.Esse Est Percipi.

-



-
הרעיון כי המציאות קבועה תמידית אינו חדש.

הפילוסוף היווני הקדום בן המאה החמישית לפני הספירה פרמנידס טען כי כל שקיים, קיים תמידית וכך הוא גם נשאר שהרי כל מה שלא-קיים פשוט לא-קיים (עמדה זו מובעת באמרה הטאוטולוגית "היש, ישנו והאין, איננו"). דבר מה שאינו-קיים, לא יכול לחולל שינוי (להשפיע באיזושהי צורה) או ליצור דבר מה (דהיינו, אין יצירה אקס ניהילו) כי הוא פשוט לא-קיים בכדי לעשות זאת אזי אם ישנו שינוי הוא חייב להיות אקס מאטריה אבל ,טוען עוד פרמנידס, ל-מה יכול דבר מה קיים להשתנות? בוודאי שלא ללהיות קיים כי הרי מה שקיים כבר קיים כלומר שאם מתחולל שינוי אקס מאטריה בו דבר מה קיים משפיע על דבר מה קיים, הוא יכול רק לשנותו ל-מה שאינו-קיים אבל מאחר שמה שאינו-קיים פשוט לא קיים, אין לקיים ל-מה להשתנות. מכאן, מסיק פרמנידס, שינוי הוא בלתי-אפשרי, המציאות היא קבועה, מאוחדת ונצחית והחוויה שלנו של שינוי היא לא יותר מאשליה.
ננסה לסכם בצורה קצת יותר פורמלית את הטיעון של פרמנידס נגד האפשרות של שינוי כך:

1. כל מה שקיים, קיים וכל מה שלא-קיים, לא-קיים (טאוטולוגיה)
|1א. אם דברים משתנים, אז שינוי קיים (מהגדרה ומקרה פרטי של 1)
2. בכדי לחולל שינוי (/להשתנות), בהכרח צריך להיות קיים (מ-1א)
3. מה שלא-קיים, לא יכול לחולל שינוי (/להשתנות) (קאונטרפוזיטיב של 2)
|3א. מה שלא-קיים, לא יכול לחולל שינוי במה שקיים (מקרה פרטי של 3)
|3ב. אם משהו יכול לחולל שינוי במה שקיים, אז המשהו הזה קיים (קאונטרפוזיטיב של 3ב, קצת שיניתי את הניסוח לצורך נוחות קריאה אבל קל לאמת שההצרנה תהיה זהה)
|3ג. אם יש שינוי אז הוא ממה שקיים ל-מה שקיים (מ-3ב)  
||3גא. מה שקיים כבר קיים (מ-1)
||3גב. שינוי הוא ממשהו למשהו אחר (מהגדרה)
|||3גבא. אם יש שינוי אז הוא ממה שקיים למשהו אחר שקיים (מ-3ג ומ-3גב)
||3גג. מה שקיים הוא לא משהו אחר ממה שקיים (מהגדרת זהות ומ-3גא)
4. אין שינוי (מודוס טולנס מ-3גבא ו-3גג)

קל לראות כי הטיעון הנ"ל אינו-תקף.
מרבית הכשלים בו קשורים לאקוויווקציה בהגדרות ולדיכוטומיה שקרית (בעיני הקפיצה ל-4 היא לא מודוס טולנס אמיתי כי יש עמימות בשימוש של המונח קיים) ובאופן כללי, אין בעיה להציע נקודות רבות היכן לתקוף את הטיעון של פרמנידס ולכן בוודאי שאיני מתכוון לנסות ולהגן עליו אך אני רוצה להציע (ולנסות להגן על) עמדה צנועה יותר, כזאת שאינה מערבת עמדה חותכת בנוגע לאפשרות של שינוי או האם המציאות משתנה בפועל אלא לאפשר פתח ללהטיל ספק בביטחון של החוויות שלנו ככאלו המעידות על זה שישנו שינוי אמיתי ביקום.
אני אציג שלושה טיעונים מודרניים יותר בעד להיות סקפטי כלפיי האפשרות שהמציאות משתנה, אחד כמקרה פרטי של אסטרטגיית הטלת הספק של רנה דקארט, האחר כטיעון אמפירי העושה פנייה לממצאים מתחומים כמו נוירולוגיה ופסיכולוגיה על כשלים והטיות סיסטמטיות של הקוגניציה האנושית, לבסוף הטיעון האישי שלי שאכנה "הטיעון מאינדקסיקליות" (שאני מוצא כחזק ביותר), הגורס כי בהסתמך על החוויה שלנו בלבד אין לנו כלל דרך להגדיר שינוי באופן שאנו מתיימרים להבין אותו- אנחנו לא באמת חווים את מה שאנחנו טוענים שאנחנו חווים. בפוסט הבא, אני אציע שלושה טיעוני נגד (כאלו המתנגדים לעמדה הסקפטית) שלכל אחד מהם נקודות חזקות יותר מול אחד מהטיעונים הסקפטיים ונקודות חלשות יותר מול האחרים אז עד אז תהיו במתח ו/או תנסו לבנות טיעוני נגד משלכם ונוכל להשוות אותם לאלו שלי.

הטיעון הקרטזי
ב-"הגיונות על הפילוסופיה הראשונית", דקארט מציע לנו ניסוי מחשבתי בכדי להטיל ספק בכל אספקט אפשרי של העולם. הוא מתאר מצב בו דמון (שד) רשע מהתל בנו ומשפיע על החושים והחשיבה שלנו בצורה כזאת שאינם עולים עוד בקנה אחד עם המציאות והאמת, כיצד אנו יכולים להיות בטוחים שאין דמון שכזה ממש עכשיו המשפיע עלינו? הרי אנו לא שונים מהמקביל לנו (שכן מהותל) ביכולת שלנו לגשת למידע על העולם, בדיוק כפי שאין הגירסא שלנו בניסוי המחשבתי יכולה להצדיק לעצמה את מקור האמונות שהיא מחזיקה בהן כך גם אין אנו יכולים להצדיק את האמונות הממשיות שלנו. הטיעון של דקארט אינו מתנגד ספציפית לרעיון שיש שינוי בעולם אך נוכל לקחת זאת כמקרה פרטי:

1. נדמה לנו שהעולם משתנה (הנחה מאינטואיציה)
1א. אנחנו מאמינים שהעולם משתנה (מ-1, ניסוח מחדש עם אותה משמעות)
2. אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהסיבות שלנו להאמין במשהו מוצדקות (כי למשל, אפשרי לוגית שדמון רשע מרמה אותנו) 

-


 

-
 

וזו בדיוק הנקודה החשובה: אנחנו יכולים להסיק שהיה שינוי, לא חווינו את השינוי בשום שלב. ה-"שינוי" הוא דבר מה נוסף, הסבר או נרטיב שאנחנו מצמידים מנטלית כדי לנמק את החוויה שלנו, הוא לא חלק מהחוויה הוא סוג של אקסטרה שהמוח מדביק לדברים שהוא קולט בחושים כדי לעשות היגיון, אין בתיאור אובייקטיבי של האובייקטים הפיזיים המרכיבים את רשימת החוויות - תרנגולת עם N נוצות, תרנגולת עם N-1 נוצות, תרנגולות עם N-K נוצות, אני תולש נוצה אחת ותרנגולת מרוטה - שום דבר שבכלל דומה לתהליך/שינוי כחלק מהעולם הפיזי, הסיפור של ה-"למה" וה-"איך" הוא תוספת שלנו שהרי הדברים הפיזיים שגורמים לנו לומר "הזאת" כלל אינם זהים!
אותו "שינוי" הוא השם שאנחנו נותנים לנימוק שלנו לעצמנו למה השתמשנו באותו אינדקסיקל ("הזאת") לתאר שתי חוויות נבדלות של סידורים פיזיים שאינם זהים זה לזה. אנחנו יצרנו את הקשר בין האובייקטים, הוא לא נתון לנו מהעולם.
כעת נוכל לנסח את הטיעון מאינדקסיקליות באופן כללי:

1. אנחנו יכולים להיות בטוחים* במשהו רק אם חווינו אותו (נתון מהחושים ונובע ישירות מהטאטולוגיה "אני לא יודע את מה שאני לא יודע" ומההנחה שיש קשר אינטימי בין ידע וחוויה)
|1א. אם לא חווינו משהו אז אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בו (קאונטרפוזיטיב של 1 והצרנה של "רק אם", החלפתי נוסח לצורך נוחות קריאה)
2. אנחנו לא חווים שינוי (ראה הקדמה לטיעון: מקאונטרפוזיטיב של חוק לייבניץ ואופן השימוש באינדקסיקל "זה")
3. אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בשינוי (מודוס פוננס, מ-1א ו-2) 

*- השימוש ב-"בטוח" כאן הוא במובן האינטואיטיבי והיומיומי, אנחנו לא צריכים לדבר על וודאות אלא רק להראות שיש מספיק מקום לסקפטיות גם מעבר לחוסר הוודאות המוחלטת שיש תמיד.

-

-

סיכום
עברנו על מספר טיעונים הנבדלים מאד באופי שלהם זה מזה בשביל להדגים כיצד דבר כה טריוויאלי כמו שינוי ,שנדמה והוא תפור באופן אינטימי וחזק עם עצם הקיום שלנו ספציפית כבני-אדם ועם המציאות של היקום באופן כללי, אינו כה מובן מאליו. בשונה מהפילוסופים העתיקים (כגון פרמנידס וזנון) לא ניסינו להצהיר כי שינוי בוודאות לא אפשרי או לא לוגי אלא פשוט שגם אם הוא אכן אמיתי והעולם כן משתנה, אין לנו דרך לדעת זאת או לפחות לא באותו הביטחון שאנחנו חושבים עליו במבט ראשוני. בפוסט הבא נעבור על טיעוני נגד אפשריים ונראה אם בכל זאת יש לנו דרך להצדיק את האינטואיציה שלנו שהיקום אינו קבוע אבל בכל מקרה גם אם שינוי הוא כן סוג של אשליה וכל זה הווה נצחי אחיד שנמשך תמידית, אני מקווה שאני עושה אותו אחד שטוב לחיות בו ממש עכשיו גם אם אותו עכשיו לעולם לא מתחלף.

פוסט המשך ל-חידות היגיון.

הערה מקדימה לפתרונות
האופן בו אנו חושבים עוצב ע"י ההיסטוריה הנסיבתית שלנו, אוסף החוויות שצברנו הן מה שהופך אותנו לעצמנו כך שהחשיבה שלנו היא אידיוסינקרטית וייחודית לאדם עצמו- אף אחד לא חושב בדיוק אותו הדבר כמו מישהו אחר ולכן ישנו סיכוי שהצורה בה ניגשתם לחלק מהבעיות כאן שונה מהצורה בה אני ניגשתי ושהתבניות שקפצו לי מיידית לעין הן לא אלו שקפצו מיידית לכם אך מאחר ומדובר ביישום של חוקי ההיגיון בהכרח אם הגענו לאותו הפיתרון סימן שהאסטרטגיות שקולות במבנה הלוגי שלהן. נקח לדוגמא את הבעיה הבאה:

כל אחד מ-א' ו-ב' יכולים להיות אביר (שתמיד דובר אמת) ו/או נוכל (שתמיד דובר שקר).
הם נותנים את ההצהרות הבאות:
א': אם אני נוכל, אז שנינו נוכלים
ב': אנחנו שוני-סוג  

נתחיל מלהניח שטענתו של ב' היא שקר (כלומר, ב' הוא נוכל).
אם היא שקר, סימן ששלילתה של הטענה היא אמת כלומר ש-א' ו-ב' שווי-סוג (שניהם נוכלים).
אם שניהם נוכלים אזי טענתו של א' היא שקר ולכן שלילת הטענה היא אמת ומאחר ששלילת התניה מהצורה "אם X אז Y" היא "X וגם לא-Y" אז בהכרח נובע כי הטענה ש-א' נוכל וגם לא-שניהם-נוכלים (דהיינו, אבירים או מקסימום נוכל אחד) אמיתית אבל הגענו לסתירה מאחר שמשלילת ב' הסקנו ששניהם כן נוכלים ולכן נוכל לפסול את ההנחה שטענתו של ב' היא שקר.
מאחר ולא מובטח לנו שיש לבעיה פיתרון, נבדוק את האופציה שעוד לא פסלנו וניקח את טענתו של ב' כאמת (דהיינו, ב' אביר).
מכיוון ו-א' ו-ב' שוני-סוג (מטענתו של ב') ו-ב' אביר (מישום שטענתו אמת) אז הצהרתו של א' היא שקר (מאחר והוא נוכל כי סוגו שונה משל ב') כלומר ששלילתה היא אמת אז מתקיים א' נוכל וגם לא-שניהם-נוכלים והדבר אכן מתיישב עם היותו של ב' אביר (מההנחה) ובכך מצאנו את הפיתרון- א' נוכל ו-ב' אביר.

