.Esse Est Percipi.

התזה והמטרות הטרנסהומניסטיות/אימורטליסטיות ניצבות בעיקר אל מול חשיבה דת'יסטית; זו הגורסת כי מוות הוא באיזשהו מובן "שלב טבעי", "חלק בלתי-נפרד" מהחיים, באופן אינהרנטי תופעה בלתי-ניתנת למניעה ואף לעיתים מייחסת לו ערך-חיובי. אך מרבית החשיבה הדת'יסטית נטמעת בנו מדורות עבר, משאריות תיאיסטיות ומהיעדר אסטרטגיות להנדסת הזדקנות-תאית זניחה בהווה (או במילים אחרות; אנחנו עדיין "רק" בדרך למצוא פתרון משמעותי לפתולוגיות המזוהות עם גילאים מתקדמים כגון מחלות-לב, סרטן, אלצהיימר וכדומה) כאשר אין ניסיון מכוון או זדוני לתמוך בתמותה (גם אם ההשלכות זהות לו אכן זה היה המצב). רוב האנשים שאנחנו מכירים ויוצא לנו לבוא איתם במגע הם דת'יסטים מבלי כלל לדעת או להבין זאת כי מעולם לא טרחו להציב בפניהם את האפשרות שמניעה גלובלית של מוות על כל צורותיו השונות זו מטרה לגיטימית ואפשרית שכדאי לעבוד (ולעבוד קשה) על מנת להגשים אותה.
תקפתי טיעונים דת'יסטיים שונים פעמים רבות והפעם אסתכל על עמדה אידיאולוגית שטכנית לסווגה כ-"תומכת במוות" יהיה לא נכון אך הנימה שלה בהחלט דומה והיא "אנטי-נטליזם".

"נטליזם" (ללא ה-"אנטי") היא אידיאולוגיה המייחסת ערך-חיובי לילודה ורבייה (עמדה שאני אישית בהחלט תומך בה) ומכאן קל לראות כי אנטי-נטליזם היא האנטי-תזה שלה; אידיאולוגיה המייחסת לילודה ורבייה ערך-שלילי.
מטרת הפוסט הנוכחי היא לא להציג טיעונים בעד נטליזם (למרות התמיכה שלי) אלא במתן תשובה לכמה מהטיעונים האנטי-נטליסטיים (ולעמדה קרובה אך נפרדת, "אפיליזם"- העמדה כי לחיים עצמם ישנו ערך-שלילי ולכן על אדם לבחור לסיים את חייו) ולהראות כי מעבר לכך שקיימת אלטרנטיבה, הטיעונים עצמם חלשים משנדמה במבט ראשון. כתמיד, אין לי הזמן או הרצון לעבור על כל טיעון שהוא הניתן להעלות על הדעת ולכן אתמקד בגרסאות הנפוצות.

הערת צד: פגיעה עצמית
הדגמתי בעבר כיצד אדם המביע תמיכה בלא לפגוע ברעהו בגלל מאפיין כלשהו של אותו אדם לא יכול להצדיק בצורה לוגית פגיעה בעצמו. הטיעון (הלא-לוגי) הנפוץ בעד הצדקה של פגיעה עצמית כלגיטימית (גם אם לא רצויה), מבוסס על כשל "תחינה מיוחדת" בו האדם מצהיר כי הקשר בינו לבין עצמו יוצא דופן אך ללא הסבר מדוע הוא שונה באספקט המדובר מאותו הקשר בדיוק בין אדם לחברו. בישראל נפוץ לשמוע את הביטוי (בפרט לאחר הערה על מנהגים פוגעניים ו/או הרס עצמי); "זכותי לפגוע בעצמי". הפוסט שקישרתי אליו בתחילת פיסקה זו עסק בלהפריך את הטיעון (הלא-לוגי) שמבוסס על הביטוי "אבל אני פוגע רק בעצמי" וכל ניואנס הרלוונטי למקרה המדובר יהיה רלוונטי גם כאן, אך בהכנה זו לתקיפה על אנטי-נטליזם (ובמידת מה גם על אפיליזם) אסתכל על השאלה בניסוח הספציפי הנ"ל- האם זו זכותו של אדם לפגוע בעצמו? (שימו לב, על השאלה האם יש לכך הצדקה לוגית כבר ענינו. כעת נבחן האם יש זכות כזאת גם אם ההענקה שלה היא לא-לוגית ולא-מוסרית כפי שלעיתים נוטה להיות המצב עם חוקים ונורמות חברתיות). מבלי להיכנס לכל אלפי הדקויות והפרשנויות; באופן מאד כללי, "זכות" היא איזשהו עיקרון של חופש או חובה של גוף מסוים כלפיי האדם שהוענקו לו ע"י מערכת חוקית מסוימת. הדגש החשוב כאן הוא כי "זכות" לא יכולה להתקיים במנותק מההקשר, עושה מעט מאד היגיון למשל לדבר על זכויות בסיסיות של חוצנים או של צורת חיים היפותטית אחרת כי אין לנו דרך להגות חיבור בין דבר מה שמעולם לא נתקלנו בו והוא מחוץ לספקטרום הפעילות האנושית ואבני-הבניין שמהוות אינטרס משותף לנו כבני-אדם (ו/או כאורגניזמים ארציים בכלל) לבין החוויה היומיומית שלנו והקונספטים שעליהם אנחנו בונים את האסטרטגיות שלנו להשגת אידיאל כזו או אחר. למשל יהיה זה לא-בלתי-אפשרי אך מאד לא פרקטי לדרוש ממדינה זרה יחס כלשהו שאינו עומד עם האינטרסים הסבירים של אזרחי אותה מדינה או אף של האזרח הסביר במדינה שממנה הגעת במקור (לא חסרות דוגמאות אבסורדיות ביזאריות שנעשו כלפיי גופים שונים כגון אנשים הדרשו הכרה בבעלותם על השמש) או לעמוד באמצע יער מבודד ולצפות ליחס מסוים ותגובות ספציפיות מחיות היער ורצף האירועים רק מתוקף היותך חפץ בערך חיובי אינהרנטי של עיקרון כלשהו. אם כן מה "הזכות לפגיעה עצמית" בכלל אומר? ישנה דרישה לכבד את הרצון של אדם לפגוע בעצמו ולתת לו להמשיך במנהג זה אך כל עוד פגיעה עצמית מזוהה (בצדק) עבור האידיאלים של מרביתנו ושל אופיין בניית החוקים שלנו ככזה בעלת ערך שלילי (אחרת גופים כגון ער"ן לא היו קיימים ולא הייתה לנו כל סיבה לספק שירותי הצלה באופן כה מהיר ויעיל כפי שאנו מנסים לעשות) זו אינה זכות. אז תחת איזו קטגוריה פגיעה עצמית כן נופלת?
קל לראות כי פגיעה עצמית מהווה:
א. מסוגלות פיזית- אתה יכול בפועל לפגוע בעצמך, אין אף חוק פיסיקלי המונע זאת ממך (גם אם יש לך מנגנוני הגנה ביולוגיים בלתי-מושלמים שמטים את הכף נגד פגיעה שכזאת).
ב. מסוגלות ליגלית-לוקלית- ספציפית בישראל פגיעה עצמית היא טכנית אינה עבירה על החוק (למרות שהיא כן עבירה על חוקי הדת) ולכן בלעשות כך אין האדם מוגדר כ-"עבריין" או "מעוול" אך זה רחוק מלהיות קונצנזוס אוניברסאלי ולמשל בסין התאבדות היא פשע וניסיון התאבדות כושל יסתיים בקנס ואף מעבר לכך.

