.Esse Est Percipi.

משל ההתרסקות האיטית

ביום שהיה נדמה ככל הימים, עשתה את דרכה טיסה מעל לאוקינוס.

על הטיסה היו אנשים מכל סוג ומכל צבע, גברים ונשים בשלל גוונים וגדלים ישבו זה לצד זה ללא תבנית מוגדרת.

כאשר חלפו מעל רכס הרים קרה לפתע דבר מה בלתי צפוי לטיסה סטנדרטית שכזאת שעשרות אלפי זהות לה טסות מדי שבוע.

"נוסעים נכבדים" נשמע ממערכת הכריזה, "כאן הטייס שלכם" המשיך ולקח נשימה כבדה.

"נדמה כי אנו עומדים להתרסק" הצליח לסיים לבסוף, מהסס לומר דבר מה נוסף.

נשמעה זעקת בהלה והחלו הנוסעים לדרוש הסברים, המטוס הרגיש יציב לגמרי ולא היה ניתן לומר בוודאות מהתבוננות מהצד כי אכן עתידם להתמזג בפתאומיות עם הקרקע.

טייס המשנה יצא מחדר ההגאים ופנה לקהל הנוסעים בנימה לא-רשמית ככל שהצליח;

"אני יודע שזה יוצא דופן.." ניסה לדבר ללא גימגום, "דיברנו עם מרכז הבקרה הקרוב ואין להם הסבר לזה, נדמה כי אנחנו מתרסקים אבל...טוב..לאט במיוחד" הצליח לסיים מקווה שאיכשהו הפך את האבסורד לאמין.

רחש רב נשמע במטוס, הנוסעים דיברו ביניהם על שהטייסים טענו שעומד לקרות.

"זה בלתי-אפשרי" אמר אחד, "אין לכם הוכחה!" צעקה אחרת.

ילד התחיל לבכות.

"אנחנו באמת נתרסק?" שואל את אמו, דמעה זולגת על פני לחיו הורדרדה ועד הסנטר.

האם התחבטה במקצת, ליטפה את ראשו וענתה "זה בסדר" מחייכת ומנשקת את ראשו "זה בסדר כי נהיה ביחד" הוסיפה וחיבקה את בנה חזק ככל שיכלה.

"אני חושב שכדאי שננצל את הזמן שיש לנו לטובה" התרומם איש עסקים ממקומו שליד דלת המטוס, מנסה להביט לכל עבר.

צוות הטיסה הצטרף אל נוסעיו ושתי קבוצות שבכל טיסה אחרת היו זרות זו לזו לפתע חשו קירבה עקב גורלם המשותף.

דיילת הוציאה גיטרה מחפציה האישיים והחלו לשיר כולם, מנסים להשכיח מעצמם את גורלם הקרב.

"טיסה 73120A האם שומעים אותי??" צרח מרכז הבקרה דרך הקשר למשמע הנגינה והצחוק.

"מרכז בקרה שומעים היטב, כאן הטייס" השיב הטייס, שיכור במקצת מיין שפתחו כדי לשמח את ליבם.

רעש סטטי נשמע דרך הקשר ולבסוף המשיך "יצרנו קשר עם מספר מדענים ומומחים בתחום, יכול להיות שיש לנו דרך לעזור לכם" אמר הנציג של מרכז הבקרה.

"אנחנו לא סובלים" ענה הטייס, מגהק קלות בין מילה למילה. "האירוע דווקא בסהכ קירב פה את כולם, אין פאניקה" הוסיף וחייך גדול עלה על פניו.

הנציג, חרד לחיי הנוסעים והצוות, היה מבולבל.

"טיסה 73120A אתם תמותו!" זעק לבסוף , "אתם חייבים לשתף פעולה!" הוסיף במהירות.

אך מאמציו היו לשווא.

חלפו השנים והטיסה כבר החלה לקבל צורה של מטוס הנוסק כלפי מטה.

נוסעי המטוס והצוות דאגו לעצמם ע"י צייד ציפורים, פיתחו כלים לבישול וכשמאסו בסרטים המוקרנים ייצרו חדשים משל עצמם.