רק מאחר ואני התחלתי מלהניח שטענתו של ב' היא שקר, אין הדבר אומר שזו ההנחה שיש להתחיל ממנה, כל טקטיקה של להניח שאחת הטענות היא אמת/שקר ולבדוק את ההשלכות הלוגיות שלה לפי חוקי הדדוקציה תעבוד ותוביל לאפיון הנכון של מי הם א' ו-ב'.

פתרונות

1. נשים לב שמאחר וישנם רק שני כובעים שחורים, האפשרות היחידה של הלוגיקן הראשון לדעת בוודאות את צבע כובעו שלו היא אם שני הכובעים שהוא ראה היו שני השחורים מאחר וכך היה יכול להסיק באלמינציה שבהכרח כובעו שלו לבן אך מאחר והכריז שהוא אינו-יודע אנו יכולים לפסול את האופציה הזו ולדעת כי הוא ראה במקסימום כובע שחור אחד (שני לבנים או אחד שחור ואחד לבן או אחד לבן ואחד שחור).

הלוגיקן השני יודע שאלו האופציות (כי אחרת, הלוגיקן הראשון היה מכריז שהוא יודע את צבע הכובע שהוא חובש) ולכן הוא יודע שלכל היותר אחד ממנו או מהלוגיקן העומד לפניו חובשים כובע שחור (ואולי אף אחד מהם) אך נבחין שהאפשרות היחידה עבור הלוגיקן השני לדעת את צבעו של כובעו היא אם הכובע של הלוגיקן השלישי הניצב לפניו היה שחור (כי אז בהכרח היה יודע שכובעו שלו לבן) אך מאחר והכריז שאינו יודע הדבר אומר כי הכובע שראה לפניו הוא לבן ולכן זה צבע כובעו של הלוגיקן השלישי.

בגירסא פורמלית יותר:
(א) אם הראשון רואה שני כובעים שחורים אז הראשון יודע את צבע כובעו (לבן)
(ב) מ-הקונטראפוזיטיב של א' נובע אם הראשון לא-יודע את צבע כובעו אז הראשון לא-רואה שני כובעים שחורים

(ג) נתון שהראשון לא-יודע את צבע כובעו
(ד) מ-מודוס טולנס מ-ב' ו-ג' אנו מקבלים כי הוא לא-רואה שני כובעים שחורים

(ה) אם הראשון לא-רואה שני כובעים שחורים סימן שלפחות אחד לבן

(ו) השני מסיק את ה'
(ז) אם השני רואה כובע שחור אז השני יודע את צבע כובעו (לבן)
(ח) מ-הקונטראפוזיטיב של ז' נובע אם השני לא-יודע את צבע כובעו אז השני לא-רואה כובע שחור
(ט) נתון שהשני לא-יודע את צבע כובעו
(י) מ-מודוס טולנס מ-ח' ו-ט' אנו מקבלים כי הוא לא-רואה כובע שחור
(יא) נתון כי כל הכובעים הם אקסקלוסיבית שחור או לבן וכי כל לוגיקן חובש כובע אחד בדיוק
(יב) מ-י' ו-יא' נובע כי הכובע של השלישי הוא לבן

2. נבחין כי אף-אחד, לא אדם שפוי ולא אדם משוגע, לא יכול להאמין שהוא משוגע;
(א) אדם שפוי מאמין באמיתות ולכן לא יכול להאמין כי הוא משוגע מאחר וזה שקר
(ב) אדם משוגע מאמין בשקרים ולכן לא יכול להאמין כי הוא משוגע מאחר וזו האמת

לכן בין אם המלכה משוגעת ובין אם לא, אין היא יכולה להאמין כי היא משוגעת אזי אם המלך מאמין בכך סימן שהוא מאמין בדבר מה שאינו יכול להיות האמת אבל מאחר ואדם שפוי מאמין באמיתות בלבד ניתן לדעת שהמלך בוודאות אינו-שפוי, כלומר משוגע.

3. נבחין כי מאחר וכל התשובות שונות, הווה אומר שבוודאות אחת בלבד היא הנכונה בעוד השאר הן שקר.
מכאן אנו יודעים כי מתוך ארבעת התמנונים, שלושה הם בעלי 7 רגליים כך שסה"כ ישנן 7*3+X רגליים או 21+X כאשר X הוא 6 או 8 (מאחר ואלו שייכות לתמנון היחיד שדובר אמת). יכולים להיות אם כך שני סכומים; 21+6=27 או 21+8=29 אבל אם נסתכל על הצהרות התמנונים נראה כי אף לא אחד מהם מצהיר כי סה"כ יש להם 29 רגליים ולכן רק האופציה הראשונה היא הנכונה ומכאן התמנון הירוק הוא זה אשר דובר אמת (והוא בעל 6 רגליים).

4(א). נניח שהאדם הגבוה דובר אמת, מכאן כי שניהם נוכלים אך נוכל תמיד דובר שקר בסתירה להנחה שלנו ולכן זו נפסלת ונובע כי האדם הגבוה דובר שקר. מאחר והוא דובר שקר הוא נוכל והצהרות אינו נכונה כלומר ששלילתה אמיתית ולא יתכן שגם השני (הנמוך) נוכל ולכן הוא אביר.

4(ב). נניח שבעל החולצה האדומה משקר (ולכן נוכל), כלומר שהם מסוגים שונים וכי בעל החולצה הכחולה הוא אביר אבל הצהרתו של בעל החולצה הכחולה היא אמיתית (כי הם באמת מסוגים שונים) ומכאן שההנחה שלנו מתיישבת.
אם נרצה נוכל לוודא על-ידי שנניח לרגע כי בעל החולצה האדומה דובר אמת ולכן אביר אבל מהצהרתו נובע כי שניהם אבירים והדבר לא יתכן מאחר ושתי הצהרותיהן סותרות (הם לא יכולים להיות שוני-סוג ושווי-סוג בו-זמנית) ומכאן שכפי שראינו קודם לכן בעל החולצה האדומה הוא נוכל ובעל החולצה הכחולה הוא אביר.

4(ג). נגיד לרגע שרחב המידות הוא נוכל ולכן הצהרתו שקרית. מאחר והצהרתו מכילה "או", אם היא שקר אז בהכרח שני חלקי ההצהרה הם שקריים ובפרט ההצהרה שהוא עצמו נוכל אך אם היא שקר הדבר אומר כי הוא אביר בסתירה להנחה שהצהרתו שקרית ולכן אין הדבר יתכן וההנחה שלנו שגויה.

מכאן כי רחב המידות אביר (והצהרתו אמיתית) אך מאחר והוא אביר לא יתכן שהחלק האמיתי בהצהרה יהיה זה שהוא נוכל ולכן בהכרח הוא זה שהצנום אביר ולכן נובע ששניהם אבירים.

4(ד). נבחין כי ארני וקלייר נותנים הצהרות סותרות (קלייר לא יכולה להיות בו-זמנית גם המרגל וגם הנוכל) ולכן בוודאות אחד מהם משקר בעוד שהשני דובר אמת. נניח לרגע כי ארני משקר (ולכן בוודאות לא-האביר) ולכן קלייר היא לא הנוכל ומאחר שאחד מהם דובר אמת והשני משקר (והשקרן הוא ארני) נובע כי הצהרתה של קלייר אמיתית ולכן היא באמת המרגל אך מכאן היחיד שיכול לשקר הוא הנוכל (כי קלייר המרגל דברה אמת) ולכן ארני הוא הנוכל אבל הדבר אומר כי מאלמינציה פיטר הוא האביר אך הצהרתו היא שקרית (הוא טוען כי ארני הוא האביר למרות שהוא הנוכל) ולכן ההנחה המקורית שלנו שארני משקר שגויה ונסיק כי ארני דובר אמת.
מאחר וארני דובר אמת, קלייר משקרת והיא אכן הנוכל (בהתאם להצהרתו האמיתית של ארני). אם כן, ארני ופיטר הם האביר והמרגל אך בכדי למצוא מי הוא מי נבחין כי לא יכול להיות שפיטר הוא האביר מאחר ואם הוא היה האביר מאלמינציה ארני היה חייב להיות המרגל אבל הדבר היה הופך את הצהרתו של פיטר לשקרית בסתירה להיותו אביר ולכן פיטר חייב להיות המרגל (שדובר אמת).

ארני אביר, פיטר מרגל, קלייר נוכל.

4(ה). נשים לב כי פיטר לא יכול להיות הנוכל מאחר ונוכל לא יוכל להכריז על עצמו ככזה (שהרי אז הווה אומר כי הוא דובר אמת בסתירה להיותו תמיד משקר) לכן הצהרתו שקרית אך מאחר והוא משקר וגם אינו הנוכל בהכרח פיטר הוא המרגל אבל הדבר אומר שהצהרתה של קלייר שקרית (פיטר המרגל ולכן אינו האביר) לכן היא הנוכל (שהרי אינה-יכולה להיות האביר אם הצהירה דבר שקר) ומאלמינציה ארני הוא האביר.
ארני אביר, פיטר מרגל, קלייר נוכל.

4(ו). נניח כי ארני דובר אמת והוא אכן המרגל, מכאן כי הצהרתו של פיטר היא אמיתית (ארני באמת המרגל) ולכן הוא האביר (הזהות היחידה פרט למרגל שיכולה לומר אמת) אך הווה אומר שמאלמינציה קלייר היא הנוכל אך הצהרתה אמיתית (היא באמת לא המרגל) ולכן ההנחה המקורית שלנו אינה-נכונה. מכאן, ארני דובר שקר אך נבחין כי גם פיטר דובר שקר (מאחר והצהרתם זהה דהיינו, שארני הוא המרגל) לכן רק קלייר יכולה להיות האביר ומכיוון שהצהרתו של ארני שקרית והוא אינו-המרגל בהכרח הוא הנוכל ופיטר הוא המרגל (והצהרתו שקרית).

ארני נוכל, פיטר מרגל, קלייר אביר.

5(א). ראשית נשים לב כי היום היחיד בו האריה וחד-הקרן דוברים את האמת שניהם הוא יום ראשון.
מכאן שאם היום היה יום ראשון ההצהרות של שניהם היו אמיתיות אך הדבר לא יתכן מכיוון שרק חד-הקרן משקר בימי שבת (יום האתמול אם היום ראשון) לכן בוודאות יום ראשון נפסל ואחד מהם משקר בעוד שהשני דובר אמת.
נניח כי האריה משקר, מכאן נובעים שני דברים:
(+) שלילת טענתו היא אמת ואתמול היה יום בו הוא דיבר אמת
(+) היום שני, שלישי או רביעי (נתון שאלו הימים בהם האריה משקר וזה מה שהנחנו)

אם אתמול היה יום בו הוא דיבר אמת האפשרות היחידה היא שהיום שני אך בימי שני חד-הקרן דובר אמת אז אתמול היה יום בו הוא שיקר אבל בראשון שניהם דוברי-אמת, סתירה. לכן ההנחה שלנו אינה נכונה והאריה אינו-משקר.

האריה דובר אמת, מכאן כי היום חמישי, שישי או שבת (כזכור, את ראשון פסלנו) ולכן חד-הקרן משקר כלומר ששלילת טענתו היא האמת ואתמול היה יום בו הוא דיבר את האמת אך האפשרות היחידה מבין השלשה הנ"ל היא יום חמישי (שהרי אתמול, ברביעי, חד-הקרן דיבר אמת בשלילה להצהרתו השקרית מהיום).
היום בו נתנו את ההצהרות היה יום חמישי.

5(ב). נניח שהאריה דובר אמת ומכאן:
(+) היום ראשון, חמישי, שישי או שבת
(+) חד-הקרן באמת שיקר אתמול

מהנקודה השניה ניתן לפסול את יום חמישי שהרי אם היה זה חמישי יום האתמול היה רביעי אך זה הוא יום בו חד-הקרן דובר אמת בסתירה להצהרת האריה שהנחנו כאמיתית ונשארנו עם האפשרויות של ראשון, שישי או שבת.
אם היום הוא שישי או שבת סימן שחד-הקרן משקר היום ולכן הצהרתו כי בעוד שלושה ימים האריה ישקר היא שקרית, כלומר שבעוד שלושה ימים האריה יהיה דובר אמת אבל עבור שני המקרים נקבל סתירה:
נניח שהיום שישי- בעוד שלושה ימים יהיה יום שני, יום בו האריה משקר
נניח שהיום שבת- בעוד שלושה ימים יהיה יום שלישי, יום בו האריה משקר

לכן לא יתכן כי היום שישי או שבת והאפשרות היחידה שנשארה היא יום ראשון מאלמינציה (ושתי ההצהרות היו אמיתיות).
היום בו נתנו את ההצהרות היה יום ראשון.