העניין הוא אם כן כזה; מסוגלות פיזית וסוגיה המהווה טכנית איזור אפור בחקיקה הם אינם טיעונים משכנעים במיוחד (לפחות לא לאדם הרציונלי) בעד משהו. למרות שיש לי המסוגלות הפיזית להעמיד 20 צאצאים (דבר שאמור לקחת לי כ-180 חודשים, 15 שנה, אם אני במערכת יחסים מונוגמית אך נתעלם מזה כרגע) ולחנך אותם שלרצוח, לגנוב ולאנוס זה דברים רצויים ושעליהם להתמיד בכמה שיותר רצח ואונס במהלך חייהם ולמרות שטכנית אין שום חוק נגד זה ולכן בעושי זאת לא אחשב עבריין (אני לא כופה עליהם לרצוח ולאנוס, "רק" משריש להם את הערכים האלו) אך אני נוטה להאמין שמרבית האנשים לא יראו זאת בעין יפה. למה? כי למרות שאני מסוגל לזה פיזית וחוקית-לוקלית, זה יהיה מאד לא מוסרי מצידי. אם אנו תחת הרעיון כי זכויות הן דבר מה שמוענק לנו בהקשר של האידיאלים שאותה מערכת חוקים בדיוק המעניקה לנו אותן תומכת אזי השרשת ערכים בעלי פוטנציאל לשלול זכויות אלו (בפרט את אותן העקרונות בדיוק המוגדרים כזכויות אדם בסיסיות) תהיה מעשה שאולי אינו-שלילי בפני עצמו אך השלכותיו תהוונה התרסה ישירה כנגד אותו מנגנון (המדינה) שמתיימר להעניק לנו חופש לפעול כראות עינינו תחת החוק. פגיעה עצמית זו לא זכות ועצם זה שאנחנו בשלב בהיסטוריה שכלל מאפשר לדון בזה היא עדות לכמה רחוק המאבק שלנו על שימור עצמי כערך עליון ואידיאל אנושי ראוי (גם אם לדעת אנשים מסוימים שרירותי) הביא אותנו.

להיות "זכאי" למשהו בפירוש לא אומר לעשות כרצונך ללא הגבלה בכל עת שהיא, אותה "זכאות" שלנו היא בחסות מערכת ציפיות מסוימות מההתנהגות שלנו שסוכמו מראש על ידי אנשים בודדים ו/או גופים בעמדת כוח ומתוקף כך שנעמוד באותן ציפיות מה עלינו לצפות מאותם אינדיווידואלים ו/או גופים ובין היתר מה עלינו לצפות לקבל מהם. "חופש" אינו אומר כי הוא חופש בלתי מוגבל ואף מערכת חוקים/היררכיות סמכות סבירה לא יכולה לתמוך בהתנהגות המזוהה עם הרס עצמי אחרת מהר מאד היינו מוצאים עצמנו בבעיה לתפקד ולפעול מול ועם המערכות המדיניות השונות.

אך רגע, אולי זו לא "זכות" במובן הקלאסי של המילה אך האם זה שהאדם רוצה בזה אינה סיבה מספיקה לכבד, לשמור לאכוף רצון זה?
מעבר למובן מאליו שחייבת להיות רמת שרירותיות מסויימת בכל מערכת חוקים ושנורמה כזאת או אחרת חייבת להיות כוללנית ולוותר על ניואנסים מסויימים והעדפות של כל פרט ופרט בחברה, כפי שכל בן/בת-נוער החושק בבן/בת-זוג פוטנציאלי שאינו מחזיר לו/לה אהבה יאמר לכם: הדברים שאתה רוצה רחוקים מלהיות תמיד הדברים שאתה צריך. השיפוט שלנו את העולם לטוב ולרע מוטה בצורה משמעותית והמסקנות שלנו לגבי מה אנחנו חושבים שיעשה לנו טוב (בפרט בטווח הקצר) פעמים רבות רחוקות מאד ממה שיהיה יותר כדאי לנו לעשות בפועל (הדוגמא הבולטת ביותר בעולם המודרני היא עישון).

