.Esse Est Percipi.

בפוסט הקודם הצעתי טיעונים שבמידה זו או אחרת מושכים את האינטואיציה מההנחה היומיומית שהמציאות משתנה. 
זה מרגיש כאילו העונות מתחלפות, כאילו עברו עשר שנים מגיל 16, כאילו לא תמיד היה לי זקן אבל מה גורם לי להיות כל כך בטוח?

בפוסט הזה אני אנסה להציל (לפחות חלקית) את האינטואיציות הראשוניות שלנו בנוגע לטבע הדברים, אבל לא על-ידי בניית טיעון בעד המעמד האונטולוגי של שינוי שהרי אז אפול בדיוק לאותה מלכודת של בניית נרטיב בה נכשל הביטחון שלנו באמיתיות שינוי מלכתחילה (ראו "הטיעון מאינדקסיקליות" בחלק הראשון) אלא ע"י טיעוני-נגד לכל אחד מן הטיעונים הסקפטיים שנגעתי בהם בפעם הקודמת. 
בדומה לפוסט שעבר, רמות החוזק של טיעוני-הנגד יהיו שונות עבור כל מקרה (הטיעון מרדידות נגד הטיעון הקרטזי, הטיעון מורידיקליות נגד הטיעון מנוירופסיכולוגיה והטיעון מתערו של אוקאם נגד הטיעון מאינדקסיקליות) כאשר כעת הדרישה שלנו עבור וודאות היא זהה אך בכיוון ההפוך- אנחנו לא מנסים להסיר כל צל של ספק או להיות בטוחים אבסולוטית ששינוי הוא אכן אמיתי, אלא רק להשיב את הביטחון שלנו במידה כזו שנוכל להנהן לסקפטי בכבוד הראוי כיריב אינטלקטואלי ולהמשיך לפעול תחת ההנחה שדברים אינם קבועים תמיד.

הטיעון מרדידות
הטיעון הקרטזי הוא החלש ביותר מבין שלושת הטיעונים הסקפטיים;
הוא לא מביע התייחסות מיוחדת וספציפית לקונספט של שינוי אלא מדבר באופן כללי על איך אין אנו יכולים להיות בטוחים בפני הדברים- אני לא יכול לדעת את מה שאני לא יכול לדעת, אבל חוץ מלהציג טאוטולוגיה טריוויאלית הוא לא משפיע על ההבנה שלנו את העולם בדרכים המוכרות לנו בשום צורה. טיעון-הנגד הזה מקבל את הטיעון הקרטזי תחת הקונטקסט הרלוונטי אבל כשמו כן הוא, תוקף את הטיעון הקרטזי על היותו רדוד/בנאלי- אני אמנם לא יכול להוכיח מתוך עצם האופן בו המוח שלי ממפה את המציאות בין קונספטים לאובייקטים (ולהיפך) שהמיפוי אכן מהימן (שהרי כל ניסיון שכזה יעשה באמצעות אותו מיפוי בדיוק שיתכן ופגום), אך לציין זאת במטרה לסתור כל שימוש במיפוי שכזה לכל צורך שהוא לא מותיר לי שום צורה של התקדמות גם בתוך הפרמטרים שאני חושב שהם אמיתיים (טועה ככל שאהיה)- אני לא אמנע מלנסות לשבת על כסאות רק כי יכול להיות וישיבה זו אשליה, שגיאה קוגניטיבית או שד מרושע ששולט לי במחשבות. הטיעון הקרטזי הוא לא יותר מוריאנט של מה שקראתי לו בעבר "משחק ה-'למה?'", בואו נקרא לגירסא הזאת "המשחק הקרטזי" והיא הולכת בערך ככה:

הטוען: "A"
הסקפטי: "איך אתה יודע?"
הטוען: "כי B"
הסקפטי: "איך אתה יודע?"
הטוען: "כי C"
הסקפטי: "איך אתה יודע?"

וכן הלאה.

המשחק נגמר בדיוק כמו משחק ה-למה?, כשלאחד הצדדים נמאס- הדרך שלנו למפות את העולם היא סופית ובהכרח ההסברים וההצדקות לאמונות שלנו יהיו סופיים גם הם, זה לא אומר שאין הסברים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות אלא בסה"כ להדגים עד כמה חלש המשחק הקרטזי ולמעשה זה כשל לוגי שדנתי בו בשם "בלקהולינג" (מס' 11). להגות את רצף הצלילים שמרכיבים את המשפט "איך אתה יודע?" או כזה בעל משמעות דומה שוב ושוב ללא תלות בתוכן של הנאמר לא מקדם את הדיון ו/או את ההבנה של התופעה/רושם שאנחנו מנסים להבין, אז אמנם אין דרך להפריך באיזשהו מובן חזק את הטיעון הקרטזי אבל מספיק לנו להכיר בו כסוג של משחק שפה לא-קונסטרוקטיבי ולנסות לבנות איזושהי הבנה מתוך ההנחות שלנו גם אם הקיום של אותה הבנה הוא הנחה בפני עצמה.