6. נשים לב שמאחר והאדם בן-יחיד, הביטוי "בנו של אבי" אומר פשוט "אני"/"עצמי" מאחר והוא הבן של אביו (אין לו אחים או אחיות).
לכן אם נציב זאת בניסוח המקורי נקבל; "אביו של האיש הזה הוא אביו של עצמי" אבל הביטוי "אביו של עצמי" זו סתם דרך מסורבלת להגיד "אבא שלי" כלומר שתשובתו של האיש עושה רדוקציה ל-"אביו של האיש הזה הוא אבא שלי" אבל אם אבא של האיש בתמונה הוא אבא שלו והוא בן-יחיד מכאן שהוא עצמו האיש המופיע בתמונה.

7. נסתכל על חלוקה למקרים ונבדוק מתי אם בכלל ניתן לדעת משהו בוודאות;
(א) האדם בכובע הכחול ענה "כן":
(+) הוא דובר אמת (אביר) והוא, בעל הכובע הכחול, ריי
(+) הוא דובר אמת והאדם בכובע האדום ריי (שניהם אבירים)
(+) הוא משקר (נוכל) והוא, בעל הכובע הכחול, ריי
(+) הוא משקר והאדם בכובע האדום ריי (שניהם נוכלים)

(ב) האדם בכובע הכחול ענה "לא":
(+) הוא דובר אמת (אביר) ולכן האדם השני (נוכל), זה בעל הכובע האדום, ריי
(+) הוא משקר (נוכל) ולכן האדם השני (אביר), זה בעל הכובע האדום, ריי

אך מאחר ונתון לנו כי השואל כן היה יכול לפענח מי הוא מי אנו יודעים כי רק המקרה בו האדם בכובע הכחול ענה "לא" הוא זה שנותן לנו תשובה חד-משמעית לכן זה המקרה המדובר וצבע הכובע של ריי אדום.

8. ראשית נבחין כי לא יתכן ש-1 ו-2 תקינים בו זמנית מאחר וספרת האחדות של מספר ריבועי היא תמיד אחת מ- 0,1,4,5,6,9 לכן בוודאות אחד מהם הוא הפגום אך מכיוון שאנו יודעים כי ישנו פגום אחד בלבד, בהכרח 3 ו-4 תקינים וטענותיהם אמיתיות אזי בפרט מהצהרתו של 3 המספר הוא כפולה של 7 כך שאם נניח כי 1 הוא הפגום, המספר חייב להיות 49 (אם 1 פגום אזי 2 הוא התקין והדו-ספרתי הריבועי היחיד שהוא כפולה של 7 הוא 49). אבל עוד נבחין כי מאחר ו-4 תקין, מהצהרתו נובע כי אם 1 פגום אז שארית החלוקה של המספר ב-6 היא 4 אבל אם המספר הוא 49 אנו מקבלים סתירה מאחר ושארית החלוקה של 49 ב-6 היא 1 ולכן ההנחה שלנו ש-1 הוא הפגום הייתה שגויה ו-2 הוא הפגום.

מכאן, 1 תקין ולכן טענתו אמיתית וספרת האחדות של הדו-ריבועי היא 2 אך מכיוון שכל הכפולות הדו-ספרתיות של 7 הן 14,21,28,35,42,29,56,63,70,77,84,91,98 קל לראות כי 42 הוא המספר היחיד העונה על הדרישה.

המספר אותו הרובוטים מחשבים הוא 42.

שימו לב- רק מכיוון שהתנאים אותם מתאר רובוט 4 אינם מתקיימים, אין הדבר אומר כי הוא פגום או שישנה סתירה.
אם הרגליים שלי תהפכנה לפנדות בעוד 3 דקות אז הן באמת תהיינה ממשפחת הדובים.

9. הערה- רק כעת הבחנתי שלא ציינתי במפורש כי המספר N שלם ולא-שלילי אך הנחתי שהכוונה שלי תעבור מהנימה הכללית של הכתיבה. אם במקרה מישהו הוטעה מכך, אני ממליץ לנסות שוב כאשר ההנחה הזו מולכם. 

נעשה כמה הבחנות מקדימות;
ראשית לא יתכן כי 1 ו-2 שניהם תקינים בו זמנית מאחר והצהרתו של 2 שקולה לטענה שהמספר N הוא בין 300 ל-302 בסתירה לטענתו של 1 כי המספר בין 100 ל-199 כך שלפחות אחד מהם פגום.
שנית, נראה כי גם הצהרותיהם של 3 ו-4 מונעות מהם להיות שניהם תקינים בו זמנית מאחר וטענתו של 4 שקולה לטענה שהמספר N הוא בין 149 ל-151 אם רק רובוט אחד פגום (אנו יודעים שאין 0 רובוטים פגומים מההבחנה הראשונה שלנו) ובין 148 ל-150 אם שני רובוטים פגומים אבל אף לא אחד מהמספרים 148,149,150,151 הוא כפולה של 16 והרי זו בדיוק טענתו של 3 כך שלפחות אחד מהם פגום.

כעת, מאחר ולפחות אחד מהזוג הראשון פגום וגם לפחות אחד מהזוג השני פגום ונתון לנו כי ישנם במקסימום 2 רובוטים פגומים (0,1 או 2) אנו יודעים בוודאות כי 2 הרובוטים הפגומים הם זוג מתוך הרובוטים 1-4 כך שרובוט 5 הוא בוודאות תקין ולכן הצהרתו אמיתית.

נניח ש-1 פגום, אזי 2 הוא התקין מבין שניהם אבל הדבר אומר ש-N הוא 300, 301 או 302 אבל אף לא אחד מהם נותן שארית 2 כאשר מחלקים אותו ב-9, סתירה לטענתו של 5 ומכאן שההנחה שלנו הייתה שגויה ו-1 הוא התקין (כלומר, N בין 100 ל-199).
נניח ש-3 פגום, אזי 4 הוא התקין והמספר הוא אחד מ-148, 149 או 150 (שהרי אנו יודעים כי מספר הרובוטים הפגומים #=2) אבל אף לא אחד מהם נותן שארית 2 כאשר מחלקים אותו ב-9 ולכן גם הפעם הגענו לסתירה לטענתו של 5 ואם כך 3 הוא התקין ו-4 הפגום (כלומר, N כפולה של 16).
כל שנותר הוא להסתכל על הטענות שאנו יודעים כי הן אמיתיות:
רובוט1: N בין 100 ל-199
רובוט3: N כפולה של 16
רובוט5: שארית החלוקה של N ב-9 היא 2

הכפולות של 16 בין 100 ל-199 הן;
112, 128, 144, 160, 176, 192 ומתוכן רק ל-128 יש שארית חלוקה של 2 כאשר מחלקים אותו ב-9 לכן בהכרח זהו המספר N.

המספר N אותו הרובוטים מחשבים הוא 128. 

10. נסיק לאחור את המצבים האפשריים שהמכונה הייתה בהם(מהפעולה השלישית לראשונה);

נוכל לחשוב על המצב ההתחלתי כ-(A,D) ועל הפעולות שביצעה כ-X, Y, Z כך שכל שלב נראה ככה:
(X(A,D
((Y(X(A,D
(((Z(Y(X(A,D
וידוע כי A ו-D שונים ואינם ריקים וכי
(((Z(Y(X(A,D מפיקה כפלט (R,{})

מאחר והמכונה בסופן של שלושת הפעולות הגיעה למצב (R,{}) נסתכל על מתי הפעולות האפשריות של המכונה מפיקות מצב זה (אנו מנסים להסיק את Z והקלטים האפשריים שלה, ((Y(X(A,D) ונראה כי אלו-
(S(R,B
(S({},R
(S(B,R
(H({},B
אבל מאחר וזו הפעולה השלישית, לא ייתכן שהפעולה שלפניה (השנייה) הפיקה את המצבים (R,B) או (B,R) שהרי אף פעולה לא נותנת אותם כפלט עבור אף קלט לכן האפשרויות היחידות עבור המצב הקודם של המכונה הן-
(R,{})
(B,{})
כעת אם נסתכל מתי הפעולות האפשריות של המכונה מפיקות מצבים (אנו מנסים להסיק את Y והקלטים האפשריים שלה (X(A,D) אלו נראה-
(S(R,B
(S({},R
(S(B,R
(H({},B
(S({},G
(H({},R

המצבים (R,B) ו- (B,R) נפסלים מאותו היגיון כמו קודם (לא יכול להיות שהפעולה שאינה-הראשונה הפיקה אותם כי אף פעולה של המכונה לא נותנת אותם כפלט עבור אף קלט) ואנו נשארים עם-

(S({},R
(H({},B
(S({},G
(H({},R

עכשיו כשנרצה להסיק את המצב הקודם (וההתחלתי, זה שאנו מחפשים. פעולה X והקלט (A,D)) של המכונה נעזר בנתון כי המצב ההתחלתי הוא משני תאים שונים ולא-ריקים כך שנוכל לפסול את כל האפשרויות שנותנות (B,{}) מאחר ואלו הן-
(S({},G

(H({},R
אבל אילו הן היו המקרה הווה אומר שהמצב ההתחלתי היה (G,{}) או (R,{}) בסתירה לנתון ששני התאים אינם-ריקים לכן נשאר עם-
(S({},R

(S({},G
(H({},R

אך כעת נוכל לפסול גם את האפשרויות שנותנות (G,{}) מאחר והאופציות היחידות לקבל מצב זה הן-
(S({},B
(S(G,G
(H({},G
אבל אילו (S({},B או (H({},G היו המקרה הווה אומר שהמצב ההתחלתי היה (B,{}) או (G,{}) בסתירה לנתון ששני התאים אינם-ריקים אבל גם אילו (S(G,G היינו מקבלים סתירה מאחר שהדבר היה גורר כי המצב ההתחלתי היה (R,R) בסתירה לנתון ששני התאים שוני-צבע כלומר שלאחר אלמינציה אנו מעוניינים להסתכל על האופציות שנותנות את המצב (R,{}) אבל אלו כקודם:
(S(R,B
(S(B,R
(S({},R
(H({},B
שתי האופציות האחרונות נפסלות שוב מהנתון כי שני התאים אינם-ריקים ואם כן צבעי התאים בהתחלה היו האחד כחול והאחר אדום (אך אנחנו לא יודעים מי מהם היה בימיני ומי בשמאלי).

סיכום
הסקת מסקנות היא חלק בלתי-נפרד מכל תחומי החיים וכמו כל סט כישורים אחר, אנחנו משתפרים בעזרת אימון והתמדה.

אני מקווה שנהינתם, שחידדתם את עצמכם קצת, שקיבלתם תובנות בנוגע לחשיבה דדוקטיבית ושהערכתם גם את הרובד האסתטי של חלק מהשאלות.

שאלה אחת אחרונה לי אליכם, האם הייתם מעוניינים שתהיה פינה קבועה של חידות מסוג זה או דומות? אם כן באיזו תדירות, אחת לשבוע? אחת לחודש? בתחתית של כל פוסט?

ניתוח קפדני של טיעונים וקונספטים ככלל וכאלה בעלי תוכן פילוסופי בפרט, דורש כמויות גדולות של משאבים קוגנטיביים וזמן.

בכדי להישאר חד ולשמר את הכישורים ההכרחיים, בכדי לחדש את מאגר הרעיונות והזוויות האפשריות לתקוף בעיות ובשביל כיף בשעות הפנאי נטו; אני (יחד עם אנשים רבים אחרים) אוהב להעסיק את עצמי בחידות היגיון מסוגים שונים.

אני אהיה רחוק מהמחשב לצורך מספר סידורים אישיים בשבוע וחצי הקרוב וחשבתי שיהיה נחמד בהיעדרי להשאיר אתכם עם מספר שעשועי היגיון המעסיקים אותי לעיתים תכופות.

כל השאלות לקוחות מספריו של Raymond Smullyan, מהאתר Brilliant.org, מהפורום puzzling.stackexchange.com וממוחי שלי.

החידות כולן הן כאלו שפתרונן מסתמך על חוקי הלוגיקה (ובפרט על דדוקציה, אלימינציה וחשיבה רקורסיבית), הגעה לפיתרון היא באמצעות שימוש בחוקים ולא באלו הן הנחות יסוד בלתי-כתובות או חשיבה לאטראלית (חשיבה "מחוץ לקופסא") ואינן לפי סדר כלשהו של קושי ו/או קטגוריה.

פתרונות מפורטים כשאחזור, תהנו!

-

-
1. שלושה לוגיקנים עומדים האחד מאחורי השני כך שכל אחד יכול לראות רק את אלו אשר לפניו (האחורי ביותר רואה את השניים שלפניו, האמצעי את האחד שלפניו והאחרון אינו רואה איש).

