אז זה קצת נדחס בפנים. נדחס עמוק ונסגר שם בלי יכולת לצאת.
למה אני מדחיקה את זה? לא מספרת יותר שום דבר, שותקת הרבה? אולי כי אין לי למי לספר? וכשיש... אני בורחת, אני מרגישה שמקשיבים לי אך ורק מתוך אילוץ, ובמקרה שלך, אולי כדי להחזיר לי טובה. אני בורחת, בורחת מכל דבר שכבר אין לו טעם בחיים שלי. בורחת מדברים שיכולים להסתבך, מדברים חדשים, מאתגרים, מאנשים שאהבתי. אני רוצה להסתתר. לא רוצה יותר להיפגע.

מעדיפה להיכנס לחדר, להגיף את התריסים ולהתחפר בתוך המיטה. זו הבריחה שלי, החושך הזה.

אני שואלת את עצמי אם אני בדיכאון, אני בטוחה שעוד אנשים שואלים את זה (הממ רק שהם מוסיפים לזה אנורקסיה. כן, אין לי מושג) .
לפעמים אני מגיעה למסקנה שלהתרחק מהכל זה הפיתרון, אולי אם אעלם ואדחף את עצמי לפינה חשוכה זה יעזור.
אני רק יודעת שגיל ההתבגרות דפק אותי חזק. אני בלי מגנים, או עם יותר מידי.

שחררו אותי, אני רוצה את הלבד הזה.
אני מפנטזת על היום הזה שאהיה לבד עם עצמי, בלי אף אחד שישב לי על הראש ויכתיב לי מה לעשות.
כמה אפשר לשתוק ככה ולהתעלם? כמה אפשר להמשיך עם האדישות הזו בכל מה שנוגע לחיים שלי?
נשבר לי, אני כבר לא מכירה את עצמי. אני ריקה. הלב המצומק שלי קפא. אין רגשות, וכשיש, זה רק כאב, כי שמחה היא בוגדת, מוליכה אותי שולל. מאהבת לכמה שעות שבורחת בכל פעם שאני מתחילה להתאהב בה.
מתישהו אתפוצץ מהדחיסה הזאת, מהשתיקות האלה. מתישהו אוריד מעליי את מסכת האפתית עם הפוקר פייס.
הפכתי לבן אדם חסר מוטיבציה, אדם עצוב, שאין לו חשק לקום בבוקר מהמיטה... כבר בלי רצונות. בעצם, אולי רצון אחד קטן, רצון אחד לרצות את כולם. אעלק קטן. 
מה יעזרו לי לימודים? מה יעזרו לי חברות? מה יעזור לי להתעלם? כלום, אני מרגישה שהחיים שלי לא שווים כלום. בדיוק כמוני, הבעלים שלהם.
אני הולכת לאיבוד בתוך החיים האלה, כל פעם מגלה חדרים חדשים שאני דואגת לטרוק את הדלתות שלהם במהירות.

למה הכל מפחיד אותי כל כך? כאילו עברתי משהו כל כך חזק שהתיש אותי והחליש אותי כהוגן... כנראה האהבה, חברה של הבוגדת.

עריכה:

לא רוצה להיות לבד.