ניתוח טיעונים אנטי-נטליסטיים
הערת הצד הנ"ל נועדה לשמש ככלי להשחזת האינטואיציה למקום ויחסי-הכוחות בין מה אנחנו יכולים לעשות, מה מותר לנו בחוק לעשות ומה ראוי שנעשה. הקשר שלה לתזה האנטי-נטליסטית חלש יחסית (והוא קרוב יותר לסוגיה האפיליסטית) אך הנימה דומה. כעת אבחן שלושה טיעונים מרכזיים ונפוצים בגישות אנטי-נטליסטיות המהווים סוג של עמודי תווך באידיאולוגיה ובקירוב גס טיעונים אנטי-נטליסטיים אחרים הם ווריאציות של אלו:

1. אסימטריה בנאטריאנית- דייוויד בנאטר הוא פילוסוף אנטי-נטליסט מודרני המבסס את טיעונו המרכזי בעד אנטי-נטליזם בצורה הבאה:
(0) לכאב יש ערך אינהרנטי שלילי ולהנאה ("עונג") יש ערך אינהרנטי חיובי
(א1) לנוכחות של כאב יש ערך שלילי
(א2) לנוכחות של הנאה יש ערך חיובי
(ב1) להיעדרות כאב יש ערך חיובי
(ב2) להיעדרות הנאה אין ערך שלילי אם אין מי שנחסכת ממנו הנאה זו

ישנן שתי טקטיקות שאכנה "טקטיקה אנטי-אנטי-נטליסטית 1" ו-"טקטיקה אנטי-אנטי-נטליסטית 2" המציעות עצמן מיידית בבחינה של הטיעון הנ"ל (הן לא האופציות היחידות אך הן אלו שנקודות המוצא שלהן הן הקרובות ביותר לאלו של בנאטר*). טקטיקה 1 תוקפת את הברור ביותר; האם יש הצדקה לאסימטריה בין (ב1) ל-(ב2)?
אולי אין זה בצדק שבנאטר זכה לייחוס שבכותרת הטיעון מאחר והוא רחוק מלהיות הראשון שטען כי היחס שלנו בין הנאה לכאב אינו זהה, הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר הטיף בעד גישה אפיליסטית במידת-מה בכך שטען שערכם של החיים הוא לבסוף שלילי מאחר ובשקלול הסופי עוצמת החוויה שלנו של סבל מתעלה על החוויה שלנו את תענוגות החיים. אפילו אם טיעון הבסיס של שופנהאואר נכון ואנו אכן נוטים לייחס יותר חשיבות לנתח מהחיים שסבלנו בו מאשר לזה שהתענגנו בו, כיצד ניתן להצדיק שהיעדר כאב מאדם שאינו קיים היא דבר חיובי בפני עצמו? נכון, הילדים שאין לי כרגע אינם מפסידים דבר בזה שאינם אוכלים גלידה אך הם בהחלט אינם מרוויחים מזה שהם לא נופלים ומשפשפים את הברך כי בכדי לשפשף את הברך אתה צריך שיהיו לך ברכיים מלכתחילה. בנאטר מתעלם מכך שהרעיונות של רווח והפסד קשורים קשר הדוק לרעיון של סוכנות (ובפרט לזה של סוכן רציונלי) אך בשביל שתהיה שקילת אפשרויות והעדפות חייב להיות שם סוכן שעושה את השקילה. אם היעדר הנאה אינu שלילי כשנחסך מאנשים לא קיימים כי אין הם יכולים להוות סוכן המעריך (הנקודה הזו תופיע מיד בטקטיקה 2) היעדר זה אזי מי נמצא שם כדי להעריך את היעדרות הכאב? אני חושד שבנאטר שוגה בסוג של אנתרופומורפיזציה ו/או כזב פתטי בכך שהוא מבלבל בין הקונספט של להיות אדם (וסוכן בכלל) לבין אדם אמיתי.
טקטיקה 2, אם כן, מקבלת את האסימטריה הבנאטריאנית (או השופנהאואריאנית) אך תוקפת את המסקנה: למה הכוונה ב-"נוכחות של X"? (כאב, הנאה). על מנת ש-ללדבר על נוכחות של דבר מה תהיה משמעות, עלינו לדעת מה אומר לחוות את אותה נוכחות (בדיוק מאותה סיבה אף לא אחד מאיתנו מסוגל לדמיין למשל צבע שאינו בספקטרום האור הנראה) וכשבנאטר מדבר איתנו בבחירת המילים המאד ספציפית של "נוכחות של כאב" הוא אינו מתכוון רק לזה שבמובן הטכני-מכאניסטי כואב לנו כי אז לא הייתה לנו סיבה להסכים עם (0) בטיעון הנ"ל. בנאטר אינו באמת מדבר על "כאב" כפי שכנראה צורות חיים אחרות מרגישות אלא על סבל, הוא דורש לא רק שהכאב יהיה שם אלא שגם נכיר בכך שהוא שם אחרת כיצד ניתן להצדיק טיעון שהערך הוא שלילי באופן אינהרנטי אם באמת לא אכפת לי מהכאב (לאו דווקא פיזי כמו פציעה)? אם כן המסקנה "...לכן לא מוסרי להביא ילדים" אינה בהכרח נובעת, הטיעון יהיה תקף כפי שהיה אם במקומו המסקנה הייתה "לכן צריך להנדס גנטית את הצאצאים שלנו כך שלא יחושו כאב" או "לכן חובה מוסרית עלינו לחנך את צאצאנו לערכים סטואיסטים".

*-קל לראות כי נקודת המוצא של בנאטר היא איזושהי צורה של תועלתנות. אפשר לתקוף את הטיעון עוד על סמך הקרקע הזו ולדחות את עצם הגישה על הסף אך מאחר ואני סוג של תועלתן בעצמי אני אתן לו את ההנחה הזאת בחינם גם אם אני חלוק על חלק מהפרטים.

2. "הטיעון המנצח"- בטיעון הזה (שגרסא כלשהי שלו נפוצה מאד בקרב אנשים רבים לאו דווקא בהקשרים אנטי-נטליסטיים/אפיליסטיים/דת'יסטיים) נתקלתי תחת הכותרת "לנצח בוויכוח האנטי-נטליסטי" בבלוג בשם "Say No To Life" ומכאן הכינוי "הטיעון המנצח" (שם שכמובן, כפי שקל לראות, הענקתי לו במידת מה של סרקזם). הוא מופנה ישירות לנטליסטים ואחרים שאינם מקבלים את התזה האנטי-נטליסטית והוא הולך באופן גס כך:

איזו סיבה לא-סובייקטיבית, לא-אישית, לא-רגשית, אובייקטיבית, רציונלית יש להמשיך את קיומו של המין האנושי?