כל אחד מאותו מגוון האנשים שעל טיסה 73120A מצא דרך משלו להעסיק עצמו ולהסיח דעתו מההתרסקות העתידה לבוא, חלקם ציירו ואחרים כתבו וכל פעם שמרכז הבקרה ניסה לשכנע אותם לפעול ושעוד יש להם סיכוי להינצל אלו השיבו כי הם מרוצים;

"הידיעה שנתרסק קירבה אותי למשפחה שלי" אמרה נוסעת אחת,

"מאחר שטבע הדברים הוא ליפול אל הקרקע, הייעוד שלנו הוא להתרסק" אמר איש דת שהיה בין הנוסעים,

"רק כאשר גילינו שנתרסק יכולנו למצות את הפוטנציאל שלנו" אמרה פרופסור שעשתה את דרכה במקור לקבל פרס על מפעל-חייה,

"עדיף שנתרסק, אחרת אנו תופסים מקום לטיסות חדשות שרוצות לצאת לדרך" אמר עורך-דין שהיה אמור לראות את משפחתו.

הזמן עבר והמטוס כבר היה קרוב במיוחד אל הקרקע, שנים של שהות באוויר הפכו את מרבית הנוסעים לחלשים וחולים אך אלו המשיכו לטעון כי בלאו הכי עתידים להתרסק אז מה הטעם בלנסות לרפא עצמם מצבירי מחלות שצברו בחלוף עשורי ההתרסקות האיטית.

הזמן אזל והמטוס פגע בקרקע.

כל הצוות וכל הנוסעים- החכמים, הטיפשים, השמנים, הרזים, הגבוהים, הנמוכים ניספו כלא היו.

****

אז מה מוסר ההשכל? שעוד לא מאוחר לרפא (את כל המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים כ) זקנה ועוד לא מאוחר לעצור מוות מיותר. האנשים על טיסה 73120A עשו רציונליזציה (כל אחד מהם בדרכו שלו) על מנת להסיח את דעתם ולהשלים עם ההתרסקות הצפויה אבל בניסיון שלהם לא להרגיש חרדה הם נמנעו מלשנות את העתיד.

כל הפעולות שלהם- מרשימות, מתוחכמות ויצירתיות ככל שהיו- לא תרמו לדבר פרט להרגשתם האישית, הם יכלו להקשיב לאזהרות וההנחיות של מרכז הבקרה והם יכלו לנסות להפעיל את אותו האינטילקט בדיוק שהתשמשו בו לצוד, להמציא וליצור על מנת להציל את עצמם מהתרסקות וודאית אך בחרו שלא לעשות זאת כי העדיפו להעסיק עצמם במחשבות שנדמו חיוביות כשחיו אותן אך היו חסרות תועלת ברגע האמת (הפגיעה בקרקע).

אנשים חושבים שמוות וזקנה רחוקים מהם (במרחק עשורים רבים, כמו ההתרסקות האיטית) אז הם מעדיפים לא לחשוב על זה ולהתרכז בהווה אבל שוכחים שהעתיד מעוצב על ידי ההחלטות שלנו והוא הופך להיות ההווה שניה אחר שניה ושנה אחר שנה.

*****

כמה מילים ל-2015 בפרט ולשנה חדשה בכלל

עוד לא מאוחר להיכנס לכושר.

עוד לא מאוחר להפסיק לעשן.

עוד לא מאוחר ללמוד את מה שאתם רוצים.

עוד לא מאוחר ללכת אחרי החלום שלכם.

עוד לא מאוחר להחליף חברים אם אלו לא חברי-אמת.

עוד לא מאוחר למנוע זיהום-אוויר ולעבור לרכב חשמלי.

עוד לא מאוחר למנוע התחממות גלובלית.

עוד לא מאוחר להירשם לקריוניקה ועוד לא מאוחר לעשות שינוי.

העתיד תלוי בנו ובהחלטות שלנו ואיזה משוב שניתן לסביבה ייעצב את העתיד שנחייה בו.

עוד לא מאוחר לעשות את העולם מקום שנעים להיות בו.

זו הייתה שנה מעולה עבורי ברמה האישית ואני מתכוון להמשיך לעבוד ולעשות כל שנה פוריה ועשירה בדיוק כמוהה ואני מאחל לכם את אותו הדבר.

שני מאמרים שלי התפרסמו.

הראשון מביניהם בנושא הארכת-חיים והוא למעשה גירסא משופרת,פורמלית ואסתטית יותר של הפוסט הזה (על המאמר השני אפרט בקצרה ואתן לינק בסוף).

מחשבות על המאמר ועל החלטות של אנשים (לטוב ולרע) הובילו אותי לראות תבניות-

כל טיעון דת'יסטי (כזה המנסה להצדיק, בדרך זו או אחרת, מוות על פני חיים) ניתן לסיווג תחת קטגוריה של אי-רציונליות.

