקה; חיבור, חיסור, כפל וחילוק.
לצידו מובא כפיל הזהה לו בכל מובן פרט לההבדל הבא- המוח שלו מחווט בצורה שונה במקצת (כלומר קיים הבדל פיזי אך סמוי מן העין) הנותנת לו זיכרון יוצא דופן לעובדות חשבוניות. "כפיל-הזיכרון" הזה זוכר את לוח החיבור, החיסור,הכפל והחילוק עד 1000X1000 כלומר שכל פעולה שלא-גדולה משני מספרים ארבע-ספרתיים הוא שולף ישירות מהזיכרון וללא-חישוב אך הזמן שלוקח לו לשלוף את העובדה מהזיכרון הוא הזמן שלוקח לאדם המקורי לחשב את התשובה.
מאחר והם זהים בכל פרט לאסטרטגיה שלהם והחיווט המוחי, שופט חיצוני לא יוכל בשום צורה להבדיל מי הוא מי (הגינונים שלהם בעת החישוב/שליפה זהים) והם אינם יכולים להיות באותו מצב מנטלי מאחר והאחד מחשב והשני נזכר למרות שהמבנה המוחי הכולל שנעשה בשימוש בחשבון-מנטלי של השניים משחק את אותו תפקיד פונקציונלי. נמחיש נקודה זו בצורה פורמאלית יותר מחוץ לניסוי המחשבתי הנ"ל שיכול להוות מלכודת אינטואיטיבית;
(*)מכונות
נדבר על שתי סוגי מכונות שלצורך העניין נקרא להן מכונה-A ומכונה-*A ונגדיר אותן בצורה הבאה:
מכונה A- בהינתן שאלות חישוב Q1,Q2,Q3,...,Qk המכונה מבצעת חישוב C1,C2,C3,...,Ck בהתאמה ומחזירה פתרונות נכונים S1,S2,S3,...,Sk בהתאמה.
מכונה *A- בהינתן שאלות חישוב Q1,Q2,Q3,...,Qk המכונה שולפת מטבלת-זיכרון M1,M2,M3,...,Mk בהתאמה ומחזירה פתרונות נכונים S1,S2,S3,...,Sk בהתאמה.
העניין הוא אם כן כזה- בכל מערכת שארכיב, מכונה-A ומכונה-*A ישחקו את אותו תפקיד פונקציונלי.
שופט חיצוני ייכשל לזהות ע"פ יחסי קלט-פלט בלבד (ללא הסתכלות על הרכיבים עצמם) האם המכונה שלפניו היא מסוג-A או מסוג-*A.
מדוע זה רלוונטי לנו כאשר אנו חושבים על בני-אדם? ניגש לעוד ניסוי מחשבתי הלוקח את הרעיון של כפילי-מוחות צעד אחד קדימה ואז נדבר על המסקנות ממנו.
(*)שד גוריאני
כעת נסתכל על הכללה של כפיל-המוחות, נוכל לחשוב על שד (או רובוט או מכונה אם תרצו) הזהה לאדם כלשהו לחלוטין פרט לסידור הנוירולוגי שלו-
לשד זיכרון מופלא והוא שינן מבעוד מועד את כל התגובות והתשובות האפשריות שהאדם יכול לתת בכל סיטואציה אפשרית (קחו בחשבון שכפי שראינו קודם לכן יצירת טבלת-זיכרון שכזאת סביר להניח אינה ברת-ביצוע במציאות ומספר הכניסות שלה גדול בהרבה ממספר האטומים ביקום הנראה אבל אין סתירה לוגית לעשות זאת). שופט שואל את האדם והשד שאלות שונות ומשונות ובודק כיצד כל אחד מהם מגיב כאשר השד כמובן מתמהמהה במתן התשובה ועושה את אותם הגינונים בדיוק כפי שהיו עושה האדם. עבור השד, לעשות כאילו הוא חושב על התשובה זו חלק מהתשובה מאחר והוא שינן זאת מראש.
האם התרחיש הזה נשמע לכם מוכר? ניתן להשוות אותו לניסוי המחשבתי של "החדר הסיני" רק שהמוקצנות של הגדרת המצב (השד אינו יודע רק "מניפולציות על סמלים" כפי שניסח זאת ג'ון סרל אלא כל תגובה אפשרית לכל סיטואציה אפשרית) מאפשרת לשד לחמוק מטיעונים דנטיאניים על כך שהיחס בינו לבין המידע פגום מאחר ולשד אין מידע חדש ללמוד על הסיטואציה במונחים של התנהגות מהסביבה (בפרט כאשר אתה מנסה להתכחש לקיומו של עולם-פנימי וקוואליות). האדם והשד (או הרובוט) זהים לחלוטין פונקציונלית אך שונים במצב המנטליים שלהם, דבר שמהווה בעיה לצורות נאיביות של פונקציונליזם.
סיכום
אחרי שדנו בקוהרנטיות (או ליתר דיוק, חוסר-הקוהרנטיות) של הרעיון של "זומבים פילוסופיים", ראינו את הרעיון מאחורי הניסיון להגדיר אותם וכי למרות שאינטואיטיבית הוא נראה ברור עדיין נערמים לנו קשיים. הקושי לגשר בין הממלכה הפיזית לעולם הקוואליות (שנדמות כרוחות רפאים) הוא בהחלט קושי מורגש ושווה לדבר עליו (צ'אלמרס ואחרים קוראים לזה "הפער ההסברי"). דיברתי על הרעיונות האישיים שלי (למרות שרבים מהם אני עוד נמנה מלהעלות על הכתב כאן) בנוגע לבעיות בגישה הפונקציונליסטית ולמבחנים דמויי מבחן-טיורינג המנסים להגדיר אדם לפי יחסי הקלט-פלט שלו. אנו יכולים להעביר את הדיון את הרדוקציה הבאה:
M1. אין מגבלה לוגית בבניית טבלת-זיכרון גוריאנית (כמו השד)
M2. אין דרך להבדיל על סמך יחסי קלט-פלט בלבד בין אדם לטבלת-זיכרון הגוריאנית שלו
M3.1. פונקציונליזם נאיבי אינו מספק תמונה מלאה של מה הם מצבים מנטליים (מ-M1 ו-M2, שכן היזכרות היא אינה מצב מנטלי זהה לחישוב הן מילולית כמו פתירת תרגיל אלגברי והן פיגורטיבית כמו לחשוב על תגובה שנונה בזמן-אמת)
M3.2. מבחן-טיורינג נאיבי אינו כלי מספק בכדי לברור ולהכריע בנוגע לחוויה (מ-M2 ו-M3.1)
-
האם טבלת-זיכרון/שד גוריאני/ת שכזה מספיק בשביל שתהיה חוויה? "הבעיה הקשה" עודנה עומדת וגם אם חיסלנו את כל הזומבים נדמה שישנם עוד שדים המחכים בדרך שלנו לפיתרון.
~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Simulacra