מתוך שק המכיל 2 כובעים שחורים ו-3 לבנים מוגרלים שלושה כובעים ומונחים בחשאי על ראש כל אחד מן הלוגיקנים כך שאף אחד מהם לא יכול לראות את כובעו שלו (אך כן את של האחרים).
הלוגיקן הראשון (האחורי ביותר) מכריז: "אני לא יודע מה צבע הכובע שלי"
הלוגיקן השני (האמצעי) מכריז: "אני לא יודע מה צבע הכובע שלי"
מה צבע כובעו של הלוגיקן השלישי (האחרון)?

2. כל מי ששפוי מאמין בדבר מה אם ורק אם הוא האמת בעוד שכל מי שמשוגע מאמין בדבר מה אם ורק אם הוא שקר.

אם המלך הכריז "אני מאמין שהמלכה מאמינה שהיא משוגעת", מה ניתן לדעת בוודאות?

3. ידוע שתמנונים בעלי 6 רגליים ותמנונים בעלי 8 רגליים תמיד דוברים את האמת בעוד שתמנונים בעלי 7 רגליים תמיד משקרים.

ארבעה תמנונים נפגשו ונתנו את ההצהרות הבאות:
תמנון שחור: "יש לנו בסה"כ 28 רגליים"
תמנון ירוק: "יש לנו בסה"כ 27 רגליים"
תמנון צהוב: "יש לנו בסה"כ 26 רגליים"

תמנון אדום: "יש לנו בסה"כ 25 רגליים"

מי מהם דובר אמת?

4. אביר תמיד דובר את האמת, נוכל תמיד דובר שקר.

א. אדם גבוה קומה ואדם נמוך עומדים זה ליד זה, האדם הגבוה מצהיר: "שנינו נוכלים".
מה היא זהותו של מי?

ב. אדם בעל חולצה אדומה ואדם בעל חולצה כחולה עומדים זה ליד זה.
האדם בעל החולצה האדומה מצהיר: "אנחנו מאותו הסוג"
האדם בעל החולצה הכחולה מצהיר: "אנחנו מסוגים שונים"

מה היא זהותו של מי?

ג. אדם רחב מידות ואדם צנום עומדים זה ליד זה.

האדם רחב המידות מצהיר: "אני נוכל או שהאדם הצנום אביר"

מה היא זהותו של מי?

ד. אביר תמיד דובר את האמת, נוכל תמיד דובר שקר ומרגל לעיתים משקר ולעיתים דובר אמת.

שלושה אנשים (ארני, פיטר וקלייר) האחד אביר, האחד נוכל והאחד מרגל (לא בהכרח בסדר זה) עומדים זה ליד זה ונותנים את ההצהרות הבאות:
ארני: "קלייר היא הנוכל"
פיטר: "ארני הוא האביר"
קלייר: "אני המרגל"

מה היא זהותו של מי?

ה. שלושה אנשים (ארני, פיטר וקלייר) האחד אביר, האחד נוכל והאחד מרגל (לא בהכרח בסדר זה) עומדים זה ליד זה ונותנים את ההצהרות הבאות:

ארני: "אני האביר"
פיטר: "אני הנוכל"
קלייר: "פיטר האביר"

מה היא זהותו של מי?

ו. שלושה אנשים (ארני, פיטר וקלייר) האחד אביר, האחד נוכל והאחד מרגל (לא בהכרח בסדר זה) עומדים זה ליד זה ונותנים את ההצהרות הבאות:
ארני: "אני הוא המרגל"
פיטר: "ארני הוא המרגל"
קלייר: "אני לא המרגל"

מה היא זהותו של מי?

5. האריה משקר בימים שני, שלישי ורביעי אך דובר אמת בשאר ימות השבוע בעוד שחד-הקרן משקר בימים חמישי, שישי ושבת ודובר אמת בשאר ימות השבוע אך דובר אמת בשאר ימות השבוע.

א. האריה וחד-הקרן יום אחד נתנו את ההצהרות הבאות:
אריה: "אתמול היה אחד מהימים בהם אני משקר"
חד-הקרן: "אתמול היה גם אחד מהימים בהם אני משקר"

איזה יום זה היה?

ב. האריה וחד-הקרן יום אחד נתנו את ההצהרות הבאות:

אריה: "אתמול חד-הקרן שיקר"
חד-הקרן: "בעוד שלושה ימים האריה ישקר"

איזה יום זה היה?

6. אדם בן-יחיד להוריו מסתכל על תמונה.

כשנשאל מי הוא האיש בתמונה השיב: "אביו של האיש הזה הוא אביו של בנו של אבי", מי מופיע בתמונה?

7. אדם בכובע אדום ואדם בכובע כחול, האחד בשם ריי והאחר מרטין (לא בהכרח בסדר הזה) הם אביר ונוכל/שני אבירים/שני נוכלים/לא זה ולא זה.

כשנשאלו שניהם "האם ריי הוא אביר?" האדם בכובע הכחול ענה אך את תשובתו איני יודע. אני רק יודע שהשואל כן היה יכול לפענח מי הוא מי כשהוא שמע אותה.

מה צבע הכובע של ריי?

-



-
8. במפעל ישנם ארבעה רובוטים המחשבים מספר דו-ספרתי כלשהו.

רובוט תקין תמיד אומר את האמת ורובוט פגום תמיד משקר.
אם ידוע שאחד מארבעת הרובוטים הבאים הוא פגום, מה המספר אותו הם מחשבים?

אחת מן הסוגיות העיקריות שדנתי עליהן הן פה והן בשיחות עם אלו שנתנו לי צ'אנס, היא הרעיון של "בחירה חופשית".
נתתי בעבר ביקורת על טיעוני נגד נפוצים בהם משתמשים אינקומפטיבליסטים בכלל ודטרמיניסטים חזקים בפרט, העלתי ספקות לגבי תקפות השאלה (בחירה "חופשית"? חופשית ממה בדיוק?) ומשמעות התשובה (נניח שבאמת אין לנו אפשרות לבחירה "אותנטית"; אז מה? מה זה אמור לשנות לנו?).
זה פוסט שרציתי לעשות הרבה זמן; לנתח את הדיון בין דניאל דנט (קומפטיבליסט, כמו עבדכם הנאמן) וסם האריס (אינקומפטיבליסט, בעיקר דטרמיניסט חזק) כי הוא מבהיר את הניואנסים של הבעיה ואת האסטרטגיות ששניים מהמחנות (למרות שהם אינם השניים היחידים אך לטעמי הם היחידים ששווה לדון עליהם) נוקטים בהם על מנת להגן על עמדתם ו/או לתקוף את עמדת היריב.
בנוסף לניתוח וביקורת על הדיון, אני אנתח ואבקר ביקורת מדניאל מיסלר (תומך של האריס) על הדיון וכך אשיג הן מטרה של יצירת תמונה שלמה ככל שאני יכול על כוונותיהם של המתדיינים וצד אחד של תומכיהם (הצד של האינקומפטיסליבסטים) והן זו של לספק עוד משקל לטיעוניו של דנט שכן אלו דומים לעמדתי (לא שפילוסוף דגול כמו דנט צריך אותי שאגן עליו אבל אם אוכל לפרוט ולפשט את עמדתו כדי שזו תהפוך לנגישה יותר ונהירה יותר, עשיתי את שלי).

אתחיל עם הערה על הפסקה הפותחת בביקורת של מיסלר:
"It serves as the most elaborate, learned, and desperate hand-waving I've ever witnessed. It was such a weak argument that it looked more like an example that a brilliant philosophy professor, like Daniel Dennett, might use to highlight poor arguments to his students. Sadly it wasn't a strawman used for instruction—it was his real position."

זה סוג של הרעלת הבאר גם אם חלשה בלבד; מיסלר מציג את עמדתו של דנט כ-כה אבסורדית שניתן לחשוב שהיא איש קש לטיעון המקורי ובכך מנסה להחליש את עמדתו באמצעים רטוריים. אם אכן העמדה של דנט אבסורדית בלוגיקה שלה, הדבר יהיה ברור מטיעוניו ואין צורך לנסות לשכנע את הקוראים לפני שהגעת לעיקרי הדיון אבל אני מוכן להחליק על כך מאחר וייתכן מאד וההערה הייתה חצי-בהומור.

דנט:
"Harris and others need to do their homework if they want to engage with the best thought on the topic."
מיסלר:
"This dismissive, scholarly tone is found throughout the essay. I'd find it less annoying if his argument wasn't silly."

שתי נקודות עניין:
א. לא שזה הופך את ההערה של מיסלר לשגויה (דנט אכן תוקף באופן ישיר את האנשים ולא את הטיעונים) אך זה עדיין קצת מגוחך שהוא מוצא לנכון להעיר על כך כשהוא עושה זאת בעצמו (ראו את ההערה הקודמת על הפסקה הפותחת), זה משיק לחלוטין לתוכן הדיון אבל קשה לי להאשים את הנימה המתנשאת מעט של דנט מאחר וכנראה שבגיל ~74 אחרי שקרוב ל-50 שנה הייתי שומע ועמל להפריך את אותם טיעונים שוב ושוב, גם לי הייתה אוזלת הסבלנות לנימוס אינטלקטואלי.

ב. עם כמה שהנימה של דנט לא מוצאת חן בעיניי מיסלר, הוא לא טועה. האריס באמת חלש ב-"שיעורי בית" בתחום ודנט הוא לא הראשון ולא השני שמעיר על כך. דוגמא שאני מכיר אישית לחוסר ההתמצאות של האריס בנושא (ולא ראיתי מוזכרת בשום מקום אחר) לקוחה מרגע 0:51 בסרטון הזה כאשר האריס אומר:
"[...]No one has been able to give an argument about how it could map onto physical reality[...]"

תיאוריות כמו "פרקטופויאזיס" ו-"downward causation" מקיברנטיקה (ומן הסתם, פילוסופיה) נועדו לתת הסבר כיצד תופעות גבוהות כמו ה- mind יכולות להשפיע על תופעות נמוכות יותר ולעצב את הסביבה דרך משוב היזון הדדי (למשל כיצד רעיון שאמן מקבל מאינטראקציה עם הסביבה גורם לאמן להתנהג בצורה שגורמת לו לשנות את הסביבה, נניח יצירת פסל=סידור מחדש של אטומים שלא היה קיים לפני כן, לפי אותו רעיון וכן הלאה וכדומה). מודלים אלו נותנים הסבר כיצד חוקים* אמרגנטיים יכולים להפציע דרך אינטראקציות של מערכות, אורגניזמים וסוכנים עם סביבה (דטרמיניסטית או אקראית) מבלי להפר אף אחד מחוקי הפיסיקה אלא לקיים יחס נסמכות עליהם.
כלל לא בטוח שפרקטופויאזיס ומודלים דומים נכונים, אך הם כן מהווים הסבר אפשרי לכיצד ייתכן שההחלטות שלנו (סוכנים רציונליים שהם גם אורגניזמים ומערכות עיבוד-מידע) משפיעות באופן אקטיבי על העולם מבלי להיות קסם המתעלה על המציאות מצד אחד או אשליה מצד שני. האריס או לא מכיר את התחום כלל או מכיר בו אך לא חושב שהוא מחזיק מים ואם זה המצב מן הראוי שיציג הצדקה לטיעונים אלו, אבל הנקודה האמיתית (שתופיע מספר פעמים יותר בהרחבה בהמשך) היא זו;
גם אם האריס צודק, זה לא רלוונטי לדיון והוא ודנט מדברים זה מעבר לזה.
ה-"חופש" שדנט מדבר עליו (אותו אחד שהוא טוען שאם האריס היה עושה שיעורי בית, הוא היה מבין שכמעט אף אחד מאלו העובדים על "בחירה חופשית" לא מנסה להגן על הרעיון שהוא [האריס] כה טורח לטעון שלא קיים. מעטים החושבים המודרניים בתחום שמגנים על העמדה שהמוח האנושי מצליח להתעלות ולהתנתק מההיסטוריה הנסיבתית של היקום) הוא למעשה היכולת שלנו להיות סוכן מוסרי, מבחינת דנט הדיון הוא על "האם יש דרך להגדיר בצורה עקבית את המונח 'אחריות'?" והוא כלל לא מנסה לטעון שום דבר על המעמד האונטולוגי של קאונטרפקטואלים כשאתה מתלבט אם לפנות ימינה או שמאלה או על מה הם החוקים הפונדמנטליים של הפיסיקה, אבל עוד על זה בהמשך.

*-"חוקים" במובן חלש של המילה למרות שיש כאן לפחות מקום לדיון.

-

-

דנט:
"As I tell my undergraduate students, whenever they encounter in their required reading a claim or argument that seems just plain stupid, they should probably double check to make sure they are not misreading the “preposterous” passage in question."