ולא די בזה, אני יכול להכליל ולקבץ את הקטגוריות האילו.

כל טיעון שניתן להעלות על הדעת (וריאציה כלשהי של הטיעונים שמניתי במאמר או כאן) נופל לפחות בתוך אחד מהארכטיפים שהגיתי (וכפי שאדגים, טיעונים מסויימים יכולים ליפול תחת ארכטיפים שונים לפי ההקשר וכוונת האדם האומר אותם או שילוב של שניים או יותר ארכטיפים).

החלוקה שלי היא לארבעה ארכטיפים (עם כוכבית קטנה להערה שאפרט בהמשך) כאשר אכתוב את הסיווג של כל אחד (השם שלו), פירוט קצר ודוגמא לטיעון הנמצא שם.

1. גחמתי-סובייקטיבי/אידיוסינקרטי 

טיעונים המסתמכים על העדפות אישיות ו/או השקפת העולם האישית של הטוען.

למשל:

"אם נחיה לנצח, נשתעמם"

זה שהדובר חושב שהוא אישית ישתעמם (ומשליך את זה על הכלל, דבר הרחוק מאד מלהיות האמת) לא מהווה טיעון לגיטימי ללא-לרפא זקנה.

זקנה הורגת 100,000 איש כל יום ולרוב גורמת לירידה משמעותית באיכות החיים שנים לפני המוות עצמו.

השיעמום הפוטנציאלי האישי שלך אינו מהווה סיבה לגיטימית לא לרפא פרקינסון,אלצהיימר,אוסטאופורוזיס ו/או מחלות-לב (מה שקולקטיבית אנחנו מכנים "זקנה") ולפי ההיגיון הזה אין סיבה לרפא אף מחלה שכן גם לקחת תרופה לשפעת פוטנציאלית מאריך לך את תוחלת-החיים (שיעמום הוא שרירותי וההנחה כי דווקא אחרי 70,80,90,100 או 200 שנה תשתעמם אבל אחרי 30,20,10 שנים לא, אינה מבוססת).

2. תיאולוגי*

טיעונים המנסים למצוא נימוקי-נגד בחוקי הדת ו/או לדבר ישירות בשם ישות-אלוהית כלשהי ו/או להעמיד המנעות מהגעה לעולם הבא כהפסד.

למשל:

"אלוהים רוצה שנזדקן"

גם אם נניח שאלוהים אכן קיים או לפחות לא נפסול את אפשרות קיומו;

א. מהגדרה, אין אף אדם היכול לאחוז בידע אלוהי ולכן אין אף אדם יכול לדבר בשם האל.

ב. ישנן בטבע צורות חיים המפגינות אלמוות ביולוגי ואינן מזדקנות, אם האל אינו היה רוצה בכך אין סיבה שהאפשרות כלל הייתה פתוחה בפנינו.

3. פסאודו-אינטלקטואלי

טיעונים שבפני עצמם אינם מכילים כשל אך לאחר בדיקה קפדנית יותר מתגלים פשוט כלא-נכונים ו/או טיעונים המנסים לתת לגיטימציה למוות בעזרת עיקרון מורכב/כללי/מופשט יותר אך נכשלים בלראות את התמונה הגדולה ואז נעשית רדוקציה לארכטיפ אחר.

למשל:

"אם אנשים לא ימותו, יהיה פיצוץ אוכלוסין"

על פניו לעין לא-מיומנת הטיעון נראה כלגיטימי, כדור-הארץ סופי בנפחו ולכן יש גבול לכמות האנשים שהוא יכול להכיל אבל אם נסתכל מקרוב ונעשה חשבון נראה כי;

א. נפחו של כדוה"א אמנם סופי אך הוא עדיין עצום במידה שלא-ניתנת לתיאור, זה שמשהו מהגדרה סופי (בעל גבולות) אין זה אומר שבפועל ניתן להגיע למיצוי שלו.

ב. אנשים תמיד ימותו מתאונות ומחלות ועם הזמן הרבייה תרד משמעותית (היא כבר בירידה). גם אם המין האנושי ישרוד לנצח לא עומדים להיות אינסוף אנשים.

ג. ללא התערבות חיצונית, ריפוי זקנה לא מאפשר איפסו פקטו ייצור חדש של ביציות כך שהרבייה עדיין תהיה מוגבלת.

