זה כל כך כואב שלא זוכרים את יום ההולדת שלך, במיוחד האדם הזה שלך (שהיה שלך, יותר נכון לומר) .

זה כל כך כואב לתת מעצמי בלי גבולות במשך שנתיים, לאהוב בן אדם, לעשות בשבילו הכל כולל הכל, לחכות שיאהב בחזרה, לראות את האהבה הזו שמתקדמת בצעדי ענק לקראתי, להרגיש נאהבת, לחוות אושר טהור... עד שבא אדם אחר ובקלות כל כך לוקח הכל, בחודש אחד מחורבן.

הכי כואב זה לראות את זה מהצד, לראות את האהבה שלי מתנפצת מול הפנים בלי אפשרות לעשות כלום.

אני שואלת את עצמי מה עשיתי לא בסדר ועונה באותה נשימה שכנראה אני לא טובה מספיק בשביל אף אחד.

למה להטיח לי את זה בפרצוף? למה לנופף לי עם האהבה החדשה שלך מול העיניים, לומר שמעולם לא הרגשת טוב כל כך אחרי שכבר אמרת את זה בזמן שהיית איתי? למה למה למה?

פאק, למה?

אני לא חושבת שזה מגיע לי...

ואולי זה כן. בלאט, אני שווה לתחת.