-

- 

הטיעון מורדיקליות
"ורדיקלי" משמעו מייצג את המציאות/שאינו אשלייתי.

לטיעון-הנגד הזה ניתן באותה מידה לקרוא "הטיעון הנטורליסטי" מאחר ואנו מסתכלים על סיבות טבעיות להאמין שהתפיסה שלנו את העולם (באופן כללי ורחב עם כמה מקרים יוצאי דופן) היא כן מדד מייצג (בדרך כלל) ומהימן (בקירוב) לדברים כפי שהם.

המוח לא מושלם, אין דרך להימלט מהעובדה הזו אבל העניין הוא שהוא לא צריך להיות- אכפת לנו אם המוח מייצג את המציאות באופן מהימן מספיק ולא אם הוא כל-יכול ו/או כל-יודע אז אנו לא צריכים (ולא יכולים) להפריך לחלוטין את האפשרות שהחוויה שלנו של שינוי היא עיוות סנסורי/הטייה של הפרשנות שלנו אלא רק לספק קרקע רחבה דיה להכיל את האפשרות שיש ורדיקליות (גם אם חלקית) במה שאנחנו טוענים שאנו חווים ובשביל לעשות זאת נסתכל על מבנה אנטומי פשוט יותר מהמוח (באופן יחסי) וננסה להשליך באופן אנאלוגי טיעון נטורליסטי לגביו על הנושא הרלוונטי.

0. "לשרוד" משמעו להתגבר/לעבור על מכשול/אתגר מבלי למות (הגדרה אינטואיטיבית)
|0א. "אמצעי-הישרדות" משמעו כלי/התנהגות המשפר/ת את הסיכויים להתגבר/לעבור על מכשול/אתגר מבלי למות (הגדרה אינטואיטיבית מ-0)
1. התפתחנו לשרוד (אמפירית ממדעי האבולוציה)
2. המבנים האנטומיים/פיזיולוגיים שלנו משפרים את הסיכויים שלנו לשרוד (אמפירית ומעצם זה שאנחנו כאן לעומת זנים אחרים*)
3. יש לנו קבוצת שרירים פושטי כתף (אמפירית מאנטומיה)
|3א. פושטי הכתף משפרים את הסיכויים שלנו לשרוד (מ-2 ו-3)
||3אא. פושטי הכתף הם אמצעי-הישרדות (מ-0א ו-3א) 
4. אי-אפשר לעבור מכשול בלי אמצעים לעבור אותו (טאוטולוגיה)
|4א. אי-אפשר לשרוד בלי אמצעי-הישרדות (מ-0,0א ו-4)
||4אא. אי-אפשר לשרוד בלי פושטי כתף (מקרה פרטי של 4א)
5. אם אי-אפשר לשרוד בלי אמצעי-הישרדות כלשהו, אז כנראה שהיה בו צורך (מ-1*)
|5א. כנראה שהיה צורך בפושטי כתף (מ-5)

הנ"ל זו דרך מסורבלת לומר משהו פשוט ואינטואיטיבי; יהיה מוזר מאד ובהחלט צירוף מקרים* גדול אם קבוצת שרירים שיש לי ואני אכן משתמש בה ביום-יום, לא סייעה לי או לאבות-אבותיי בשם צורה במהלך ההיסטוריה- אם יש לי את היכולת למשוך דברים (משיכה=בעיקר כפיפה של המרפק+פשיטה של הכתף) כנראה שיש דברים בעולם שאני צריך למשוך על מנת לשרוד (משפט ביזארי, אני יודע, אבל תישארו איתי).
המשמעות העמוקה יותר של זה היא שפושטי הכתף שלי מהווים איזשהו עדות למצב העולם; ללטיסימוס דורסי זה לא משנה אם אני מטפס על עץ, אם העץ חום כהה או בהיר, אם יש שלכת, אם אני מכה זבוב טורדני על הירך, אם אני מושך פולי של 30 קילו, פולי של 75 קילו או אם המשקולות בקצה ורודות- הוא אוסף של מיופיברילים, אין לו דעות או פרשנות, הוא מתכווץ (או מגיע לכשל) לפי העומס המופעל נגדו. אני לא יכול להסיק ממנו כלום על קיומם של עצים, צבעים, זבובים טורדניים ו/או מכוני כושר אבל אני כן יכול להיות די בטוח (גם אם לא לחלוטין) שיש דבר כזה למשוך ואם יש "למשוך" אז למה לא "להימתח", לעשות סופינציה או לעשות כפיפה-כפית? הרי לא הייתה סיבה מיוחדת שבחרתי את פושטי הכתף, יכולתי באותה מידה לבחור כל קבוצת שרירים אחרת ועיקר הטיעון לא היה משתנה אבל למה לעצור רק במבנים אנטומיים של שרירי השלד? הרי אין סיבה לא לבחור מבנים אנטומיים של המוח כך שאם למשל יש איזור ברוקה אני לא יכול להסיק שום דבר על מצב העולם חוץ מזה שכנראה יש צורה של התנהגות שהיא "שפה"/"תקשורת" (בדיוק כמו שכנראה יש צורה של התנהגות שהיא "למשוך") ובמקרים מסויימים, ההתנהגות הזו בהחלט די מדוייקת גם אם יש לה מגבלות. מי אמר שהתפיסה של שינוי היא לא בדיוק אחד מאותם מקרים מסויימים? הרושם כל כך חזק ואנחנו רואים עדות לו בגיל כל כך צעיר שלכל הפחות קשה להשליך אותו בלי מחשבה מעמיקה יותר, כזאת שתצטרך לספק הסבר למה הבסיס החווייתי של שינוי הוא לקוי אבל של למשוך דברים לא- אם יש לי את היכולת לחוות שינוי, כנראה שיש שינוי בעולם שאם אני לא אראה אני אמות. ברור שאנחנו לא יכולים להפריך את העמדה הנוירוסקפטית לחלוטין ויש סיבות טובות להטיל ספק במכאניזם הקוגניטיבי שלנו, אבל יש גם סיבות לא רעות בכלל לסמוך עליו בדברים מסויימים רוב הזמן.