ד. אם נעשה את החשבון- גם אם ברגע זה אף אדם לא ימות משום סיבה שהיא (גם לא תאונות או רצח), נקציב לכל אדם עיר משלו ונכפיל או נשלש את קצב הילודה הנוכחי עדיין יקח לנו מספר 4 או 5-ספרתי של שנים למלא את הפלנטה עד אפס מקום. די והותר זמן להצליח להביא לידי מימוש תוכניות ליישוב פלנטות אחרות.

4. לא-לוגי

טיעונים שפשוט אינם-נכונים וסותרים עובדות בשטח ו/או כשלים לוגיים ישירים המנסים לשמש כהצדקה.

*-ניתן לטעון כי הדת'יסט התיאולוגי הוא מקרה פרטי של הדת'יסט הלא-לוגי.

השתעשתי ברעיון של תת-משפחה בתוך הארכטיפ הנ"ל אך מכיוון שטיעונים תיאולוגיים מהווים משפחה גדולה ונובעים מסוג ספציפי של הנחות-מוצא (כמו לקיחת תוכנו של התנ"ך כאמת ועובדה) הייחודיות לחברי המשפחה החלטתי לעשות את ההפרדה.

למשל:

"בטהובן עדיין חי בזיכרון הקולקטיבי של החברה"

א. הטיעון הוא ישירות כשל לוגי של עמימות- המונח "חי" שהארכת-חיים מתייחסת אליו נאמר בהקשר האינטואיטיבי של חיים-ביולגיים = קיום הומוסטאזיס וכלל הפונקציות המגדירות יצור חי בעוד שבטיעון הנ"ל נעשה שימוש של המילה במובן פואטי ונעשה בילבול בין להיות פיזית וקיים במציאות לבין זה שלאנשים יש תמונה כללית של חלק מעבודתו של האדם בתחום ספציפי (במקרה הזה מוזיקה). הזיכרון של אנשים הוא לא קיום מוחשי ואינו רלוונטי לצרכים שלנו.

ב. היכולת לזכור גירסא מסויימת של איך אספקטים מסויימים מחייהם של אנשים היו כשחיו אינה קשורה ללרפא דמנטציה,בעיות פרקים ושאר המחלות שקולקטיבית אנחנו מגדירים כזקנה.

דוגמא לטיעון היכול לעשות רדוקציה לכל אחד מהארכטיפים הנ"ל או לשילוב שלהם

"בני אדם רעים ולכן עדיף שימותו"

הטיעון יכול להיות גחמתי,תיאולוגי,פסאודו-אינטלקטואולי,לא-לוגי או שילוב של כמה מהם.

למשל, גחמתי:

התפיסה האישית שלך של מה הוא רוע ו/או ההעדפה האישית שלך שאנשים רעים ימותו אין מהווה הצדקה לגיטימית ללא-לרפא את כל המחלות שקולקטיבית אנחנו מגדירים כזקנה (למשל פרקינסון,סכרת וסרטן).

למשל, לא-לוגי:

"רוע" הוא אינו מונח המוגדר היטב ומשמעויות שונות שלו נאמרות בהקשרים שונים.

לפי ההיגיון הזה אין סיבה שרופא כבר היום יתן תרופה לאדם החולה בכל מחלה שהיא (ההבדל בין תסמינים של מחלות הוא שרירותי בהקשר של אופיו של האדם ואין "מחלות של אנשים רעים" לעומת "מחלות של אנשים טובים") מאחר כי קיים הסיכוי שאותו אדם עונה על הגדרה אחת או יותר של "אדם רע".

כבר היום החברה המודרנית מאריכה את החיים ומשפרת את איכותם וכל עוד אינך עובר על החוק אין תנאי המסמיך אותך כאדם "רע" שאינו זכאי לאיכות חיים מינימלית או כאדם "טוב" שכן זכאי לכזאת.

זה למעשה כשל של חשיבת שחור-לבן (דיכוטומיה שקרית) בתחפושת.

הדבר המעניין הוא כי הארכטיפים הנ"ל מתאימים לעוד סוגים רבים (ואולי לכולם) של אי-רציונליות ולא רק לדת'יזם.

כפי שהבטחתי בהתחלה, המאמר השני שלי עוסק בקבלת החלטות כאשר קיימת אינטראקציה בינך לבין גירסאות אלטרנטיביות/עותקים/קיום מקבילי של עצמך וניתן לראות אותו כאן. השתדלתי שהוא יהיה כתוב בצורה קלילה יחסית ולהשאירו כמה שפחות טכני (למרות שמידול פורמלי של התוכן אינו קשה במיוחד ואני עדיין משתעשע בדיאגרמות של הרעיון המרכזי מפעם לפעם).