מיסלר:
"Um, well, back at you:

When you encounter a growing number of your top-end scientific friends who reject free will, you should consider that perhaps you have missed something. Nowhere in your argument do I see you giving the opening that you're asking others to give."

כשלים לוגיים של פנייה לסמכות ואד פופולום (בפרט bandwagon fallacy) מצד מיסלר. זה שהטיעון מגיע ממדענים "בעלי שם" ו/או ממספר הולך וגדל של כאלו כלל לא רלוונטי לתוכן שלו, אם דבר מה הוא שטות אין זה משנה ע"י מי הוא נאמר. דנט אינו צריך לספק באופן מוצהר פתח לבקר את העמדה שלו ומאחר והוא פונה להיגיון, לאינטואיציות של מה הדברים שאכפת לנו מהם ולהגדרות של מילים (ולא לתארים או כותרות) כך שאם הטיעונים שלו פגומים הדבר יהיה ברור כשמש, טרואיזם, לקורא בעל השכל הישר גם מבלי לציין שיכול להיות והוא טועה (וכפי שנראה, מאחר ודנט מדבר על האם ישנה דרך ואם כן מה היא הדרך הראויה להגדיר אחריות אין זה כלל רלוונטי לפנייה החלקית לפיסיקה או נוירולוגיה שהאריס ודומיו עושים שכן הנקודה החשובה היא כיצד עלינו לפרש ולהתנהג ביחס לעובדות העולם ומאחר ודנט יודע זאת הוא שם לעצמו כמטרה לנסח פרשנות שמיישבת הן את העובדות והן את האינטואיציה שלנו גם אם זו השנייה דורשת מצידנו הקרבות מינימאליות של מה אנו חושבים שנכון).

האריס:
"However, the ‘free will' that compatibilists defend is not the free will that most people feel they have."

דנט:
"First of all, he doesn't know this. This is a guess, and suitably expressed questionnaires might well prove him wrong."

מיסלר:
"Seriously? Do you really think that, in a country where only half of the population believes in evolution, any significant percentage of people are going to have an advanced belief in free will?

No. They aren't. Most believe that people make choices independently of causes, to a significant degree, and therefore deserve reward and punishment. This is the basis of the American justice system and of much of our culture. This highly nuanced dance that Dennett is doing isn't on the radar because they don't even have radar."

שוב, האריס מפספס את הנקודה. דנט צודק שהאריס מדבר מתוך הרושם הסובייקטיבי שלו ושהערות בסגנון הן לא יותר מ-"armchairing" אבל זה בכלל לא העניין, גם אם ההערה של האריס היא האמת עדיין נשאלת השאלה- מה זה משנה מה רוב האנשים חושבים? הדיון הוא על האם יש דרך, האם אפשר, לנסח "אחריות" בצורה שמספיק קרובה לאינטואיציות שלנו ולא על האם בפועל אנשים מחזיקים ברעיון קוהרנטי של מה זה אומר לבחור. מיסלר עושה את אותה הטעות וממשיך להגן על הנקודה של האריס למרות שהיא לא יותר מ-red herring לדיון (ומעבר לכך, חושף את העמדה שלו על רמת האינטלקט של מחצית מהאוכלוסייה) ואישית אני מוצא את הטענה על מערכת המשפט האמריקאית מאד לא קומון-סנסית, היכן בנקודות המוצא הרשמיות של מערכת המשפט ישנה ההנחה כי בני-אדם הם אבסולוטית בלתי-תלויים בנסיבות? הרעיון בבסיסה של כל מערכת צדק ראויה הוא באופן גס זה:

1. בני-אדם מגיבים לשבח ואשמה
1-1. לשבח אדם על התנהגות B מגדיל את הסבירות שיתנהג באופן B בעתיד
1-2. להאשים אדם על התנהגות B מקטין את הסבירות שיתנהג באופן B בעתיד
2. בני-אדם הם בקירוב סוכנים רציונליים (יש להם סדרי-עדיפויות שהם פועלים למיקסום שלהם)
3. קיימות מגוון אסטרטגיות בסיטואציות דומות-מספיק בכדי להשיג בקירוב את אותן מטרות
4. אנשים מגיבים לאפשרות של סיטואציה באופן דומה לסיטואציה האמיתית
לכן;
להעניש אנשים באופן מבוקר על התנהגות B יניע את הן את אלו שלא התנהגו כך והן את אלו שכבר נענשו עליה מלהתנהג כך בעתיד.

הנקודה החשובה היא מס' 3: החוקים של מדינה, ארגון, צבא, משחק וכדומה הם קריטריון כיצד מצופה ממך להתנהג ע"י אלו שניסחו את החוקים. הקריטריון מספק הסכם הדדי בינך לבין אלו שבעמדת כוח על כיצד כל אחד מכם עומד להתנהג, אתה תכבד את החוקים ותתנהג כפי שמצופה ממך ובתמורה אלו בעלי סמכות יתנהגו כלפיך בצורה שתפיק לך רווח (לספק לך חשמל, תשתיות, להגן עליך במקרה שמישהו אחר לא מתנהג לפי הקריטריון המוסכם מראש וכו') כך שמשתלם לך (יש לך תמריץ) להתנהג כמצופה וכל עוד אתה עונה על הקריטריונים שהוצבו אין זה משנה מה עשית בכדי לענות עליהם (למשל להתאפק קשה במיוחד לא לחצות באדם גם כשהבוס צרח עליך בעבודה, יש לך חשבונות חשמל בשמיים ואתה חייב להגיע לשירותים).
לא הזכרנו את חוקי הפיסיקה, לא פניתי למדעי-המוח ולא הייתי צריך להרכיב טיעונים מסובכים על היות האדם סוכן אבסולוטי שאינו תלוי בסביבתו לא רק כי זה מטופש אלא כי הדבר לא הכרחי. לומר שרעיון של "אחריות" הדומה לזה שמנסה לצייר מערכת הצדק המודרנית אינו קיים כי כולנו חלק מההיסטוריה הנסיבתית של היקום או איזושהי סיבה אזוטרית אחרת זה בדיוק כמו לומר ששחמט או כדורגל לא קיימים מאותן סיבות שהרי איך יכול להיות צעד פרש כאשר אף אחד מהאטומים של הכלי לא בעל תכונה של "chessknigtness", חוקי הפיסיקה המוכרים אדישים לחלוטין לרעיון של מה הוא צעד פרש או למשל למה שתהיה בעיטת עונשין ("בעיטה חופשית" באופן קצת מצחיק) אם לשחקן לא הייתה ברירה אלא לבצע עבירת נבדל? הרעיון בחוקים כגון אלו שמערכת הצדק והמשפט מציבה עלינו הוא לתת לנו תמריץ לעתיד להתנהג בצורה מסויימת וכאן אנו פוגשים את אחד מ-"פתחי המילוט" מהמכאניזם של היקום שמקנים לנו בסיס רחב דיו לדבר על מה היא אחריות- העתיד לא קיים.
זה שנקודות באותה מערכת אולי זקוקות לבחינה מחדש אין בכך סיבה מספקת להשליך את המערכת כולה בפרט שזו אכן שומרת עלינו אך מאחר ואני לא בקיא דיו במערכת המשפט האמריקאית, אם מישהו יוכל להראות לי שהנחות הבסיס הרשמיות (לא הדעות האישיות של אנשים בכירים בתוך אותה מערכת) כוללות את ההצהרה שבני-אנוש הם מעל נסיבות אני אחזור בי מלהגן ספציפית על נקודות המוצא של מערכת הצדק של ארצות-הברית (אבל כמובן, אני סקפטי וזה כלל לא ישנה את עיקרי הטיעון).

דנט:
"Maybe many people, maybe most, think that they have a kind of freedom that they don't and can't have. But that settles nothing. There may be other, better kinds of freedom that people also think they have, and that are worth wanting."

מיסלר:
"A couple of things are interesting about this quote. First, like I've been saying in my various free will arguments over the last several years, Dennett does not believe in Absolute Free Will. He also says quite clearly, and I think in opposition to his quote above, that many (and maybe most) people believe in a type of free will that they don't and can't have.

Agreed. But isn't that exactly what Harris said?"

דנט מסכם בקצרה את הנקודה שהעברתי למעלה עם ציטוט מאחד הספרים שלו (שלשמחתי עותק פיזי שלו נמצא באוסף האישי שלי): ה-"חופש" שהאריס ודומיו מדברים עליו לא משנה כלום, למי אכפת אם אתה יכול להתעלות על נסיבות או לא? אכפת לנו אם יש לנו דרך להיות מאושרים יותר ולקבל החלטות מושכלות יותר שישפרו את חיינו והתשובה היא בפירוש כן ויותר מדרך אחת כזו.
זה מוזר שמיסלר לא רואה את ההבדל בין הטיעון של דנט לבין העמדה של האריס שכן שניהם חושבים שאחת ההשלכות של להיות חלק אינטגרלי מיקום מכאניסטי הן שאין משמעות ללהיות סוכן מוסרי ולכן אין הצדקה לעונש.
מה שהאריס אומר לא שקול בשום צורה לציטוט של דנט: האריס מנפנף את הקונספט של ענישה ושבח לחלוטין בעוד שדנט מציע גרסא מחודדת יותר של מתי עונש ושבח ראויים עם נימוקים ללמה זו הגרסא שאמור להיות לנו אכפת ממנה.
מיסלר והאריס מבצעים סוג של כשל נירוונה: מאחר ו-"בחירה חופשית אבסולוטית" (כזו המאפשרת לנו להתעלות על נסיבות) היא בלתי-אפשרית, אזי בהכרח אין טעם לדבר על שום קונספט אחר.
דנט וקומפטיבליסטים אחרים מציעים לשנות את הדיון ל-מה כדאי להגדיר בתור "בחירה חופשית פרקטית" אך האריס, מיסלר ודטרמיניסטים חזקים הדומים להם דוחים ניסיונות אלו.

האריס:
"And to the extent that the law of cause and effect is subject to indeterminism—quantum or otherwise—we can take no credit for what happens."

דנט:
"You must correctly answer three questions to save the world from a space pirate, who provides you with a special answering gadget. It has two buttons marked YES and NO and two foot pedals marked YES and NO. A sign on the gadget lights up after every question “Use the buttons” or “Use the pedals.” You are asked “is Chicago the capital of Illinois?”, the sign says “Use the buttons” and you press the No button with your finger. Then you are asked “Are Dugongs mammals?”, the sign says “Use the buttons” and you press the Yes button with your finger. Finally you are asked “Are proteins made of amino acids?” and the sign says “Use the pedals” so you reach out with your foot and press the Yes pedal. A roar of gratitude goes up from the crowd. You've saved the world, thanks to your knowledge and responsible action! But all three actions were unpredictable by Laplace's demon because whether the light said “Button” or “Pedals” was caused by a quantum random event. In a less obvious way, random perturbations could infect (without negating) your every deed. The tone of your voice when you give your evidence could be tweaked up or done, the pressure of your trigger finger as you pull the trigger could be tweaked greater or lesser, and so forth, without robbing you of responsibility. Brains are, in all likelihood, designed by natural selection to absorb random fluctuations without being seriously diverted by them—just as computers are. But that means that randomness need not destroy the rationality, the well-governedness, the sense-making integrity of your control system. Your brain may even exploit randomness in a variety of ways to enhance its heuristic search for good solutions to problems."

(דגש בצהוב של מיסלר, אני שמח שהוא שם את הדגש כי הדבר עוזר להדגים כיצד כל צד בדיון מנסה להוכיח עמדות שונות.
דגש באדום שלי)

מיסלר:
"Let me walk you through this:

1. Harris says that randomness doesn't grant you freedom
2. Dennett says he has a counterexample, and then shows an example of randomness, to which a human responds in a predictable way (given the input), and then claims a free choice was made

What? This is logically blasphemous. If you're trying to prove that the human made a free choice you can't use a response to random stimuli as your evidence. You can program a “moral” robot to make the proper choice if the light flashes a certain way as well, so if this happens did it too make a “responsible action”?

And if you say that this is different then you must describe how it's different, which means all your work is still in front of you. The randomness of the light was a distraction, not a solution."