גם כאן ישנה יותר מדרך אחת להתייחס לשאלה, אחת היא לפנות לנטורליזם ולאופן שבני אדם מהווים חלק מהטבע והעולם והשנייה היא לתקוף את עצם ההנחה ש-"אובייקטיביות" היא באיזשהו מובן מנחה טוב יותר מ-"סובייקטיביות" בכל הקשר שניתן להעלות על הדעת. אעבור על שתי הדרכים בזריזות:

א. התגובה הנטורליסטית- כפי שיצא לי לטעון בעבר, בתור אורגניזמים התפתחנו סביב שלוש פעילויות מרכזיות (שהשגתן ושימורן מצריכות הרבה מעבר לשלוש פונקציות ומערכות ביולוגיות) שאנו מזהים כבעלות ערך אינהרנטי:
השגת מזון
רבייה
הימנעות מטורפים

אלו הדברים שהמערכות האנטומיות שלנו בסופו של יום מוקדשות לשמר ולהשיג. עם הזמן מאחר והודות לשפה אנו מסוגלים להשוות אחד עם השני את המסקנות שלנו על איך העולם מתנהל, בנינו ציוויליזציות שהפכו להיות בפני עצמן מקור הכתבה של ערכים הסוטים במידת מה (גורעים ו/או מוסיפים) מהערכים המקוריים ש-"תוכנתנו" למקסם ע"י הלחצים האבולוציוניים וכעת אנו יכולים, לפחות עד גבול מסוים, לשקול האם הערכים שהאנטומיה שלנו נועדה עבורה מתאימים לנו או לא. התנאים הקונטינגנטיים (המקריים) של הסביבה הגיאולוגית, אקולוגית וכו' שעיצבו את המטרות הביולוגיות שלנו אמנם אינם בהכרח מקור של אמת אבסולוטית המסוגלים להכתיב לנו מה הוא "הטוב האמיתי" של היקום, אך יהיה צעד נועז לטעון בכל תוקף שהם לא מהווים איזשהו קירוב ל-מה המטרות האלו צריכות להיות.
הסיבה שכל מה שחי היום בהכרח מתרבה באיזושהי צורה היא פשוטה:
אם אי פעם הייתה צורת חיים שלא התרבתה, אחרי מספיק זמן (ללא יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן ו/או חסינות אבסולוטית לנזק פיזי) היא פשוט הייתה מתה מסיבה כזאת או אחרת (טורף, תאונה, מחלה) ולכן בהכרח לא הייתה יכולה להגיע לזמן שלנו כדי שנראה אותה.        
 להיות פרט יחיד זה חיסרון עצום להשיג את המטרות שלך, בפרט כשהיקום שאתה חי בו הוא עוין במיוחד ומכיל מיליוני דרכים פוטנציאליות למות מדובים ועד סופר-נובה.
קבוצה של פרטים בעלי ערכים ומטרות פחות או יותר משותפות (למשל: השגת מזון, רבייה והימנעות מטורפים) גם אם יש אי-הסכמה על הדקויות ביניהן, היא משמעותית חזרה יותר ובעלת יתרון אסטרטגי להשגת המטרות והערכים של חברי הקבוצה. בדיוק כפי שראינו בניתוח של האסימטריה הבנאטריאנית, אם סבל הוא הבעיה אנחנו יכולים פשוט למקסם את ההנאה שלנו ואת ההימנעות מסבל (במיליוני דרכים שונות) ונוכל פשוט להפוך את האספקט הזה של "הטיעון ה-(הכביכול)-מנצח" ולומר "כן, יש סיבה אובייקטיבית רציונלית שכזאת. יותר סוכנים רציונלים הפועלים במשותף למקסם את ההנאה שלהם הם אובייקטיבית בעלי סיכוי גבוהה יותר להצליח בכך אם הם יפיקו עוד סוכנים רציונלים (דהיינו, יתרבו) בעלי מטרות דומות מאשר קבוצת סוכנים שכזאת שאינה מפיקה עוד סוכנים באופן זה".

ב. התגובה של סובייקט כלגיטימי- אני מוצא את ההנחה שהבלוגר עושה כמאד מוזרה. נניח שהתגובה הנטורליסטית שלי אינה הייתה נגישה לנו ואכן לא הייתה סיבה אובייקטיבית לעשות זאת, אז מה? אנחנו לא צריכים סיבות אובייקטיביות בכדי לעשות דברים, כל החוויה האנושית וכל הדברים שאנו מייחסים להם ערך הגדול במשמעות מהערך של החומר המרכיב את אותו האובייקט הם עדות חזקה לכך שדבר מה יכול להיות לגיטימי גם אם הוא סובייקטיבי. למונה ליזה אין רק ערך בחומר שהיא עושיה ממנו אלא גם ערך אסתטי וערך היסטורי, היא אייקון שמייצג עבורנו פריצות דרך של הרוח האנושית גם אם אינך מתרשם במיוחד מאופן הביצוע ביחס למדדים של היום או מבחירת הצבע שמרכיב את התמונה. לכסף אין ערך אינהרנטי, האם עלי להסיק מכך שגישה "אנטי כסף-יסטית" היא נכונה? זה יהיה אבסורד בדיוק כמו לשלול את הלגיטימציה לחוות יופי רק כי יופי הוא תופעה מנטלית ולא עובדה אובייקטיבית על היקום. גם אם הבאת ילדים לעולם הייתה בעלת ערך סובייקטיבי ורגשי בלבד, אז מה? המסקנה מכך היא ממש לא שההיפך הוא בהכרח נכון ושלא-להביא ילדים זה דבר "טוב","כדאי" או "רצוי" אחרת לפי אותו היגיון בדיוק אין סיבה אחת שלא נוותר גם על יופי, כסף, אסתטיקה מוסיקלית, ביורוקרטיה, מתמטיקה וכל קונסטרוקציה אנושית אחרת. אם ניתן לעצמנו לחשוב שהטיעון "המנצח", מנצח את הרצון שלנו להביא ילדים אזי אם אנחנו עקביים הטיעון ניצח גם כל הישג אנושי חשוב משחר ההיסטוריה שהרי מטוסים, אינטרנט, סבון ואנטיביוטיקה הם לא באיזשהו מובן "אובייקטיבי" טובים, הם יעילים לנו בדיוק כמו שילד יכול להיות גם אם היעילות הזו היא רק האושר שאדם עשוי לחוות מהיותו הורה.