*- החולשה העיקרית של הטיעון באה לידי ביטוי בסעיפים 2 ו-5; קשה לנו באמת להעריך עד כמה המזל שיחק פקטור במהלך ההישרדות שלנו ולא חסרות דוגמאות למקרים בהם זה בדיוק מה שקרה. הטיעון לא מושלם אבל גם לא חיפשנו אחד, אם לסקפטי מותר לומר שאנחנו לא יכולים להיות בטוחים בטיעון שלנו אז למה לנו אסור לומר לו את אותו הדבר? אין לנו כרגע את הכלים לפענח מה מהחוויה שלנו ורידיקלי ומה לא וזה כלל לא ברור שיהיו אי-פעם, כל מה שאפשר לעשות עכשיו זה לנסות לגרות אחד לשני את האינטואיציה.

-

- 

הטיעון מתערו של אוקאם
הקושי בלהתנגד לטיעון מאינדקסיקליות הוא שאנחנו לא מכירים משהו אחר.
זה פשוט האופן בו המחשבות שלנו עובדות; אני מתאר משהו בעולם לפי התאמה חד-חד ערכית (באופן גס) בין מה שנרשם לי בחושים מיידית ברגע זה לבין המכאניזמים להפיק את הצלילים (או את תנועת האצבעות על מקלדת) תוך ההנחה שיש רצף בין השניים- קלט נכנס, פלט רלוונטי יוצא.
אם אני נופל אני לא יכול לחשוב שלא הייתי במקום גבוה, אם אני חולה אני לא יכול לחשוב שלא הייתי בריא, אם התעוררתי אני לא יכול לחשוב שלא ישנתי. הדוגמא שהמחשתי באמצעותה את הטיעון מאינדקסיקליות הייתה על תרנגולת שנמרטת ובכל שלב בתהליך אני נותן את אותו השם (אותה תווית) לרשומה בחושים שלא חופפת אחד לאחד עם רשומה אחרת ומניח (באופן בלתי-נמנע) ששתי הרשומות מתארות את אותו האובייקט.

הדרך היחידה לנסות ולספק איזשהו מרווח נשימה היא לשאול שאלה שעשויה להישמע נאיבית; אם התהליך הוא לא יותר מנרטיב מנטלי ואין לי סיבה מוצדקת להניח שיש לי תרנגולת אחת שהשתנתה (זו שנרשמת לי בחושים ברגע זה ממש), איפה כל התרנגולות? איפה אני בגיל 4 וגיל 8 וגיל 16? איפה אמא שלי בגיל 30? איפה נפוליאון והדינוזאורים ואיפה אתם כשקראתם 3 מילים ימינה מהסימן שאלה? למה כל מדידה שלי עם העולם היא חד-פעמית, תמיד אותה אחת ותמיד נדמה לי שהיא הייתה מדידה אחרת?

זה משאיר אותנו עם שתי אלטרנטיבות:

א. על כל אינטראקציה של החושים עם המציאות יש לי אובייקטים כמקסימום האפשרי באורך של אינטראקציה כזאת (אולי אינסוף, אולי פרופורציונלי לאחד חלקי זמן פלאנק)
ב. על כל אינטראקציה של החושים עם המציאות יש לי אובייקט יחיד ואסופת שיפוטים שאני קורא לה "תהליך" או "שינוי" 
 