לא רק שדנט לא טען שיש לו דוגמת נגד אלא למעשה הוא מסכים עם האריס על התמונה הגדולה של הנקודה הזו, בדיוק כפי שהאריס טוען- שאלת מה הצורה הסופית של חוקי הטבע, דטרמיניזם מול אקראיות (כגון תנודות קוואנטיות) לא רלוונטית לדיון ואם אין קונספט של בחירה ואחריות שמתיישבים עם היות האדם חלק מההיסטוריה הנסיבתית של היקום, אקראיות זה לא מה שיציל אותו (ובעיני הדבר אף גרוע יותר). הדגש של מיסלר הוא בכדי להראות שכביכול ישנו אבסורד: "איך יתכן שדנט מדבר על אחריות כאשר הדמות בניסוי המחשבתי מעולם לא היה יכול לעשות אחרת ותשובותיו היו צפויות בהינתן הנסיבות?" אבל זה בדיוק מה שעומד על הפרק, ההגדרה של אחריות. הרעיון של "לקחת אחריות" (כמו למשל, להיות מוכן לסיטואציות היפותטיות בעתיד ע"י הגדלת נפח הידע הכללי) עושה היגיון בקונטקסט של להיות חלק מקהילה המהווה מערכת ביקורת על ההתנהגות שלך ובכך מכשירה אותך למצבים עתידיים שאפשרי כי תמצא עצמך בהם (כמו להגן על העולם מפיראט-חלל בניסוי המחשבתי של דנט).
הרובוט ה-"מוסרי" שמיסלר מתאר (זה שבאופן קבוע מתוכנת לענות על השאלות הנתונות) לא עובר את מבחן הקונטקסט, הוא לא חלק מקהילה וההתנהגות שלו לא עוברת עידון, חידוד והתפתחות ע"י ממים והתנהגות של אנשים אחרים (ראו דגש שלי באדום)- אין לו חשש מעונש או רצון לחוות שבח וההתנהגות שלו לא תהיה מותאמת יותר בעתיד כאשר נסיבות הסיטואציה ישתנו במעט, אם נוכל אכן לבנות רובוט שכזה אז בוודאי שנוכל לומר שהוא מהווה סוכן מוסרי אבל לא כאשר הרספונסטיביות שלו לסביבה מותאמת בדיוק לסיטואציה אחת (לענות על השאלות הנתונות).

האריס:
"To say that they were free not to rape and murder is to say that they could have resisted the impulse to do so (or could have avoided feeling such an impulse altogether)—with the universe, including their brains, in precisely the same state it was in at the moment they committed their crimes."

דנט:
"Just not true. If we are interested in whether somebody has free will, it is some kind of ability that we want to assess, and you can't assess any ability by “replaying the tape.” (See my extended argument to this effect in Freedom Evolves, 2003) The point was made long ago by A. M. Honoré in his classic paper “Can and Can't,” in Mind, 1964, and more recently deeply grounded in Judea Pearl's Causality: Models, Reasoning and Inference, [CUP] 2000. This is as true of the abilities of automobiles as of people. Suppose I am driving along at 60 MPH and am asked if my car can also go 80 MPH. Yes, I reply, but not in precisely the same conditions; I have to press harder on the accelerator. In fact, I add, it can also go 40 MPH, but not with conditions precisely as they are. Replay the tape till eternity, and it will never go 40MPH in just these conditions. So if you want to know whether some rapist/murderer was “free not to rape and murder,” don't distract yourself with fantasies about determinism and rewinding the tape; rely on the sorts of observations and tests that everyday folk use to confirm and disconfirm their verdicts about who could have done otherwise and who couldn't."

(דגש של מיסלר)

מיסלר:
"Now, let me show you what's wrong with his rather clever car example. Here he's talking about capabilities of the car, and how at any given moment you're seeing what it is doing, and not what it can do.

Fair enough.

But one problem: Cars don't press their own gas pedals.

So if you're arguing that humans are just like cars, then I agree! That's a problem for you, not for me (or Harris). Yes, you can go 40 MPH, or 60 MPH, or swerve to avoid the pedestrian, or swerve to hit him—but either way there is a cause for that outcome.

For the car it's the foot on the gas pedal, and for the human it's a combination of chemicals coming together in his brain based on the laws of physics. Either way, they aren't making free choices despite having different settings, or “capabilities”.

What Dennett is missing here is that most people wouldn't make the argument he's making. What they would say is that at any given point, as they're making a decision, they get complete freedom. So if you replayed the tape you'd get another free choice, which would result in a different outcome.

Cars don't get that.

What he's doing here (and elsewhere) is alternating between embracing the common man's view of free will and deviating from it based on convenience."

זו נקודה מורכבת ונסתכל עליה בכמה רבדים:
א. היא מציגה "פתח מילוט" שדנט אוהב להשתמש בו; לא באמת אכפת לנו אם היינו יכולים לעשות אחרת בדיוק באותן נסיבות.
אנו מעריכים יכולות אפשריות ע"י מגמת ההתנהגות שלהם בסיטואציות דומות ולא ע"י מקרה בודד והרעיון של "יכולת", המשמעות של לומר "יכול" על סיטואציה, המערבת החלטות של בני אדם היא אותה אחת שמשתמשים בה כאשר מדברים על יון חיובי שיכול להיקשר לאלקטרון או שכדור באוויר יכול ליפול כלפי הארץ. הרעיון של מה אינדיווידואל "היה יכול" לעשות בשפה היומיומית הוא בדיוק זה שנעשה בו שימוש במדעים כך שלקבל את העמדה של דטרמיניסטים חזקים ולהיות עקבי בהגדרות המילה "יכול" תחת הקשרים שונים משמעה לקבל את העמדה הרחבה יותר של Necessitarianism הגורסת כי כל רגע נתון הוא המצב האפשרי היחיד כך שלמשל בעוד כדור שהשלכתי מעלה באוויר הוא מילולית לא יכול ליפול ושני אטומי מימן שאינם קשורים לאטום חמצן מילולית אינם יכולים להיקשר בכדי להיות מים, רעיון נחמד אבל תשכחו מלנסח אלו הם חוקי טבע עקביים תחת הנחה זו- אם זה המצב, הדבר אומר שכל המשוואות שלנו מתארות צירופי מקרים בלבד ולא ניתן לומר כי הן כלליות.
מלקבל את ה-"יכול" באינטראקציות בין בני אדם, אנחנו מקבלים גם את ה-"יכול" במדעים ולהיפך.

ב. סוגיה חוזרת מפי דטרמיניסטים (ואינקומפטיבליסטים ככלל) שתקפתי בעבר היא שהטיעונים שלהם מתארים סוג של דואליזם.
מיסלר טוען שעבור בני-אדם, ההחלטות שלנו הן "לא יותר מ-" קומבינציה של כימיקלים במוח המתנהגים לפי חוקי הפיסיקה ואכן אין על זה עוררין אבל הוא מתאר את זה כאילו אותם כימיקלים ואותם חוקי פיסיקה הם משהו נפרד מהמוח שלך; האירועים לא קורים דרכך, אתה לא פשוט נמצא שם בזמן שהיקום בכלל והמוח שלך בפרט כופים עליך איך להתנהג בתור אובייקט הקיים בפני עצמו.
התגובות שלך הם קומבינציה של כימיקלים המתנהגים בדרכים מורכבות לפי חוקי הטבע (דטרמיניסטים ו/או אקראיים) אבל אתה הכימיקלים והחוקים, אתה לא פשוט מחכה שם ונותן לפיסיקה לעשות בך כרצונה כך שלמעשה המצבים בהם הטבע יכול להציב אותך הם בקירוב המצבים הריאליים בהם אתה חושב שאתה יכול להיות.

-



-

ג. האריס, מיסלר ודומיהם מבססים את הטיעון שלהם על ההנחה שמה שחשוב לנו בסוכן מוסרי הוא שבהינתן אותה סיטואציה; אותו סוכן יהיה בעל אפשרות "אמיתית" לבחור אחרת (לא סיטואציה דומה, בדיוק אותה סיטואציה) ומאחר שהדבר בלתי-אפשרי (לא פיסיקלית ולא לוגית) אזי בהכרח להיות סוכן מוסרי בלתי-אפשרי גם הוא אך כפי שדנט וקומפטיבליסטים אחרים טוענים מנגד, מי אמר שזה מה שאכפת לנו ממנו (או לפחות, שצריך להיות לנו אכפת)?
לומר שאם תריץ את הזמן לאחור הכל יקרה שוב בדיוק באותו האופן בכלל לא משנה להתנהגות שהיינו מצפים לראות לאורך הזמן מסוכן מוסרי, אנחנו לא בוחרים את העבר אבל התמריצים שאנחנו מפעילים כגון ענישה ושבח (ראו דגש באדום שלי בניסוי המחשבתי של דנט למעלה) והציפיות שלנו רלוונטיים להתנהגות שהיינו רוצים לראות בעתיד וכזכור העתיד לא קיים.
אחריות ששווה לקחת על עצמך או להטיל על אחר היא לעולם לא בתוך הרגע כשהוא קורה או בדיעבד אלא תהליך מההווה לתוך העתיד, ענישה יעילה היא זו שהזמן בינה לבין המעשה מינימלי וכזו הממקסמת תמריץ עבור הנענש והסובבים כך שגם אם מערכת האכיפה שלנו אינה מושלמת זו עדיין לא סיבה להשליך אותה בבת-אחת.

אני אנצל הזדמנות זו בכדי להציע כלל-אצבע שדנתי בו בשיחות פנים מול פנים פעמים רבות:
בכדי לדעת אם על אדם הייתה מוטלת אחריות בסיטואציה כלשהי, במקום לשאול אם הוא היה יכול לפעול אחרת שאלו "האם הוא היה אמור לדעת יותר טוב מזה?" השיח הוא על הציפיות שלנו, הסכמים הדדיים ותמריצים (חיוביים או שליליים) לעתיד ולא על פיסיקה או מדעי-המוח.

דנט:
"Harris can't take credit for the luck of his birth, his having had a normal moral education—that's just luck—but those born thus lucky are informed that they have a duty or obligation to preserve their competence, and grow it, and educate themselves, and Harris has responded admirably to those incentives."

מיסלר:
"He keeps making the same error. Let's try it with Robots:

Robots can't take credit for the luck of their birth and their normal moral education—that's just luck—but those born thus lucky are informed that they have a duty or obligation to preserve their competence, and grow it, and educate themselves, and the robots has responded admirably to those incentives.

Taking input and formulating a complex response is not freedom. Plants do it. Animals do it. Computers do it. That is not the standard, and if it were then most living things would qualify; it'd just be a question of degree."

מיסלר עושה פה שגיאה כפולה, אחת כבר נתקלנו בה קודם לכן- מה שחשוב הוא הקונטקסט בו הדברים נעשים, סם האריס הוא חלק מקהילה המחלקת חיזוקים חיוביים ושליליים בכדי לכוון התנהגות לעתיד כך שהפלט המורכב שלו הוא תוצר של שכבה נוספת של לחצים (פרט לאלו הביולוגיים והפיסיקליים) שהרי אלו לחצי החברה כיצד להתנהג.
הקרדיט להאריס על הישגיו מגיע לו כי ככה סיכמנו באופן הדדי כשהקמנו אוניברסיטאות וחילקנו תארים לאלו שהשקיעו את זמנם ללמוד, האריס שיחק לפי החוקים ולכן מגיע לו השבח בעוד שרובוט לא רגיש להסכמים ותמריצים שכאלו (כזה במובן הקלאסי ולא רובוט אידיאלי המתפקד פונקציונאלית כאדם לכל דבר כולל היותו חלק מקהילה הנוטה להפיק הסכמים בכדי למקסם התנהגות לעתיד שהרי זה היה זכאי לשבח וגנאי ככל בן אנוש אחר).
השגיאה השנייה היא כשל דיכוטומיה, למה נקודת המוצא של מיסלר היא שאין רמות של בחירה? בוודאי שישנן ואורגניזמים שונים אכן עונים על ההגדרה אם כי הם נמצאים נמוך יותר על הספקטרום ומתחת להם (אם כי אט אט הם עולים בסולם) נמצאים מחשבים.
בני-אדם אולי אינם "בוחר אבסולוטי", כזה שאינו-תלוי בנסיבות אף-פעם, אבל הם בהחלט מדורגים מאד גבוהה בסקאלת הבוחרים ומהווים קירוב טוב מאד ל-"סוכן-על" שכזה.

האריס:
"If you don't know what your soul is going to do, you are not in control."

דנט:
"Really? When you drive a car, are you not in control? You know “your soul” is going to do the right thing, whatever in the instant it turns out to be, and that suffices to demonstrate to you, and the rest of us, that you are in control. Control doesn't get any more real than that."

מיסלר:
"I am stunned that he calls this an argument.

Let's try this with Feeling God.

Really? When you pray, are you not feeling God? You know “your soul” is going to do the right thing, whatever in the instant it turns out to be, and that suffices to demonstrate to you, and the rest of us, that you are feeling God. feeling God doesn't get any more real than that.

Actually, it does get more real than that. How about something being true whether or not someone is experiencing it? People see ghosts. People hear voices. People feel like they're making decisions. Some of these experiences correspond to what we call reality, and others don't. And we have rules for differentiating them.

So just pointing to the fact that something is being experienced is most definitely not enough. Not even close."