3. "כל עריסה היא קבר"- הכותרת בספרה של שרה פרי "Every Cradle Is a Grave" מסכם בצורה טובה את טיעון שכולנו שמענו פעמים רבות: "כולנו מתים בסוף".
מסיבות שאינן נהירות לי, אנשים רבים שדוגלים באיזושהי צורה של דת'יזם (גם אם לא במודע) בטוחים שדווקא זה ה-טיעון המנצח ולא העמדה שסקרנו בטיעון מספר 2. אך באופן מצחיק זה גם הטיעון הקל ביותר לתקוף ולו מסיבה אחת פשוטה, אני מסכים עם הטיעון לחלוטין (פרט לכוכבית קטנה שאגע בה מיד) אך המסקנה "לכן למות זה בסדר" פשוט לא נובעת ממנו. הטיעון שכולנו מתים בסוף עם כוכבית קטנה שאומרת; "כל עוד לא הצלחנו לרפא את המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים זקנה, דבר שיותר ויותר גופים ביניהם חברות ענק כגון גוגל עובדים עליו, ברירת-המחדל של הפיזיולוגיה שלנו היא שבנקודה כלשהי נמות ממחלה כזאת או אחרת" הוא נכון ולמעשה זה בדיוק היה מוסר ההשכל שניסיתי להעביר במשל שלי- "ההתרסקות האיטית". במשל, אלו שלקחו חלק בטיסה נתנו לעצמם לחוש נינוחים ורגועים מבלי לטרוח לנסות לשפר את מצבם כי ההתרסקות הייתה רחוקה מהם מאד מבחינת זמן אך וודאית ובמקום להשקיע את האנרגיה והאינטלקט שלהם בלהינצל הם פשוט השקיעו את אותם האנרגיה והאינטלקט בדיוק בלתרץ לעצמם למה ההתרסקות היא כנראה דבר חיובי. למקרה שזה לא היה ברור מהרצינות שבה אני לוקח את הרעיון של הארכת חיים (אני חבר מנהל בעמותה הישראלית להארכת חיים), ברור לי לחלוטין שאם (והאם זה הדגש החשוב פה) לא נצליח לרפא את המחלות שאנחנו קולקטיבית מגדירים זקנה אזי כמעט בוודאות מוחלטת עד 2105 כל בני דורי (ילידי 1990) כולל עבדכם הנאמן הכותב שורות אלו יהיו מתים ואין זה מפתיע שבדיוק ידיעה זו היא הדבר שהוביל אותי לתמוך בחקר הארכת חיים ולחסוך לחברות בחברת הקריוניקה "אלקור". אם כן, קל לראות כי מהטיעון "ללא אסטרטגיות רפואיות למניעת זקנה כולנו נמות" לא נובעת המסקנה "למות/להתאבד זה בסדר/טוב/צודק/ראוי" ו/או "אתה צריך למות/להתאבד" ולמעשה זה כשל לוגי של "משתי עוולות יוצא צדק". כפי שראינו בגישה הנטורליסטית כתגובה לטיעון מספר 2, אנו מזהים מסיבות אבולוציוניות ערך שלילי ללמות ואין בכך שום בעיה גם אם מוות היה בלתי-נמנע ברמה העקרונית (והוא בפירוש לא כזה) אבל זה שדבר מה הנתפס בעינינו כשלילי הוא בלתי-נמנע לא מהווה הצדקה לוגית לדבר שלילי אחר (גם אם מסדר גודל קטן יותר) או לעותק של אותו הדבר. באנאלוגיה: המסקנה מזה שאלכוהול וסיגריות הם חוקיים היא לא שהרואין צריך להיות חוקי גם הוא, אלא שאלכוהול (לפחות זה באחוזים גבוהים, כמה בדיוק זו שאלה אמפירית שניתן לענות עליה באמצעות מדע ושיקולים של משאבים) וסיגריות צריכים להיות לא-חוקיים גם הם. נוכחות של רוע מסוג אחד לא מהווה לגיטימציה לרוע מסוג אחר או להכפלה של אותו רוע (אם הרבצת לי זה לא אומר שזה "בסדר"/"טוב"/"כדאי"/"רצוי" שגם אני ארביץ לך) בפרט כשיש לנו מה לעשות נגדו.

סיכום
ישנם עוד טיעונים אנטי-נטליסטיים/אפיליסטיים רבים שכלל לא נגעתי בהם או כי ניתן בקלות לעשות להם רדוקציה לאחד משלושת הטיעונים הנ"ל או כי אני לא רואה כיצד הם מהווים איזשהו משקל רציני בעד אנטי-נטליזם (הדוגמא הבולטת ביותר היא כנראה פנייה לפיצוץ אוכלוסין, נקודה שרבים אחרים ואנוכי תקפתי והפרכתי פעמים רבות כאן ובעוד הזדמנויות). מי שרוצה לפגוע בעצמו כן יעשה זאת וזו אכן טרגדיה עצומה ופוטנציאל אנושי לעשות טוב (ולהעריך חוויה של תענוג והנאה) המושלך לוואקום.
בסופו של יום נקודת המוצא של הטרנסהומניסט/אימורטליסט/נטליסט לא באמת שונה משל האנטי-נטליסט/אפיליסט/דת'יסט, הצדדים השונים שהאידיאולוגיות תופסות נובעות מזיהוי של אותה עובדה על הקיום: החיים ממש קשים והיקום ממש עוין.
אך במקום להיכנע ולהשליך עצמנו לתהום הנשייה כפי שהאפיליסט וחבריו רוצים, אלו מאיתנו המאמינים בפוטנציאל האנושי ליצור משמעות וביכולת הבלתי-תיאמן של בני אדם לפתור בעיות ימשיכו לפעול על מנת להפוך את היקום למקום שקצת יותר נעים לחיות בו, גם אם רק בקצת.

לסיום אשאיר אתכם עם קטע מתוך הסרט של ליגת הצדק "Justice League: Crisis on Two Earths" בו באטמן וכפיל שלו מיקום מקביל, "אוולמן" (Owlman) נאבקים לאחר שאוולמן נהיה אובססיבי עם רעיון פירוניסטי-ניהיליסטי כי מאחר ועל כל החלטה שהוא מקבל ישנם אינסוף כפילים שלו שקיבלו החלטה הפוכה ביקום מקביל אז בסופו של דבר שום דבר ממה שהוא עושה לא משנה ולכן הוא מחליט להרוס גרסא ראשונית של העולם ובכך להרוג את כל מי שאי פעם חי או יחיה כי כביכול זה האקט היחיד שיהיו משמעותי. אוולמן, בדומה לבלוגר מ-"Say No To Life" מפספס את העובדה שמשמעות היא לא עובדה פיסיקלית על היקום אלא סה"כ הגישה והמעשים שלנו והבחירה לזהות את אופן הקיום הסובייקטיבי הזה וללמוד לחיות איתו (ובכך להפוך ל-מה שאלבר קאמי כינה "גיבור אבסורדי") היא מספיקה בפני עצמה ללא תלות במה כפיל שלו מיקום מקביל עשה או לא עשה.           