תערו של אוקאם הוא כלל אצבע בפילוסופיה ובמדע שבסה"כ אומר לנו להעדיף הסברים פשוטים; הסבר המצריך פחות גורמים בכדי לתאר תופעה הוא חזק ויעיל יותר מהסבר מרובה גורמים- אם מכניקה ניוטונית מתארת תנועה של עצמים באמצעות הגדרת תנע והסבר אחר מתאר תנועה באמצעות תנע וגם שדים בלתי-נראים, אין לי סיבה לא לבחור בהסבר של מכניקה ניוטונית שהרי השדים הבלתי-נראים לא מוסיפים דבר שתיאור שימור תנע לא עושה. אמנם ישנן הצדקות מתמטיות לתערו של אוקאם אבל אנחנו לעולם לא נהיה בטוחים במובן החזק של המילה שאין תוספות-יתר וללא מספיק מידע אנחנו יכולים בקלות להתפשר על הסבר שגוי שעושה רושם חזק כנכון. למציאות אין שום מחוייבות כלפינו להיות פשוטה או נוחה להסבר/הבנה אבל זה מובן שנעדיף את אופציה ב' שהרי היא פועלת בתוך מה שנדמה לנו שאנחנו מכירים ודחייה שלה משאירה אותנו עם שאלת האיפה ושלל שאלות אחרות שלא נראה שיהיה ניתן אי-פעם לנסות לענות עליהן, משתלם לי לצורך המשך מיפוי של העולם באופן שאני מבין אותו כיעיל לראות את הדברים כאובייקט יחיד שבשילוב עם נרטיב מתמשך של הפרשנות שלי עליו מרכיבים את אותו הדבר שאני מכנה "שינוי".

אני בגיל 4 יושב ומקליד שורות אלו ממש עכשיו, אני פשוט כבר לא בן 4 ואיך הפסקתי להיות כזה זה סיפור של 22 שנה.

-

- 

סיכום
היו פילוסופים קדמונים שסברו כי כל שניתן לעשות בנוגע לשאלות על ידיעה הוא לדחות שיפוט לכאן או לכאן אבל ישנם גם פילוסופים אינטרנטיים מודרניים שטוענים את אותו הדבר. אין דרך לנצח את הסקפטי באופן מוחלט, בכל רגע הצד השני יכול לשחק במשחק הקרטזי או אף אנחנו לבדנו אך חשוב שנזהה אותו בתור מה שהוא- הוא טיעון בלתי מובס לא מחוזקתו אלא מהיותו תוצר לוואי בלתי-נמנע של הניסיון שלנו לדבג את הטיעונים של עצמנו, סוג של שארית או ארטיפקט של האופן בו שפה ומחשבות עובדות.
אישית, אני חושב שיש משהו שהוא שינוי אבל לא במובן שנדמה לרוב; אין שעון קוסמי בלתי-נראה וכל-נוכח, אין רצף או כיוון לאירועים ואין סיבות- הכל פשוט קורה והוא לא קורה בבת-אחת כי הוא לא-יכול וכי אנחנו מוגבלים מאד בכמות המידע שאנחנו מקבלים על המציאות בכל רגע בהשוואה לכמות שיש. השינוי הוא משהו אמיתי לא בעולם אלא בנו, בנטייה הלא-נשלטת שלנו ליצור נרטיב מנטלי/סיפור על איך אנחנו מי שאנחנו ולמה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.

אין לי את כל התשובות ואני לא יודע את מה שאני לא יכול לדעת אבל זה כמובן, טריוויאלי.
 

-



-
הרעיון כי המציאות קבועה תמידית אינו חדש.

הפילוסוף היווני הקדום בן המאה החמישית לפני הספירה פרמנידס טען כי כל שקיים, קיים תמידית וכך הוא גם נשאר שהרי כל מה שלא-קיים פשוט לא-קיים (עמדה זו מובעת באמרה הטאוטולוגית "היש, ישנו והאין, איננו"). דבר מה שאינו-קיים, לא יכול לחולל שינוי (להשפיע באיזושהי צורה) או ליצור דבר מה (דהיינו, אין יצירה אקס ניהילו) כי הוא פשוט לא-קיים בכדי לעשות זאת אזי אם ישנו שינוי הוא חייב להיות אקס מאטריה אבל ,טוען עוד פרמנידס, ל-מה יכול דבר מה קיים להשתנות? בוודאי שלא ללהיות קיים כי הרי מה שקיים כבר קיים כלומר שאם מתחולל שינוי אקס מאטריה בו דבר מה קיים משפיע על דבר מה קיים, הוא יכול רק לשנותו ל-מה שאינו-קיים אבל מאחר שמה שאינו-קיים פשוט לא קיים, אין לקיים ל-מה להשתנות. מכאן, מסיק פרמנידס, שינוי הוא בלתי-אפשרי, המציאות היא קבועה, מאוחדת ונצחית והחוויה שלנו של שינוי היא לא יותר מאשליה.
ננסה לסכם בצורה קצת יותר פורמלית את הטיעון של פרמנידס נגד האפשרות של שינוי כך:

1. כל מה שקיים, קיים וכל מה שלא-קיים, לא-קיים (טאוטולוגיה)
|1א. אם דברים משתנים, אז שינוי קיים (מהגדרה ומקרה פרטי של 1)
2. בכדי לחולל שינוי (/להשתנות), בהכרח צריך להיות קיים (מ-1א)
3. מה שלא-קיים, לא יכול לחולל שינוי (/להשתנות) (קאונטרפוזיטיב של 2)
|3א. מה שלא-קיים, לא יכול לחולל שינוי במה שקיים (מקרה פרטי של 3)
|3ב. אם משהו יכול לחולל שינוי במה שקיים, אז המשהו הזה קיים (קאונטרפוזיטיב של 3ב, קצת שיניתי את הניסוח לצורך נוחות קריאה אבל קל לאמת שההצרנה תהיה זהה)
|3ג. אם יש שינוי אז הוא ממה שקיים ל-מה שקיים (מ-3ב)  
||3גא. מה שקיים כבר קיים (מ-1)
||3גב. שינוי הוא ממשהו למשהו אחר (מהגדרה)
|||3גבא. אם יש שינוי אז הוא ממה שקיים למשהו אחר שקיים (מ-3ג ומ-3גב)
||3גג. מה שקיים הוא לא משהו אחר ממה שקיים (מהגדרת זהות ומ-3גא)
4. אין שינוי (מודוס טולנס מ-3גבא ו-3גג)

קל לראות כי הטיעון הנ"ל אינו-תקף.
מרבית הכשלים בו קשורים לאקוויווקציה בהגדרות ולדיכוטומיה שקרית (בעיני הקפיצה ל-4 היא לא מודוס טולנס אמיתי כי יש עמימות בשימוש של המונח קיים) ובאופן כללי, אין בעיה להציע נקודות רבות היכן לתקוף את הטיעון של פרמנידס ולכן בוודאי שאיני מתכוון לנסות ולהגן עליו אך אני רוצה להציע (ולנסות להגן על) עמדה צנועה יותר, כזאת שאינה מערבת עמדה חותכת בנוגע לאפשרות של שינוי או האם המציאות משתנה בפועל אלא לאפשר פתח ללהטיל ספק בביטחון של החוויות שלנו ככאלו המעידות על זה שישנו שינוי אמיתי ביקום.
אני אציג שלושה טיעונים מודרניים יותר בעד להיות סקפטי כלפיי האפשרות שהמציאות משתנה, אחד כמקרה פרטי של אסטרטגיית הטלת הספק של רנה דקארט, האחר כטיעון אמפירי העושה פנייה לממצאים מתחומים כמו נוירולוגיה ופסיכולוגיה על כשלים והטיות סיסטמטיות של הקוגניציה האנושית, לבסוף הטיעון האישי שלי שאכנה "הטיעון מאינדקסיקליות" (שאני מוצא כחזק ביותר), הגורס כי בהסתמך על החוויה שלנו בלבד אין לנו כלל דרך להגדיר שינוי באופן שאנו מתיימרים להבין אותו- אנחנו לא באמת חווים את מה שאנחנו טוענים שאנחנו חווים. בפוסט הבא, אני אציע שלושה טיעוני נגד (כאלו המתנגדים לעמדה הסקפטית) שלכל אחד מהם נקודות חזקות יותר מול אחד מהטיעונים הסקפטיים ונקודות חלשות יותר מול האחרים אז עד אז תהיו במתח ו/או תנסו לבנות טיעוני נגד משלכם ונוכל להשוות אותם לאלו שלי.

הטיעון הקרטזי
ב-"הגיונות על הפילוסופיה הראשונית", דקארט מציע לנו ניסוי מחשבתי בכדי להטיל ספק בכל אספקט אפשרי של העולם. הוא מתאר מצב בו דמון (שד) רשע מהתל בנו ומשפיע על החושים והחשיבה שלנו בצורה כזאת שאינם עולים עוד בקנה אחד עם המציאות והאמת, כיצד אנו יכולים להיות בטוחים שאין דמון שכזה ממש עכשיו המשפיע עלינו? הרי אנו לא שונים מהמקביל לנו (שכן מהותל) ביכולת שלנו לגשת למידע על העולם, בדיוק כפי שאין הגירסא שלנו בניסוי המחשבתי יכולה להצדיק לעצמה את מקור האמונות שהיא מחזיקה בהן כך גם אין אנו יכולים להצדיק את האמונות הממשיות שלנו. הטיעון של דקארט אינו מתנגד ספציפית לרעיון שיש שינוי בעולם אך נוכל לקחת זאת כמקרה פרטי:

1. נדמה לנו שהעולם משתנה (הנחה מאינטואיציה)
1א. אנחנו מאמינים שהעולם משתנה (מ-1, ניסוח מחדש עם אותה משמעות)
2. אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהסיבות שלנו להאמין במשהו מוצדקות (כי למשל, אפשרי לוגית שדמון רשע מרמה אותנו) 

-


 

