תהליך החלמה דרך עדשת המצלמה

אני אוהבת לצלם. אני אוהבת את ההתרכזות בפרטים, את תפיסת הרגע, את הדרך שבה הויזואליות מצליחה להעביר דברים שמילים לבדן לא מסוגלות.

את הפרעת האכילה שלי פגשתי לראשונה לפני ארבע שנים, את עולם הצילום פגשתי לפני שנה. שתי הפגישות האלו שינו את חיי.

המצלמה עזרה לי לשנות גישה לכל דבר, במקום לחפש עצמות ושומנים התחלתי לחפש צללים והשתקפויות. ולראשונה מזה שלוש שנים הצלחתי להתרכז במשהו שאין לו קשר להפרעה.

יותר מפעם אחת קרה שתהיתי לעצמי האם מפגש מוקדם יותר עם המצלמה היה עוזר לי להתמודד עם אנה יותר טוב, ומשאיר לי כיום חלון הצצה אל אותו האדם שהייתי בזמנו.

כשאנחנו רואים תמונה, עולה בנו רגש, רגש שאנחנו לא יכולים להסביר אפילו איך הוא קשור לתמונה. אבל הוא שם.

המצלמה היא הפסיכולוגית הטובה ביותר, אי אפשר לשקר לה, היא תופסת דקויות שאפילו אנחנו לא תופסים, היא מלמדת אותנו על עצמנו יותר מכל 

אדם שיהיה.

כיום האופק שלי בהיר הרבה יותר, וכבר לא נשאר הרבה במשותף ביני לבין אותו יצור מבוהל ומכווץ שהייתי לפני ארבע שנים.

ולמרות שהכל בהיר ואופטימי, לפעמים אני עוד בבלבול ביני לבין עצמי.. האם אני כבר בריאה באמת? האם אני מאושרת? מה אני רוצה בחיים? האם אני מקנאה? האם אני רוצה לחזור אחורה או שאילו רק רגעים חולפים של טיפשות?

אז סוף כל סוף, בפעם הראשונה בחיי אני מתמודדת ראש בראש עם השאלות החשובות, מתמודדת ראש בראש עם עצמי. 

והנה נשארנו רק אני והמצלמה במסע שלא נגמר..