כשהייתי קטן, החיים עשו היגיון.
כל אירוע היה מנומק על-ידי סיבה מוצדקת:
הילדים צוחקים עליך? זה כי אתה שמן
הצלחת במבחן? זה כי למדת

אבל ככל שגדלתי העולם הלך ונראה יותר ויותר כאוטי; אשליית היחס הליניארי בין סיבה לתוצאה התמוגגה ודמותם של אירועים הפכה להיות במקרה הטוב צירוף מקרים ובמקרה הרע מנותקים זה מזה באופן לא-פרופורציונאלי (ולעיתים רבות מדי, לא הוגן).
תקפתי כאן ובנסיבות רבות אחרות שוב ושוב את עיקרי הטיעונים של דטרמיניזם חזק ואינקומפטיבליזם כנגד בחירה חופשית אך למרות הדחייה שלי את הטיעונים המקובלים (אלו יותר ואלו פחות) מצאתי את עצמי ניצב בפני שאלה פתוחה; "אז מה כן העמדה שלי?".
אי-הסכמה עם טיעון אינה אומרת כי אתה דוחה את המסקנה.

איזה מן בוחר אתה?
בניסיון להבין מה אני חושב הבחנתי בדרך חשובה (ויעילה) למיין סוכנים ("agent" היא מילה לתאר אובייקט מופשט כלשהו המסוגל לשקול דרכי-פעולה ולפעול לפי המסקנה של אותו חישוב דהיינו אובייקט בעל "agency") ובחירות לשני סוגים:

1. בחירה אונטולוגית- עצם הבחירה של סוכן כלשהו (שיקול+החלטה+יישום) קובעת או "מכתיבה" באיזשהו מובן את העתיד. ישנו משוב היזון חוזר בין הבחירות למיקרו-חוקים (בין אם העובדות המוחלטות על התנהלות היקום הן מכאניקה קוואנטית או כל דבר אחר) ונסיבתיות עולה בהיררכיות. הרעיון הזה דומה לפיסיקה אמרגנטית ונסיבתיות "מעלה-מטה".

2. בחירה אפיסטמית- הבחירה (שיקול+החלטה) היא ניסיון להבין איך נראה העתיד של היקום (שמוכתב ע"י המיקרו-חוקים) והיישום הוא עדות לכך שהבחירה מהווה חיזוי תקף, "נכון" של היסטוריית-העל (רצף האירועים הכולל עבור כל רגע נתון) של היקום הממשי. בבחירה אפיסטמית אין משוב עם המיקרו-חוקים אלא ניסיון לוודא באיזה יקום מהיקומים האפשריים (הקאונטרפקטואלים) אתה חי.

אני מוצא את החלוקה הנ"ל חשובה כי היא מייצגת בכמה רמות את היכן שבעיניי שורש המחלוקת בין אינקומפטיבליסטים בעד בחירה חופשית (מה שמכונה לעיתים ליברטריאנים מטאפיזיים. לא לטעות עם משמעויות אחרות של המונח "ליברטריאניזם") ואינקומפטיבליסטים נגד (בפרט דטרמיניסטים חזקים כגון סם האריס). כפי שאני רואה את המחלוקת, ליברטריאנים מטאפיזיים מוצאים עצמם (בקירוב) בעד צמד העמדות:
א. משוב היזון בין אינטראקציות מאקרוסקופיות של מאקרו-סוכן למיקרו-חוקים הוא תנאי הכרחי (האם הוא גם תנאי מספיק תלוי מאד בוואריאציה הספציפית של העמדה) להיות תחת הגדרה כדאית ורלוונטית של "חופש" במובן המטאפיזי.
ב. בני-אדם הם "בוחר-אונטולוגי" (הסוג של מאקרו-סוכן שרלוונטי ב-א').

בעוד שדטרמיניסטים חזקים מחזיקים (בקירוב) בשתי העמדות:
א. מאקרו-סוכן שיכול לכרות מידע בנוגע לנתיב האירועים האפשרי ו/או לסמלץ (מהמילה סימולציה) חיזוי בדרגות אמינות משתנות ללא משוב ישיר עם המיקרו-חוקים, אינו נכנס תחת הגדרה כדאית ורלוונטית של חופש במובן המטאפיזי.
ב. בני-אדם הם "בוחר-אפיסטמי" (הסוג של מאקרו-סוכן שרלוונטי ב-א').

לפני שבכלל אגש לשאלה "האם בני-אדם הם בוחרים אונטולוגיים או אפיסטמיים?" ישנו עניין חשוב לא פחות שראוי לגעת בו; למה הכוונה ב-"חופש"?