-
 

וזו בדיוק הנקודה החשובה: אנחנו יכולים להסיק שהיה שינוי, לא חווינו את השינוי בשום שלב. ה-"שינוי" הוא דבר מה נוסף, הסבר או נרטיב שאנחנו מצמידים מנטלית כדי לנמק את החוויה שלנו, הוא לא חלק מהחוויה הוא סוג של אקסטרה שהמוח מדביק לדברים שהוא קולט בחושים כדי לעשות היגיון, אין בתיאור אובייקטיבי של האובייקטים הפיזיים המרכיבים את רשימת החוויות - תרנגולת עם N נוצות, תרנגולת עם N-1 נוצות, תרנגולות עם N-K נוצות, אני תולש נוצה אחת ותרנגולת מרוטה - שום דבר שבכלל דומה לתהליך/שינוי כחלק מהעולם הפיזי, הסיפור של ה-"למה" וה-"איך" הוא תוספת שלנו שהרי הדברים הפיזיים שגורמים לנו לומר "הזאת" כלל אינם זהים!
אותו "שינוי" הוא השם שאנחנו נותנים לנימוק שלנו לעצמנו למה השתמשנו באותו אינדקסיקל ("הזאת") לתאר שתי חוויות נבדלות של סידורים פיזיים שאינם זהים זה לזה. אנחנו יצרנו את הקשר בין האובייקטים, הוא לא נתון לנו מהעולם.
כעת נוכל לנסח את הטיעון מאינדקסיקליות באופן כללי:

1. אנחנו יכולים להיות בטוחים* במשהו רק אם חווינו אותו (נתון מהחושים ונובע ישירות מהטאטולוגיה "אני לא יודע את מה שאני לא יודע" ומההנחה שיש קשר אינטימי בין ידע וחוויה)
|1א. אם לא חווינו משהו אז אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בו (קאונטרפוזיטיב של 1 והצרנה של "רק אם", החלפתי נוסח לצורך נוחות קריאה)
2. אנחנו לא חווים שינוי (ראה הקדמה לטיעון: מקאונטרפוזיטיב של חוק לייבניץ ואופן השימוש באינדקסיקל "זה")
3. אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בשינוי (מודוס פוננס, מ-1א ו-2) 

*- השימוש ב-"בטוח" כאן הוא במובן האינטואיטיבי והיומיומי, אנחנו לא צריכים לדבר על וודאות אלא רק להראות שיש מספיק מקום לסקפטיות גם מעבר לחוסר הוודאות המוחלטת שיש תמיד.

-

-

סיכום
עברנו על מספר טיעונים הנבדלים מאד באופי שלהם זה מזה בשביל להדגים כיצד דבר כה טריוויאלי כמו שינוי ,שנדמה והוא תפור באופן אינטימי וחזק עם עצם הקיום שלנו ספציפית כבני-אדם ועם המציאות של היקום באופן כללי, אינו כה מובן מאליו. בשונה מהפילוסופים העתיקים (כגון פרמנידס וזנון) לא ניסינו להצהיר כי שינוי בוודאות לא אפשרי או לא לוגי אלא פשוט שגם אם הוא אכן אמיתי והעולם כן משתנה, אין לנו דרך לדעת זאת או לפחות לא באותו הביטחון שאנחנו חושבים עליו במבט ראשוני. בפוסט הבא נעבור על טיעוני נגד אפשריים ונראה אם בכל זאת יש לנו דרך להצדיק את האינטואיציה שלנו שהיקום אינו קבוע אבל בכל מקרה גם אם שינוי הוא כן סוג של אשליה וכל זה הווה נצחי אחיד שנמשך תמידית, אני מקווה שאני עושה אותו אחד שטוב לחיות בו ממש עכשיו גם אם אותו עכשיו לעולם לא מתחלף.

-

אם יש משהו שאני שונא זו רומנטיזציה.

ב-“רומנטיזציה“ אני לא מתכוון בהכרח לקלישאות רומנטיות או ”קיטש“ אלא למובן הרחב יותר של הגישה המחשבתית שאנשים נוקטים בה כלפי חפצים, אירועים, זכרונות, רעיונות, אפשרויות, אנשים אחרים ועצמם המתאפיינת ביתר תשומת-לב, עניין ו/או התעסקות עם טעמים אסתטיים, חזרתיות, קביעות, טקסיות, היפר-אינדיווידואליות, סימטריה ורגשות. רומנטזיציה שורפת כמויות עצומות של משאבים וזמן על התעסקות בשולי ובטפל במקום בתוכן וב-“בשר“ של סיטואציות; בעיות היו יכולות להיפתר פי כמה סדרי גודל של מהירות ויעילות לולא רק אלו המנסים לפתור אותן היו מוכנים להסתכל על הדרישות שלהם מנקודת-מבט שכלתנית יותר ולהיות מוכנים לעשות מה שעובד על מנת להשיג מטרה במקום להתמקד באופי של הדרך/הביצוע ובאיך הפיתרון אמור ”להיראות“. ישנם שני מחוללים עיקריים המתדלקים את השנאה שלי להתנהגויות ומחשבות רומנטיות פעם אחר פעם והם מהווים גם את שורש הבעייתיות שאני רואה בגישה כזאת כדרך חיים:

א. אי-קוהרנטיות - הגישה הרומנטית פשוט לא עושה שום היגיון לא משנה איך מסתכלים על זה. ספקטרום האמונות וההתעסקות בערכים קבועים ובלתי-משתנים היא מהשורש פסולה מאחר והיא לא מייצגת באופן מהימן את המציאות והחוקים לפיהם היא מתפתחת; האדם שוגה בכזב פתטי (“misplaced concreteness“) ומבלבל את עולם האנאלוגיות והדימויים של השפה (ולרוב אלו הם בעלי טיב אידיוסינקרטי וסובייקטיבי ביותר) עם אובייקטים ממשיים שלא רק שאינם קיימים במציאות באופן עצמאי מאמונתו של הרומנטיקן (בשום שלב שהוא) אלא גם אינם יכולים להתקיים מסיבות לוגיות/פיזיקליות/ביולוגיות/חוקיות ו/או חברתיות. הדוגמא הבולט ביותר היא המחשבה כאילו תכונות אופי, כוונות ו/או רצונות של אדם הם משהו הנפרד מההתנהגות שלו בפועל, איזו משמעות יש ל-"כוונות טובות" אם ההתנהגות והבחירות מולידות תמיד הרס? איזו משמעות יש ללומר על מישהו שהוא נבון או טוב-לב אם אין דוגמאות קונקרטיות וממשיות שיוצרות מגמה משמעותית של התנהגות כזאת?

ב. חוסר תועלת- הגישה הרומנטית היא מסוכנת ורעילה בכך שהיא מרחיקה אותנו ממה שחשוב. אם לאדם כלשהו מטרה שתעשה אותו מאושר, הדבר הנבון לעשות הן פורמלית והן ע“י השכל הישר הוא לפעול למען אותה מטרה; התעסקות בלתי-פוסקת בתת-מטרות שעשויות להשפיע על ההווה המיידי (בפרט כאלו שתחום השפעתן הוא סובייקטיבי ואידיוסינקרטי) רק מהוות מכשול והתנגדות מיותרת והכל בגלל פחד מסבל, עצלות או אי-רצון להשתנות. רואים זו היטב במחשבה כי קיים ”עצמי“ אחיד לאורך כל נקודה וכל אירוע החיים וכי יש לשמור על אותו עצמי כקבוע ולהימנע מלהשתנות ללא-תלות בנסיבות העולם, צרכים אישיים ו/או לחצים מהסביבה; רומנטיזציה של האישיות. אני לא אומר להיות נטול עקרונות או קווים אדומים, אך הגישה לאותם עקרונות שהאדם מחזיק צריכה להיות ממקום של מסקנות עם נימוקים לגיטימיים ומוצדקים ולא ממקום של "קדושה" הדורשת כבוד רק כי ככה האדם החליט בשלב מוקדם יותר של חייו.
דוגמא בולטת אחרת היא הניסיון להדגיש ו/או לשאוף לשיוויון מוחלט של פלט ותוצר בין אנשים אך מובן שגישה כזאת נידונה לכישלון כי אין זה המצב; אנשים אינם זהים לזה לזה והתוצרים של אחדים טובים בהרבה מאלו של אחרים ואין סוג של מאזניים אינהרנטיים (וגם לא יכולים להיות; מי קובע את השנתות של הסקאלה?) הלוקחים מתחום אחד של אדם הכישרוני בתחום אחר או יותר, אין ההתעסקות האובססיבית בהשוואה בין האחד לאחר ובפעולה למען שיוויון בתוצאות (לא בזכויות) מעבר לאוננות רגשית ומנטלית. 
זה לא פאשיזם או ”להיות קר“, זו עובדה בסיסית או אף טרואיזם על האונטולוגיה של בני-אדם כישויות עצמאיות בעולם.

הפיתרון אם כן פשוט, אל תעשו את זה.
אני לא מדבר על סטואיזם אבסולוטי או התכחשות לרגשות, ההווה המיידי חשוב גם בזכות עצמו ורגשות הן כלי להניע אותנו ולגבש מטרות ושאיפות מלכתחילה אך עוד לא קרה שאדם הציב לעצמו מטרה והשיג אותה בגלל שהשקיע זמן ואנרגיות במטרות-ביניים ללא גבולות מוגדרים או ללא הצדקה חזקה ללמה שירדוף אחריהן.

מטרה X תעשה אתכם מאושרים ודרך A היא הפיתרון היחיד? אז פשוט תעשו A

אל תבזבזו את הזמן שלכם ו/או של היקרים לך על ניסיונות למצוא פתרונות אזוטרים B,C,D "טובים יותר" כשאתם יודעים כבר מה הדבר שיעבוד; לא רק שזה כשל לוגי ("כשל נירוונה"), זה גם לא ריאלי דהיינו לא עולה בקנה אחד עם אופן פעולתו של העולם (ואתם לא תצליחו לשנות אופן פעולה זה).

מה הכי גרוע שיכול לקרות, יהיה לכם רע או קשה?

אז מה, לא עדיף שתקבלו את מה שאתם רוצים?

החיים כאוטיים והרבה פעמים יחס הסיבה והתוצאה בין אירועים שקול לאקראיות, אל תעשו את הדברים יותר קשים או מסובכים ממה שהם כבר חייבים להיות וממה שהם כבר בפועל.

