פתאום הכל מתברר לי. הכל הצגה.

כל החלקים כולם מתחברים לתמונה אחת ברורה.

המערכת החליטה. ככה זה בחיים.

ואני חשבתי שהמערכת מורכבת מאנשים.

אומרים העולם הוא במה וכולנו שחקנים, ואני שואל את עצמי מי הוא לעזאזל הבמאי?

לא חשבתי שכשאומרים לי שאני עובד ראוי, אני צריך להקליט את זה בחשאי.

מי הם האנשים בצוות ההפקה, ומי כתב את התסריט?

אני כבר יודע את מי כולם בחרו לתפקיד הראשי, בלי להקניט...

ביום בהיר אחד אמרו לי ללכת הביתה. "שלום".

"זה בסדר, יש לך עוד כמה ימים לפנות את המקום".

מספר ימים לפני כן, אמרו לי שאני טוב בתפקיד אותו אני ממלא.

אמרו, "אין לך מה לדאוג, יהיה בסדר". לא בכתב כמובן, הכי טוב בעל פה.

לא רושמים שלא יהיה תיעוד לשום דבר חיובי שאתה עושה,

רק דברים שטעונים לשיפור, כי לך תדע מה יהיה.

"אתה מוכן?" המשיכו. "אנחנו בונים עליך תוכניות גדולות, אדם כמוך בעל אופק מקצועי, לשם אנחנו מכוונים",

ואז פתאום, "תראה, אין מה לעשות. כאמור המערכת החליטה. יש אילוצים".

"גם אותנו לא רואים בתהליך הזה, אותנו כמנהלים".

ואני חשבתי שמנהלים מנהלים. ואם אותם לא, אז את מי כן רואים.

הסוף ידוע מראש, הכל הבל הבלים.

שמים עליי את האחריות מאחר ולא הבאתי טיעונים נוספים.

המנהל הבכיר, זה שהגיע לארגון לפני כשנה,

מתייחס אליי כאחרון העובדים, אהה, בעצם לא כעובד, אני בשבילו עוד מספר, עוד שורה.

ואותו שואלים מי אני, זאת השיטה.

"תבין, אתה בסדר, אין לזה שום קשר אלייך. המערכת אמרה את דברה".

עד לפני רגע הוא לא ידע שאני עובד באותו הארגון,

ובאותו יום, יושב ומדבר איתי, ולאחר מספר מילים, פתאום אני זר. הלך הפירגון.

ובין רגע אנשים מסביבי אומרים לי שלום מנומס. נזהרים מלגשת, מעודדים.

הייתי זה שפונים אליו בכל עניין ועניין, זה שמתייעצים איתו, ששואלים אותו, עד לפני כמה רגעים.

ובאחת אני אף אחד, אויר, בכזו קלות דברים עוברים לידי.

אני קם בבוקר, מגיע למקום העבודה שלי בשמונה השנים האחרונות וצובט את עצמי?

אני מנסה לעשות הכל. באמת. שיעשה צדק. בשבילי. בשביל ההרגשה.

אני מנסה לנער את המערכת, אבל היא עומדת על שלה.

אין צדק. מי שאומר אחרת טועה. לא משנה איך מסתכלים על התמונה.

המערכת החליטה. המערכת ניצחה.