מה זה חופש
ניתן באופן גס לחלק כל אנליזה באשר היא (ללא תלות בתוכן ונושא הטיעונים שהיא מכילה) לשני חלקים, אקספליקציה והסבר. ה-"הסבר" הוא כמובן החלק המוכר והיומיומי; הוא ה-"בשר" של האנליזה, איפה שנמצאות כל התשובות אבל חלק חשוב בהרבה שבשיח מודרני יומיומי נשחק ונכחד בקרב מרבית האנשים (פרט אולי לפילוסופים) הוא זה שמבהיר לי מה אני בכלל שואל. דוגמא שעלתה בבלוג הזה פעמים רבות היא השימוש הלא-זהיר שמדענים, פילוסופים ואחרים נוטים לעשות במילה "תודעה"- האם הכוונה היא ליכולת שלי לדווח על המצבים הפנימיים שלי או עצם חווית-העולם? אולי הכוונה היא לתשומת לב? אין כלל טעם בלנסות להבין את התשובות כשאין אחדות דעים על מה השאלה שאנו מנסים לנתח. בהנחה ואופן ההבדלה שלי משקף קירוב מספק של השלד המרכזי במרבית העמדות של כל אחד מן הצדדים, קל להבחין כי לא רק אופי הבוחר (המעמד של בחירות מאקרו-סוכן כלשהו, דהיינו בני אדם) הוא ציר להתבדרות בין טיב הטיעונים והמסקנות של כל צד אלא עצם ההגדרה של מה הוא "חופש". אישית, קל לי יותר באופן אינטואיטיבי (ואני נוטה להאמין שגם עבור מרבית האנשים) לראות מדוע "בוחר-אונטולוגי" נתפס כ-"יותר חופשי" (במובן מאד ספציפי שאגע בו מיד) מאשר "בוחר-אפיסטמי" (אך כפי שנראה בניתוח של השאלה איזה מן סוג של בוחר בני-אדם, המצב פחות נהיר בהרבה בנוגע ללראות למה שבני-אדם יתפסו יותר בקלות כאחד לעומת השני); לבוחר-אונטולוגי ישנו כביכול מעמד מיוחד, כזה שמהווה שותף אקטיבי בעיצוב פני היקום מרגע אחד לרגע הבא בדיוק באותה הלגיטימציה שיש לכל חוק פיזיקלי אחר. אולי ניתן אף לטעון כי הבוחר-האונטולוגי הוא סוג של תופעה אמרגנטית בלתי-ניתנת לרדוקציה שאינה סותרת את טיבם של חוקי הטבע אך מהווה חלק מהם הראוי לציון מיוחד משל עצמו. העתיד הוא מה שהוא בפועל כי הבוחר-האונטולוגי כך קבע. הוא הסיבה (אני אקדיש פוסט נפרד לעמדה שלי בנוגע לרעיון של "סיבות" ומעמדם האונטולוגי) שהעתיד התגלה כ-מה שהוא.
לעומתו, אנו מוצאים את מה שכיניתי "בוחר-אפיסטמי". הבוחר-האפיסטמי ניתן לרדוקציה מוחלטת וסיכום במונחים של יחסים בסיסיים יותר המרכיבים אותו (למשל חוק שימור תנע, עקרון האיסור של פאולי וכדומה) והוא למעשה מערכת סימלוץ-פיזיקלי כללי שכורה מידע (data mining) בנוגע לאיזה מן סוג של יקום מתוך היקומים האפשריים בהתאם למידע שכבר יש לו הוא נמצא. העתיד הוא מה שהוא בפועל ללא-תלות בעצם כריית המידע של הבוחר-האפיסטמי.
לפחות לחלקכם בעלי נטייה נטורליסטית-רדוקציוניסטית עשויה לעלות המחשבה (שאני מאמין כי היא בדיוק זו המניעה אימוץ עמדות דטרמיניסטיות ו/או שלילת הרעיון של בחירה חופשית) כי יקום המכיל בוחרים-אונטולוגיים הוא "מוזר": למה דווקא ואיך ייתכן שמאקרו-סוכנים (או יותר ספציפית, אנחנו) יכולים לעצב ולשחק תפקיד מרכזי באינטראקציות הפיסיקליות של היקום? הדרישה נראית ספציפית ונוחה מדי ואף בסתירה לעיקרון הממוצעות אך אני טוען כי יקום המכיל בוחרים-אפיסטמיים מוזר לא פחות, חישבו על זה כך:
נניח ואכן כולנו בוחרים-אפיסטמיים, המעשים שלנו אינם קובעים/משנים/יוצרים הליכים פיסיקליים כאלו או אחרים בשום מובן חזק של המילה וקבלת ההחלטות שלנו היא למעשה מכאניזם מתוחכם לכריית מידע בנוגע לטיב היקום והרגולציות שאנו צפויים לראות בעתיד המיידי ו/או בעתיד הרחוק הודות לתהליכי סימלוץ מנטליים (למשל: "האם לקחת מטריה או לא?" הוא ניסיון להכריע האם אני חי ביקום שבו ירד גשם בפרק הזמן שאני צפוי להיות חשוף לגשם פוטנציאלי שכזה או לא). קל מאד להיווכח כי ככל שתהליך כריית המידע שלי מוצלח יותר (ככל שהצלחתי לאסוף יותר נתונים על טיב היקום) כך קל לי יותר למצוא אסטרטגיה שאילו הייתי חי ביקום בו ההתנהגות (הפיסיקלית הרדוקציונית לחלוטין) שלי הייתה זהה לה, פני היקום היו מותאמים יותר לדירוג-ההעדפות שלי. נסתכל שוב על הדוגמא של "האם לקחת מטריה או לא?": ככל שיכולות כריית הנתונים שלי בנוגע למזג האוויר מוצלחות יותר כך ההתנהגות שלי כאוסף אובייקטים פיסיקליים בסיסיים (דהיינו האם לקחת מטריה אם אני מעדיף להיות יבש או לא-לקחת מטריה אם אני מעדיף להיות רטוב) תהיה דומה יותר להתנהגות של האוסף הנ"ל אילו הוא היה נמצא ביקום אופטימלי ספציפית עבורו.
במילים אחרות, ביקום המאפשר רק בוחרים-אפיסטמיים ישנו ערך חיובי אינהרנטי למידע וככל שאתה יותר מותאם להשיג כזה (לחלוטין הודות למיקרו-חוקים קונטינגנטיים) ככה במקרה נולדת לתוך יקום שנועד להטיב עמך. ביקום שכזה המזל באמת הולך עם הטובים ואם מוזרות (בהתאם לציפיות של מי?) מהווה איזשהו מדד שמניע אותנו מלקבל את הרעיון של סוכן כאובייקט פיסיקלי-אמרגנטי כמו במקרה של בוחר-אונטולוגי אזי לפי אותו היגיון, מוזרות בהחלט צריכה להוות מדד גם במקרה של יקום שבאופן אינהרנטי הוא תמיד האופטימלי עבור מערכות כריית-מידע חזקות לעומת מערכות כריית-מידע חלשות.
אבל מתוך כל זה מה הוא החלק שמעניין אותנו ב-"חופש"? האם אנו רוצים להיות מסוגלים באמת להיות חלק בעל מעמד מיוחד ביקום הפיסיקלי או שמא מה שחשוב לנו זה להיות אותם "טובים" שהמזל הולך איתם? שבמקרה נהיה אותן מערכות כריית-מידע חזקות שבאופן אינהרנטי היקום מותאם לדירוג ההעדפות שלהם? אילו הייתם השני, האם הייתם מתלוננים?
גם אם אתם תומכים בעמדה כי בני-אדם הם מאקרו-סוכנים הנופלים לקטגוריה של בוחרים-אפיסטמיים,הנה הרווחתם! במקרה לחלוטין ע"י עובדות היקום בפועל והמיקרו-חוקים הקונטינגנטיים המעצבים אותו הגעתם לידי קריאת שורות אלו שהביאו לידיעתכם כי יכולות כריית-מידע גבוהות יותר הן עדות להימצאות ביקום אופטימלי יותר לרצונות שלכם וכעת כל שעליכם לעשות הוא להשקיע בפיתוח יכולות החיזוי, זיהוי התבניות, הסקת המסקנות שלכם וכיוצ"ב (אולי ע"י פאזלים קומבינטוריים כגון חידות שחמט) והפלא ופלא! מסתבר שהיקום במקרה לחלוטין מותאם ומיטיב עם אוסף אובייקטים פיסיקליים פונדמנטליים שמתנהג בדיוק כמוכם! מה הסיכויים?
הניסיון לתת איזושהי הגדרה מטאפיזית של מה זה אומר להיות "חופשי" עבור אובייקט הכפוף לחוקי הפיסיקה רגיש במיוחד לאספקטים המעניינים אותנו, אנו לא רוצים (לפחות עבור מי מאיתנו שטובתו האישית חשובה לו יותר מאמונה במנגנון טרנסצנדנטלי מסתורי היפותטי כלשהו) להיות "חופשיים" במובן של יותר "ראויים" להתייחסות חסד בעיניי אנתרופומורפיזציה של חוקי הטבע אלא אנו רוצים שהעתיד שלנו יטיב עמנו, שהמעשים שלנו ישקפו השתלשלות אירועים (פיסיקליים לחלוטין) שתעיד כי אנחנו בנתיב להגשמה עצמית וברגע שאנו מסוגלים לשכנע עצמנו כי זה אשר חשוב לנו בכל הגדרה עתידית אפשרית של "חופש" שנבחר לאמץ אין זה כלל משנה אם הבחירות שלנו הם חוקי-טבע אמרגנטיים אותנטיים שפיזית מעצבים מחדש את נתיב היקום בצורה לא-טריוויאלית או שאנו מערכות כורות-מידע ברות מזל במיוחד. ניצחון ב-"נוירושימה הקס!" או במשחק הקלפים "מג'יק" הוא עדיין ניצחון גם אם אני חייב אותו לשליפה ברת-מזל.