אנו, אנשי ההווה, פונים לאנשי הרוח והמדעים של העתיד בכלל ולאנשי הרפואה של העשורים הבאים והמאות הבאות בפרט.

ניצבת בפנינו שאלה שגילה הכרונולוגי בהיסטוריה האנושית צנוע יחסית לשאלות המעסיקות את התודעה הקולקטיבית של בני-האדם מאז שהגיחו באופן הדרגתי-דרוויניסטי על פני האדמה אך עומקה האינטלקטואלי והשלכותיה הפרקטיות חשובות לא-פחות (ואף מספר מונים יותר) משאלות פילוסופיות בעלות נימה דומה; מה היא מטרת הרפואה?
לפני זמנם של הרופאים, היו הפרוטו-אנשים (אלו שעתידים היו להוליד אותנו, האדם המודרני) נתונים לחסדי הגורל ולדרכם של כלל צורות החיים על הפלנטה:
א. מיקסום אסטרטגיות להשגת מזון
ב. מינום הזדמנויות עבור טורפים
ג. רבייה

שלושת אבני הבניין הנ"ל המאפיינות התנהגות אורגניזמית הביאו למשוב היזון חיובי של שיפורים רקורסיביים עד שלבסוף הצעדים האסטרטגיים שנקט הפרוטו-אדם הביאו להגחת כלים המאפשרים לא רק מניעה מוקדמת אלא גם תיקון שגיאות העבר; זו הייתה לידתה של הרפואה.
פרוטו-אדם שדרך פעולתו באחת משלושת המטרות האינהרנטיות של אורגניזמים ארציים (מזון, הימנעות-טורפים, רבייה) נפגמה עקב יד המקרה ו/או החלטה טקטית שגויה היה יכול כעת לחזור (גם אם באופן חלקי) לתפקוד במישורים הללו פעם נוספת, דבר שהיה בלתי-אפשרי בזמנים הטרום-רפואיים.
אם כן עכשיו משזיהינו את הערכים האורגניזמטים האינהרנטיים ואת ההבדל בין היסטוריה טרום-רפואית לפוסט-רפואית נוכל לאמת בקלות יחסית כי השימוש שאנו עושים ברפואה הוא כזה למען החזרת מערכת אנטומית כזאת או אחרת לפונקציונאליות הויטאלית שלה. אך מה נוכל לומר על אותן מערכות אנטומיות שפונקציונאליותן פגומה ו/או תת-אופטימלית מתוקף תנאים קונטינגנטיים היסטוריים-אבולוציוניים? האסטרטגיות ההתפתחותיות אינן בהכרח הטובות ביותר בטווח הארוך עבור אורגניזם כלשהו אלה אלו שהיו יציבות דיין במקסימום לוקאלי כזה או אחר על מנת להיות מועברות לדור ההמשך דרך מטענו הגנטי של האורגניזם.
נוכל להכריז ברמה של ביטחון כי מטרת הרפואה היא להקנות למערכות האנטומיות שלנו את אופן הפעולה הטוב ביותר האפשרי בנקודת זמן נתונה גם אם ההקניה הנ"ל היא מתוקף שגיאה (באופן יחסי למטרות-העל של הרפואה) קונטינגנטית היסטורו-אבולוציונית מצטברת (כגון תוספתן, מיקומו של העצב האופטי והזדקנות-תאית) ולא באופן-בלעדי מתוקף נזק פתאומי במהלך תקופת חייו של האינדיווידואל (סרטן, תאונת דרכים וכדומה).

ביואתיקנים יקרים של המחר, באופן כמעט-מילולי אנו מפצירים בכם; אל תשליכו אותנו לעת זקנה.
זו האחריות שלכם מתוקף היותכם אנשי-רפואה להעניק ולהקנות למערכות האנטומיות שלנו, קשישי העתיד, את אופן הפעולה הטוב ביותר שעשוי להתאפשר בנקודת הזמן של העשורים הבאים והמאות שיבואו בעקבותיהן גם אם הדבר יוליד עולם רפואה חדש ויהפוך אותנו לפוסט-אדם כפי שהיסטורית התפתחותו של עולם הרפואה במקור יצר אדם חדש מהפרוטו-אדם שקדם לו.
מוטלת עליכם האחריות המוסרית להציל ולשמר אותנו גם במחיר סדר-עולמי וסדר-אנושי חדש ולגאול אותנו מהשגיאות שהוענקו לנו בחסות אבולוציונית גם אם הדבר אומר הוכחת האינטואיציה שלנו, הסבים והסבתות שלכם, כשגויה בדיוק כפי שעולם הרפואה המודרני שלנו בא כתיקון לאינטואיציה של הסבים והסבתות שלנו לפנינו.
לימדו להרפות מהחשש לעסוק ראש-בראש בבעיות הכבדות ובאזורים האפורים לפני שהדבר יהיה מאוחר מדי.

בחרו בתבונה.