ניתן לדון ל-מה בדיוק האריס מתכוון ב-"לדעת" וב-"שליטה" אבל זו נקודה שבה אני אאלץ להסכים עם האריס ומיסלר, זה היה טיעון חלש מצד דנט ולא כל כך ברור איזה קרדיט כללי הוא ניסה להשיג איתו אבל הי, גם פילוסופים דגולים לפעמים אומרים שטויות.

דנט:
"Harris ignores the reflexive, repetitive nature of thinking. My choice at time t can influence my choice at time t' which can influence my choice at time t”. How? My choice at t can have among its effects the biasing of settings in my brain (which I cannot directly inspect) that determine (I use the term deliberately) my choice at t'. I can influence my choice at t'. I influenced it at time t (without “inspecting” it)."

מיסלר:
"Brilliant. He just proved that computers have free will."

לא, מחשבים הם לא סוכן רציונלי הפועל למקסם רצונותיו והם לא מבינים את הקונספט של סיכום.
אם כבר זה מראה לנו שמחשבים הם הבסיס לקבלת החלטות אך שנדרשת מערכת רחבה יותר של אינטראקציות עם הסביבה כדי להיות מקבל החלטות שהוא גם סוכן מוסרי אבל שוב, למיסלר קשה לקבל זאת כי הוא שוגה במחשבה שהתכונה של להיות בעל יכולת בחירה היא בינארית ("או שיש לך את זה או שלא").

האריס:
"Where is the freedom in being perfectly satisfied with your thoughts, intentions, and subsequent actions when they are the product of prior events that you had absolutely no hand in creating?"

דנט:
"Once you stop thinking of free will as a magical metaphysical endowment and start thinking of it as an explicable achievement that individual human beings normally accomplish (very much aided by the societies in which they live), much as they learn to speak and read and write, this rhetorical question falls flat."

מיסלר:
"Let's unpack that.

1. That human beings normally accomplish: ok, same thing

None of these things get us to freedom unless you're describing it in the loosest and most useless way possible. As I said in the opening, he's basically saying that if it feels free then it is, and that's the best you're going to get.

Well, I don't have to accept the best illusion I'm going to get and call it freedom. I'd rather, for the sake of human dignity and the respect for reason, acknowledge that it's an illusion and work within that framework. It's more true, which I think is generally more healthy."

תקפתי את העיקר פה קודם לכן ולא אתעכב על כך שוב אבל אעיר את תשומת לבכם לנקודה 3: התלונה העיקרית של מיסלר היא שאנחנו תמידית מושפעים מסט של קלטים אבל הפאנץ' הוא לבנות מערכת קלטים שפועלת מאחורי הקלעים (למשל, קהילה עם חוקים) ועוזרת לנו להגיב יותר טוב לקלטים עתידיים. אתה יכול לשחק עם המילה "חופש" כמה שתרצה אבל להיות בלתי-תלוי בקלטים זה לא משהו שלמרבית האנשים אכפת ממנו, אכפת להם בדיוק מהרעיון של אחריות שדנט ודומיו מנסים להציג להאריס- שתהיה לנו דרך לקבל החלטות טובות יותר שתעשנה אותנו מאושרים.
(נקודה 4 היא שוב כשל דיכוטומיה, שימפנזים ומחשבים עושים זאת במידה פחותה בהרבה מבני-אדם ואין להם הבנה של קונספטים מופשטים כמו אחריות והסכמים והם לא מגיבים כמונו לשבח וגנאי).

האריס:
"Am I free to do that which does not occur to me to do? Of course not."

דנט:
"Again, really? You're playing bridge and trying to decide whether or not to win the trick in front of you. You decide to play your ace, winning the trick. Were you free to play a low card instead? It didn't occur to you (it should have, but you acted rather thoughtlessly, as your partner soon informs you). Were you free to play your six instead? In some sense. We wouldn't play games if there weren't opportunities in them to make one choice or another. But, comes the familiar rejoinder, if determinism is true and we rewound the tape of time and put you in exactly the same physical state, you'd ignore the six of clubs again. True, but so what? It does not show that you are not the agent you think you are. Contrast your competence at this moment with the “competence” of a robotic bridge-playing doll that always plays its highest card in the suit, no matter what the circumstances. It wasn't free to choose the six, because it would play the ace whatever the circumstances were whereas if it occurred to you to play the six, you could do it, depending on the circumstances. Freedom involves the ability to have one's choices influenced by changes in the world that matter under the circumstances."

(דגש של מיסלר)

מיסלר:
"Again, he just described many different types of decision-maker. Computers do this. Apes do this. Dogs do this. Fish do this.

The more a word means the less it means. He has far too much bolted onto “free will”. It's so diluted at this point that it reduces to feeling like you make choices and/or adjusting your decisions based on inputs.

Way. Too. Broad.

Here he's talking about card game options:

If determinism is true, are these real opportunities? Yes, as real as an opportunity could be: thanks to your perceptual apparatus, your memory, and the well-lit environment, you are caused/determined to evaluate the situation as one that calls for playing the six, and you play the six.

He's failed to even address Harris' point. If you don't know the rules, you don't have the option to use one of those rules to win. If you happen to have a lack of concentration while playing a card, you may play the wrong one.

These things are not in your control. They happen to you. They trim your options down to the limited set that present themselves to you from, well…you don't know where. That was Harris' entire point. Whatever options get presented for you to choose from are labeled as your freedom, and you're not even thinking about all the others that weren't presented.

What's free about that?

Oh, right, it's as free as it can be, and we should be happy with that.

Sure, and a shackled slave is free to run from the plantation in lots of different ways:

1. In a straight line
2. In a zig-zag pattern
3. Towards the river

Picking from available options is illusory freedom because it ignores the fact that you were only presented a few choices, and you weren't the one who chose them. This is true without even mentioning the uncomfortable bit that you're also not the one picking afterwards."

צריך לפרוט את התוכן של מיסלר לכמה חלקים:
א. כן שימפנזים, כלבים, דגים ומחשבים מגיבים בצורות מסויימות לקלטים מהסביבה ונותנים פלט התנהגותי אבל הם לא מסוגלים להגיב לסוג הפלטים שאכפת לנו מהם; סיבות פסיכולוגיות וחברתיות. אני חושב שזו הייתה שגיאה טקטית מצד דנט לגרור את הדיון לכזה הנע סביב השאלה "איך מתנהלת מערכת קבלת החלטות בתוך יקום דטרמיניסטי" שהרי מה שחשוב לנו בסופו של יום הוא האם יש לנו דרך להגדיר אחריות באופן קרוב מספיק לאינטואיציות שלנו אבל הדוגמא שדנט בחר בה הייתה טובה כי הוא המחיש באמצעותה בדיוק את החלק המבדיל אותנו מאורגניזמים אחרים וממחשבים מודרניים (למרות שלגבי מחשבים המצב כנראה ישתנה בעתיד); אנו מושפעים גם מאופציות (וחרטה ופחד ותקווה וכן הלאה). הטיעון של האריס הוא לא יותר מטאוטולוגיה טריוויאלית, בוודאי שאתה מושפע בכל רגע ממה שאתה מושפע באותו רגע אבל השאלה החשובה היא מה הם אופי הדברים שמשפיעים עליך ואיך (ראו את הדוגמא של דנט עם המכונית למעלה). על שאלת האופי, התשובה שרלוונטית לנו בכדי לבנות מערכת אחריות חברתית שמדרבנת אותנו לבחור יותר טוב בעתיד היא שבח/גנאי ועל שאלת ה-איך הקלטים משפיעים עלינו התשובה היא בשיפור עצמי והתאמה של ההתנהגות לסיטואציות דומות בעתיד (וכאן נכנס למשחק אותו ספקטרום של סיבוכיות שמיסלר מסרב לראות ומשום מה מתעקש לצאת מנקודת הנחה שמדובר בדיכוטומיה).

ב. השימוש במילה הכמעט חסרת-משמעות "חופש" שוב ושוב יוצר את הרושם שמדובר באמצעי רטורי בלבד ודנט לא מקל על עצמו בזה שהוא נופל בפח ומשתמש באותה מילה (פח שהוא כן למד להימנע ממנו). הדבר אותו האריס, מיסלר ודומיהם כן יחשיבו כ-"חופש אמיתי" הוא אחד משניים: היכולת לקבוע את הסידור הקודם של היקום (לבחור את העבר) ו/או היכולת לקבוע את חוקי היקום. ללא אחד מאלו (טוענים האריס, מיסלר ודטרמיניסטים חזקים אחרים), לבני אדם אין יכולת "אמיתית" להשפיע על המצבים העתידיים של היקום והאירועים פשוט קורים "דרכנו" במקום "לנו". ניתן להביס את הטיעון הזה משני כיוונים:

1. דמיינו שני תרחישים אפשריים בעתיד; בזה הראשון, בני האדם ממשיכים לפתח את היכולת הטכנולוגית שלהם לאורך העידנים ומפתחים הבנה מתקדמת של כיצד מתנהגות אבני-הבניין של הקיום כך שניתן באמצעים טכנולוגיים להשפיע על אופיים של האירועים הקטנים ביותר (בלחיצת כפתור לגרום לחלקיק למנהר למשל) ולהשתמש בשינויים אלו ברמות הנמוכות של היקום כדי להביא רק סיטואציות המועדפות ע"י בני אנוש בעוד שבזה השני בני אדם מעולם לא מקבלים יכולת טכנולוגית כמו במקרה הראשון אך במקום זאת הם בונים מחשבים מתוחכמים יותר ויותר המסוגלים לסמלץ דרכי פעולה שונות עבור סיטואציות עתידיות בדיוק כה רב שהוא מאפשר להם לדעת כיצד, מתוך כל האופציות, להתנהג בצורה המבטיחה להם הישרדות וממקסמת אושר.

התרחיש הראשון יותר קרוב ל-"חופש" שמיסלר והאריס מדברים עליו שכן בני אדם זכו בהשפעה ישירה על החלקים הבסיסיים ביותר בשרשרת הנסיבתיות בעוד שזה השני הוא הרחבה והקצנה של מה שיש לנו היום ושל כיצד באופן גס המכאניזמים הקוגניטיביים שלנו (המוח) פועלים. האם יש הבדל בהשלכות עבור בני אדם בשני התרחישים? לא, באחד בני אדם כחלק מההיסטוריה הנסיבתית של היקום זכו (במזל לפי הדטרמיניסטים) באינטראקציה ישירה עם הרזולוציה הנמוכה ביותר של הנסיבתיות ובאחר בני אדם מקסמו (שוב, במזל לטעם הדטרמיניסטים) את הנטייה הטבעית שלהם לדמיין עתידים אפשריים ולבחור את זה המתכנס ביותר עם ההעדפות שלהם אך בכל אחד מהתרחישים נעשו פעולות למען הישרדות ואיכות חיים כך שהשאלה היא למעשה על כיצד עלינו להתנהג- לעודד אנשים לקחת אחריות ולתת להם חיזוק חיובי כאשר עושים זאת ושלילי כאשר לא (הנקודה הרלוונטית בעמדה הקומפטיבליסטית) או לצאת מנקודת הנחה שאף אחד לא בשליטה על כלום ולכן לעזור לכמה שיותר אנשים שלא שפר עליהם מזלם (נקודה שמיסלר תומך בה ולמרות הנימה הצדקנית שלו, אני נוטה להאמין שכוונותיו כנות וממקום של רצון אמיתי לעזור), אבל בשני המקרים אופן היקום והאינטראקציה בין בני אדם לחוקי הפיסיקה לא לוקח חלק! אם אתה לא יכול להבדיל בהשלכות מבחינת המטרה אותה אתה שואף להשיג, זה הופך את הדיון לאסתטי בלבד- מה זה משנה אם "אחריות" היא קונסטרוקציה חברתית שלנו או חלק "אותנטי" מהיקום (כאילו שיש חלקים מזויפים, כל דבר שקורה הוא חלק מהיקום- הכל שאלה של איזה חלק הוא קטגוריה שהגדיר המוח האנושי ומה היה נמצא גם אם כל בני האדם היו מתים מחר בבוקר) כשהיא משיגה את המטרה שלנו דהיינו לשפר הישרדות ואיכות חיים (מיסלר עצמו מודע שלחשיבה שאנו עושים בחירות אותנטיות יש יתרון אבולוציוני כי אתה לוקח את הסיטואציה ברצינות ומשקיע בניתוח שלה יותר משאבים קוגניטיביים).
אם אתה לא יכול להבדיל בינך לבין גרסא "חופשית" שלך, הווה אומר שההבדל לא רלוונטי.