מה ההבדל?
עכשיו לאחר שראינו שההגדרה של המונח "חופש" תלויה באספקטים שאנו רוצים להבליט כחשובים ובחנו מה הנתיבים האינטואיטיביים והלוגיים שאנו יכולים לקחת משקילת סוג הבוחרים האפשריים שאנחנו עשויים להיות במובן המטאפיזי נוכל לגעת בנקודה החשובה השנייה, האם יש הבדל פיזי-ממשי בין בוחר-אונטולוגי ובוחר-אפיסטמי? התשובה הקצרה היא לא.
איך אתה יכול לדעת איזה מן בוחר אתה מתוך היקום שבו אתה חי? הקונפליקטים שלך ושל כפיל פיסיקלי המשלים לך במובן המטאפיזי (אם אתה בוחר-אונטולוגי המשלים שלך זהה לך בכל מובן פיזי אך הוא בוחר-אפיסטמי ולהיפך, אם אתה בוחר-אפיסטמי המשלים שלך הוא בוחר-אונטולוגי) זהים לחלוטין. כל אירוע (בהנחה שאלו פיזיים לחלוטין כמובן) הקורה לאחד מכם יקרה במדויק גם לשני, החישוב לשקילת הקאונטרפקטואלים יהיה זהה כמו גם המסקנה ואופן ההתנהגות שלכם כאובייקט פיסיקלי לאחר החלטה על המסקנה האופטימלית. אבל מי משניהם הוא אתה? ממבט חיצוני על אותה סיטואציה לא הייתה שום דרך להכריע האם אנחנו מסתכלים על מערכת של היקום המשלים או על אותו רגע איזומורפי מתוך זה שלנו שהרי כל המדידות הפיזיקליות והמתמטיות (תנע, זווית, מהירות, אורך, מאסה, נפח, ספין וכו') היו זהות. אין שום אינדיקציה שאנו יכולים למדוד שתרמז האם רגע נתון הוא מתוך היקום שלנו או של זה המשלים ואם לא ניתן לשקף את ההבדל בתיאוריות שלנו על כיצד פועל היקום או בהסברים שלנו על טיב האינטראקציה בין הבחירות שלנו לנסיבתיות אזי הוא לא משנה.

סיכום
תיארתי היכן אני חושב שנמצא שורש המחלוקת בין העמדות השונות סביב הרעיון של בחירה חופשית והגדרתי סיווג שאני מוצא כיעיל עבור ניתוח של טיב ישויות פיסיקליות הבאות באינטראקציה עם אובייקטים פיסיקליים אחרים במטרה (ותקווה?) למקסם את האירועים שהם צפויים להיתקל בהם על מנת שאלו יהיו מותאמים ככל הניתן לדירוג-ההעדפות והרצונות שלהם. נגענו במה צריך לעמוד מאחורי ההגדרה של "חופש" מטאפיזי וראינו למה יותר חשוב לנו שהדברים יהיו "לטובתנו" מאשר להצליח להתעלות באיזשהו מובן או לקבל מעמד מיוחד בתוך חוקי הטבע ולבסוף ראינו שלא רק שאין לנו כלל דרך להסיק מתוך היקום שאנו נמצאים בו (או כל יקום הזהה לשלנו עד כדי איזומורפיזם במיקרו-חוקים ובעובדות הקונטינגנטיות שלו) איך אנו צריכים לסווג עצמנו אלא שהתשובה כלל לא רלוונטית לצורה שבה אנו מקבלים החלטות.
אז האם אנחנו "באמת" משנים את העתיד? לא רק שה-"באמת" הזה זקוק לאקספליקציה ושאין לנו דרך לדעת אלא שגם בכל מובן ממשי זה גם לחלוטין לא משנה.