2. מיסלר עושה את אותה שגיאה של 8bit philosophy ומניח שמאחר וחלקים קודמים בשרשרת ההיסטוריה שלך התנהגו באופן מסוים אזי בהכרח כל חלק שלך יתנהג כך, אבל הרי זה הוא כשל הרכבה- לפי היגיון זה מטוס אינו יכול להמריא מאחר שאף אחד מחלקיו לא יכול להמריא. מה בנוגע לתופעות אמרגנטיות? גם אני מגן על העמדה שהיקום הוא סוג של אוטומטון תאי אבל בתוך אותו אוטומטון יכולים להופיע חוקי התנהגות חדשים ש-"מודבקים מלמעלה" לחוקי הבסיס שהוגדרו וכל זאת מבלי להפר את הכללים ה-"נמוכים" יותר.
דוגמאות מפורסמות הם "חוק 90" שהרצה שלו מספיק זמן יוצרת משולש סרפינסקי ו-"חוק 30" שמנקודה מסויימת מתחיל להיות כאוטי ומתנהג כמחולל אקראי לכל דבר, הטיעון של מיסלר על "חופש" לעומת "חופש אמיתי" שקול ללומר שמאחר ומשולש סרפינסקי לא מעצב מחדש את המצבים הקודמים של חוק 90 או את החוקים הפונדמנטליים המגדירים אותו אז זה לא משולש סרפינסקי אמיתי וזה כמובן פשוט לא נכון. אנו יכולים לתאר את ההתקדמות של האוטומטון במדויק גם אם ננתח אותה רק בתור משולש סרפינסקי שממשיך לעשות  "zoom out" ללא התייחסות כלל לחוקים המקוריים, האם הם הפסיקו להיות נכונים ברגע שהסרפינסקי הופיע? בוודאי שלא בדיוק כמו שמכאניקת הקוואנטים לא נעלמה כשבני אדם הגיחו במהלך האבולוציה, אבל המסקנה היא לא שכל ההתנהגות שלנו (ובפרט, שקילת אופציות) היא "אשליה" אלא שניתן לתאר את ההתנהגות של מכאניקת הקוואנטים ברמות הגבוהות גם כהתנהגות של סוכנים הממקסמים סדרי-עדיפויות כאשר אלו מסודרים בצורה הנכונה (דהיינו "humanwise").
זה נכון לומר שהרגע הבא של היקום נקבע לפי הסידור שלו רגע לפני וחוקי הפיסיקה אבל מה שההצרה הכללית הזאת מסתירה היא את העובדה שחלק מהסידור וחלק מחוקי הפיסיקה היא אני ואתם מקבלים החלטות.
-

-
לבחור רק מתוך האופציות שמזדמנות לך זה לא "חופש אשלייתי" אלא חלק בלתי-נמנע מלא-להיות כל-יודע ולכן יש לנו ציפיות מסויימות מבני אדם בסיטואציות שונות ואם אנו ריאליים זה ברור לנו שאנשים שונים תחת נסיבות שונות לא יראו בדיוק את אותן דרכי פעולה, הנקודה שמעניינת אותנו אבל היא לא זהות בין הקאונטרפקטואלים שאני מדמיין בעת התלבטות לאלו של כל אחד אחר אלא שהתוכן של אותם קאונטרפקטואלים בקירוב מתחשב באותם הדברים שאכפת לנו מהם (למשל לא רוצחים תינוק, לא גונבים לאדון את הארנק ולא חוצים באדום). כן בני אדם ושימפנזים ודגים ומחשבים הם רגולטורים למידע, אז? בני אדם הם חלק מקהילה המהווה סוג של "היפר-רגולטור" ובוררת את אלו המגיבים לשבח/גנאי ואת אלו שלא וזה הטוב ביותר שניתן להשיג כרגע ואולי פעם- אני לא טוען שהמערכות המוניציפליות, החינוכיות והאכיפה שלנו מושלמות אך הן קירוב גס לרגולטור להתנהגות אנושית גם אם הן דורשות חידוד ושיפור.

השימוש במטאפורה של עבד הכבול בשלשלאות הוא אמצעי רטורי, אתה לא כבול ליקום בשרשראות אם הן חלק ממך.

דנט:
" We use the same tools to influence our own desires as we use to influence other people's desires. I doubt that he denying that we ever influence other people's desires. "

מיסלר:
"Yes, and domino # 47 influences domino # 48. Now let's group dominos 45-55 together and call them “me”. "

לא רלוונטי לדיון, השאלה היא האם אנחנו צריכים לנסות להשפיע על התנהגות של אנשים אחרים באמצעות מערכות חברתיות המעודדות ומדכאות התנהגויות מסויימות באמצעות שבח וגנאי- אין לזה משמעות אם התהליך הוא עדיין חלק משרשרת הנסיבות של היקום. חוץ מזה אם נקבל את ההשוואה המיסלריאנית לאבני-דומינו הווה אומר שלהתלבטות אין כוח השפעה, היא סתם מתרחשת (הרי היא לא גורמת לכלום לפי מיסלר והאריס אלא רק נגרמת ע"י חוקי הפיסיקה וסידור החומר רגע לפני) אבל משמעות הדבר היא שהתלבטות היא אפיפנומנאלית ולכן חובת ההוכחה היא על האריס, מיסלר ודטרמיניסטים הדומים להם (הפיתרון היותר קומון-סנסי שמתכנס עם תערו של אוקהם הוא פשוט שההתלבטות, כחלק משרשרת נסיבתית, מכתיבה את ההתנהגות שלך ולא שהעבר "מדלג" על ההווה שלך כדי לקבוע את העתיד). סיבות זה סובייקטיבי (המשוואות שלנו מתארות התנהגות של תהליכים ולא את הסיבה לתהליך) והתשובה לשאלות כמו "מה הסיבה ל..?" או "מה גרם ל...?" נתונות לחלוטין לפרשנות.

האריס:
" As I have said, I think compatibilists like Dennett change the subject: They trade a psychological fact—the subjective experience of being a conscious agent—for a conceptual understanding of ourselves as persons. This is a bait and switch. The psychological truth is that people feel identical to a certain channel of information in their conscious minds. Dennett is simply asserting that we are more than this—we are coterminous with everything that goes on inside our bodies, whether we are conscious of it or not. This is like saying we are made of stardust—which we are. But we don't feel like stardust. And the knowledge that we are stardust is not driving our moral intuitions or our system of criminal justice. "

מיסלר:
" In short, Dennett is saying that because the uncontrolled falling dominos of our actions exist within our bodies, they are ours, and therefore we have freedom.

That's how he's getting there.

Harris and I say, “Well, your decisions are just coming to you from your brain. You don't even know why you're doing that.”

Dennett says (not a real quote), “So what? It's happening in my brain, and my brain is mine, therefore I did it.”

That's playground stuff. Unacceptable. Are you taking responsibility for the bacteria in your body as well? What if the mutant bacteria that destroys the world comes from YOUR intestines? Was that part of you as well? Can we hold you responsible? Of course not."

בדומה לנקודות הקודמות, האריס רומז על סוג של דואליזם בינינו לבין היקום ומתעלם מהעובדה הלא-פסיכולוגית בכלל שכל אינטראקציה שלך היא אינטראקציה גם בין אובייקטים קוואנטיים (או בסיסיים יותר אם אלו קיימים) מכאניסטיים- זה שכסאות עשויים מאטומים לא אומר שאין באמת כסאות. שוב- הסיבה שמערכת הצדק בנויה כפי שהיא בנויה היא כי בני אדם מגיבים לשבח וגנאי וההתנהגות שלהם יכולה להשתנות בהתאם אבל אני מוכן לחזור בי אם מישהו יוכל להראות לי שאחת מהנחות הבסיס הפורמליות של בתי משפט היא שלבני-אדם יש חופש אבסולוטי לשלוט ביקום באופן בלתי תלוי בנסיבות.
ההשוואה של מיסלר חלשה, במה מוטציה של בקטריה במעיים דומה לרגולציות של התנהגות אנושית? ההשלכה היא שמיסלר מאמין (ובמקומות אחרים בבלוג שלו הוא באמת טוען זאת בגלוי) שההבדל בין פעולה רצונית ללא-רצונית הוא אשליה מבחינת יכולת ההשפעה שזה מקנה לך אבל זה שוב אפיפנומנאליזם כי משמעות הדבר שה-"רצוניות" של פעולה לא עושה כלום במציאות אלא פשוט נמצאת שם בפני עצמה, מושפעת מהעולם אבל לא משפיעה על כלום בחזרה. חובת ההוכחה חלה עליו.

האריס:
" Thoughts like “What should I get my daughter for her birthday? I know—I'll take her to a pet store and have her pick out some tropical fish” convey the apparent reality of choices, freely made. But from a deeper perspective (speaking both objectively and subjectively) thoughts simply arise unauthored and yet author our actions. "

דנט:
"What would an authored thought look like, pray tell? And how can unauthored thoughts author our actions? "

מיסלר:
"The same way a previous domino falling in a line “authors” the next one falling. "

שוב, אנאלוגיה חלשה. מיסלר שוגה במה שדנט קורא לו "רדוקציה חמדנית", הוא מניח כי מאחר וכל היקום חלק מאותה שרשרת נסיבתית אזי כל ההתנהגויות של מבנים של חומר בבסיס שלהן שקולות וזה פשוט שקר (אלקטרון ופרוטון לא מתנהגים זהה, גרוויטציה לא מתנהגת כמו חיכוך וצמיגות זה לא לחץ). כן, אירועים ברגע זה הניעו אותך לנתח את המצב ולפעול בצורה מסויימת כדי להביע התנהגות שגורמת אירועים חדשים אבל מה שאכפת לנו ממנו זה שההתנהגות שלך תאמה בקירוב את הציפיות שלנו (אם כן תקבל חיזוק חיובי ואם לא תקבל חיזוק שלילי).

האריס:
" Compatibilism amounts to nothing more than an assertion of the following creed: A puppet is free as long as he loves his strings. "

דנט:
"This is in no way supported by anything in his discussion of compatibilism. "

מיסלר:
" Maybe not, but it's all over the entire essay that Dennett just wrote. He doesn't care that we can't control the options we have before us, nor the faculties that control how we chose among them. He ignores these limitations; he doesn't even see them as important.

That's an embrace of the puppet strings, plain and simple. He's saying that if a puppet feels like it's a real boy, then it's pedantic not to call it one. This is an unacceptable position for a thinking person in the 21st century—philosopher, scientist, or otherwise."

וויכוח סרק סמנטי שלא רלוונטי לדיון.

האריס:
" Getting behind our conscious thoughts and feelings can allow us to steer a more intelligent course through our lives (while knowing, of course, that we are ultimately being steered). "

דנט:
" So unlike the grumpy child (or moody bear), we intelligent human adults can “grab hold of one of our strings”. But then if our bodies are the puppets and we are the puppeteers, we can control our bodies, and thereby our choices, and hence can be held responsible—really but not Ultimately responsible—for our actions and our characters. We are not immaterial souls but embodied rational agents, determined (in two senses) to do what is right, most of the time, and ready to be held responsible for our deeds. "

מיסלר:
" No. No. No.

Harris put “grab hold of one of our strings” in quotes for a reason (because it's not real). Then he explicitly says that “we are ultimately being steered.” He's talking about the difference between experiencing choice and actually having it. This point seems hard for many to grasp.

Dennett wants to say that since we can “take control of our lives”, or “write a book”, then we can be held responsible for our actions.

No.

All three are illusory. We are saying that some embrace of this illusion is functional, and practical, and thus we do it all the while knowing it's not real.

That may seem strange to some, but it's nowhere near as strange as calling it true freedom. Freedom means something. Use another word."

שוב, וויכוח סרק סמנטי. דנט מבהיר שהאחריות שאנו מניחים על אדם בוגר היא כי יש לנו ציפיות מסויימות (חברתיות-מוסריות) מרגולטור של מידע שהוא גם בן אנוש אבל מיסלר חצי צודק שצריך פה מילה אחרת, הוא פשוט טועה בטיעון שלו לאחר מכן שהמילה "חופש" אומרת משהו מחוץ לקונטקסטים ספציפיים.

שארית הביקורת היא מיסלר הממשיך לתאר כיצד דנט צריך להכיר בהבדל בין "בחירה חופשית אבסולוטית" ל-"בחירה חופשית פרקטית" (הבדל שהוא באמת מצהיר עליו כיום) אבל הסיום ראוי להתייחסות:

" At that point we could begin a far more interesting discussion: How to (and whether to) build a societal structure of personal responsibility, reward, and punishment in a world where we experience choice but don't actually have any. That's the discussion we should be having. "

אם מיסלר יעצור רגע, יסתכל על סוג הקלטים החברתיים שבני-אדם מגיבים אליהם (לטוב ולרע) ויפתח מילון או יערוך סקר כדי לראות מה הן ההגדרות הנפוצות לענישה והסכמים הוא יבין שאנחנו כבר חיים בעולם שהוא מתאר, הוא אולי לא מושלם אבל הוא בהחלט הכי טוב שיש לנו כרגע.